מקדש מלך על ספר הזהר א׳

1 ספר הזהר פתח ↗

רַבִּי אַחָא אֲזַל לִכְפַר טַרְשָׁא אֲתָא לְגַבֵּי אוּשְׁפִּיזֵיהּ, לְחִישׁוּ עֲלַיְהוּ כָּל בְּנֵי מָתָא, אָמְרוּ גַּבְרָא רַבָּא אֲתָא הָכָא נֵזִּיל לְגַבֵּיהּ, אָתוּ לְגַבֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לָא חָס עַל אוֹבָדָנָא, אָמַר לְהוּ מַהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ דְּאִית שִׁבְעָה יוֹמִין דְּשָׁארֵי מוֹתָנָא בְּמָאתָא וכָל יוֹמָא אִתְתַּקַּף ולָא אִתְבַּטַל.

1 ספר יצירה פתח ↗

עשרים ושתים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע:

1 יומא פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁנִיָּה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁלִישִׁית — מוֹחֲלִין לוֹ, רְבִיעִית — אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״, וְנֶאֱמַר: ״הֵן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״.

2 ספר הזהר פתח ↗

וְחָמָא הַשְׁתָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר מַה דְּלָא הֲוָה חָמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא עַד לָא אִתְגְּזַר, בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה יָדַע אֶלָּא דְּאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר יָדַע דְּאִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְאָתוּ בִּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרוּ לֵיהּ אַיֵּ"ה שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וּבִשְׂרוּ לֵיהּ בְּשׂוֹרַת יִצְחָק.

2 תקוני הזהר פתח ↗

בְּעִינָא יחזקאל א א נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אלהי"ם, דְּאִינוּן חָמֵשׁ אוֹר דְּעוֹבָדָא דִבְּרֵאשִׁית, דִּכְלִילָן בְּה' עִלָּאָה, חָמֵשׁ אוֹר דְּנָהֲרִין בְּחָמֵשׁ גַּוָּונִין, שַׁבְּתַא"י פַּתְיָא אוּכְמָא, כָל גַּוָּונִין אִתְחַשְׁכָאן בֵּיהּ, אִיהוּ גַוָּון גָּחוֹן דְּחִוְיָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ בראשית ג יד עַל גְּחוֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, עָפָר אִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ, הָכִי טְחוֹל קַר וְיָבֵשׁ, וּבְגִין דָּא וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. תָּא חֲזִי לַאו לְמַגָּנָא אָמְרוּ קַדְמָאִין, אֵין הָרוֹכֵב טְפֵלָה לַסּוּס אֶלָּא הַסּוּס טְפֵלָה לָרוֹכֵב, דְּסוּס אִיהוּ נוּקְבָא, לָרוֹכֵב דְּאִיהוּ אָדָם, אִם זָכָה אִתְּמַר בֵּיהּ שם ב יח אֶעֱשֶׂה לּוֹ עִזֶר, וְאִם לַאו כְּנֶגְדּוֹ יֵצֶר הָרָע, עֲלֵיהּ אִתְּמַר קהלת ז כו וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוְת אֶת הָאִשָּׁה, וְדָא טְחוֹל שַׁבְּתַא"י, עִזֶר דָּא שְׁכִינְתָּא, עֲלָהּ אִתְּמַר משלי יח כב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיהו"ה, וּבְגִין דָּא הֲווֹ אָמְרֵי מָארֵי מַתְנִיתִין, מָצָא אוֹ מוֹצֵא. לְזִמְנִין תִּשְׁכַּח סוּסְיָא דְאִתְגָּאֶה וְאַפִּיל לְרוֹכְבוֹ תְּחוֹתֵיהּ, דָּא אִתְּתָא בִּישָׁא, לְזִמְנִין תִּשְׁכַּח אָדָם רָכִיב עַל סוּסְיָא, לְזִמְנִין אִישׁ, לְזִמְנִין עִִבֶד, כְּגַוְונָא דָא תִשְׁכַּח לְזִמְנִין דְּאִית גּוּף דְּאִיהוּ סוּס שַׁפִּיר בְּכָל תִּקּוּנוֹי, וְעָבִיד עוֹבָדִין בִּישִׁין, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ הַהוּא נֶפֶשׁ דְּרָכִיב עֲלֵיהּ, דְּאִיהוּ אָדָם רַע עִִבֶד או מַמְזֵר, וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, לֹא הַמֶּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה הוּא הָעִקָּר, וּלְזִמְנִין תִּשְׁכַּח סוּסְיָא בִּישָׁא דְאִיהוּ גוּפָא, דְאִית לֵיהּ דִּיּוֹקְנָא בִישָׁא, וּמָאן דְּרָכִיב עֲלֵיהּ אִיהוּ טַב, וְסָטֵי לֵיהּ לְמֶעֱבַד עוֹבָדִין טָבִין, וְדָא אִיהוּ מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וּמָאן דְּאִית לֵיהּ דִּיּוֹקְנָא שַׁפִּירָא וְעוֹבָדִין טָבִין, דָּא צַדִּיק וְטוֹב לוֹ. וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאִיהוּ צַדִּיק וּבַת זוּגֵיהּ צַדֶּקֶת, מָאן דְּאִיהוּ דִיּוֹקְנֵיהּ בִּישָׁא וְאִיהוּ שַׁפִּיר בְּעוֹבָדוֹי, דָּא צַדִּיק וְרַע לוֹ, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאִיהוּ צַדִּיק וּבַת זוּגֵיהּ בִּישָׁא, וּמָאן דְּאִיהוּ דִיּוֹקְנָא בִישָׁא וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין, דָּא אִיהוּ רָשָׁע וְרַע לוֹ, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאִיהוּ רַע וְאִתְּתֵיהּ רָעָה, הָכָא אִשְׁתְּמוֹדְעִין תְּלַת גִּלְגּוּלִין, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ מָאן דְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין וְדִיּוֹקְנֵיהּ שַׁפִּירָא, וְאִתְּתֵיהּ צַדֶּקֶת שַׁפִּירְתָּא בְעוֹבָדָהָא. דְּגִלְגּוּלָא גָרִים דָּא לְמֶהֱוֵי בַּר נַשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ רָשָׁע וְרַע לוֹ, דְּגוּפָא בִישָׁא וְאִתְּתָא בִּישָׁא לַצַּדִּיק אִיהוּ עוֹנָשָׁא דִילֵיהּ, דְּגִלְגּוּלָא מְחַיֵּיב לֵיהּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, אִם כֵּן מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ לְמָאן דְּאִיהוּ צַדִּיק וְאִית לֵיהּ אִתְּתָא בִּישָׁא, אָמַר לֵיהּ בְּרִי, יַעֲבִיד לֵיהּ שִׁנּוּי מָקוֹם וְשִׁנּוּי הַשֵּׁם וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, וְאִי לָא אִתְתַּקְנַת יְתָרֵךְ לָהּ מִנֵּיהּ בְּגֵט וְיִתְּסֵי, וְאִתְנַטַּע בַּאֲתַר אָחֳרָא איוב לג כט, וְהֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר, עַד הָכָא בְּשִׁרְטוּטִין דִּיְדִין. בְּקוֹמָה בְּצַוָּאר, פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, אֵלִיָּהוּ אֵלִיָּהוּ, הָא שְׁכִינְתָּא הָכָא, וְכֻלְּהוּ חַבְרַיָּיא עִמָּהּ נָטְרִין לָךְ הָכָא, טוֹל רְשׁוּ מִקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנָחֲתָא הָכָא לִיקָרָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא, אַנְתְּ וְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְעִילָא וְתַתָּא עִמָּךְ, לְתַקְנָא שִׁעוּר קוֹמָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּדְקָא יָאוּת לֵיהּ, אַדְהָכִי הָא אֵלִיָּהוּ קָא נָחַת וְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְעִילָא וְתַתָּא עִמֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֻּלְּהוּ. פָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר, רִבּוֹן עָלְמָא יְהֵא רַעֲוָא דִילָךְ דְּאֵימָא מִלִּין בְּאֹרַח מִישׁוֹר כִּדְקָא יָאוּת, כֻּלְּהוּ בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל בְּשִׁעוּר קוֹמָה דִשְׁכִינְתָּךְ. פָּתַח וְאָמַר, שיר ז ח זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת, מַאי לְתָמָר, אֶלָּא לְהַהוּא דְאִתְּמַר בֵּיהּ תהלים צב יד צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כַּפֹּת תְּמָרִים, קוֹמָתֵךְ וַדַּאי דַּמְיָא לְלוּלָב דְּלֵית בֵּיהּ קִצּוּץ וּפִרוּד, וְלַאו לְמַגָּנָא אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין נִפְרְצוּ עַלָּיו פָּסוּל, לוּלָב אִיהוּ דוֹמֶה לְשִׁדְרָה דְּגוּפָא, דְאִיהוּ ו', קוֹמָה דְכֹלָּא, וְאִיהוּ שִׁית בְּחוּשְׁבַּן, וְחָמֵשׁ עַנְפִין מִתְפַּשְׁטִין מִנֵּיהּ, וְאִיהוּ גוּפָא

2 מנחות פתח ↗

בֶּן יָדִיד – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״, וְיִבְנֶה יָדִיד – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״, לְיָדִיד – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״,

3 ספר הזהר פתח ↗

3 תקוני הזהר פתח ↗

שכינתא דאיהי יחודא דקב״ה. ושליט עליה ש״ד דאיהו אחר. ודאי י׳ דשדי. איהי קוצא מן ד׳ דאחד ואם משקר אעבר קוצא מן ד׳ מן אחד ואשתאר אחר. ובג״ד אמר קרא לא תשתחוה לאל אחר וגו׳ ובההוא זמנא דשלטא על בר נש שד דאיהו אל אחר איהו משתעבד ביה בכל מיני ענויין. וחובא דא גרים לישראל לאשתעבדא בהון אומין דעלמא. ומאן דנטיר אות ברית. בכל אתר דאיהי. בין בברית מילה בין בשבת וימין טבין. קב״ה נטיר ליה בגינה בכל אתר. ומכסי עלוי משנאוי. כגוונא דמשה דאתמר ביה בצל שדי יתלונן. וכגוונא דאסתר דסתיר לה מאחשורוש דאיהו ערל וטמא. ושוי באתרה שנית בדיוקנא דילה הה״ד כל אשר תאמר וגו׳. בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים שני. ואיהו נטיר לה מהמן הרשע הה״ד מצר תצרני דאיהו צר ואויב. ובגין האי קנאה דכסי קב״ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה דלא איהי קדושה פחות מעשרה אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן אל אחר. דהמן אמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו׳ וכלא לנטלא נוקמא מאסתר ואומתה דאתמר בה ותלבש אסתר מלכות. וקב״ה מסר לון בידהא ובידא דאומתה ותלו אותו ואת בניו על העץ. ואיהו עבד עץ גבוה נ׳ אמה וקב״ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי חמשים מכות. ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקב״ה בעל צדקה. ובגלות׳ איהי עניה ובנהא עניים וקב״ה כביכול איהו עני כד איהו בר מאתריה. ובגינה אתמר הן אראלם צעקו חוצה כו׳. ובאן אתר איהו עני ואיהי עניה. בצדיק דאיהו ברית. ובגין דחאבו ביה ישראל לתתא. איהו נהר יחרב ויבש בבית ראשון ושני. ושכינתא איהי ביה חרב׳ ויבשה בגין דאינון גרמי דיתכנשון מניה מיין עלאין. ושכינת׳ אשתארת יבשה. הה״ד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. וכל מאן דעביד צדקה במסכנא. גרים ההוא נהר דיתמשך מעדן דאיהי אימא עלאה. להשקות את הגן דאיהי דל״ת. דלה מסכנא. ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים בה ענג שבת גרים לאשקאה ההיא דל״ת. וההוא עני אתמלי ואתקרי נהר. ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה. וכן עניה איהי אוריתא דע״פ ודאי. ואיהי קבלה כד מקבלא מבעל צדקה דאיהו אורייתא דבכתב כד אזלת לגביה לקבלה אתקריאת הלכה. כד מקבלא מניה אתקריאת קבלה ובההוא זמנא איהי פליגת מה דיהבין לה לעבדין דילה ולבנין. ולעולמין דילה כד״א ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ומקבלין דין מן דין מההוא דמקבלין מינה. בעל קבלה איהו עמודא דאמצעיתא ואיהי קבילת מיניה. ובאן אתר קבילת מניה. בימינא. בגין דעליה אתמר כי ימינך פשוטה לקבל שבים. הלכה איהי מסטרא דשמאלא. קבלה היא מסטרא דימינא. הלכה בשמאלא לגבי בעלה וקבילת מניה בימינא ונחתא מליא לגבי צדיק. ובגין דא לא ראיתי צדיק נעזב כו׳. ובמאי וכד נחתא מליא לגבי בעלה דאיהו ו׳ נהר דאתמשך מעדן ו׳ עאל בד׳. ואתעבידת ה׳. ומה דהוה צדק אתעבידת צדקה. לגבי עני דאיהו צדיק. וההוא נהר עליה אתמ׳ שמש בשבת צדקה לעניים ועליה אתמר צדקה תרומם גוי. ומה דהות צדק דינא אתעבידת רחמי. וכל ספירן על שמה אתקריאו מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק. כד אתרחק מינה בעלה דאיהו רחמי. מזאני צדק תרין דרועין. אבני צדק תרין סמכי קשוט. הין צדק צדיק. וכד עמודא דאמצעיתא מרחק מינה איהו משפט. וביה כתיב כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים. זה ישפיל מאן דגרים לאשפלא לשכינת׳ מאתרהא וזה ירים מאן דגרים לסלקא לה מאתרהא. דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא וזכוון דלהון סלקין לה לאתרהא. הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לסלקא לה לאתרהא. *ועוד שכינתא איהי שלוח הקן. מאן קן דילה דא ירושלם. ולעילא קן דילה ההוא דאתמ׳ ביה ונקה לא ינקה. ודא מטטרו״ן. עליה אתמ׳ אל תסתכל בקנקן אלא במה דאית ביה. ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ בכל עץ דא גוף וברית. צדיק איהו ברית ואיהו כ״ל. עץ דא עמוד׳ דאמצעית׳. או על הארץ דא אימא תתאה. אפרחים תרין דרועין. או ביצים תרין שוקין. והאם רבצת דא אימא עלאה. *שלח תשלח את האם דא אימא תתאה את ודאי. שלח תשלח הה״ד וישלח את היונה מאתו. ואתמר ביעקב ויהי אך יצא יצא לקבל שלח תשלח. ואינון תרין דרועין שני גרישי״ן. ואינון תרין תרוכין. ודא איהו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אלין שית פרקין דאינון בתרי דרועין. אשתארת ה׳ ד׳ בלא ו׳. מאן גרים לה תרי תרוכין אלא בגין דעברין בנהא על פקודי אוריתא עשה ולא תעשה הה״ד ובפשעכם שלחה אמכם. ויוסף שלח את היונה מאתו דא עמודא דאמצעיתא. מאן גרים דא דאתתרכת מיניה בגין דישראל עברו על אורייתא. ויחל עוד שבעת ימים אחרים נ״א וישלח את היונה ולא יספה שוב דא ז׳ יומא שביעאה דכליל שבע שבתות ומאן גרם דאתתרכת מניה. בגין דעברו ישראל על אות שבת ויומין טבין ואות ברית מסטרא דיצחק דאיהו ראש השנה אתמ׳ ביה ותבא אליו היונה לעת ערב ודא ערב דיצחק. ומסטרא דצדיק אתמר בה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ. ובכל אתר דלא אשכחת לתתאי דיוקנא דבעלה באורייתא לא הות שריא עלה. הה״ד ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה בגלותא. מיד דאשכחת בעלה לרעיא מהימנא שריא עליה ולא חזרת לתיבה הה״ד ולא יספה שוב אליו עוד ועל דא אתמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו׳ איהי אתדבקת ביה ואיהו בה. בההוא זמנא ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה ונפקו כלהו ואזלו לגבי יונה ובעלה ואתמ׳ לגבי נח ויפתח נח מאי ויפתח נח אלא רמיז ותפתח ותראהו את הילד. אד׳ שפתי תפתח. ודא ישראל דפתחין בתיובת׳ בבכיה ומיד ותחמול עליו. ועוד שכינתא אתקריאת חג בכל זמנין ויומין טבין. חג דתלת רגלין דאתמר בהון שלש

4 ספר הזהר פתח ↗

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי כְּחֵיזוּ דְּמַלְאָכִין חָמָא לוֹן, מִמַּה דִּכְתִיב וַיֹּאמַר אֲדֹנָי בְּאל"ף דל"ת, שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָא, וְאִלֵּין הֲווּ סְמִיכִין דִּילָהּ וְכֻּרְסְיָיא לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּאִנּוּן גְּוָונִין צא א תְּלַת דִּתְחוֹתָא.

5 רש"י על דניאל פתח ↗

עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן. קֵץ סָתוּם הוּא זֶה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לְדָנִיֵּאל ״סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם״ דניאל יב:ד, וּדְרָשׁוּהוּ הָרִאשׁוֹנִים אִישׁ לְפִי דַעְתּוֹ, וְכָלוּ הַקִּצִּים. וְיֵשׁ לָנוּ לְפוֹתְרוֹ עוֹד כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי כָתוּב בְּשֵׁם רַב סְעַדְיָה: הֵם אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים הָאָמוּר בְּסוֹף הַסֵּפֶר ״אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְגוֹ׳״ דניאל יב:יב; וּפֵרֵשׁ הַמּוֹעֵד עַד עֵת שְׁנֵי עִתִּים וַחֲצִי עֵת, וְאָמַר שֶׁהָעִתִּים הֵם אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שֶׁמִּיּוֹם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁנִּבְנָה הַבַּיִת, וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר יְמֵי מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן הֲרֵי שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְתִשְׁעִים, וְעוֹד חֲצִי הָעֵת הַזֶּה ארבַּע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ הֲרֵי אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ. אֶת אֵלֶּה חֲשׁוֹב מֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד עַד שׁוּב זֶבַח הַתָּמִיד אֶל מְקוֹמוֹ, וְהוּא הוּסַר שֵׁשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַחֻרְבָּן; וְיֵשׁ קְצָת רְאָיָה בְּסֵפֶר זֶה. וְעוֹד יֵשׁ מְבִיאִין רְאָיָה לְחֶשְׁבּוֹן זֶה ״הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי״ דברים לא:יח ״הַסְתֵּר אַסְתִּיר״ בְּגִימַטְרִיָּא אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ:

6 ספר הזהר פתח ↗

וְאִי תֵימָא הָא תְּלַת מַלְאָכִין הֲווּ. הַאי אֶשָׁ"א. וְהַאי מַיָ"א. וְהַאי רוּחָ"א. אֶלָא כָּל חַד וְחַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ וּבְגִינֵי כָךְ וַיֹּאכֵלוּ. כְּגַוְונָא דָא שמות כ״ד:י״א וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אֲכִילָה וַדָּאִית אֲכְלוּ דְּאִתְזָנוּ מִן שְׁכִינְתָּא, אוּף הָכָא וַיֹּאכֵלוּ גָּרְמוּ נ"א נרמז רמז לְאִתְזְנָא מניה מֵהַהוּא סִטְרָא דְאַבְרָהָם אִתְדְּבַק בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ לָא אַשְׁאָרוּ מִמַּה דְּיָהִיב לוֹן אַבְרָהָם כְּלוּם.

6 אדרא זוטא פתח ↗

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב יֵיבָא סָבָא תָּנֵינָן, אֲמַאי ו"ד כְּלִילָן בְּיוֹ"ד. אֶלָּא נְטִיעָה דְּגִּנְתָּא ס"א ודאי דָּא, אִקְרֵי ו'. אִית גִּנְתָּא אַחֲרָא, דְּאִיהִי ד'. וּמֵהַאי ו', אִשְׁתַּקְיָיא ד'. דאיהי ארבעה ראשים וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִּיב, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְגוֹ'. מַאי עֵדֶן. דָּא חָכְמָה עִלָּאָה, וְדָא י'. לְהַשְׁקוֹת. אֶת הַגָּן, דָּא הוּא ו'. וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, דָּא הוּא ד', וְכֹלָּא כָּלִיל בְּיוֹ"ד.

7 ספר הזהר פתח ↗

פִּקּוּדָא תְּלִיתָאָה לְמִנְדַע דְּאִית אֱלָהָא רַבְרְבָא וְשַׁלִּיטָאָה בְּעָלְמָא. וּלְיַיחֲדָא לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא יִחוּדָא כְּדְקָא יָאוֹת בְּאִנּוּן שִׁית סִטְרִין עִלָאִין. וּלְמֶעְבַּד לוֹן יִחוּדָא חֲדָא בְּשִׁית תֵּבִין דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּלְכַוְּונָא רְעוּתָא לְעֵילָא בַּהֲדַיְיהוּ. וְעַל דָּא אֶחָד אִצְטְרִיךְ לְאַרְכָּא לֵיהּ נ"א כשית בְּשִׁית תֵּבִין.

7 חגיגה פתח ↗

וּבְבָתֵּי בַרָאֵי לָא? וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה׳ צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקׇרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק״! שָׁאנֵי חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם בְּכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן״.

8 ספר הזהר פתח ↗

וּבְצַפְרָא קָם מֵעַרְסֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעַל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגַּד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְּיָא, וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסַּב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב, תהילים ה׳:ח׳ וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

9 ספר הזהר פתח ↗

הָכִי אוּקְמוּהָ לָא לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעָאֳלָא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אֶלָּא אִי אַמְלִיךְ בְּקַדְמִיתָא בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בְּגִין דְּאִנּוּן תְּקִינוּ צְלוֹתָא לְקָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדֶּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, דָּא אַבְרָהָם. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, דָּא יִצְחָק. בְּיִרְאָתֶךָ, דָּא יַעֲקֹב. וּבָעֵי לְאַכְלָלָא לוֹן בְּרֵישָׁא, וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וִיצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. כְּדֵין כְּתִיב, ישעיהו מ״ט:ג׳ וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

10 ספר הזהר פתח ↗

וְהַהוּא נְהוֹרָא קָאִים מִשְׁמַיָּא לְאַרְעָא וְנָהִיר כָּל עָלְמָא עַד דְּיָתִיב עַתִּיק יוֹמִין וְיָתִיב עַל כֻּרְסְיָיא כְּדְקָא יְאוּת. וְהַהוּא נְהוֹרָא כָּלִיל כֹּלָּא בְּבֵיתָךְ. וּמִנְּהוֹרָא דְּאִתְכְּלִיל בְּבֵיתָךְ. נָפַק נְהִירוּ דַּקִּיק וּזְעֵיר וְנָפִיק לְבַר וְנָהִיר כָּל עָלְמָא, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. פּוֹק בְּרִי, פּוֹק, זִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּהַהִיא מַרְגָּלִית דְּנָהִיר עָלְמָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קָיְימָא לָךְ.

11 ספר הזהר פתח ↗

וְדָא הוּא דִכְתִיב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. יִתְכַּנְּשׁוּן דַּרְגִּין דִּתְחוֹת שְׁמַיָא לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ יראה לְמֶהֱוֵי בִּשְׁלִימוּ לְשִׁית סִטְרִין כְּדְקָא יְאוּת. וְעִם כָּל דָּא בְּהַהוּא יִחוּדָא אִצְטְרִיךְ לְקַשְׁרָא בֵּיהּ יִרְאָה דְּאִצְטְרִיךְ לְאַרְכָּא בְּדָלֶ"ת דְּאֶחָד. דְּדָלֶ"ת דְּאֶחָד גְּדוֹלָה. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דְּתִתְחֲזֵי וְתִתְקַשֵּׁר דָלֶ"ת דְּאִיהוּ יַבָּשָׁה בְּהַהוּא יִחוּדָא.

12 ספר הזהר פתח ↗

13 ספר הזהר פתח ↗

וּלְבָתַר דְּאִתְקַשַּׁר תַּמָּן לְעֵילָא אִיצְטְרִיךְ לְקַשְּׁרָא לָהּ לְתַתָּא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאִית בֵּיהּ שִׁית תֵּבִין אָחֳרָנִין דְּיִחוּדָא. כְּדֵין מַה דְּהֲוַת יַבָּשָׁה אִתְעֲבִידַת אֶרֶץ לְמֶעְבַּד פֵּירִין וְאִיבִּין וּלְנָטְעָא אִילָנִין.

14 ספר הזהר פתח ↗

15 ספר הזהר פתח ↗

סָתִים גּוֹ סְתִימִין דְרָזָא דְּאֵי"ן סוֹ"ף בָּקַע וְלָא בָּקַע אֲוִירָא דִּילֵיהּ לָא אִתְיְידַע כְּלָל, עַד דְּמִגּוֹ דְּחִיקוּ דִּבְקִיעוּתֵיהּ נָהִיר כ' א נְקוּדָה חָדָא סְתִימָא עִלָּאָה, בָּתַר הַהִיא נְקוּדָה לָא אִתְיְידַע כְּלָל, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי רֵאשִׁית מַאֲמַר קַדְמָאָה דְּכֹלָּא:

16 ספר הזהר פתח ↗

וְדָא חוֹבָה דְהַהוּא נָחָשׁ קַדְמָאָה חִבַּר לְתַתָּא וְאִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ גָּרַם מַה דְּגָרַם לְעָלְמָא. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְאַפְרָשָׁא לְתַתָּא וּלְחַבְּרָא לְעֵילָא. וּנְהוֹרָא אוּכְמָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. וּלְאִתְאַחֲדָא לְבָתַר בְּאֻכְלוּסָהָא בְּיִחוּדָהָא וּלְאַפְרָשָׁא לָהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא.

17 ספר הזהר פתח ↗

וְעִם כָּל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַע דֶּאֱלהִים יְיָ כֹּלָא חַד בְּלָא פִּירוּדָא. ה' הוּא הָאֱלהִים. וְכַד יִנְדַע בַּר נָשׁ דְּכֹלָּא חַד וְלָא יַשְׁוֵי פִּירוּדָא, אֲפִילּוּ הַהִיא סִטְרָא אָחֳרָא יִסְתְּלַק מֵעַל עָלְמָא וְלָא אִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא.

18 ספר הזהר פתח ↗

19 ספר הזהר פתח ↗

20 ספר הזהר פתח ↗

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר בראשית כ״ח:י״ג-י״ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנְנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְכִי הַהוּא אֲתַר בִּלְחוֹדוֹי אַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אַרְבַּע אַמִּין אוֹ חַמְשָׁא הֲווּ וְלָא יַתִּיר. אֶלָּא, בְּזִמְנָא הַהוּא, בְּאִינוּן אַרְבַּע אַמִּין, כָּפִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתַּכַּח הַהוּא אֲתַר כְּלָלָא דְכָל אַרְעָא, וּמַה הַהוּא אֲתַר אִיהוּ כְּלָלָא דְכָל אַרְעָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאִיהוּ בּוּצִינָא דְכָל אַרְעָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּשָׁקִיל כְּכָל עַלְמָא.

20 זוהר חדש פתח ↗

אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּגֵיהִנֹּם, מַאן אַנְתְּ. אֲמַר יוּדָאי חַיָּיבָא אֲנָא, וּמְמוּנִּין דְּגֵיהִנֹּם לָא מַדְכְּרִין לִי שְׁמִי. וּתְלַת זִמְנִין דַּיְינִין לִי בְּיוֹמָא, וּתְרֵין בְּלֵילְיָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁמָא דְּדוּכְתָּךְ יָדְעֵית. אֲמַר לֵיהּ, גְּלִילָא עִילָּאָה. וְשָׁבַקְתְּ בַּר בְּעָלְמָא.

21 ספר הזהר פתח ↗

22 ספר הזהר פתח ↗

23 ספר הזהר פתח ↗

24 ספר הזהר פתח ↗

25 ספר הזהר פתח ↗

26 ספר הזהר פתח ↗

27 ספר הזהר פתח ↗

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָּאֵשׁ יְיָ דְּהָא שְׁמָא דְּאֱלהִים שָׁלְטָא בֵּיהּ מִסִּטְרָא דְּחשֶׁךְ. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה הָכָא אִשְׁתְּכַח שֵׁם ידו"ד. אַרְבַּע פִּרְקִין הָכָא דְּאִנּוּן פִּרְקֵי גוּפָא וְאֵבְרִין יְדִיעָן דְּאִנּוּן אַרְבָּעָה וְאִנּוּן תְּרִיסַר וְהָכָא שְׁמָא גְלִיפָא דִּתְרֵיסַר אַתְוָון דְּאִתְמָסַר לְאֵלִיָּהוּ בַּמְעָרָה מה שנדפס כאן בדפוס מנטובה קרימונה לובלין וכתיב אפריון וכו' עד סתימין דלא אתגליין, לפנינו הוא לקמן בדף כט ע"א ודף ל' ע"ב'

28 ספר הזהר פתח ↗

29 ספר הזהר פתח ↗

דניאל י״ב:ג׳ וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. זֹהַר סְתִימָא דִסְתִימִין, בָּטַשׁ אֲוִירָא דִילֵיהּ דמטי ולא מטי נ"א ואנהיר בְּהַאי נְקוּדָה ס"א נהורא וּכְדֵין אִתְפַּשַׁט הַאי רֵאשִׁית וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא לִיקָרֵיהּ וּלְתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ יקרא להיכליה ולתושבחתא. נ"א וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה. תַּמָּן זָרַע זַרְעָא דְקוּדְשָׁא לְאוֹלָדָא לְתוֹעַלְתָּא דְעָלְמָא, וְרָזָא דָא ישעיהו ו׳:י״ג זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.

30 ספר הזהר פתח ↗

31 ספר הזהר פתח ↗

זֹהַר דְּזָרַע זַרְעָא לִיקָרֵיהּ, כְּהַאי זַרְעָא דְמֶשִׁי דְאַרְגְּוָון טָב דְּאִתְחֲפֵי לְגוֹ וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא דְאִיהוּ תּוּשְׁבַּחְתָּא דִילֵיהּ וְתוֹעַלְתָּא דְּכֹלָּא. בְּהַאי רֵאשִׁית בְּרָא הַהוּא סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע לְהֵיכָלָא דָא. הֵיכָלָא דָא אִקְרֵי אֱלהִים, וְרָזָא דָא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים.

32 ספר הזהר פתח ↗

33 ספר הזהר פתח ↗

34 ספר הזהר פתח ↗

35 ספר הזהר פתח ↗

זֹהַר דְּמִנֵּיהּ כֻּלְהוּ מַאֲמָרוֹת אִתְבְּרִיאוּ בְּרָזָא דְאִתְפַּשְׁטוּתָא דִנְקוּדָה דְּזֹהַר סָתִים דָּא. אִי בְּהַאי כְּתִיב בָּרָא, לֵית תְּוָוהָא דִּכְתִיב, בראשית א׳:כ״ז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,

36 ספר הזהר פתח ↗

זֹהַר רָזָא דָא בְּרֵאשִׁית קַדְמָאָה דְכֹלָא שְׁמֵיהּ אהיה שְׁמָא קַדִּישָׁא גְלִיפָא בְּסִטְרוֹי נ"א נהיר ונ"א בגלפא נהיר אֱלהִים. גְּלִיפָא בְּעִיטְרָא נ"א בגלופא דעיטרא אֲשֶׁ"ר הֵיכָלָא טָמִיר וְגָנִיז, שְׁרִיאוּתָא דְרָזָא דְרֵאשִׁית. אֲשֶׁ"ר רֹא"שׁ דְּנָפִיק מֵרֵאשִׁית.

37 ספר הזהר פתח ↗

38 ספר הזהר פתח ↗

וְכַד אִתְתַּקַּן לְבָתַר נְקוּדָה וְהֵיכָלָא בסדרא כסדרא כְּחֲדָא, כְּדֵין בְּרֵאשִׁית כָּלִיל ראשית רֵאשִׁיתָא עִלָּאָה בְּחָכְמְתָא. לְבָתַר אִתְחַלַּף גַּוָּון הַהוּא הֵיכָלָא וְאִקְרֵי בַּיִת. נ"א ומיניה אתחדש היכלא נְקוּדָה עִלָּאָה אִקְרֵי רֹא"שׁ. כָּלִיל דָּא בְּדָא בְּרָזָא בְּרֵאשִׁית, כַּד אִיהוּ כֹּלָּא כְּחֲדָא בִּכְלָלָא חָדָא עַד לָא הֲוֵי יִשּׁוּבָא בְּבֵיתָא, כֵּיוָן דְּאִזְדְּרַע לְתִקּוּנָא דְּיִשּׁוּבָא כְּדֵין אִקְרֵי אֱלהִים טְמִירָא סְתִימָא:

39 ספר הזהר פתח ↗

40 ספר הזהר פתח ↗

41 ספר הזהר פתח ↗

42 ספר הזהר פתח ↗

43 ספר הזהר פתח ↗

44 ספר הזהר פתח ↗

45 ספר הזהר פתח ↗

46 ספר הזהר פתח ↗

47 ספר הזהר פתח ↗

48 ספר הזהר פתח ↗

49 תקוני הזהר פתח ↗

איהי שלימא בפקודין דעשה אתמר בה כלך יפה רעיתי ומום אין בך. בההוא זמנא שריא שם יי׳ עלה ואתמר בה וראו כל עמי הארץ כי שם יי נקרא עליך ויראו ממך וממנן דכבד וערקין דיליה וממנן דטחול וערבוביא בישא דיליה. מתכפיין תחות לבא דתמן נשמתא. ואם נשמתא איהי מתטנפא ס״א פגימא בחובין: או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין כמה דאוקמוה מארי מתניתין עבירה מכבה מצוה. בההוא אתר נ״א אבר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה. ההוא אבר איהו פגום. ואיהו מום דנשמתא. בגיניה לא שריא קב״ה על נשמתא. הה״ד כל אשר בו מום לא יקרב. נשמת׳ דאית בה מום בחד מרמ״ח פקודין דילה לא אתקריבת בגיניה לגבי קב״ה. אבל נשמתא מסטרא דשכינתא לית בה מום הה״ד כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אם יצר הרע בעי לקרבא לההוא אתר כיון דשכינתא שריא תמן דאיהי נשמתא אתמר בה והזר הקרב יומת. בגין דעלה אתמר אני יי׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן דהיינו אל אחר אל זר דנשמתא איהי יקריה ואיהי תושבחתי׳ דבה משבח בר נש לקב״ה בצלותא בכל יומא בכמה תושבחן והודאן. ובגין דא אני יי׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים אלין שבעין ממנן דלא יהיב לון קב״ה רשו לשלטאה עלה דאינון ערקין דכבד. דאיהו אל אחר. טחול נחש. יותרת הכבד אשת זנונים. בתר דעבידת זיופא ס״א נאופא עם אלקים אחרים ופליגת דמא דילה דאיהי תמצית דילה לכל ערקין. שיורא קריבת לגבי טחול דאיהו בעלה כסיל. דלא נטיל טחול אלא תמצית נ״א שמרים דדמא. ולא יהיב ליה מדמא אחרא. ובגין דא אתקריאת יותרת הכבד בגין דלא יהיב ליה אלא שיורין. וכבד איהו קטרוגא דריאה. דסליק לגבי לבא. נורא מניה. ואי לאו דנשיב ביה כנפי ריאה הוה אוקיד ללבא. ס״א והוה אוקיד כל גופא נורא דלבא: הדרא דכנתא לויתן לקבל חלב טמא ועליה *אתמ׳ אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק. שרף איהו מרה קטרוגא דריאה. בגין דמרה איהי שריפת כל גופא. בגין דא. תקיעה שברים ותרועה אינון תבירו דלהון. ועלייהו אתמר אשרי העם יודעי תרועה יי׳ באור פניך יהלכון. מאי פניך אלין תקיעה שברים ותרועה. דאינון תקיעה חוורו דאנפין שברים סומקו דאנפין. תרועה ירוקא דאנפין. ובה נפקין ישראל מן גלותא בזמנא דמתהפכין אנפין דישראל לירוקא כאתתא עוברא. ובאלין תלת גוונין נהרא שרגא דאיהי נר יי׳ נשמת אדם. מאי אדם יו״ד ק״א וא״ו ק״א. תלת גוונין דשרגא ותלת גוונין אילין אינון לבושין לתלת אבהן: דאינון חוור סומק ירוק. גוון אוכמא איהי קדרותא דלהון ועלה אתמר אלביש שמים קדרות. ובהון מתלבשין הו״ה תכלת לבושא דאת י׳ דאיהו תכלית דכלא. נר איהו י׳: שלהובא דסליק מניה ו׳ ונענועא דיליה הכא והכא דא ה״ה. ולסטרא אחרא אית נר חשוכא דגיהנם. ואית ליה תלת גוונין. גוון סומק דא כבד עשו הוא אדום. מרה גוון ירוק טחול גוון שחור. ועליה אתמר ותכהין עיניו מראות. וסימניך באלין גוונין. שקערורות ירקרקות או אדמדמות: ומראיהן שפל מן הקיר שפל הוא גוון אוכם

1 רבי חזקיה פתח יופי הפתיחה ובצחצחות השושנה אמת דומים ניצניה י"ג אל י"ג תיבות שנכתבו אחר שם אלהים וה' עלין אל ה' תיבות שאחר שם אלהים וכדמסיק: מה שושנה וכו'. כתב האר"י ז"ל שושנה גי' אסת"ר וסוד אסתר היא נקודת המלכות דאצילות בסוד לכי ומעטי את עצמך והיא מסתתרת בראש הבריאה ולכן נקראת אסתר וז"ש בר"מ בפ' כי תצא דסתיר לה קב"ה מאחשורוש ועלה אתמר וכבודי לאחר לא אתן עכ"ל ופי' הפסוק כך הוא כשושנה הגשמיות בין החוחים שאינם שוים כנגדה כלום כן רעייתי שהיא מ' דאצילות בין הבנות שהם ז' נערותיה שהם ז' היכלות דבריאה:

2 אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי יובן במ"ש האר"י ז"ל שעם היות שעיקר בנין הנוקבא הוא מהגבורות. עכ"ז גם כן נבנית מהחסדים כי ב' הקוים שלה נבנים מהחסדים המגולים דנ"ה דז"א: חסד דנצח חציו לעצמו וחציו לקו ימין דנוקבא וכן חסד דהוד חציו לעצמו וחציו לקו שמאל דנוקבא ומן שני שלישים דחסד המגולה שבשני שלישי הת"ת לוקחת הנוקבא לכתר שלה חצי שליש והיינו דקאמר אית בה דין ורחמי:

3 אית בה י"ג מכילן דרחמי ז"ל האריז"ל בכוונת חנוכה ונרמז בספר משנת חסידים דף קכ"ז ע"ב פ"ב הנה יש בברכה זו י"ג תיבות נגד י"ג מכילן דרחמי דאימא מקשטא לברתא בסוד נר חנ"ה כ"ו כי חנה היא אימא גי' ס"ג וכ"ו היא השכינה וע"י כן נתקן הוד דז"א בשמונה מכילן קדמאין מאל עד נוצר חסד בח' ימים והשמיני מעורר כל המדות ע"י זווג נוצר ונקה ולכן כל יום מימי חנוכה יכוין יום א' אל יום ב' רחום וכו' וביום ח' יכוין נוצר חסד עד ונקה עכ"ל הרי כי יש שייכות לי"ג מכילין דרחמי עם ברתא שהיא המלכות. עוד כתב בברכת כהנים יש י"ג יודי"ן נגד י"ג תיקוני דיקנא דא"א ויש בה ט' ווי"ן נגד ט' תיקוני דיקנא דז"א וששה ההי"ן נגד ששה תיקוני הנוקבא והכל נמשך אל השכינה כמש"ה וחסידך יברכו כ"ה והחסידים הם הכהנים וזה כה תברכו עכ"ל:

4 דסחרין לה מכל סטרהא נודע כי ענין הדיקנא דא"א הוא לאכפייא דינין כדי למתק דיני המלכות שלא יינקו ממנה החיצונים וז"ש דסחרין לה כדי לשומרם מן החיצונים:

5 אוף אלהים דהכא משעתא דאידכר אפיק י"ג תיבין הם י"ג מכילן דרחמי דאפיקת אימא הנקראת אלהים כי אימא קיבלה אותה מאריך וממנה הלכו אל המ' ולכן לא נזכר שם אלהים פעם אחרת בתורה עד שנכתבו י"ג תיבות:

6 בגין לאפקא ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה הם עלין הירוקין אשר סביב שושנה הגשמיות והם רמז לה' אותיות מנצפ"ך שמקבלות מ' מאימא. וז"ל הרב ז"ל על ברכת הרב את ריבנו ונרמז בס' מ"ח דקל"א ע"ב פסקא י"א ה' פעמים נ"ו נגד ה"ג מנצפ"ך שכולם נהפכו לעזרתינו לכן ניקוד הברכה בשב"א ניקוד הגבורה וסוף הברכה הוי"ה בניקוד אלהי"ם ברחל כוס ביד ה' שושנה דיתבא על ה' עלין תקיפין שניתנו לה מבינה להושיעה: וז"ש בזוהר ואינון ה' אקרון ישועות ואינון ה' תרעין כי כתב הרב נ' שערי בינה הם ה' חסדים כל א' כלול מעשר הם ן' וכן ה' גבורות כל א' כלול מעשר הם ן' ובכאן מפרש ר' חזקיה נש"ב על ה' גבורות. וז"ל האריז"ל כוס ברכת מזון צריך להניחו על ה' אצבעות דיד ימין והם סוד ה' גבורות ממותקות והם ה' עלין דשושנה עכ"ל ובס' ערוגת הבושם בדף פ"ה ע"ב כתב ה' גבורות שלמ' התחתונה שהם ה' עלין תקיפין דסחרין לשישנה העליונה שהיא סוד כלת משה. והה' גבורות שומרים את המ' מן החיצונים ואיקרון ישועות שמושיעים את הנערה ובפ' בראשית זה הסוד על נכון עכ"ל:

7 אור דאיתברי כמשמעו:

8 ואתגניז פי' שאין ה' חסדים יוצאים מגולים מפי יסוד אימא רק נעשה להם לבוש דק ובכל מקום שהולכים לוקחים לבושם עמהם כמ"ש הרב בס' אוצ"ח:

9 ואיתכליל בברית הוא יסוד דזעיר שנכללו בו החסדים עוד נלע"ד אור דאתברי כנגד שורש החסדים שבדעת ואיתגגיז כנגד התפשטותה בגוף ז"א ונגנז כל חסד בא' מו"ק: ואתכליל בברית כנגד כללותם ביסוד:

10 ודא איקרי עץ עושה פרי נודע כי עץ עושה פרי הוא יסוד ועץ פרי הוא מ' כמ"ש בזוהר ויחי דף רל"ח ע"א ובס' מ"ח דק"ל ע"ח פרק ב' פיסקא ג' כתב וז"ל ומיסוד התבונה הסובב ליסוד אבא בתחלת מקום יציאתו מהגוף יצאה אסתר שמספרה שושנ"ה והוא מספר אדנ"י מלא חסר י' שהוא סוד נקודת עצמה העצמית המסתתרת בראש הבריאה והוא י' של אדנ"י עד כאן לשונו: ובח"י דף ק"ו ע"ב ועיין בזוהר בפ' בלק דף קפ"ה ע"ב ומ"ש עליו הרמ"ז בפ' אדני מי יעמוד ובזוהר בפ' וארא דכ"ג ע"א ומ"ש עליו הרמ"ז ובפנחס דף רל"ג ע"ב ובהאזינו דרפ"ו ע"ב ואז תבין בעצם כוונת מאמר זה:

11 דיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין וז"ל הרב הנה אחר שהיה זווג עליון דאריך בחכמה שבו שהיא מוחא סתימאה עם בינה שהיא הגרון וירדה הטיפה משם ע"ב דחכמה דאריך ועברה דרך שם ס"ג מעבר בעלמא וירדה למ"ה וב"ן דחכמה דאריך ושם קובלה שרש משניהם והוא שורש זו"ן: ונודע כי כל טיפה הוא יה"ו שבאה מחב"ד ונתלבש יה"ו דע"ב ביה"ו דמ"ה ויה"ו דמ"ה ביה"ו דב"ן שהוא יו"ד ה"ה ו"ו גי' מ"ב ואין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין ב' טיפות עולות כנגדה: והנה בגרון דאריך שהיא בינה שבו יש ששה אהי"ה. ב' אהי"ה דיודי"ן בג' ראשונות וב' דאלפין בחג"ת. וב' דההי"ן בנה"י: ומ"ן עולין ממטה למעלה ונתלבשו ב' אהי"ה דההי"ן בב' אהי"ה דאלפי"ן ודאלפי"ן בדיודין: ואהי"ה דיודי"ן פשוט ומלא מלוי המילוי מ"ב אותיות עם הכולל: והטיפה דדכורא נכללת בנוקבא הרי ב' אהי"ה הם ב' פעמים מ"ב וז"ש בפ' בראשית וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין פי' שהיסוד דאריך הנקרא ברית נזרעו בו מ"ב זווגין ר"ל ב' פעמים מ"ב: גם אם נרצה לפרש יה"ו דב"ן גימ' מ"ב ושני אהי"ה פשוטים הרי מ"ב זווגים עכ"ל הרב ז"ל ונרמז במ"ח די"ג ע"א פ"ב. וענין זה כעין מ"ב זווגין הנעשה בזווג או"א כמ"ש שם במ"ח די"ב ע"ב פ"ג פיסקא ו' וז"ל וכל זווגם דאו"א נעשה ע"י הדעת המזווג מ"ב זווגים שלהם שמחבר המ"ב דס"ג שבאבא עם המ"ב דאהי"ה אשר אהי"ה דאימא ונעשים מ"ב זוגות. ובדף י"ג הנז"ל כתב מ"ב זווגין דאריך היינו יה"ו דב"ן עולה מ"ב. וב' קס"א אהיה דיודי"ן: שני שרשיהם מספרם מ"ב וע"ש. ונלע"ד שלכן כתב דיוקנא דברית כי אריך לא שייך בו שם ברית ממש אלא דיוקנא דברית כי אינו רק קוץ היו"ד ואיך שם אותיות ושמות כמו בזעיר:

12 כך אזדרע שמא גליפא וכו' כתב הרב בס' קהלת יעקב כ"ב אתוון מהם נעשה גוף זעיר ועשר הויות דתגין שהם כנגד עשרת הדברות הם נפש דזעיר ועשר הויות עשויים מנקודות הם רות דזעיר. כללות כולם הם מ"ב והנפש מן אימא והרוח מן אבא. ומאלו המ"ב אתוון נבראו כל העולמות גוף ונפש ורוח. וז"ש כך אזדרע שמא וכו'. ובאותו דרוש של מ"ב זווגין פי' הרב כי שם מ"ב הוא מן ב' דבראשית עד ב' של ובוהו שייך לעיל. ונלע"ד שהמשיל המלכות לשושנה שבין החוחים דוקא שדומה לה בכל אלו הדימויים ולא לשאר שושנים ובנמשל גם כן יש מלכיות דבי"ע אבל הפסוק מדבר במ' דאצילות ולכן אמר כן רעיתי שהיא מ' דאצילות בין הבנות הם בי"ע שנקראו כולם בנות לפי שהן נוקבין כנודע מדברי הרב ז"ל והם אין בהם חוור כל כך כמו מ' דאצילות ואין בהם י"ג מכילן דאריך ולא ה' גבורות דאימא. ומעין מ"ש הרמ"ז בהאזינו דפ"ו ע"ב ע"ש. וגם כן נקראת שושנת העמקים לרמז הנזכר בפרשת אמור בדף ק"ז ע"א ע"ש:

13 והרמ"ז פי' כאן מאמר זה ג"כ על ג' בחינות אורות המתגלות באריך הפה והטבור והברית בקו אמצעי שלו הוא הצינור המבריח בכל עולם האצילות:

14 והקדים ג' הקדמות א' שהפה הוא המ' וכמ"ש בשער אריך פרק ח': ב' שבחכמה סתימאה יש בה זווג פנימי דחיך וגרון ואור זווג זה בוקע ומתגלה מהפה ולחוץ וכמו כן י"ג תיקוני דיקנא סודם מח"ס. ג' ח"ס מתתקנת מגבורה דעתיק ומלבישתה ולכן נדרש בה שם אלהים בכ"מ. גם הי"ג מדות הם בסוד י"ג אותיות אלהים מלא. גם שם אלהים פשוט הוא בדיקנא. אל בתיקון א' י"ה בתיקון ששי מ בתיקון י"ב וחטאה. ורמז הפסוק סוד ג' רישי"ן בראשית סוד כתרא דאריך שהוא הראשון לעולם האצילות כי למעלה ממנו הוא עולם הא"ס. ברא סוד רישא תניינא סוד אוירא ולהיותו נעלם שהוא הארה מדעת דעתיק לכן סתם ואמר ברא מאן דברא. אלהים הוא סוד ח"ס שמתחלת להתגלות בפה כאמור. וירמוז שזה פה קדוש מוקף מי"ג מכילין דרחמי ששרשם ממלכין קדמאין דאינון משם ב"ן. גם שם אלהים סודו ב"ן בסוד הידוע לנו בבני האלהים כי ה' אותיות אלהים פשוט:

15 ומלא י"ג ומילוי המילוי ל"ד הכל ב"ן והיינו בין הבנות ולבחינה זו נאה שם רעיתי שכן זווג הפה הוא בתכלית היחוד וההתמדה. ומשם רועה כל האצילות. ונאמר ועל פיך ישק כל עמי. הרי לפניך י"ג תקונין מקיפין לבחינה הראשונה לגילוי האור שהוא הפה הוא המלכות:

16 בחינה ב' ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה ויובן במ"ש האר"י ז"ל ונרמז במ"ח ד"ט ע"ב פרק ד' פיסקא א' ונרמז ג"כ במ"ח דף ט' פרק א' פיסקא ב' שיסוד דעתיק. מסתיים בחזה דאריך וכתב הרח"ו ז"ל שיסוד זה הוא דנוקבא דעתיק. והנה תחלה יוצאות ה' גבורות מפי היסוד הזה ואחר כך באים החסדים ודוחים אותם לחוץ והגבורות מקיפות את החסדים וה"ס טובה תוכחת מגולה והוא הנרצה במאמרינו כי אחרי סיום הזכרת י"ג תיקוני דיקנא המסתימת בחזה דאריך אז נזכר אלהים פעם ב' בחמשה תיבות הם ה' גבורות שאמרנו ומכאן ניתנו לאימא והן הם סוד ן' שערים אבל בכאן אינון ה' תרעין סוד ה' גבורות המקיפים את החסדים וידוע שבתכלית הגדלות של זעיר נעשה כתרו מת"ת אריך. והוא מקום זה שבו סיום יסוד נוקבא דעתיק. ובהיות רחל שוה לזעיר גם כתרה שם. וידוע שעיקר בנין גופה הוא מה"ג וא"כ כלי כתרה יעשה מאלו ה' גבורות המופלאות. ואז הוא כשושנה שמקיפים אותה ה' עלין תקיפין שהכתר הוא היקף וכמ"ש כתרו את בנימין. וכוס זה המקבל מיסוד הזכר נקרא של ברכה. שהרי יסוד הזכר הוא ברוך ושל הנקבה ברכה וכוס גי' אלהים אלא שבכאן הוא של ברכה מחמת שמקבל עילוי אלו הגבורות ועוד שהן מיוחדות ומקיפות את החסדים ולכן נותנו בימין. וע"ז נאמר כוס ישועות אשא שסתם כוס הוא. במלכות ונשיאת הכוס הוא להמשיך לו ממקורו זה הגבוה ונישא:

17 בחינה ג' לגילוי האור הוא הנגלה בעצם בלי מיעוט ושינוי היא הטיפה הזרעית דנפקא מפום אמה אור הגנוז לצדיקים הוא הנמשך בכל קו אמצעי דעתיק ואריך הזכרים של עתיק מתלבש בשל אריך ודאריך בשל אבא ודאבא בשל זעיר ושל זעיר משפיע ברחל ולכן יהי אור גי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הוא סוד טיפת הזכר. ויהי אור גי' רחל המקבלת אותם ביסודה. וכנגד זה יש בשושנה זרע שלה גנוז בתוכה ואמר על זרע קדש הלזה דאיתברי היינו מציאות הווייתו מן המוחין ואיתגניז שאינו נגלה בטבור שבחזה אלא מתפשט בחוט השדרה ומסתעף בחגתנ"ה בסוד ה' חסדים. ואח"כ איתכליל הכל בברית הנקרא כל. ולהיות שאין האור הזה משתנה לכן אמר וההוא זרעא קיימא באות ברית ממש לאפוקי שלא תחשוב שהוא הארה בעלמא. וכללות המאמר מתחיל בבחינת המלכות הראשונה שנגלית באצילות שהוא סוד הפה. ומסיים ברחל שהיא האחרונה ולתשלום דרוש זה אמר:

18 וכמה דדיוקנא דברית ויובן בפירוש מ"ב זווגים שכתב האר"י ז"ל שה"ס זווג חיך וגרון דהיינו סוד אהיה יה"ו שסודם מ"ב בסוד יו"ד ה"ה ו"ו הוא מ"ב אחד וב' פעמים אהיה הוא מ"ב אחר והיינו מ"ב זווגים פי' מ"ב אורות דחיך מזדווגים במ"ב של הגרון זהו קיצור ותמצית סוד זווג הפה וזה נקרא דיוקנא דברית שאינו ברית ממש ואינו זווג ממשפיע למקבל שחוץ ממנו. וכמו שיש בפה בחינת מ"ב כאמור. כן בזווג התחתון של הגוף ר"ל דו"ק יש בחינת שם מ"ב אותיות שסודו בחגתנהי"ם. ובפה יש זווג דנשיקין ועל שניהם אמר בס"י ברית הלשון וברית המעור מכוונת באמצע. וליישב מ"ש שושנה יש לה י"ג עלין וה' עלין תקיפין ובהאזינו דף רפ"ו ע"ב אמר שושנה דאיתכלילת בשית טרפי ואין לומר דטרפי הם עלי הענף שהשושנה צומחת בו. דהא בתיקונים דף ס"ט ע"ב אמר לפי הגהת האר"י ז"ל דאית לה ה' טרפין ואינון שמע ישראל ה' אלהינו ה'. וי"ג עלין מלגו אח"ד שית סומקי ושית חוורי ושושנה דאיתכלילת בהו הא י"ג גי' אחד הרי שהם ה' טרפין. עוד בתיקונים דף פ"א ע"ב שושנה אית לה ה' עלין מלגו וה' עלין מלבר ואינון ה"ה. שרביט דילה ו' תפוח דילה י' וכולא אלהים ה' אתוון דילה ה' עלין מלבר וכו' ע"ש וכן בזוהר חדש ריש פ' יתרו. ודוחק לומר דמיירי במיני שושנים שונים:

19 והנראה שהשושנה יש לה ה' עלין ירוקין וקשים שהם חיצוניים לה ומסתעפים ונכללים בשרביטה והם נקראים כאן עלין תקיפין ובתיקונים דף ס"ט ה' טרפין ובתיקונים פ"א ה' עלין מלבר. ועל אלו ה' עלין תקיפין מיושבים ה' עלי שושנה עצמה והם ה' עלין דמלגו ועוד יש בתוך השרביט עצמו ז' עלי שושנה יותר קטנים ועם החמשה דמלגו הנזכרים וכללות השושנה האמור שם הם י"ג. ומקביל למה שפי' שהשושנה היא סוד הפה שיש י"ב תיקונים סביב לה ועמה הם י"ג. ומ"ש בהאזינו שהם ו' טרפי ה"ס ה' גבורות הנ"ל שנכללות ביסוד כנודע וה"ס השרביט שבו נכללים כל הה' שהם חגתנ"ה. וזהו דאיתכלילת בשית טרפי ה"ס ששה קצוות. ע"כ מהרמ"ז ז"ל:

20 ובספר אשל אברהם פי' דאית שושנה וכו' שושנה איהי רזא דשם הויה כמ"ש בתיקונים פ"א ובז"ח אחרי מות ק"ז כתב אית הויה דאיהי קדש הקדשים ואית הויה דאיהי קדש וכו' ונודע דבספירן דאצילות איהו דיוקנא דמלכא ממש. ובספירן דבריאה חותמא דמלכא ודיצירה ציורא דחותמא בשעוה כמ"ש בתיקונים דף ד' ועל הוי"ה דציורא דחותמא אמר בתיקונים דף פ"א על השושנה הרומזת לה וכולא אלהים. רומז שמדבר בהויה דמסטרא דרשימו דחותמא דאיהי רזא דאלהים כמ"ש לכו חזו מפעלות יהו"ה שזאת ההויה היא רזא דאלהים. והאי איהי שושנה בין החוחים ומפרש באיזו מלכות מדבר שהוא בהאי שושנה דיתבא בגו גובין דאינון חוחים. אבל מלכות דאצילות איהי שושנת העמקים דאתשקייא משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כמ"ש בזוהר אמור דק"ז ע"א ועלה אתמר כן רעיתי בין הבנות דאפי' כד נחתא לתתא יתבא בין הבנות ולא בין החוחים דאינון כתרין מסאבין בגין דאיהי יתבא בהיכלא דילה כבודה בת מלך פנימה. בין הבנות אינון בנות ירושלים אינון תריסר חיון עילאין דאיקרון הכי כמ"ש בז"ח חקת דף פ"ג ע"א:

21 אפיק י"ג תיבין לסחרא לכ"י וכו' האי כ"י אמרנו שהיא שושנה תתאה דיתבא בין החוחים אינון קליפין דסחרין לד' חיון דמטטרו"ן אבל שכינתא דאצילות דאיתקריאת ברתא דמלכא כדג לה כל ספירן נחתו עמה ואתלבשו בשית יומי דחול הכלולים במטטרו"ן כמ"ש בתיקונים דצ"ג ע"א וי"ג תיבין אלין נטרין להאי ולהאי. אבל לעולם רעיתי שהיא מ' דאצילות הנקראת שושנת העמקים לאו איהי יתבא בין החוחים כי אם בין הבנות:

22 והיא שושנה רזא דשם הויה אבל שושנה דבין החוחים תרמוז להויה דרשימו דחותמא דאיהי רזא דאלהים כמ"ש בתיקונים דפ"א וכולא אלהים ה' אתוון דיליה ה' עלין מלבר והקדים פתיחה זו להתחלת הספר בסוד השושנה הרמוז בה שם מלא הויה אלהים. זו תוכן דבריו ולקצר אני צריך ולא לכפול הדברים שהודפסו:

23 לבד ראה זה מצאתי בדברי האר"י ז"ל שנקודת המי' היורדת לבריאה נקראת בשם אדני ואיתא בעץ חיים כי י"ב אותיות אדני הם בי"ג תיקוני דיקנא עוד איתא בכוונת ויעבור שהדיקנא הוא סוד ג' הויות ומכל הויה יוצאים שמות מחולפים ומן ה' אחרונה יוצא אדני ע"ש. ולפי זה אפשר י"ג מכילין שבהם שם אדני מאירים לשושנה הנקודה הנקראת בשם אדני היורדת לבריאה לסחרא לה ולנטרה לה וכמ"ש בר"מ פרשת כי תצא דף רע"ז ע"ב וז"ל דדא כלה דילך וכו' ואיהי גדל לה בי"ג מכילן דרחמי דרמיזן בג' תיבין וכו'. וטעם שהקדים פתיחה זו להיות כל מאמר יום א' דבראשית רומז לשושנה וכמ"ש בריש תיקון כ"ו וז"ל בראשית ב' שושנה. ה' עלין דילה ראשית. בראשית לחשבון זעיר דחנוך י"ג חוחים דילה י"ג מן אלהים ועד אלהים וכו' ה' חוחים אחרנין מרחפת על פני המים ויאמר וכו' ואינון ה' אור ה' עלין וכו'. י"ג עלין מלגו וכו' וחושבניה אח"ד וכו' ע"ש הרי לך טעם לפתיחה זו ושייכות לה כי כל ענייני השושנה רומזים למאמר בראשית:

1 הניצנים אלין אבהן דעאלו וכו' זה הפירוש כפי הסוד וכאלו אמר דבר אחר אלין אבהן אם נאמר שהם חג"ת דזעיר כמ"ש שאר המקובלים קשה מאי הוא דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי. לכן צריך להקדים דברי הרב בס' ק"י בתחלת הספר והובאו ג"כ בס' הכוונות בק"ש שעל המטה דע כי מדעת דעתיק הנתון באוירא ששם בדעת ההוא החסדי' והגבורות הנק' אוירא דכייא ואשא דכייא משם נמשך שפע גדול אל המזל ח' דדיקנא הנק' נוצר חסד ונשפעים שם במזל הח' ג' הויות דע"ב שהם גי' רי"ו והם סוד רי"ו אותיות דויסע ויבא ויט ומשם נמשכי' לדעת דאבא ומשם ליסוד דאבא ומשם איתגניזו גו אימא לעשותה כלי ומשם נמשכי' לדעת זעיר ונחלק לב' חציו לדעת זעיר וחציו יורד ליסוד זעיר ונותנו למ' לעשותה כלי גם היא ע"כ קיצור כללות הדברים ונבוא אל הביאור:

2 אלין אבהן הם ג' שמות ע"ב שבמזל הח' דדיקנא והם רי"ו אותיות דויסע ויבא ויט ונודע כי ע"ב שמות דויסע ויבא ויט נקראים אבהן רק שהם בשרש השרשים מדרגא עליונה מזל הח' שמשם שרש אבהן ונכנסו באבא הנקרא מחשבה ונזדווג אבא באימא ונתן בה הרי"ו הנז' לעשותה כלי וז"ש ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן. וכתב הרב בלשונו הקדוש כי הוא סוד רוח הנמשך מן יסוד דחכמה ואיתגניז ביסוד הבינה מכוון אל מ"ש הזוהר ואיתגניזו תמן:

3 ומתמן נפקו בגניזו ואטמרו גו נביאי קשוט שירדו הר"יו הנז' לנ"ה הסתומים תרי ביעי דדכור' ששם מתבשל הזרע:

4 אתייליד יוסף פי' כי תחלה היה יסוד דזעיר שקוע ולא בולט ועל ידי מזל ונקה נעש' אבר בולט בסוד קונה הכל ונקה מתקן כל שהוא יסוד דזעיר כמ"ש הרב ז"ל והובא במ"ח דס"ט ע"א פיסקא י"א וכמו שיתבאר בזוהר לקמן דף ג' ע"ב: עאל יוסף בארעא ונציב לון תמן הם סוד ביאה ראשונה דזעיר במ' לעשות' כלי: ואימתי אתחזון פי' אימתי אנו יודעים שהרי"ו אתוון נתגלה במ' בשעתא דיתגלי קשת בעלמא בעו"הז הגשמי כי ג' גנוני הקשת הם גילוי הרי"ו במ' לעשות' כלי לצורך הזווג לפי שראה הקב"ה שאין מעשה התחתונים כדאי שיתגלו הרי"ו על ידם לכך הקב"ה גיל' אות' מעצמו כדי שתהיה המ' מוכנת לזווג בסוד קרב צדק מאליך: ובההיא שעת' עת הזמיר הגיע פי' מפני מעשה התחתונים שאינם הגונים: ואמאי ניצולו בשביל הניצנים שהם הר"יו שנראו בארץ לעשותה כלי ועי"ז יהיה הזווג:

5 ובגין אינון רביין כתב הרב תינוקות של בית רבן הם נה"י דאימא שאין בהם חטא פי' שאין קליפה שולטת מאימא ולמעלה:

6 ופי' של בית רבן היא החכמה נה"י דאבא המלובשים גו נה"י דאימא ועושים מוחין לזעיר כדי לעשותה כלי למלכות וז"ש הכא יבשביל ינוקי מגלה הקב"ה הר"יו במ' לעשותה כלי. ופירוש הכתוב מי גרם שהניצנים נראו בארץ בשביל קול התור לשון תורים ובני יונה ומביא ראיה מפסוק תורי זהב שהם התינוקות דכתיב שנים כרובים זהב ודדשינן כרוביא שהם צורת תינוק הכי נמי תורי זהב הם התינוקת בג"ש דזהב זהב עכ"ל מורינו הר"אא ז"ל א"נ יובן במ"ש האר"י ז"ל בס' הכוונות בענין ק"ש ונרמז במ"ח דס"ו ע"א פיסקא ה' כי בק"ש דשחרית הטיפה היא מחיצוניות עתיק והיא שם ע"ב ומשם לדעת אבא ומשם ליסוד אבא ומשם ליסוד דאימ' וז"ל האר"י ז"ל בכוונו' יום שמיני חג עצרת הנה ג' ימים אלו הם ג' ימי הקליטה והם סוד ג' מדות חג"ת שמהם מקבלת המ' טיפ' העליונה כנודע כי אלה הם ג' בני נח היוצאים מן התיבה וכנגד ג' מראות הקשת והנה סוד הטיפה של הזרע היא חסדים וחסד גי' ע"ב שהם ג"פ כ"ד הם ג' הויות של כ"ד עיינין וכולם בחינת חסד שהן ע"ב כזה עכ"ל # נמצא שהטיפה נמשכת מחג"ת דזעיר שנעשו חב"ד ושרשה הוא שם ע"ב ונמשכה מחיצוניות עתיק בק"ש דיוצר:

7 או מפנימיות אריך בק"ש דקרבנות והע"ב נחלק לג"פ כ"ד שכל כ"ד עיינין יש בהם ע"ב תגין וז"ש דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי והכל כמ"ש מורינו ז"ל אלא שלפירושו אבהן הם רי"ו אתוון שעושים אותה כלי ולפי זה אבהן הם חג"ת שהם כלי החב"ד שמשם נמשכה הטיפה ושרשה הוא שם ע"ב שנמשך מעתיק ואריך כנז' ובס' אשל אברהם כתב דא עובדא דבראשית ר"ל שאלו הניצנים הם חג"ת נה"י כמ"ש בזוהר בראשית דל"ט ע"ב הם עובדא דבראשית דאיהי חכמה וגם הכתר להיותו סתום ואין הפה יכול לדבר בו הוא נעלם בה כמ"ש בזוה' תרומה דקס"ה ע"ב סתימ' דכל סתימין וכו' איהו רוכב בי"ה דאיהו רזא קדמאה ועל דאיהו סתים אמר בראשית ברא שית ואינו אומר מאן ברא לון אלא דברא לון ההוא סתים דלא ידיע כלל כמ"ש בדף ט"ל הנז' בראשית מלה גליא בכלל מלה סתימאה ור"ל מלה גליא היא חכמה בכלל מלה סתימאה שהוא הכתר שלכן אינו אומר מאן ברא לון שהוא הכתר אבל שית סטרין חג"ת נה"י בהם פירש ואמר ברא אלהים שהיא בינה ולהיות נה"י כולם כלולים בחג"ת לכן אינם נזכרים כי אם בסוד חג"ת והם הניצנים דאיקרון עובדא דבראשית נראו במלכות הנקראת ארץ אימתי נראו ביום ג' שהיא ת"ת הכולל ח"ג ואף המלכות כלולה בו ולכן ביום הג' כתיב ותוצא הארץ ונראו לשון השפיעו במ' א"נ נראו כמשמעו דכשיצאו חג"ת יצאה אז המ' עמהם כמ"ש בזוהר ד"ה ע"ב וז"ל תלת יומין קדמאין לא אתגלי עבידת' דילהון עד דארעא גלי לון וכו' וא"ת הא ביום ג' כתיב ותוצא הארץ אלא אע"ג דכתיב ביום ג' רביעאה הוא דהיינו מ' הוא אפיקת כל דא אלא דאיתכלילת ביום ג' למהוי חד בלא פרודא ולכן ביום ג' כתיב תרי זמני כי טוב חד לת"ת וחד למ' הכלולה בו זהו תמצית תחילת דבריו והנמשך מספרו תדרשנו והרמ"ז כתב שמאמרים אלו עד דף ד' מפורשי' בספר זוהר הרקיע וספר זה אינו בנמצא אצלינו ובס' ערוגת הבושם דף' כ"ד כתב וז"ל הניצנים וכו':

8 הנה האר"י ז"ל הרחיב ביאור עמוק לפרש זה המאמ' ונלע"ד וכו' ויובן במ"ש בדרוש כלל חו"ג כי ה' חסדים מתפשטים מדעת זעיר ולמטה ג' מהם המתפשטים בחג"ת דזעיר הם סתומים ביסוד אימא ואין ניכר הארתם כי אם לאחר שיורדים כולם למטה ביסוד זעיר ואז נתגלית הארת' למטה ואחר כך עולים ממטה למעלה ועולים בפנימיות זעיר וסובבים ומקיפים למוחין דזעיר מבחוץ להם בתוך הנ"הי דאימא ואז מכחם נתגלית הארת המוחין מה שהיו סתומים וגם הדעת שהיה סתום עתה נתגלה ובזאת ההקדמ' ממילא רווחא שמעתתא כי אלו האבהן הם חג"ת דחסדים דעאלו במחשבה ובעלמא דאתי הוא סוד עלית החסדים במוחין דזעיר שהם חו"ב שלו שנקראי' מחשבה ועלמא דאתי ולכן אמר ואיתגניזו כי הם בתוך הנ"ה דאימא שהיא נק' עלמא דאתכסיא. ומשם יורדים למטה לנ"ה דזעיר ששם מקום בישול הזרע וז"ש ואטמרו גו נביאי קשוט וע"י ירידתם לנ"ה מכח זה אתייליד יוסף כי נתגלה ביוסף כל החמשה חסדים דחסד נקרא אל בסוד חסד אל וה"פ אל גי' יוסף והשלים פירושו עד"ז ומספרו תדרשנו:

9 ר"א פתח שאו מרום וכו' פתח עינים היא המ' שהוא השער ועיני בני אדם תלויות אליה:

10 עתיקא דקיימא לשאלה היא הבינה ברא אלה הם הו"ק וז"ל מורינו ז"ל לבאר איך על ידי נשיאות עינינו אל המ' כדע זה:

11 אך נודע שהאדם בעסקו בתורה שבע"פ ממנה יוכל להבין כל החכמות הנעלמו' בתורה שבכתב כי היא מפרשת תורה שבכתב וממשניות ותלמוד ידע פרטי הדינים הרמוזים וסתומים בתורה שבכתב וכ"ש הסודות הנעלמים שאין מי שיוכל להבינם מהכתובים אלא מהקבלה שיש לנו מפה אל פה עד משה רבינו עליו השלום:

12 ומי שיתמיד בקדושה וחסידות ובייחודי' שגילה האר"י זכרונו לברכה וירגיל עצמו בזה ישיג רוח הקדש ויגידו לו תעלומות חכמה וזה ענין נשיאות עינינו אל המ' כי ע"י זיכוך נשמתו יוכל להשיג רוח הקדש מן המ' ובלתה אי אפשר להשיג מאומה כי אף אם יזכך עצמו בקדוש' רבה לא יוכל להשיג שום ענין מזעיר כי אם באמצעות המ'. נמצא כי המ' דאצילות היא השער לכל מי שיבא לדעת סודות התורה:

13 ולכן אמר אם תרצו לדעת סודו' התור' צריך שתקדשו עצמיכ' עד שתוכלו להשיג אל פתח עינים שהיא המ' ומשם תדעו דהאי עתיקא ברא וכו' ועדין קשה והלא מי שישיג רוח הקדש לעלות אל המ' יוכל לדעת כל סודות התורה ומאי שנא סוד פסוק זה של מי ברא אלה:

14 אך הענין יובן עם מה שהקשה הרב ז"ל בס' אדם ישר שנראה לפעמים בזוהר שאומר שאסור לדבר כלל בשלש ראשונות כי אם מחסד ולמטה כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים והלא רש"בי וחביריו זלה"ה דברו בת"רך עמודי אורות שבכתר ול"ב נתיבות שבחכמה ותירץ האר"י ז"ל שכל עולם האצילו' מן עתיק עד המלכות אינם עומדי' רק כנגד תנ"הי דאדם קדמון וכל עסקינו אינו אלא בעולם האצילות שהיא עשייה דאד"ק וכמו שהעשייה היא כנגד תנה"י דיצירה וכו' כך האצילות בכללה אינה רק כנגד תנה"י דא"דק שהיא עשייה שלו ועדיין יש לנו רשות לדבר מחסד דא"דק ולמטה ועליה' נאמ' כי שאל נא לימים ראשנם שהם ו"ק דא"דק ובכמה מקומות אמר האריז"ל שבג"ר דאד"ק אסור הדיבור בהם ובינה דא"דק היא דקיימא לשאלה. ואף שדיבר הרב ז"ל באורות אזן חוט' פה דא"דק לא דבר רק בהבלים היוצאי' ממנו לחוץ אבל באורות הפנימיים דג"ר דא"דק אסור לדבר ומה שתמצא לפעמים בזוהר שאוסר הדיבור בג"ר של אצילות הוא בהשאלה בעלמא כי האיסור אינו אלא בג"ר דא"דק ולפ"ז מ"ש כאן בזוהר עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהו מ"י היא בינה דא"דק וברא אלה הם ו"ק דא"דק והרי כאלו אמר אם תשיג רוח הקדש לעלות אל המ' תוכל להשיג מבינה דא"דק עד סוף כל העולמות וכאלו אמר תוכל לדעת כל סודות התורה אם תהיה ראוי לכך עכ"ל מורינו ז"ל:

15 ונלע"ד לפרשו במ"ש האר"י ז"ל שהמלכות בניינה מנ"הי דזעיר שבתוכם ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא ולכן אמר שאו מרום עיניכם למ' כמו החכמים הצדיקים וכשתראו המ' מתוקנת בבנין שלם מנה"י דז"א שבתוכם ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא אזי תדעו דמ"י שהיא בינה דאצילות ברא אלה שהם ו' קצוות דאצילות כי נה"י דאימא מלובשים תוך זעיר ג"פ קדמאין בג"ר דזעיר וג"פ אמצעיי' בחג"ת דזעיר וג"פ תתאין בנה"י דזעיר ובדרך השאלה אומר הזוהר גם בפרשת פקודי בדף רל"א מלת דקיימא לשאלה בבינה דאצילות כמ"ש מורינו ז"ל:

16 עוד י"ל במ"ש האר"י ז"ל כי עיבור ז"א תוך בטן אימא היה ג' כלילן בג' ומלכות פסיעה לבר ולכך אמר הזוהר כשתראו המ' מתוקנת בי"ס אזי תדעו כי מ"י שהיא בינה דאצילות ברא אלה שהם ו"ק דז"א כי מי אין לה פירוד מזעיר וכשנתקנה המ' אז פשיטא שכבר ניתקן ז"א ע"י אימא. ולכן בראותינו המ' בת י"ס נודע כי מי ברא אלה שהם ו"ק כי כל קצה כלול מכל הששה ופ"ו גי' אלה:

17 אחרא לתתא איקרי מה מלכות נק' מה כמ"ש בתיקוני' דע"ג ע"ב שכינתא איהי מה יו"ד ה"א וא"ו ה"א איתקריאת בגין דאיהי כללא די"ס

18 כיון דמטי תמן מה ידעת וכו' עכשיו מתרץ עוד למה נק' מ' מ"ה אע"פי ששם מה הוא בזעיר לפי שאע"פי שיפשפש האדם מדרגא לדרגא עד המ' עדין לא השיג כלום ואומרי' עליו מה ידעת וכו' וטעם כפל ג' לשונות אלו לפי שהמ' יש לה ל' כלים כנגד י' כלים חיצונים אמר מה ידעת וכנגד י' אמצעיים אמר מה אסתכלת שהאמצעים צריך בהם הסתכלות יותר מהחיצונים. וכנגד י' פנימיים אמר מה פשפשת שצריך פשפוש יות' להשיגם א"נ נודע כי המ' יש בה נר"נחי וכנגד הנפש אמר מה ידעת וכנגד הרוח אמר מה אסתכלת וכנגד הנשמה אמר מה פשפשת: אבל חיה ויחידה נעלמים תוך הנשמה ואין מי שישיג אותם: מה אעידך וכו' העידותי וכו' פי' שהעיד הקב"ה על ישראל שמים וארץ שהם ז"ון שאם יחטאו אינם משפיעים להם שפעם. ולכך אמר הנביא מה שהי' מ' כבר העדתי אותה עליך וטעם שלא הזכיר זעיר מפני שהוא עליון והזכיר המ' שהיא נגלית יותר אבל כפי האמת שניהם עדים על ישראל מה אדמה בההוא וכו' פי' דמיתי אותך למה שהיא המ' וכאלו אמר למה שהיא המ' אדמה לך.

19 עטרית לך בעטרין קדישין כתב האר"י ז"ל תרין עיטרין עיטר' דחסדי' לזעיר ועיטרא דגבורות למ' ואע"פי שבניינה מהגבורו' גם עיטר' דחסדים מתקני' אותה שחסד המגולה שבנצח דזעיר מאיר לקו ימין דנוקבא וחסד דהוד לקו שמאל וחצי שליש חסד דת"ת לכתר דנוקב' נמצא שיש לה הארת תרין עטרין שהם חו"ג ולכן אומר הקב"ה לישראל גם אתם עיטרתי אתכם מאותם תרין עיטרין שהשפע האמיתי הוא מהח"וג. עבדית לך שולטנו. פי' כמו שהמ' שולטת על הכל וכל השפע מתחלק על ידה בסוד ותתן טרף לביתה כך ישראל היו לוקחים עיקריות השפע ועל ידם מתחלק לשבעים אומות. מה אשוה לך כגוונא דאנת וכו' פי' מה שהיא מלכו' השויתי אותה לך כשם שאתה בגלות כך היא כביכול שאין זווג לז"ון. פסוק וכו' פי' הפסק דבריך ושתוק כדי שתשמע סוד גדול: אמר אלעזר כצ"ל: מאי אלה וכו' תרתי קא מקשה חדא הא אתחזון תמן תדיר ומשמע מקרא דשאו מרום בדבר נעלם שאין לו גילוי. וקושיא שנית אם על הככבים במ"ה שהיא המלכות נבראו דכתיב בדבר ה' פירוש במלכות הנקראת דבר ה' שמים נעשו:

1 בשעתא דסתימא דכל סתימין דע כי או"א סתומים בגו זו"ן ואריך בגו או"א ועתיק גו אריך ואד"ק גו עתיק וא"ס ב"ה נגנז תוך אד"ק והוא נקרא סתימא דכל סתימין:

2 בעא לאתגלייא פי' רצה לגלות מלכותו נקודה חדא הוא אבא:

3 צייר בה כל ציורין פי' ע"י אבא צייר אימא וז"ון:

4 חקק בה כל גליפין פי' תחלה צייר אותם בציור דק ואח"כ אותם הציורים חקק בהם עד שנכנסה החקיקה תוך הלוח והכונה כי לרוב אור החכמ' לא היו ניכרים זו"ן רק ציורים בעלמ'. ואח"כ לרוב שהייתם שם נחקקו שהוא דבר ממשיי יותר מן הציור והמצייר והחוקק הוא א"ס ב"ה:

5 ואגליף גו בוצינ' קדיש' אבא נקר' בוצינ' כי יש בחכמה קצת דין להיות שחכמ' דאריך הלבישה לגבור' דעתיק וקרא' קדיש' כי החכמה נק' קדש:

6 סתימא שהיא נעלמת תוך אימא וז"ון:

7 ציורא סתימאה היא בינה שגם היא סתימה תוך זו"ן קדש קדשים בינה נקראת כן. בניינא עמיקא פי' זעיר כתיב ביה אמרתי עולם חסד יבנה והבינה היא בנין עמוק יותר מזעיר דכתיב ביה יבנה. לא איקרי אלא מ"י רמז לנש"ב:

8 ואתלבש בלבוש יקר דנהיר הוא חסד דזעיר שהבינה נתלבשה בחסד דזעיר שנתעלה ונעשה חכמה והוציאה הו"ק וכמ"ש האר"י ז"ל בס' הליקוטים בדרוש שאלתני זה ימים וכו' שהבינה נתלבשה בחסד דזעיר שנעשה חכמה שלו ונראה שהכוונה כי נה"י דאימא מתלבשים בהם המוחין דזעיר והנ"הי דאימא הנז' מתלבשים בחסד דזעיר שעלה ונעשה חכמה שלו ואחר התלבשות נה"י דאימא בתוך חכמה דזעיר משם מתפשטים הנ"הי דאימא בכל הו"ק וכיון שנתחבר מ"י שהיא בינה עם הו"ק הנקראים אלה להיות כל קצה כלול מכל הששה שעולים גי' אלה אזי נעשה אלהים מ"י אלה:

9 בעגלא וכו' פי' הפרידו אלה מן מ"י וכמה דאשתתף מי באלה וכו' פי' כמו שבבריאת העולם נכנסו נה"י דאימ' בזעיר ואז נעשה שם אלהים כך תמיד בכל יום ויום נכנסים נה"י דאימא בזעיר ולכן נק' הבינה אלהים. ומניה ידענא וכו' פי' אליהו לא גילה לו רק ענין הבינה במה נק' אלהים ומדבריו הבין רש"בי ע"ה תיקון המלכות ג"כ במה נקרא אלהים: אשר תנה הודך וכו' בגין וכו' פי' בינה שנתלבשה בחסד דזעיר: ואתלבש דא בדא פי' אחר שנתלבשה בחסד דזעיר נתלבשה בכל הו"ק דזעיר: וסליק בשמא עילאה. הוא שם אלהים:

10 דאתמשכן אתוון אלה מלעילא פי' מן הזעיר אל המלכות ואימא אוזיפ' לברתא מנאהא:

11 כתב הרב בס' הליקוטים ונרמז בס' מ"ח דף כ"א פרק ח' עיין שם כי זווג אחור באחור הוא שעולים זו"ן בהיכל הבינה ולוקחת המ' מ"ן שלה בהלואה ולכן נק' אחב"א ר"ל שאלו היו זו"ן במקומם היו אחב"א עכ"ל למדנו מדבריו שפעמים לוקחת המ' מ"ן דאימא ואעפ"י ששם מדבר בעת שאין מי שיעלה לה מ"ן וכאן מדבד בעת שישראל עולים לרגל אפשר שבעלייתם לרגל מוסיפים בה כח ואינה משמשת במ"ן שלה אלא במ"ן דאימא וזהו ואימא אוזיפת לברתא מנאהא שהוא הכלי דמ"ן שנתן לה אבא והכלי הזה אוזיפת יתיה למ'. וקשיטת' לה בקשוטהא כתב הרב כי המ"ן הם קישוטי הכלה א"כ קישוטהא הם מ"ן דאימא שנותנת אותם למלכות. ודא איקרי אדון. פי' מתחלה נק' אד"ני לשון נקבה ועתה שקיבלה קישוטי אימ' הנקראת עלמא דדכורא נק' גם המ' אדון לשון זכר וז"ש כדין נפקת ה' ואעילת י' ירצה הגם שהבינה נק' מ"י והמ' מ"ה עתה עאילת י במקום ה' ונק' גם המ' מ"י ואתוון אחרנין משכין לון ישראל מלעילא הם אותיות אלה ו"ק דזעיר כל קצה כלול מו' גי' אלה שהו"ק בונים המ' הנק' מ"י עתה ואז נשלם שם אלהים גם במלכות:

12 אדכרנא בפומאי מלמדנו שג' דברים צריך אדם לעשות בתפילתו א' להוציא התיבות מפיו וזהו אדכרנא בפומאי ב' שיבכה בתפילתו כמ"ש ושפיכנא דמעאי ג' שיתפלל לשכינה ברצון נפשו הטוב וז"ש ברעות נפשאי וז"ל הרב בכוונת תיקון חצות יכוין במלת אלה:

13 ובמלת עלי על י' ובמלת אדדם אדד ם' ר"ל אדדה אותה ואחברנה עם אותיות אלה ועם י' של עלי ואז נשלם שם אלהים וזהו עד בית אלהים עכ"ל וז"ש הזוהר אדכרנ' בפומאי ר"ל על ידי כוונות אלו שאמר הרב ז"ל בזה נעשית אלהים:

14 בנא מקדשא לעילא בינה:

15 ומקדשא לתתא מלכות מלה בסלע שר"א דבר במ' הנק' סלע כמ"ש ודברתם אל הסלע. ואמ' פתח עינים וכו': ורש"בי השתיקו ופירש הפסוק על שני מחדשות בינה ומ' ששניהם מ"י אל"ה שם אלהים:

16 אלא בזמנא דדרגא דא וכו' פי' כל זמן שהבינה לא עלתה לאריך לקבל טיפת המוחין מפנימיותו או מחיצוניות עתיק כדי להלביש המוחין בנה"י דידה ואח"כ נכנסים בז"א ולא נקראת אז אלא מ"י. עדין לא נשלמו הו"ק וכיון שהוציאה הו"ק מתוכה ונתלבשו בהם המוחין דז"א שבזה היא נקראת אלהים אז נשלמו הו"ק לגמרי ע"י המוחין:

17 אכדרנא שמי פי' אל שבשם בצלאל הוא המסייע לבצלאל:

18 ריש דרגין הוא אבא ואמיץ כח היא אימא שנקראת כח ה' וכן כתב האר"י ז"ל כ"ח אותיות דמילוי המילוי בבינה ועשר' דמילוי בחכמה וד' דפשוט בכתר הכל עולה מ"ב וזהו שם מ"ב שהוא הוי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא העולה מ"ב הוא ברישא דמלכא כי כח"ב הם רישא:

1 ס' ריבוא כתב הרב בס' הליקוטים כי בהיות ו"ק דז"א בבינה הם ס' ריבוא כנז' בזוהר בראשית דף ב' ובספר שמות דף קכ"ו עכ"ל וטעם שנקראים ס' ריבוא לפי שכל קצה כלול מעשרה עד ריבוא וז"ש הזוהר איש לא נעדר מאינון ס' ריבוא שהם הו"ק בהיותם באימא עכ"ל מורינו ז"ל:

2 רב המנונא וכו' ב' קושיות א' אתוון בהפוכא כי בי"ת קדמא לאלף כאן ב' שהם ב' אלפין וב' ביתין:

3 א"ל קב"ה יאות אנת וזכאה אנת כפל הענין במלו' שונות כנגד ב' טענות והודה לה בהם אבל יש להם ב' סתירות במ"ש לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת כתב בס' אור ישראל כפל ג' לשונות אלו לפי שהשי"ן רומזת לתלת אבהן שהם חג"ת כמ"ש הזוהר לקמן עכ"ל גם רומזת לכ"חב כמ"ש בר"מ פ' פנחס דרנ"ז ע"א שכינתא איתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עילאין דאינון ש תלת כתרין כח"ב ואיהי בת רביעאה לון גם רומזת לנהי"ם כמ"ש שם בדף רמ"ו ע"א ש דתלת ענפין לקבל ג' משמרות: וש דארבע ענפין לקבל ד' משמרות שהם נהי"ם. ושלש של שלש אלו כולם נרמזו באות ש כי יש לה ג' ווי"ן והם נה"י ויש לה ו' אחרת מלמטה סוד המלכו' קרקע המחברת אותם. עוד יש לה ג' יודין והם חג"ת דאחידת בהון כד סליקת לגביהון. עוד יש לה ג' תגין דאינון רזא דכ"חב ואיהי רביעאה לון כנז' לכן א"ל יאות אנת לקבל כח"ב וטבא אנת לקבל נה"י כי היסוד צדיק נקרא טוב וקשוט אנת לקבל חג"ת אמת ליעקב והתחיל יאות אנת לכח"ב בחינת הראש שהיא מגולה בלי התלבשות:

4 והקדים טבא אנת לנה"י קודם חג"ת ביען שנ"הי מלבישים לחג"ת והמלבוש המגולה הקדימו לחג"ת שבתוכו המכוסים בו וזה טעם הקדמוני' שתקנו ביוצר שרפים תחנה כנגד בריאה ואופנים נגד עשייה וחיות נגד יצירה באחרו:ה להיותם מלובשים תוך העשייה והמלבוש המגולה נראה תחלה ועיין בפרשת תרומה דף קל"ב ע"א אבל אנו גירסתינו שרפים וחיות ואופני הקודש:

5 והנה ק"ר לא נכנסו כי נשאו ק"ו בעצמם מאות ש שהיא אות אמת לא עלתה בידה הבריאה כי חוברו לה יחדיו מכ"ש ק"ר עצמם שכתב בז"ח בראשית דף י"ג ע"א ק"ר אומנותא דשקרא וכו': קו"ף כקו"ף קמי בני נשא. רי"ש רע עין וכו' והנה בזוהר שיר השירים דנ"ה ע"א כתב כמה דתריסר שבטין דישראל סלקין לשתין רבוא אוף הכי כ"ב אותיות שהתורה נבנית מהם כד איתמלי וכו' סלקין לס' רבוא:

6 וג"כ כ"ב אותיות רומזים לי"ג תקוני דיקנא דעתיקא ולט' דז"א ואיך נאמר ק"ר אומנותא וכו' ותירץ בספר אשל אברהם דאית אתוון דדכורא דאיהו רזא דאילנא דחיי דבריאה דאיהו טוב בלא רע ולכן אתוון דיליה כולהון טוב. אבל אתוון זעירין רשימין דאיתכלילן בנוקבא בת זוגיה דצדיק דאיהו רזא דעץ הדעת טו"ר מט"ט טוב וס"מ רע. וכל אתוון זעירין רשימין דקאמרן עיילין לתיקונא דמשכנא אבל ק"ר לא עיילין למשכנא רק חופפין עליו בסוד ועשית יריעות עזים לאהל ולא אהל קוף ולא אדם כמ"ש בזוהר תרומה דף ק"ס ע"א ע"ש אבל אתוון גליפן כולהו קדושה. ושם האריך בטענות כל האותיות ותשובתן ולקצר אני צריך:

7 בגין דלא וכו' מ"ט נו"ן איהי וכו' ז"ל הרב בספר הליקוטים צורת צד"י דע כי כמו שהמ' עם הת"ת הרבה פעמים מזדווגים בסוד אחור באחור הנה זה היה גם בחכמה ובינה בסוד ואלה המלכים ולכך לא אתקיימו אבל אח"כ היו פנים בפנים לעולם והנה אות צ היא בסוד אחור באחור עכ"ל:

8 וז"ש דלא למיהב פתחון פה לעלמא ר"ל לפי שאות צ רומזת לאו"א בהיותם אבא"ח וז"ש נו"ן איהי שהיא בינה:

9 אתא יו"ד שהוא אבא כד ברא קב"ה לאדה"ר פי' אדם הראשון הם זו"ן והם אחב"א והם ד"ו פרצופין ומביא ראיה כמו שהיו זו"ן אחב"א בבריאת העולם כך או"א וכמ"ש הרב ז"ל כאמור אסתכלת לתתא כגוונא דא הם זו"ן שהיו אחב"א גם כן. אסתכל לעילא וכו' או"א היו ג"כ אחור באחור:

10 ובתיקונים דקי"ד ע"א כתב דאית א' מאתוון רברבן ואית א' מאתוון זעירין ואית א' מאתוון בינונים ואינון אדם דבריאה אדם דיצירה אדם דעשייה וכו' ועלייהו אתמר כי גבוה מעל גבוה שומר ואית ג' עילאין עלייהו בארח אצילות ועליהם אתמר וגבוהים עליהם ואינון דבריאה אינון לבושין לאינון דאצילות ואלין דאצילות אמרו לאלין דבריאה דמתלבשין בהון נעשה אדם וכו' והאר"י ז"ל כתב כי באצילות עצמו יש בחינת בי"ע והם בינה וזו"ן כי אימא מקננא בכרסייא שהיא בריאה זעיר מקנן ביצירה מ' מקננא באופן שהיא עשייה ובזה סרה קושיית הכפל ב' אלפי"ן ב' ביתי"ן לרמוז שזה הענין היה באתוון רברבן וזעירן בינה ומלכות כמו שרומזת אות צ' על אימא אחור באחור עם אבא. וטעמא דעאלו אתוון למפרע בסוד תשר"ק פי' בתיקונים בדף ע"ד ע"ב בגין דבמדת הדין איתברי עלמא ודא איהו בראשית בא' תשרי דאיהי דרועא שמאלא. וגם שתף עמה מדת הרחמים בגין דיתקיים בניינא והרמ"ז בראשית אבי תשר אב מכסדרן ואות י' משמו של הקב"ה עמהם תשר אתוון למפרע עכ"ל. ואע"ג שע"י כל האותיות נברא העולם וזאת אומרת למברי בי עלמא הכוונה שתהיה היא עיקר וראש לכולם והם מסייעים אותה ותקרא הבריאה על שמה כמלאכת המשכן על שם בצלאל הגם שגם חכמי לב סייעוהו:

11 ובזוהר חדש סוף מדרש רות הקשה קושיא זו ותירץ שעשה הקב"ה לאות בי"ת קומטרא כאסקופה זו וכל האותיות באות ומראות בה כחן וכו'. ורב המנונא אמר וכו' בא וצרפן לאות בי"ת דכתיב בראשית וכו' ואות ב' נטלה כל האותיות עמה והקב"ה ברא בהן את עולמו:

1 דא חכמה דעלמא קיימא עלה ז"ל מורינו דעלמא היא בינה שנקראת עולם בסוד מן העולם ועד העולם וקיומה והעמדתה על אבא כמ"ש בס' אוצ"ח שאבא נותן מחלקו לאימא ע"ש בפ"ה דעולם התיקון:

2 רזין סתימין עילאין הם אריך ועתיק ור"ל חכמה ובינה עולים בסוד מ"ן לאריך כמו שעולים זו"ן בסוד מ"ן לאו"א:

3 הכא אגליפו שית סטרין וכו' הם הו"ק דאריך לכך קראם רברבין עילאין וכתב הרב ז"ל שהזווג הראשון שנעשו ממנו מציאת זו"ן. עיקרו באריך להוציא ו"ק דזעיר אבל היה באמצעות או"א ולכך אמר הכא אגליפו שית סטרין רברבין עילאין ר"ל בכאן חכמה הניחו חקיקתם ו"ק דאריך כדי להוציא ו"ק דזעיר:

4 דמנהון נפיק כולא פי' מאריך נעשה מציאות הכל:

5 דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין הם הו"ק דזעיר שנעשו מן הו"ק דאריך וקראם מקורין מצד מה שמקבלים מאבא:

6 ונחלין מצד מה שמקבלים מאימא א"נ יש לפרש שית סטרין עילאין הם ו"ק דאימא שנחקקו מן אבא ומ"ש דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין הם ו"ק דזעיר ונקראים מקורים בהיותם באימא כי המקורין תמיד הם עומדים בבינה ואחרי צאתם מהבינה נקראים נחלין:

7 ימא רבא היא מלכות והיינו בראשית הם ו"ק דזעיר:

8 מהכא אתבריאו על ידי אבא:

9 ההוא דלא אדכר הוא אריך ההוא סתים דלא ידיע הוא עתיק הנקרא רישא דלא אתידע: א"נ א"ס ב"ה כי בכחו הכל:

10 בגין דשית יומין עלאין גבי וכו' רצה לתרץ למה לא נזכרו רק ו"ק כמ"ש ברא שית והלא הוא כלול מי"ס. ותירץ בגין דשית יומין עילאין שהם ו"ק גבי אורייתא הם שנגלו בזעיר. אבל אחרנין סתימין אינון פי' ג' ראשונות דזעיר הם סתומים ולכך לא ניכרו רק ו"ק דזעיר:

11 סטרי בראשית כמו סתרי בראשית ור"ל דברים המסותרים של מעשה בראשית: א"נ סטרי צדדי כי במלת בראשית פי' רשב"י ע' פנים:

12 סתימאה קדישא הוא אריך:

13 גוי מעוי דחד טמירו הוא אבא:

14 דנקיד בנקודה דנעיץ פי' חכמה הנרמזת ביו"ד דשמא קדישא שהיא כמו נקודה ונקודה זו נעוצה בי"ס דאצילות בסוד כולם בחכמה עשית א"נ טמירו הנז' שהוא אבא נקיד בנקודה דנעיץ שהוא אריך לפי שאבא הוא יו"ד דשמא קדישא ויו"ד יש בה ראש תוך סוף:

15 אבל אריך הוא קוץ היו"ד שהוא נקודה בעלמא וזהו דנקיד בנקודה ופי' דנעיץ לפי שאריך נעוץ תוך או"א וזו"ן:

16 ההוא גליפו וכו' לכאורה הוא מיותר שכבר אמר גליפו אגליף ההוא סתימאה קדישא גוי מעוי דחד טמירו אבל הכוונה כי אחר שנחקקו גוי מעוי דחד טמירו שהוא אבא ירדו משם ונחקקו תוך יסוד אבא הנקרא מפתחא: לפי שהוא פותח וסוגר דלתות אימא: ומ"ש תחות מפתחא ולא אמר גו מפתחא: לפי שהמשיל יסוד אבא למפתח ואין תוך למפתח:

17 בהיכלא חדא היא אימא עיקרא דכולא בההוא מפתחא פי' כי עם היות שיצאו מאבא ונכנסו באימא שרשם נשאר ביסוד דאבא: ההוא מפתחא סגיר ופתח פי' נותן טעם למה יסוד דאבא נקרא מפתחא: בהאי היכלא אית ביה גניזין סתימין. הם בחינת כלי מ"ן דגניז אבא באימא: ועוד יש ביסוד דאימא ב' ידים דאריך בסוד ונתתם חמישית לפרעה וגם יש בה בחינת המ"ן עצמם כי כמה בחינות יש למ"ן ולכך אמר גניזין וסתימין: אלין על אלין פי' אלו הבחינות של מ"ן יש להם מעלה זה על זה: ואינין ן' הם ן' שער בינה: לד' סטרין הם קו ימיני ושמאלי דזו"ן שחמשה חסדים הנקראים כ' שערי בינה מתפשטים בהם וכן בקו אמצעי דזעיר שנקרא פנים וכן הולכים לאחורי זעיר לנוקבא וזהו לד' סטרין:

18 מ"ט הם מ"ט שערי בינה: חד תרעא הוא שער החמשים שהוא הכתר שבנש"ב: לית ליה סטרא. פי' אין לו צד מהארבעה צדדים כי אינו מתפשט בשום אחד מד' סטרין. לא ידיע אי איהו לעילא ואי וכו' פי' זה שער הנ' אין אנו יכולין לדעת מקומו אם עיקרו ביסוד דאבא או ביסוד דאימא. כי מחמת החיבור הנפלא והזווג התמידי שבין או"א אין אנו יודעים אם הוא לעילא או לתתא כי יסוד דאבא כלול ביסוד דאימא ודאימא כלול בדאבא ולכך לא נודע:

19 ונלע"ד שלכך אמרו בגמרא וכבר שלחה מלכות רומי לידע קברו של מרע"ה עליונים ראו אותו למטה ותחתונים ראו אותו למעלה כי מרע"ה הוא מיסוד דאו"א ולכך לא נודע קברו דוגמת השרש שלו שהוא מיסוד או"א:

20 מנעולא חדא פי' עטרת יסוד דאימא שנועלת המ"ן שלא יפלו:

21 אתר דקיק הוא נקודת יסוד דאימא והם דוגמת ציון וירושלים שבנוקבא דז"א: ברא אלהים פי' בראשית שהוא אבא. ברא בינה שנקרא אלהים: סגיר ופתח. סוגר יסוד אימא ע"י הכלי שנותן לה ופעמים פותח: ושית תרעין הם ו"ק דזעיר ששרשם באבא: מלה גלייא וכו' פירוש שבחכמה שהוא יסוד דאבא ברא האריך לשש קצוות דז"א. ופי' מלה גלייא היא מלת שית כי ו"ק נודעים הם. ומלת ברא היא מלה סתימאה כי לא הזכיר מי הוא הבורא שהוא אריך: ובס' אשל אברהם במאמר הניצנים כתב מלה גליא היא חכמה. בכלל מלה סתימאה הוא הכתר שלכן אינו אומר מאן ברא לון שהוא הכתר: אבל שית סטרין חג"ת נה"י בהם פירש ואמר ברא אלהים שהיא בינה והם הניצנים דאיקרון עובדא דבראשית עכ"ל סגיר ולא פתח: לעיל במפתח שהוא יסוד דאבא אמר סגיר ופתח וכאן שמדבר באריך אמר סגיר ולא פתח כי הוא נעלם מאד: ובעוד דהוה סגיר וכו'. פי' כל זמן שהיו כל הפרצופים כלולים באריך שעדיין לא תיקנם עלמא לא הוה. פי' עולם האצילות לא ניתקן:

22 והוה חפי כולא תוהו פי' כמו עולם התוהו שעדיין לא היה תיקון בפרצופים עכ"ל מורינו ז"ל: מפתחא פתח תרעין הוא אבא ומפתחא דהכא הוא מפתחא דלעיל: ולמעבד תולדין. פי' כל התולדות שעושים זו"ן בכח אבא הוא:

23 כד אתא אברהם ז"ל האר"י ז"ל בס' הליקוטים כשיכפוף אריך את מזל הי"ג דנחית עד רישא דזעיר ומאיר בחסד שנעשה חכמה. והנה זה החסד הוא סוד אברהם וממנו נמשך השפע לכל הספירות עד בואו עד היסוד דזעיר ומחמת האור הגדול הנמשך ממזל הי"ג נעשה יסוד דזעיר בולט ולא שקוע כמו יסוד דנוקבא וזה קונה הכל ונקה מתקן הכל ונרמז במ"ח דס"ט ע"א פיסקא י"א ע"ש וז"ש בהקדמת הזוהר דף ג' ע"ב דכד אתא אברהם אתהדר ברא לאבר ואיתגלייא האי אבר כי ע"י שלקח משפע מזל הי"ג ניתקן יסוד דזעיר המזדווג עם המלכות הנקרא מ"ה וזהו אברהם אבר מ"ה עכ"ל וז"ש כד אתא אברהם פי' אימתי אבא גילה הארתו בזו"ן והיו עושים תולדות כשבא אברהם שהוא חסד דזעיר שהאיר בו מזל הי"ג וגרם ליסוד זעיר להיות בולט ונתחבר עם מ"ה שהיא המלכות ועביד תולדות. וכל זה בכח אבא שתיקנם: ומה דהוה כולא סתים במלת ברא פי' יסוד דזעיר קודם הארת מזל הי"ג דאריך שנקרא אריך ברא כדלעיל: היה אורו סתים בתוך אריך: עד שהאיר מזל הי"ג ומכחו בלוט יסוד זעיר וז"ש ומה דהוה כולא וכו':

24 דעלמא קיימי עליה פי' מלכות קיומה על יסוד כד האי אבר אתרשים במלת ברא פי' קודם הארת מזל הי"ג דאריך שעדיין יסוד דזעיר לא ניתקן: כדין רשים סתימאה. פי' אריך הנז"ל סתימאה קדישא: לגלאה רשימו וכו'. פי' תיקון הבינה תחלה הנקרא מ"י וברא אלה פי' תיקון ו"ק דזעיר:

25 וג"כ שמא קדישא וכו' פי' תיקון המ': ואפיק מן ברא אבר פי' הוציא יסוד דז"א ממזל הי"ג דא"א ואריך נקרא ברא וזהו מן ברא אבר: רשים אלה וכו' הם ו"ק דזעיר ואבר מסטרא דא הוא יסוד דזעיר: סתימא קדישא. פי' יסוד דזעיר הוא ג"כ סתים ונעלם ונקרא קדש לפי שיסוד אבא בתוכו ואבא נקרא קדש: א"נ סתימא קדישא. פי' אבר שהוא יסוד דזעיר מהיכן נעשה מאריך שהוא סתימא קדישא: גליף להאי אבר ה'. פי' רצה המאציל ב"ה לחבר יסוד עם מ' הנקראת מה ולכך גליף באבר ה' דמ"ה ובאלה יו"ד דמ"י וכן מ' דמ"ה באברהם ומ' דמ"י באלהי ונשלם אברהם ואלהים. והכוונה אבר שהוא יסוד נתחבר עם מלכות הנקרא מ"ה ומי שהוא בינה נכנסו נ"ה דידה בזעיר ונתחבר מ"י עם ו"ק דזעיר ואז נעשה אלהים. ול"ג ומלת מי רומז וכו' עד עילא ותתא. ע"כ מה שנלע"ד. אבל מורינו פי' ובכל אתר ברא מלה סתימאה. פי' בין אם נפרש ברא על אריך כדלעיל מלה סתימא הוא. בין אם נפרש ברא על יסוד דזעיר כשהיה שקוע מלה סתימא הוא כי היה שקוע ולא בולט ולכך נקרא ברא אבל כשבולט נקרא אבר: סגיר ולא פתח. שהיה סתים ולא ניתקן להוציא תולדות: א"ר יוסי וכו' דמלה וכו' פי' יסוד כשהיה שקוע נקרא ברא:

26 ההוא מפתחא פי' יסוד דזעיר:

27 כד אתא אברהם פי' ע"י הארת מזל הי"ג בחסד דזעיר שהוא חכמה בלט היסוד וז"ש למעבד תולדין:

28 ומה דהוה סתים כולא במלת ברא פי' כשהיה שקוע ולא בולט עכ"ל מורינו ז"ל ומה שתלה הזוהר שם אלהים באברהם שכתב כיון דאישתלים שמא דא דאברהם שמא קדישא אישתלים. צריך להבין במה תלוי שם אלהים באברהם שלא נשלם עד שנשלם שם אברהם ויובן במ"ש הרב ז"ל כי הבינה נתלבשת בחסד דזעיר שהוא חכמה והוציאה הו"ק דזעיר והכוונה שנה"י דאימא כשנכנסים בזעיר נעשה להם לבוש מחסד זעיר שהיא חכמה ואז יכלו הו"ק לקבל הארת הנה"י דאימא:

29 ועוד כתב הרב שמזל הי"ג האיר בחסד שנעשה חכמה ואז יכלו הו"ק לקבל הארת הנה"י דאימא ועוד כתב הרב שמזל הי"ג האיר בחסד שנעשה חכמה ואז בלט יסוד דזעיר. ובזה נבין דברי הזוהר כשהתחיל החסד דזעיר שהוא חכמה להתקן ניתקן ממנו אבר וממילא התחילה הארת מזל הי"ג להאיר בו והתחיל יסוד ז"א להתקן ונעשה אבר אך לא בשלימות. ואז גם נה"י דאימא התחילו להתלבש בחסד הזה להאיר בו"ק ולהכי קאמר אבר קיימא אלה קיימא. ר"ל כשנתגלה אבר לבד בחסד. גם יסוד התחיל להתגלות בו אבר. וגם הו"ק שהם אלה התחילו להתקן. וכשנתוסף ה' באבר נתוסף י' באלהים כי זה תלוי בזה שבהתקן חסד שהוא חכמה גם אימא תתלבש בו להאיר בו"ק שהוא חיבור מ"י עם אלה שהוא אלהים וכשנתוסף מ' באברהם נתוסף מ' באלהים שאז נגמר החסד ונתקן לגמרי וממילא מזל הי"ג האיר בו באמיתיות ואז בלט יסוד דזעיר ונתקן לגמרי ונעשה אבר ונתחבר עם המלכות הנקרא מ"ה וממילא גם נה"י דאימא נגמרו להתלבש בחסד הזה והאירו בו"ק:

30 וחיבור מ"י שהיא בינה באלה שהם הו"ק אזי נקראת אלהים כמ"ש בפרשת משפטים על פסוק מי אלה כע"ב וכו' ע"ש נמצא שלא נשלם שם אלהים עד שנשלם שם אברהם:

1 למתיבתא דרקיעא כתוב בז"ח מתיבתא דרקיעא הוא ישיבה של מט"ט ומתיבתא עילאה הוא ישיבה של הקב"ה וכן כתב הרח"ו ז"ל בהגהתו בפ' שלח לך: תקיף בכולא תורה ויראה וחסידות: קם ר"ח אבל רשב"י לא קם כי ר' חייא היה תלמידו: עילאין טמירין סתימין הם הצדיקים שכבר מתו והם גנוזים בג"ע פקחי עינא שהחיים החומר שלהם מונע השגתם וטח מראות עיניהם אבל אלו פקיחי עינא: דמשטטן פי' נשמות הצדיקים אחר המיתה משוטטים בעה"ז כנודע מהזוהר דמיכין אלו החיים שבע"הז כישנים מתעצלים בעבודתו ית' חשוכא מהפכן לנהורא לילה ליום ישימו באור התורה דלא אברי לילה אלא לגירסא א"נ המאמרים העמוקים וחשוכן מחוסר הבנה. מאירים אותם בפירושם: מרירא למתיק' הדין שהוא מר ממתקים אותו: מאר"י דגדפין הוא מט"ט: שכיבת לעפרא כתב האר"י ז"ל הבריאה היא עפר אשר יהי' בקרקע המשכן כי מ' דאצילות נק' משכן והבריאה נקרא קרקע המשכן ועפר הם המלכים שנפלו שם ואנו מבררים אותם בכל יום ומ' דאצילות יורדת לבריאה ללקט הניצוצות בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב וזהו דשכיבת לעפרא: בש"ץ רקיעין פי' הרח"ו בהגהותיו שהוא מנין שמים או שכינה ע"ה:

2 ואוריד דמעין וכו' בהגהות הרח"ו פרשת שמות פי' תרין דמעין הם נצח והוד דזעיר שהם מתלבשים בתוך מ' דאצילות להמתק שם וכתב הרב כי כשיוצאים מהמ' הם דיני' גמורים בסוד הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכשהם בתוך המ' נעשו מוחין אליה ואז מתמתקים וז"ס דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופה ובריש פ' ויקהל כתב הרח"ו בהגהתו שם תרין דמעין הם ש"ך ופ"ר בים החכמה דהיינו מלכות דחכמה כי ש"ך ופ"ר מתמתקי' במ' דחכמ' עכ"ל ופי' זה מוכח מאידר' רבא שאמר שם אחית תרין דמעין לאתבסמא בימא רבא. מאן ימא רבא ימא דחכמתא עילאה עכ"ל: והר"י מאראג"י ז"ל פי' דמעין הם נ"ה דאימא שהם מתלבשים בתרין עיינין דזעיר ומתמתקים במלכות דאבא שהוא ביסוד דזעיר ויורדי' הארות דנ"ה דאימא להתמתק במלכות דאבא שביסוד זעיר עכ"ל:

3 קאים ההוא ממנה דימא פי' מאותם הדמעות הוא יונק ועל ידם הוא קאים:

4 בגין דכל צדיקייא וכו' פי' כל הצדיקי' שהם ראשי הישיבות והלומדים שיש שם בג"ע רשומים שם וידועים ישיבה פלונית וראש ישיבה שבה: וטעם שהקדי' ענין זה לפי שאמר משיח לר"ש ואנא לא אתינא למחתם וכו' לכך הקדים הזוהר שכל ישיבה וישיבה ידועים שם וחותם משיח תורתם לכן א"ל לא אתינא למחתם וכו':

5 ובש"ע נהורין כתב האר"י ז"ל הם ב' פעמים אל במילוא' דאריך שבפיאות אריך ומשם מתפשטים ש"ע נהורין בפנים דאריך כי ב"פ אל מלא גי' ש"ע אי נמי כי ב' הוי"ות דחוורתי דצד פנים דאריך הם מתפשטים בפנים דאריך. וכל הוי"ה יש בה פשוט ומלא ומלוי המלוי גי' מ"ב. והם מ"ב דע"ב כי ההויות הם דיודי"ן וכל הוי"ה יש בה י"ס והנה שער המ"ב אינו מהמנין כי הוא נעלם והוא נגד הכתר שאינו עולה בחשבון. והנה ט' פעמים מ"א הם ש"ע עם הכולל כמבואר בליקוטים בדרוש קן לפור: ונרמז במ"ח דף ט' עמוד ב' פיסקא ו' וז"ל וכיצד מתפשטי' למנין זה אחד ממ"ב אלו ה"ס הכתר סוד שער עליון מחמשים שערי בינה הכולל את כולם: ומ"א אחרים הם סוד המ"ט שערים אחרים המתחלקים בט' ספירות האחרות. שכל ספירה כלולה מכל המ"א. וט' פעמים מ"א עם אחד האמור הכולל את כולם הוא מספר ש"ע עכ"ל וע"ש דלכך אמר כאן סלקא בש"ע נהורין כי תורתו של רשב"י ע"ה היתה עולם עד פנים דאריך לקבל הארה משם ונעשה ייחוד גדול שם:

6 וכל נהורא וכו' פי' היה ממשיך ע"י תורתו הארה מאריך לז"ון שבהם תרי"ג מצות כי מ"ע בדכורא ומל"ת בנוקב': אפרסמונא דכייא פי' אותם החדושים של רשב"י היו עולים בסוד מ"ן ליסוד דאימ' לגרום זווג או"א ובזה גם החידושים היו מקבלים הארה משם וז"ש ואסתחיין וכו' רקיעין נלע"ד שהם ו"ק דזעיר: ימא רבא מ' דאצילות לויתן הוא יסוד דזעיר דבריאה וכן כתב הרח"ו ז"ל בהגהותיו פ' שלח לך. מאן יהיב הכא ב"נ וכו' כתב בס' חסד לאברהם כי העושה ייחוד זה שרואה הצדיקים בחיים חייתו בג"ע יש קטרוג עליו. ב"מ ולכך אמר משיח יתכניש הוא ובנוי. לולא הרשב"י ז"ל שא"ל זמנא יתייהב ליה: וכן שמואל במס' ברכות כי עשה ייחוד זה וא"ל אביו דלעגל קא אתיא:

7 והרמ"ז כתב שר"ח למעלה גזר אומר דר"ש לא יתבלי בעפרא ונימוקו עמו שהרי בילוי הבשר תיקון לאדם כדי שיתעכל הרע שיש בו מקליפת נוגה הנק' לבושא דזוהמא כמ"ש בפ' שלח לך דף קס"ה וק"ע. אבל זה הוא למי שנמשך בעה"ז להנאות הבשר. משא"כ רשב"י ע"ה שסגף וקבר עצמו בחייו במערה כמ"ש במס' שבת ועוד שהוא היה בסוד החסדים כמ"ש בריש אדרא רבא אנן בחביבותא וכו' וידוע שמענו הוא חלק הרע בנשרשים בחסדים. וק"ו במי שהוש יסוד החסדים כרשב"י ע"ה ועל כן קראו ר"ח למעלה עמודא דעלמ'. היינו צדיק יסוד עולם הנקר' חי ולזה לא היה צריך עיכול אלא שנהפך גופו למלאך רוחני ולכן גמר בלבו לראותו להתאמת בסברתו וסיגף עצמו במ' תעניו' בחושבו שיראהו בג"ע דעשייה וכנגד ד' מדות שהחסדים נגלים בהם תנה"י ששם קומת רחל שהיא סוד ג"ע התחתון. אבל הודיעוהו שמעלת רשב"י גדולה מזה ושעדין לא היה רשאי לראותו. עוד התענה מ' יום כנגד תנה"י דיצירה. ואז אחזיאו לי' בחיזיוא שהיא המדרגה הנקר' מראה וכמ"ש בפ' וישב דקפ"ג ע"א ופי' בו הרב ז"ל שהוא בנה"י דיצירה וראה שהוא ובנו היו עוסקים באותו הסוד שגילה לו ר' יוסי וחמא כמה גדפין רברבין עילאין ידוע כי שם מ"ב דאבגית"ץ הוא בסוד עליית נפש דעשייה להתקשר במ' דיצירה ככתוב אצלנו בכוונת התפיל' וכל שם מז' שמות הוא בסוד כנף כמד"א שש כנפים לאחד ולא יתכן לקרות בשם כנפים גדולות רק לבחינת כנפים אחרות מעולות מהם כגון מ"ב דשם מ"ה: אי נמי אורות יסוד אימא המאירים ביציר' בבחינת כללות העולמות כמו שאנו מכוונים בפסוק חק נתן ולא ס"ת קנ"א שאז אנו בסוד ת"ת דיצירה שבו מסתיים יסוד אימא: ושם הוא חק ממש דהיינו הארת ס"ג במ"ה כמ"ש הרב על פ' כי חק לישראל הוא והנה שם אהי"ה דההי"ן סודו כנף וגם אהי"ה בהכא' כזה אפ"א הפ"ה יפ"י הפ"ה וכת' הרב בספר א"י שהכנפים הם בח"ג ששם החסדים הסתומים ורוצים לעלות אל שרשיהם אל הדעת ועל ידי כן מתנועעים ומתעלים למעלה בסוד הגבורות שהן הן אורות המתפשטות ונעשות כנפים ולהיות שרשב"י היה בח"ג דיצירה ועכשיו היה עולה למעלה לכן נתעלה ע"י ח"ג הם אלין גדפין רברבין:

8 ייעול ר"ח אין ספק שכניסת ר"ח אצלם היתה ביאה ממש ולא דמיון בחלום וכן נראה ממ"ש משיח לר"ש מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא והוא מעין מ"ש בפר' י"ג דמרכבת יחזקאל בפסו' ויבא משה בתוך הענן דאתפרש משה מההוא גופא קדמאה שהוא גוף מעה"ד טו"ר והיה מתלבש בסוד החשמל בהקיץ וכדוגמא זו היתה עליית ר"ח:

9 זכאה וכו' שביררו כל ניצוצותיהם מקליפת נוגה ונזדכך חומרם ור"ח הוה כסיף ויתיב לרגלוי דר"ש ידוע שרשב"י וחברי האידרא היו בסוד פרצוף החסדים כמ"ש הרב ז"ל ורשב"י הוא הדעת המאיר בכולם ומ"ש לעיל שרש"בי הוא יסוד החסדים פי' כי יסוד מייחד עם שרשו שהוא הדעת: ור"ח הוא בסוד היסוד לכן ישב בין רגליו של רשב"י ירמוז למקום שרשו וא"ל לא תזקף רישך להסתכל נגד הדעת בסוד הלולב כי אינך כדאי להתייחד עם הדעת עד אחר פטירתך: ולא נהירא לע"ד מ"ש מהרמ"ק זלה"ה בפי' עילאין טמירין וכו' דהיינו כח ההשגחה והם ז' עיני ה' שהם ז' מלאכי' ידועים: אור פניאל חנדאל דנדאל פלמיאל אסימון פסכאל בואל שהם ז' ספירות בג"ר נעלמות: דמאי שיטייהו הכא מזל"ן שהכוונ' על הצדיקים שכבר נפטרו וקראם עילאין טמירין ולפי שנתעלו למעלה ונסתרו מעין כל והן הן סתימין פקיחי עינא ר"ל שבסתימות עין בשרם מתפקחין עיני נשמתם וכמ"ש בסתימו דעינא חזאן:עוד על שלימתם קראם עילאין בסוד רישא דז"א טמירין באימא סתימין באבא פקיחי עינא בסוד אריך עינא פקיחא. ואומרו דמשטטן בכל עלמא שכן קרא רשב"י לחברי' הנותרי' ז' אלה עיני ה' ואמר ר"א אנן ו' בוציני וכו' ופי' בספ' הגלגולים ח"ב דף י' שהם ז' גלדי עינא וג' החבירים שנסתלקו ה"ס ג' לחות העין ע"ש הרי שהצדיקים נקר' כן בעצם:

10 אינון דמשטטן ירצה שיש להם זכות ליהנות מאור הגנוז שבו היה אדה"ר רואה מסוף העולם ועד סופו ותוספת כח בפמליא של מעלה נמשך ממנו עזר לתחתונים שזהו לע"ד סוד ההכרזות והאזהרות הנז' בזוהר שנעשות למעלה על ענין יושבי הארץ דקשה מה יועיל להם מה שלא נשמע להם וא"ת שהנשמות בעלות' בלילה שומעות. בהקיצה חוזרות ושוכחות. אלא מחוורתא שהברת אותו הקול והאור שלו מוסיף עוז ותעצומות לכל הבא ליטהר אעפ"י שאינו נשמע גם המלאכים המלוי' את האדם שומעים את הקול ומתאמצים לעורר את האדם וכמ"ש אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי והכוונה לעזור הישרים התחתונים ולהם קרא תתאין דמיכין סתימין בחוריהון לאפוקי העליונים שגם הם נקראים ישיני עפר ועיניהם סתימין ופקיחין כנ"ל:

11 דחשוכא מהפכין לנהורא זה כלל גדול בעבודת ה' ורמוז בפ' סור מרע ועשה טוב ירצה הרע תעשה אותו טוב והוא המתקת קליפת נוגה להחזירה אל הקדושה וזה בעשיית המצות ולימוד התורה וקבלת היסורין שהיא אחת ממ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם שבזה מזדכך החומר וחוזר רוחני ולא ישלוט בו הבילוי. ור' זירא לע"ד שלא שלט בו אור גופני ואמר וטעמין מרירא למתקא שמרירות היסורין טועמין בהם טעם מתוק ודע שתיקון הניצוצו' הוא להעלות' בסוד מ"ן ולעורר זיווג עליון ולהוריד החסדים ואז נעשה הבירור הנכון משל למה"ד לנותן מים על החרצנים וזגים ושמרים הנק' מתמד שמחבר טיפות היין שבתוכם אל המים ונשארו הסיגים למטה כך הניצוצות המתעלות מקליפת נוגה עד מדרגת השרש שממנו נפלו מחוברות החבור השייך לתיקונם:

12 דמחכאן לנהורא וכו' ע"ד משרז"ל העוסק בתורה בלילה וכו' כי מחבר מדת יום בלילה ע"י עסק התורה בעמוד השחר ומלימודו עומד ומתפלל וגורם זווג יעקב ורחל שהוא זווג החסדים הבוקר אור. כי של הלילה הוא זווג הגבורות יעקב ולאה. ומי שגורם זווג החסדים יעקב ורחל ומייחד לילה ביום. משליט צדדי הקדושה על כללות צדדי החיצונים ששורשם ישמעאל ועשו קליפת ימין ושמאל ואז נקרא השי"ת מלכא דכל מלכין שכולם נכנעים לקדושה:

13 מאן דלא מצפה דא בכל יומא שאינו מייחד לילה ביום סוד עשייה ביצירה לית ליה חולקא הכא הכא דייקא אבל יזכה למעל' אחרת כפי זכיותיו ולכן חכמי הזוהר היו זריזים בקימת חצות תמיד:

14 עמודים הם הצדיקים שזכו להיות ראשים ומלמדים את בני דורם שהם מסוד היסודות כנז' בסוד קשר האר"י ז"ל עם החבירים. ובכחם ועזרם היו עולים התלמידים למעלה המיוחדת להם:

15 דגדפין הוא מט"ט הנק' בעל כנפים לפי שהוא בסוד הדעת דיצירה שממנו מסתעפים הו"ק והיינו מארי דגדפין עכ"ל הרמ"ז ובס' אשל אברהם כתב דמחכאן לנהורא דנהיר:

16 דא נהורא דמטרונית' דעתיד לאנהר' בלבושין דגוונין נהירין מרזין דאורייתא כמ"ש בר"מ פנחס דרט"ו ע"ב וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא אז לזכור ברית עולם דבההוא זמנא שאלת על פורקן בנהא וכו': דמלכא פקיד לאילתא. פי' כשהקב"ה יפקוד לכנסת יש' שהיא מ' דאצילות דאתקריאת אילת השחר כמ"ש בזוהר ויקרא דף כ"א ע"ב והאריך בפירושו עיין עליו:

1 ר"ש פתח ואשים דברי הנה הביא פסוק בראשית ולכאור' לא פירש בו כלום אבל הכוונה למאי דמסיק שהקב"ה לא ברא העולם בתורה עד דאסתכל בה זמנ' ותרין וכו' וסיים בפי' פסוק בראשית עביד רקיעא היינו חדוש ע"ד הסוד כדלקמן:

2 תנן בהאי שעתא וכו' מכאן מדבר בחידוש ע"ד הפשט מדקאמר אח"כ ומלה דחכמתא קמיה דקב"ה נודע כי מלפני ה' היא בינה ולפני ה' היא מלכות ונמצא כי קמי קב"ה הוא מלכו' ופי' שעולה זה החידוש בסוד מ"ן למלכו' וקב"ה שהוא ז"א נטיל ההיא מלה ונשיק לה פי' ממשיך עלי' הארה מזווג נשיקין שהוא זווג חיך וגרון ע"י הלשון ע"ד שאמרו חז"ל כל דבור שיוצא מפה הקב"ה נברא ממנו מלאך ופי' הרב שע"י זווג חיך וגרון הנקר' זווג נשיקין נברא מלאך: ועיין במ"ח דכ"ט ע"ב פ"א פיסקא ה' מיני הנשיקין שיוצאים מהם המלאכים גם כאן כיון שמחדש החידוש ע"י חיך וגרון שלו. לכן גורם זווג דנשיקין בחיך וגרון דזעיר. ומזה הזווג נמשכת הארה אל החידוש ההוא להשלימו ולהאירו וז"ש ונטיל ההיא מלה ונשיק לה ירצה ממשיך עליה הארה מזווג דנשיקין:

3 ולכן פתח ואשים דברי בפיך דייק בפיך שהם סוד זווג דנשיקין הנעשה בפה וז"ש לקמן מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כי הכוונה שהדיבור יוצא ע"י חיך וגרון החיך הוא חכמ' וגרון בינה ומזדווגים ע"י הלשון שהו' דעת ואתעבידו שמים וארץ כמד"א בדבר ה' שמי' נעשו אוף הכי אנת שע"י חיך וגרון של האדם מוציא החידוש מפיו:

4 ועטרין לה בע' עטרין פירוש מאירים לה מז"ת דזעיר נמצא דההיא מלה מאיר לה מן ג"ר שנקראים נשיקין ומעטר לה בע' עטרין שהם ז"ת דזעיר נמצא שמקבלת הארה מעשר ספירות כולם:

5 גליפין מצד אבא ומחקקן מצד אימא. כי הו"ק גליפתם מאבא וחקיקתם שהוא דבר ממשיי מאימ' אי נמי בע' עטרין הנה ה' חסדים הם וכללותם ביסוד וכללות כללותם במלכות הם ז' בחינות וכל א' כלולה מעשר הם ע' עטרין כי החו"ג נקראי' עטרין בזוהר:

6 ומלה דחכמתא הוא חידוש ע"ד הסוד: על רישא דצדיק חי עלמין פי' החידוש של הפשט עולה קמי קב"ה שהיא המ' אבל חידוש של הסוד סלקא ויתבא ברישא דצדיק שהיא עטרת היסוד דזעיר כמ"ש הזוהר ברכות לראש צדיק ור"ל שהיא מעוררת הזווג דז"ון בישיבתה בעטרת היסוד מעוררת אותו להוריד טיפת המוחין עד היסוד בו להזדווג עם המ'. ושטא בע' אלף עלמין הם ז' קצוות דאריך שהם בחינת אלפי' כמ"ש הרב ז"ל שהאלפים באריך והמאות באו"א:

7 וסליקת לגבי ע"י פי' מעלה מ"ן לגבי ע"י שאחר שעלתה לז"ק דאריך עלתה גם לעתיק וטעם שלא הזכיר עלייתה לאו"א מפני שהדיקנ' דאריך חופפת עליהם ובכלל אריך הם כמו שכתב בס' אוצ"ח. וכל מילין דע"י מלין דחכמתא אינון. פי' כל הדרושים שיש בע"י הם סודו' גדולים ונעלמי' יותר מדרושי אריך ואו"א. אי נמי מלין דע"י התורה שעוסק בה ע"י הם סודות עליונים כי הספירות עוסקים בחכמת הקבלה כמ"ש הזוהר בדף ח' יום ליום יביע אומר יומא ליומא וכו' אתחברת באינון מלין דע"י פי' מתחברת עמהם ונוטלת הארה מהם ועאלת בי"ח עלמין וכו' פי' נכנסה ביסוד דאימא שנק' ח"י לעורר מ"ן: מליאן ושלימי' פי' אם חסר איזה דבר לאותו חידוש הקב"ה משלימו ומליאן מאותם הארות שקבלו בש"ע אלף עטרין הם ש"ע נהורין שבפנים דאריך ושרשם משני אל מליאים דדיקנ' כמ"ש לעיל ור"ל לאחר שניתקן החידוש בסוד אור פנימי ממשיכין לו ש"ע נהורין בסוד אור מקיף עכ"ל מורינו ז"ל:

8 ואתעבידא רקיעא חדא פשט הענין נראה שנעשה ממנה אור מקיף לזעיר. וז"ל הזוהר בדף ט' עבדי משיחא אינון מלין מדורי עילאי ומדורי תתאי מאלין אתעבידו רקיעין ומאלין ארץ וכו' עד ורהיט גו מגדלא חדא אחרא עכ"ל פשט הלשון רקיעין הם אור מקיף לזעיר:

9 והארצות ג"כ אור מקיף לנוקביה מ' אבל מורינו ז"ל הקשה על זה מדקאמר הזוהר עבדי משיחא אינון מלין וכתב הרב ז"ל קו המדה הם נה"י דאימא שמודדין ז"א מכאן ועד כאן היא חכמה וכן כל י"ס דז"א ובנה"י דאימא מתלבשים המוחין דזעיר ונכנסים בזעיר א"כ משמע שהחידושים נעשים נרתיק אל המוחין ואע"פ שכתב הרב כי אחוריים דאו"א שביררו זו"ן הם נרתיק המוחין אפשר שהחידושים יתחברו עם האחורים שביררו זו"ן ויהיו נרתיק המוחין דזעיר ואח"כ יתלבשו בנה"י דאימא ונכנסים בזעיר וז"ש עבדי משיחא אינון מלין ומדורי עילאי הם ו"ק דזעיר שנתקנו ומדורי תתאי הם ו"ק של המלכות שניתקנו. ומ"ש שם בדף ט' ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו פי' שמשא הם המוחין עצמם דז"א ומתלבשים תוך החידושים כמ"ש וז"ש שוי מדוריה ומשכניה בהו:

10 ומ"ש אח"כ נפיק מנייהו ורהיט גו מגדלא וכו' פי' טיפת המוחין יוצאת מתוך אותם הרקיעין ויורדת ליסוד דז"א ומשם למלכות הנקראת מגדלא אחרא:

11 ולשמש הם המוחין עצמם שם אהל בהם עשה המאציל ב"ה אהל שהוא נרתיק מאותם הרקיעים עכ"ל מורינו ז"ל:

12 ופשט הזוהר נראה כמו שכתבנו שהרקיעים נעשו אור מקיף לזעיר וארצות הם מקיף למלכות וא"ש ההוא שמשא קדישא שהוא זעיר כפירושו בכ"מ בזוהר וכן מ"ש אח"כ נפיק מנייהו ורהיט גו מגדלא אחרא וכו' אלמא שהז"א תוך הרקיעים שהם אור מקיף. והאי דקאמר עבדי משיחא אינון מלין אפשר שגם הרקיעים מאירים בזעיר בסוד אור פנימי כי אור מקיף גדול מאור פנימי וצריך אליו ולכן אמר בהו עבדי משיחא ולעולם הם בחינת אור מקיף:

13 ונשאר לנו ליישב לשון זה עם מ"ש הזוהר בפ' קדושים שכאן אמר שבחידוש הסוד נבראים רקיעים ובשל הפשט ארצות. ושם לא הזכיר ארצות ורקיעים כלל. גם בעונש מי שמחדש חידושים שאינם אמת כאן הפליג בעונשו ושם לא הפליג כ"כ רק אמר לית דמתחבר בההיא מלה וכולא דחיין לה וכו' ולתרץ זה נאמר דהתם בפ' קדושים מדבר במי שעיונו נקי וזך ומבין הדברים על אמתתן כמ"ש מאן דאזיל באורייתא בארח מישור ולכן לא הפליג גם בשבחו כ"כ כי לא חידש שום דבר מדעתו. אמנם כאן מדבר במי שמחדש חידושים מדעתו: ובעונש שאמר שם דחיין לה לבר כי לא חידש שום הקדמה של שקר מדעתו ולא הורה הוראה שאינה אמת. אלא לימוד שלימדו רבו לא היה יפה או עיונו בדברי חכמים אינו אמת ולכן אותו הלימוד דחיין לה לבר כיון שלא חידש שום דבר מדעתו: אבל הכא עונשו מרובה אם החידוש הוא שקר או הורה הוראה של שקר ולכן הורג כמה נפשות כיון שעשה מעשה דכתיב כי רבים חללים הפילה ואוקמוה בתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:

1 לאינון תרעין ומלין דמצויינין כי' הקדמות שמקדים החכם שהם כמו שערים לפתוח בהם הענין: ומלין דמצויינין. הם החידושים עצמם:

2 דלג ת"ק פרסי אפשר לפי שיונק מפסולת של ה' גבורות שהם ת"ק: שיתא אלפי פרסי. נגד ו"ק שלו כי ס"מ עיקרו הם ו"ק אלא שבחטא אדה"ר נשלמו לו עשרה כלים כמ"ש הרב באוצ"ח ובליקוטים:

3 בנוקבא דתהומא רבא ז"ל הרב בס' אוצ"ח דע כי הנקבה העליונה בינה דבריאה דקליפה נקראת נוקבא דתהומא רבא בזוהר היא לבדה אכן שאר הנקבות אפילו בחינת הבינה דיצירה או דעשייה נקראת נוקבא דתהומא סתם עכ"ל. וז"ש הזוהר ונפיק לגבי וכו' מגו נוקבא דתהומא רבא שע"י החידוש שאינו אמיתי מתגבר ס"מ ומקבל הארה וכח מבינה דבריאה דקליפה שהיא קליפה גדולה יותר מכולם. ובענין המחדש חידושים בפסוקים ומקדים הקדמות מדברי רז"ל ומדברי קבלה אין בזה עון. כיון שהקדמה אמיתית ומפרש הפסוק עפ"י ההקדמה. אם אותו הפירוש שפירש בכתוב אמיתי מה טוב. ואם אינו אמיתי יהיה הפסוק אסמכתא לאותה הקדמה כמ"ש בגמ' קרא אסמכתא בעלמא:

4 אבל המחדש הקדמה מדעתו אם היא אמיתית והוא על דרך פשטי התורה יברא על ידה ארץ חדשה ואם היא מסודות התורה והיא אמיתית יברא רקיע חדש. ואם ח"ו חידש הקדמה שאינה אמיתית יברא ממנה ארצות שוא ורקיעי שוא וגורם להרוג נפשות: ונלע"ד אם חידש שום הקדמה ונסתפק בה אם היא אמיתית או לאו יאמר בדרך אפשר אבל לא בהחלט וכן מצינו כמה רבנים שמחדשים איזה דבר בקבלה שאומרים בדרך אפשר ולא בהחלט:

1 פתח ר"א את שבתותי וכו' ז"ל מורינו זלה"ה בשית יומין ברא קב"ה עלמא פירוש בשית יומין שהם ו"ק ברא קב"ה זו מדת הבינה כי באמצעות הו"ק ברא עלמא שהוא עולם הזה:

2 כל יומא ויומא גלי עבידתי' כל א' מהו"ק נתן כחו ביום א' של העולם הזה. חסד ביום א' גבורה ביום שני וכן עד"ז וכתב האר"י ז"ל כי יום א' בשבת יורדים כל הו"ק לברר הבירורים ונותנים כח במ' כי היא המבררת מתוך הקליפות מן הרפ"ח ניצוצין ועם היות שכל הו"ק יורדים עכ"ז ראש כולם ומנהיג כולם ביום א' הוא החסד. וע"י מה שמברר החסד ביום ראשון באמצעות המ' כל אותם הניצוצים והבירורים עולים בסוד מ"ן ומזדווג זעיר עם נוקביה ונברא האור ביום א' כי גם הזעיר מוריד מ"ד ומתחברים עם מ"ן שהעלתה המ' ונעשית מהם בריאת האור. וביום שני ראש כולם שמנהיג כולם היא הגבורה. ומה שמתברר על ידי הגבורה באמצעות המ' עולה ג"כ בסוד מ"ן ומתחברים עמו המ"ד ונעשית פעולת יום ב' וכעזה"ד וז"ש כל יומא וכו' כל א' מו"ק גלי עבידתיה ויהיב חיליה ביום גשמי של העוה"ז אבל כל זה בכח. ואימתי גלי עבידתיה בפועל ביום רביעי הגשמי שלנו שהוא כנגד המ' כי הג' ימים הראשונים הם ג' קוי זעיר יום א' נגד קו החסד יום ב' נגד קו הגבורה יום ג' נגד קו האמצעי תפארת. יום ד' נגד המ' והשלשה קוים הנזכר הם אותיות אמ"ש. קו ימיני מ' דוממת. קו שמאל ש' שורקת. א' אויר נגד קו אמצעי ואין לך כל בריה בעולם שאין בה כח ג' אלה שהם מים אש רוח. אבל אין פועלים פעולתם אלא בארץ שהיא כנגד המ' ונבאר הענין היטב כי ביום א' נתעורר החסד בכח מ"ח חכמה שבתוכו ונזדווג הזעיר שהוא כללות כל הו"ק עם נוקביה רק שלא יצאה הטיפה כי אם מן קו הימיני והוא כלולה ממים ואש ורוח ואין מתגלה בה רק בחי' המים. גם האש ורוח סייעו את המים ויצא מכללות כולם האור ע"י זווג ז"א עם נוקביה. וביום ב' ע"י הבירורין ומ"ד שיצאו מהגבורה בקבלתה ממ"ח הבינה דזעיר עם כללות אויר מים אש יצאה הטיפה כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האש ואז נזדווג זעיר עם נוקביה ויצאה פעולת יום שני שהוא הרקיע וגיהנם. וביום ג' יצאה הטיפה מן קו אמצעי כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האויר ונזדווג זעיר עם נוקביה ונעשית פעולת יום ג'. וכל אלו הזויוגים אינם רק בכח כי לא היה זווג גמור עד יום רביעי כמצא כללות הענין שע"י מה שבירר החסד בהיותו ראש ומנהיג אל כל הו"ק באמצעות המ' וע"י מה שביררה הגבורה והת"ת באמצעות המ' ביום ב' וג' כל אלה עלו בסוד מ"ן ונתחברו עמהם מ"ד ונתגלו הפעולות ביום ד' שהיא מ'. וז"ש אימתי גלי עבידתיה כל א' מג' קצוות הללו ביום רביעי כנגד המ' כי לא יצאו הפעולות רק ע"י הנוקבא וז"ש ובגין דאלין ג' יומין קדמאין הוו סתימין ולא אתגלו רק הוכנו אל הזווג:

3 כיון דאתא יומא רביעאה אפיק וכו' הוציאו פעולתם בפועל:

4 דהא מיא וכו' פי' כמו ששלשה יסודות שהם אמ"ש אם אין הארץ לא יעשו שום פעולה בפועל כי מכים בה המים ואש ורוח ועושים פעולתם על ידה כי חמימות האש מחמם הארץ להצמיח דשא והמים מגדל הצמחים והרוח מוציאם כמ"ש כשעירים עלי דשא כן הענין בשלש יסודות עליונים אינם עושים שום פעולה אלא ע"י המ':

5 ואי תימא הא וכו' הרי ביום ג' יצאו מן הכח אל הפועל ואיך אמרת עד יום רביעי דתירץ אע"ג וכו' נודע מ"ש בתיקונים ואיהי רביעאה ושביעאה פי' המ' שהיא עומדת אחורי הת"ת היא רביעאה כשמתחילים מהחסד הם ג' מדות והיא רביעית אליהם אחורי הת"ת ולפי שהיא כלולה עמו מה שכתוב ביום ג' כאלו הוא כתוב בה וז"ש אע"ג דכתיב ביום ג' רביעאה ואתכליל בתליתאה למהוי חד בלא פרודא בתר: יומא ד' גלי עבידתיה וכו' איהו רגלא רביעאה דכרסייא עילאה כי חג"ת דזעיר והמ' הם כסא לאימא עינאה שמתלבשת בזו"ן והבריאה היא כסא אל המ' דאצילות ובערך הבריאה שהיא כסא תחתון אמר כרסייא עילאה לזה העליון. ואם שאמרנו שהמ' היא נרמזת ביום ד'. עכ"ז עיקר יום ד' בנצח שגם הוא נעשה ראש אל הו"ק ומברר ע"י המ' וכן יום ה' בהוד ויום ששי ביסוד וז"ש ביסוד וז"ש כל עבידתא וכו':

6 תליין ביומא דשבתא וכו' פירוש שמן הראוי היה שיום השבת תהיה המ' ראש לכל הו"ק להלחם עם הקליפות ולברר מהם הבירורין אלא שאין דרך האשה להיות ראש במלחמה. לכך ביום שבת עולים העולמות מעלה מעלה ואין מבררים שום בירור רק הם מזדווגים ע"י אורות עליונים. ונמשך הארה גדולה אל כל העולמות וגם אל העולם הזה הגשמי וכל מה שנעשה מששת ימי בראשית נמשך להם קיום והעמדה הה"ד ויכל אלהים ביום השביעי דק' מה פעולה עשה ביום השביעי אלא הענין הוא שע"י זווג העולמות ביום השבת למעלה במקומה האמיתי נמשך הארה וחיות וקיום אל כל מה שנעשה בששת ימי בראשית:

7 ואי תימא מהו את שבתותי תשמורו והרי אין כאן אלא שבת אחת ותירץ אלא שבת דמעלי שבתא שהיא הנוקבא ושבתא דיומא לית לון פרודא פירוש כי עיקר עליית הנוקבא הוא בליל שבת ועיקר עליית הדכורא הוא ביום שבת ושניהם נקראים שבת. כי שבתו ממלחמת הקליפות וממלאכת הבירור כי כל הו"ק והמ' כולם שובתים:

8 אמר ההוא טייעא ומהו ומקדשי תיראו דלא ס"ל כפשטא לירא מהמקדש שלא ינהוג בו קלות ראש דמה עניינו גבי שבת. והשיב דא קדושא דשבתא ולפי זה הכל ענין שבת הוא:

9 א"ל דא קדושא דאתמשכא עליה מלעילא פירוש הם המוחין הנמשכים לזו"ן בעלותם למעלה כי גם שם נמשכין להם מוחין מאו"א שעלו מעלה מעלה גם הם: אי הכי עבדת לשבת וכו'. נודע מהאר"י ז"ל שבשבת עולים העולמות עד שבמנחת שבת עולה הנוקבא במקום אבא והזעיר עולה עוד למעלה. וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא שהנוקבא עולה במקום אבא הנק' קדש. וז"ש קודש היא לשון נקיבה וכ"ש זעיר שעלה עוד למעלה שנקרא קודש גם הוא. עוד כתב הרב ז"ל כשעולה אבא למעלה מניח עצמותו ומלבשת אותו הנוקבא. וכן ז"א מלביש עצמות א"א ונמצא שהם נקראים קדש ממש כיון שמלבישים עצמות אריך ואבא הנקראים קודש. ולכן אמר אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קודש כי זו"ן שניהם נקראים שבת. מ' שבת דמעלי שבתא וזעיר שבת דיומא וז"ש אי הכי וכו' אלא קדושא דשרייא עלוי מלעילא שהם המוחין השורים עליהם מאו"א הנק' קודש אבל הם עצמם אינם נקראים קודש והלא כיון שעולים במקום אבא ואריך ומלבישים עצמותם הרי הם קודש גמור:

10 א"ר אבא והכי הוא פי' מדהזכיר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד נראה שהם שני עניינים שונים ר"ל עם היות שבאמת גם שזו"ן שהם שבת נקראים עתה קודש על שעלו למעלה כנזכר מ"מ כשאנו רוצים להזכיר המוחין הנמשכים אליהם מלמעלה ממקום גבוה אז אנו קוראים זו"ן שבת וקוראים המוחין הנמשכים קדוש ה' וז"ש וקראת לשבת עונג הם זו"ן ולקדוש ה' מכובד הם המוחין כי בהיות זו"ן למטה במקומם אינם נקראים קודש והמוחין הנמשכים אליהם נקראים קודש. אבל בעלותם במקום אבא ואריך שאז גם זו"ן נקר' קודש ובודאי שגם בהיותם למעלה נמשכים אליהם מוחין מאו"א במדרגה יותר עליונה מימי החול שהרי גם או"א עלו מעלה מעלה ולקחו עצמות העליון מהם ומשם ממשיכים מוחין לזו"ן. והנה זו"ן עתה נקראים קודש והמוחין שמקבלים נקראים דא יעקב הוא פרצוף זעיר עתה בא לפרש פי' אחר במלת מרחוק שהוא אבא. אי נמי אפי' אם יפורש יעקב הוא ז"א כאמור הכי פירושו למה נקר' יעקב שהוא הזעיר רחוק. כמד"א מרחוק ה' נראה לי לפי שעיקר המוחין הדוחים החיצונים שלא ינקו מזעיר הם מוחין דאבא שבתוך זעיר כמ"ש הרב ז"ל באוצ"ח ולכך נקר' זעיר רחוק על שם אבא:

11 וזהו דא נקודה שהוא אבא נקרא ג"כ זעיר על שמו והכל פי' אחד ובין כך ובין כך מ"ש וע"ד כתיב תשמורו קאי אדלעיל שפי' שבתותי דא עיגולא וריבועא ששניהם במלכות הנקרא שמור. ולזה השלים מאמרו ואמר וע"ד כתיב תשמורו:

12 עוד אפשר לפרש פי' אחר במ"ש וחד יוסף כי גם יוסף עושה שלום בין או"א ועולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. כמ"ש הרב בדרוש שלוח הקן וז"ל ואומרו בכל עץ ולא אמר בעץ כי הנה ברדתה על המ' אז המ' יש בה מ"ן. אבל כשיורדת בזעיר אז כדי שתזדווג עם אבא זה הזווג השני צריך שהיסוד דזעיר הנקרא כל הוא יתעלה בה בסוד מ"ן כדי שתוכל להזדווג עם בעלה אבא ומה שהיה נקר' כל היא נקר' עתה ב"כל שהיא גי' שם ב"ן שהוא המ"ן עכ"ל. הרי שגם יוסף עולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. ונמצא כי בין יעקב שהוא הזעיר בין יוסף שהוא היסוד דזעיר שניהם עולים בסוד מ"ן לאימא לעוררה להזדווג עם אבא. ולפעמים הזעיר לבדו עולה כשהוא לצורך הנוקבא לבדה כמ"ש בסה"כ בסוד שכיבת הלילה. ונמצא דלית פירוד ומחלוקת לעילא בין או"א כי זווגם תדיר ולא מתפרש אמנם כשזו"ן עולים שניהם כמו בק"ש הוא זווג משובח דאו"א להמשיך מוחין לזו"ן וכשזעיר עולה לבדו ולא מלכות. אז אינו זווג חשוב כל כך לפי שאין זווג זה רק להמשיך הארה לנוקבא כמו שכתב בשכיבת הלילה. וכשזו"ן אינם עולים רק היסוד אז הוא הזווג השני הנעשה במקרה כמ"ש כי יקרא. ולפי שזווג זה אינו רגיל להיות רק במקרה לכן אמר לקרוב דא יוסף כמ"ש חדשים מקרוב באו שזה הזווג הוא מחודש בזמן שאין ישראל הגונים. אבל כשעושים רש"מ אז נעשה הזווג התמידי ולא של המקרה:

13 ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא לעיל פי' את שבתותי תשמורו דא עיגולא וריבועא שהם ב' בחינות גוף היסוד דנוקבא ועתה מפרש ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא דהיינו נקוד' ציון דנוקבא הפנימית בפנימיות היסוד דנוקבא דהיינו חללו של יסודה ששם הגבורות דאימא כי הגבורות הנמשכות מאחורי גופא דזעיר אליה לבנות פרצופה נכללים ביסודה ואח"כ מקבלת גבורות אחרות ממותקות ע"י אימא ממש ואז הגבורות הראשונים שקבלה מאחורי גופא דזעיר לבנות פרצופה ויורדות עד היסוד בה עתה בבוא אליה הגבורות דאימא החשובות והמעולות נדחים הגבורות הראשונות לעטרת היסוד דנוקבא ואז הגבורות דאימא החשובו' יורדות בפנימיות היסוד שלה וקרא לפנימיות היסוד ולחללו נקודה דאמצעיתא שהיא נקודת היסוד האמצעית והפנימית דיסוד דנוקבא:

14 דאית לדחלא יתיר מכולא קדריש ומקדשי תיראו יותר מעיגולא וריבועא שהם שני בחינות גוף היסוד. אבל ומקדשי היא נקודת חלל היסוד דנוקבא. מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל וכו' דדריש מחלליה לשון חלל ואויר ר"ל מי שגורם אל הקליפה לינק מן החלל הפנימי של היסוד דנוקבא מות יומת והנה חלל גי' חיים ששם החיים הנצחיים והקליפות נקראים מות לפי שהם מסיגי המלכים דמיתו ומי שגורם אל הקליפה ליכנס לאותו חלל הוא נותן חיות אל הקליפה ולכן מות יומת מדה כנגד מדה:

15 ומכאן נראה שהפי' האמיתי דעיגולא וריבועא הם עטרת יסוד ויסוד דנוקבא מאן דעאל לגו חלל דעיגולא וריבועא לאתר דההיא נקודה שרייא. פי' נקודת היסוד הפנימית וז"ש וההיא נקודה איקרי אני כנודע שהמלכות נקרא אני והיינו בסוד נקודת ציון שבה אבל אין לפרש באתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות השורים וחונים שם. דא"כ מאי וההיא נקודה איקרי אני והלא אין נקרא אני רק המלכות. גם אפשר לפרש לאתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות דאימא שהם חונים ושורים בתוך נקודה האמצעית דיסוד דנוקבא ויש גילוי לזה ממ"ש בזוהר פ' שלח לך דקע"א ע"א פתח ההוא ינוקא וכו' נקודה דא איקרי ההוא וכבר אמר למעלה אמאי איקרי ההוא ועבד הלוי הוא וכו' לאחזאה סופא לכל דרגין דאיהו שירותא וכולא חד עכ"ל הרי כי הבינה בהתחברה עם המ' נקרא ההוא כמ"ש לגו מכל אינון דרגין אית חד נקודה כבודה בת מלך פנימה נקודה דא איקרי ההוא ומה שאמרנו שהמלכות נקרא אני. הוא ג"כ בהתחבר עמה גבורות דאימא:

16 ועלה שרייא ההוא דסתים עילאה וכו' לפי מה שכתב כי אני היא נקודת המ' רצה לגמור הפסוק אני ה' הוי"ה הוא זעיר וקרי ליה ההוא דסתים עילאה דלא איתגלייא פי' לגבי המ' הגלויה נקרא הזעיר סתים עילאה דלא אתגלייא והיינו ה' שהוא זעיר כאמור:

17 וכולא חד קדריש אני ה': אני שהיא מ' אני בעצמי הוא הוי"ה שאין ביניהם פירוד כי כולא חד:

18 אבל יותר נראה לפרש ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' היא אימא עילאה דלא אתגלייא והענין כי ה' גבורות דאימא שורים וחונים תוך נקודת היסוד דמלכות. גם אפשר לומר לפי שהמלכות מתחלת מהחזה דזעיר ולמטה ששם נסתיים היסוד דאימא נמצא שראש רחל תחת סיום היסוד דאימא וז"ש ועלה שריי' ההוא דסתים עילאה כי על המ' הנקרא אני שורה וחונה היסוד דאימא ונמצא כי אימא וברתא נתחברו בזאת הבחינה וז"ש וכולא חד:

19 כף לא בעא לאסאלקא וכו' סמ"ך וכו' יו"ד אתא וכו' יש מי שפי' שאלו אותיות כי"ס רמז שחסרון כיס גרם לו להיות טעין חמרי. וקשה שזה הטייעא בא מאותו עולם ללמדם רזי תורה והוא רב המנונא או בנו ומה חסרון כיס שייך בו. אבל יובן במ"ש בס' ק"י וז"ל ואמנם ענין גילוי נשמת הצדיק לבא לגלות רזי תורה לבני אדם הוא באופן זה. דע כי אין לך נשמה שאין לה מלבוש א' הנקרא כסותה הנזכר בסבא דמשפטים כו' והוא הנקרא חלוקא דרבנן הנעשית ע"י המצות כנזכר בפ' ויחי וכמו שמלאכי אברהם נתלבשו ונתגלמו ונתראו אליו כן אלו הצדיקים מתלבשים בההוא חלוקא דרבנן ומתגלים על ידה אל האדם ומגלין לו רזי תורה ולפעמים נפש הצדיק לבדה מתלבשת בההוא חלוקא ולפעמים גם הרוח ולפעמים גם הנשמה. ואמנם כשאינו מתלבש רק בבחינת נפש אז הוא מתגלה אל האדם בבחינת טעין חמרי כנזכר בפרשת בראשית דף ו' להורות כי אין בו רק נפש דעשייה והנה אם הצדיק ההוא השלים כל מה שהיה ראוי לו אז נשמתו נעשית מרכבה אל הכסא בבריאה והרוח אל היצירה והנפש אל העשייה. והנה הנשמה אינה יוצאה משם מהבריאה כלל כי הוא מוכרחת להיות שם מרכבה לקונה אחר שהיא שלימה וכן הרוח ביצירה. אך הנפש שהיא בעשייה מתגלית ובאה ללמד רזי תורה אל הראויים אליו אם היא משרשו ומזכה אותם ויש לה שכר גדול בזה ויש לה חלק מכל התורה שלמד האדם ההוא על ידו כמ"ש שם בדף ו':

20 ודע כי אין יכולת בשום צדיק להתלבש בההוא חלוקא דרבנן כנזכר אם לא שבתוך נקודת אמצעית פנימיותו יתלבש ניצוץ אחד ממרע"ה כי הוא החמה המאיר לכל הככבים ומחלק להם אור כנזכר בפ' תצוה דף ר"פ וכאשר לא השלים שלימותו אז מתגלה גם בחי' ר"ן גם אותו חלק הרוח שהניח בכל ספירה וספירה דיצירה והוא נתעלה למעלה זה יכול לבא וכן הענין בנשמה עכ"ל. ובזה נבוא אל הביאור אמרו ליה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי והשיב כ"ף וכו' הם הבינו חסרון כיס אבל הוא נתכוון לדברים עליונים כמו שנבאר. אך קשה שאם לא הבינו רק הפשט שהוא חסרון כיס. אמאי חדו ר"א וכו' ולשמחה מה זו עושה. אבל הענין הוא כששאלוהו מאן יהב לך וכו' ראוי לו להשיבם על שלא בא רק בחי' הנפש כי היא אשר באה בבחי' טעין חמרי כמ"ש הרב ז"ל אבל אין זה כי אם כשהרוח והנשמה כבר הושלמו וכבר הנשמה נעשית מרכבה לכסא בבריאה. והרוח מרכבה לקונה ביצירה. ואינם יכולים להפרד משם אפי' רגע ולכך לא באה רק הנפש בסוד טעין חמרי. וזהו שהשיב להם אע"פ שהם לא הבינו עד לבסוף:

21 כף שהיא הנשמה הבאה מן הכסא לא בעא לאסתלקא לאתקשרא וכו' ר"ל לא בעא לאסתלקא ממקומה לבא לזה העולם הגשמי ופי' לאתקשרא ירצה בגין לאתקשרא באתר דלא יכיל למהוי רגעא חדא אלא ביה. הוא כסא הכבוד שנעשית מרכבה לקונה שם ואינה יכולה לזוז משם אפי' רגע כי תמיד היא מעלה מ"ן שם וגורמת זווג פרצופי הבריאה הנקראת כסא הכבוד גם כסא הכבוד אינו יכול להפרד ממנה אפילו רגע. וזהו כ"ף שהיא הנשמה הבאה מכסא הכבוד ונקראת על שמו לא בעא לאסתלקא משם ולבא אל זה העולם הגשמי לפי שרוצה לאתקשרא בכסא הכבוד להיות מעלה שם מ"ן ותהיה צרורה בצרור החיים וזהו התענוג האמיתי שלה להיותה נקשרת תמיד בכסא הכבוד וניזונת ממנו. וגם כסא הכבוד אינו מניחה לבא לזה העולם יען היא גורמת זווג בהעלאתה מ"ן וא"א להפסק הזווג ההוא אפי' רגע ולכן כסא הכבוד אינו יכול להיות בלתה אפי' רגע. אי נמי לגירסת דרך אמת כ"ף שהיא הנשמה לא בעא לאסתלקא מן הבריאה ולאתקשרא בגוף זה לבא בעוה"ז בתר דלא יכילא פי' בשביל שאינה יכולה למהוי וכו' כמש"ל:

22 סמך לא בעא וכו' סמ"ך היא הרוח שהיא מיצירה הנקרא שש קצוות בסוד זעיר מקנן ביצירה בשית ספירן ולכן נקרא הרוח ס' ע"ש ו' קצוות כל אחד כלול מעשר הם ס' כי גם הרוח הנק' ס' אחר שנשלמה מוכרחת להיות מרכבה לקונה ביצירה וז"ש לא בעא לאסתלקא כי אינה רוצה להסתלק משם להיותה מעלה מ"ן לפרצופי היצירה הנקראים נופלים יען יש שם אחיזה אל הקליפה כי הקליפה ביצירה מחצה על מחצה משא"כ בבריאה שהקדושה מרובה ואינם מעורבים. אמנם ביצירה הם מחצה על מחצה ולכן יש שם מלחמה גדולה תמיד בין מט"ט וחיילותיו ובין ס"מ וחיילותיו ולכן רוח הצדיק הנק' ס' נקשרת שם תמיד להיותה מעלה מ"ן לסעדא לאינון דנפלין שהם פרצופי היצירה וכיון שהנשמה אינה יכולה להפרד מן הכסא והרוח ג"כ אינה יכולה להפרד מהיצירה לכן לא באה רק בחינת הנפש מהעשייה שאע"פ שנשלמה במעשיה הנפש יכולה להפרד מהעשייה ולבוא לעוה"ז לפי שאין העלאת מ"ן מוכרחים כל כך בעשייה לפי שאין שם זווג רק בליל פסח כמ"ש הרב ז"ל על מה נשתנה דפסח הרי נתן טעם למה הוא טעין חמרי שהוא על שלא בא רק בחי' הנפש המכונה בסוד טעין חמרי וזאת היתה כוונתו אבל הם הבינו פשטי הדברים שרמז להם חסרון כיס ושמחו על שלמדו משיחת דבריו שני דברים שאמר רב המנונא סבא לעיל בענין כ"ף וסמ"ך למה לא נברא בהם העולם ואמר כד נחתת כ"ף מעל כורסי יקרא אזדעזעו מאתן אלף עלמין וכו' וזו כ"ף לא בעא לאסתלקא לא רצה הקב"ה שיסתלק כ"ף ממקומו לברוא בו העולם שהרי כשנסתלק נזדעזעו כל העולמות וכסא הכבוד גם הוא נזדעזע עד שחזרה כ"ף' למקומה:

23 בגין לאתקשרא וכו' כי בלתי הכ"ף אין הכסא יכול לעמוד אפילו רגע ולכן לא רצה הקב"ה שיסתלק הכ"ף לברוא בו העולם לפי שצריך להיות באתר דלא יכיל למהוי אלא ביה הוא כסא הכבוד ופשט הדברים כ"ף לא רצה להסתלק ממקומו לבא אצלי להיות לי כיס מלא דינרים:

24 סמ"ך לא בעא וכו' רמז למ"ש רב המנונא על סמ"ך אמר לה אנת צריך לאתרך ולא תזוז מניה אי אנת נפיק מאתרך מה תהא עליהון דאינון נופלים הואיל ואינון סמיכין עלך וז"ש סמ"ך לא בעא וכו' לסעדא לאינון דנופלים. ופשט הדברים ס' של כיס לא רצתה לבא אצלי להיות לי כיס דינרים ונשארתי עני ולכן אני טעין חמרי ולפי שרמז להם לדברי ר"ה על כ"ף וסמ"ך לכן שמחו לגודל חכמתו שאפילו שיחתו צריכה תלמוד אבל הוא כוונתו כנז"ל כ"ף הנשמה הבאה מהבריאה כסא הכבוד. סמ"ך הרוח הבאה מיצירה ששם מקנן ז"א בשית ספירן:

25 יוד אתא לגבאי פי' הוא הניצוץ של מרע"ה שזכה אליו בחייו כי אי אפשר לצדיק לבא לעוה"ז ללמוד רזי תורה אם לא שבפנימיות נשמתו יתלבש ניצוץ מרע"ה כמ"ש הרב ז"ל וקרא לנילוץ יו"ד על שאין נכנס בו רק ניצוץ אחד והניצוץ הוא דמות יו"ד קטנה אי נמי לפי שמרע"ה הוא מיסוד אבא ואבא הוא יו"ד דשמא קדישא:

26 אנא אסתלק לעילא וכו' כי ניצוץ מרע"ה יש בו כח לעלות למעלה ולהביא כל טוב. וברי זיל והוי טעין חמרי משמע הניצוץ יסתלק לממלה והוא לבדו בלי ניצוץ יהיה טעין חמרי שיגלה רזי תורה לבני אדם והלא צריך שיתלבש בו. וי"ל שיסתלק להביא השפע ויחזור למקומו להתלבש בו. אי נמי כיון שזכה אליו בחייו אף שלפעמים יסתלק ממנו במותו אין קפידא ואין לפרש יו"ד היא הנפש ע"ד כ"ף סמ"ך שהם ר"ן דא"כ איך אמר אנא אסתלק לעילא ואנת זיל והוי טעין חמרי הלא טעין חמרי היא הנפש אלא מחוורתא כדפי' הרב ופשט הדברים הבינו הם אחר שהכ"ף וסמ"ך מכיס לא רצה לבוא אליו ולא נשאר מכיס רק יו"ד א"כ מוכרח שיהיה עני בעולם הזה ועיקר שכרו לעוה"ב שעליו נאמר להנחיל אוהבי יש:

27 גם יש מי שפירש יו"ד אתא לגבאי כוונתו על השכינה דהיא שבכתה על הנפש הנשארת יחידה מהנשמה ורוח שהם נצררו בצרור החיים והיא לבדה באה בסוד טעין חמרי לפיכך בכה עמי וגפף לי לפי שאירע בגלות לשכינה כמו שאירע לנפש שגם השכינה בגלות נסתלק ממנה ז"א הנקרא רוח ונסתלקה ממנה הנשמה שהיא אימא הנקרא נשמה ונשארה לבדה בסוד נפש וכאלו הזכירתה צערה זו הנפש כי מאורע א' לזו הנפש ולשכינה בלא אימא וזעיר ולכן בכה עמי וכו':

28 הא אנא אסתלק לעילא פי' עם היות השכינה בגלות לפעמים יורדת למטה הנה ג"כ לפעמים עולה למעלה ומתייחדת עם דודה לקבל ממנו שפע וברכה:

29 ואנא אתמלי מכמה טבין וכו' פירוש כי ע"י יחודה עם בעלה מתמלאת בכמה מיני שפע הראוי למזון הנפשות ובכמה אתוון טמירין שהם רזי תורה:

30 בתר כן איתי לגבך וכו' יובן כשהשכינה עולה להתייחד עם בעלה מקבלים שניהם המוחין מאו"א והם הם השני אותיות י"ש שהם או"א שמשם מקבלים זו"ן המוחין ונותנים לבניהם שהם הנשמות בסוד מוחק חדשים לנשמות בכל יום וז"ש רז"ל לע"ל הקב"ה מחדש פניהם של צדיקים בכל יום דהיינו חידוש המוחין בכל יום כי ע"י המוחין החדשים מתחדשים פניהם כמ"ש בזוהר על ז"א נהירין אנפוי ואסהיד באו"א וזה מדה כנגד מדה על שהצדיקים מבררים בירורים חדשים בכל יום ועי"כ מושכין מוחין חדשים לזו"ן בכל יום לא ראי זה כראוי זה הלכך מתחדשים להם מוחין חדשים בכל יום ובפרט ע"י ק"ש ותפלה שנמשכים מוחין חדשים בכל יום לזו"ן ואין תפלת יום זה דומה לתפלת יום אחר ואין ק"ש דומה לחבירתה כי בכל יום נמשכים מוחין חדשים לזו"ן ולזה רמזו רז"ל אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

31 יתיר מאלין דאסתלקו ממך פירוש כי הנשמה שנסתלקה ממך היא מהבריאה והרוח מיצירה אמנם שני אותיות י"ש הן מן האצילות:

32 יו"ד עילאה ושי"ן עילאה יוד הוא אבא ושי"ן היא אימא שכוללת בתוכה שרש חג"ת ובג"כ זיל והוי טעין חמרי כי ע"י שאתה מגלה רזי תורה לצדיקים בסוד הנפש דעשייה שהיא בחינת טעין חמרי. יש לך שכר גדול בעמלך כמ"ש הרב שיש לו חלק מכל ג"כ קדש. וא"כ במה יובדלו שמותיהם כיון ששניהם נקר' קדש לכן אנו קוראים לזו"ן שבת. והמוחין הנמשכים להם מלמעלה אנו קורים אותם קדוש ה'. ולא מפני שקרינו אל המוחין קדוש ה' אנו שוללים את זו"ן שלא יקראו קדש בעלותם רק להבדיל בשמותיהם כנז':

33 א"ל אי הכי מאן קדוש ה' פי' בשלמא את שבתותי וכו' א"א לפרש אלא כמ"ש משום דמה ענין מקדש אצל שבת. אבל פסוק וקראת לשבת אפשר לפרשו על יום הכפורים שאין בו תענוג רק מכובד במלבושים נאים וכמ"ש במדר' וקראת לשבת עונג זה שבת בראשית לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ. אבל לדבריך שכל הפסוק ביום השבת: א"כ מאן קדוש ה'. אמר ליה קדושא דנחתא עלוי מלעילא וטוב לפרש כל הפסוק בענין שבת:

34 אמר ליה אתחזי דשבת לאו וכו' פי' עם היות שפסוק את שבתותי תשמורו ומקדשי וכו' נוכל לפרשו קדושה דאתמשכא עלוי מלעילא שהם המוחין וכדי להפריש בין המוחין הנקראים קדש קרינו לזו"ן שבתותי. ולמוחין הנמשכים להם קריצו ומקדשי. אבל פסוק וקראת לשבת וכו' אין לומר שכדי להפריש בין זו"ן למוחין קרא למוחין קדוש ה'. דא"כ אמאי הוסיף מלת מכובד. שנראה שהמוחין נקראי' מכובד משא"כ שבת:

35 וכתיב וכבדתו ובודאי וכבדתו קאי אשב' דאי אקדוש ה' שהם המוחין הא תו למה לי כבר אמר וקרא' וכו' מכובד ובמה יקראהו מכובד אם לא שיכבדהו בכל מיני כבוד. ומיתורא דקרא מוכח דקאי אשבת וא"כ למה קורין למוחין מכובד שנראה דסבת אינו מכובד: אבל אם יפורש קדוש ה' מכובד זה יוה"ך א"ש דשבת יש בו עונג אכילה ושתיה משא"כ ביוה"ך לכך אמר מכובד במלבושים נאים וכדי שלא תדייק הא שבת לא איקרי מכובד חזר ואמר וכבדתו שגם לשבת תכבדהו במלבושים מלבד התענוג:

36 אר"א אנח להאי גבר' וכו' עם היות שר' אבא הי' יכול לתרץ שלעול' קדוש ה' מכובד הם המוחין ואין רוצה לשלול שהשבת אינו מכובד ח"ו שהרי כתיב וכבדתו ובודאי דקאי אשב' עכ"ז אמר לר' אלעזר אנח וכו': לאסגאה תחום שבת וכו' לפי הפשט כמו שצריך לשמור ט"ל מלאכות כן צריך ליזהר שלא לילך יותר מתחום שבת שהוא אלפים אמה והגם דתחום אלפים אמה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכפי הסוד אלפים אמה סמוך לעיר שהיא הקדוש' הם חלל בלי קדושה. ואין הקליפה יכולה ליכנס באלו האלפים אמה לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח יכול האדם הגשמי להלך אותם וחוץ להם אסו' לפי שהוא מדור הקליפה וגורם לרגלי אדם דקדושה לצאת למדור הקליפה ודע כי בימות החול הקדושה משתרבבת בכל אותם אלפים אמה עד גבול הקליפה ולא עד בכלל. ובשבת עולה הקדושה ומתרחקת מהקליפה אלפים אמה לכל רוח מקו' חלל ופנוי ומותר האד' התחתון להלך במקו' החלל והפנוי לפי שאין הקליפה נכנסת לשם כיון שהקדוש' משתרבבת שם בימי החול. ואעפ"י שבשבת מסתלקת משם אין הקליפה יכולה ליכנס שם. והאדם ההולך חוץ לאלפים אמה גורם אל רגלי האדם דקדושה לצאת חוץ לגבול הקדושה ועונו גדול מנשוא ולכן צריך ליזהר בזה מאוד וז"ש את לאסגאה תחום שבת:

37 דא שבת עילאה לפי פשט הענין שבת עילאה היא בינה שגם היא נק' שבת ושבת תתאה הוא זעיר הנקרא שבת דיומא כנז"ל:

38 דאינון תרין כלילן כחדא: פי' שאימא מתלבשת תוך זעיר ולפעמים זעיר עולה ונכלל באימא וז"ש כלילן כחדא:

39 וסתימין כחדא שאימא וזעיר נקראים סתימין לגבי המי שהיא גלויה: שבת אחרא דלא אדכר היא מלכות:

40 ואם נעמיק בענין שבת עילאה הוא אריך הנקר' עתיק' וכנגדו סעודת שחרית של שבת: שבת תתאה הוא זעיר וכנגדו סעודת מנחה: אשתאר שבת אחרא היא רחל הנקר' חקל תפוחין קדישין וכנגדה סעודתא דמעלי שבתא בלילה:

41 והוה בכיסופא פי' על אשר לא הזכיר רק ב' שבתות כי שבתותי ב': ויומא לאו איהו בלא ליליא וכיון שיומא שהוא זעיר נקר' שבת גם הלילה שהיא נוקביה תקרא שבת. ומקדשי תיראודא וכו' רחל הנקראת יראת ה'. ושרייא בה יראה היא חכמה הנקר' ירא' פנימיות. והיא שור' בתוך המ' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ והזהיר עליה לבדה שהיא צריכה אזהרה יתירה כי רגליה יורדות מות:

42 אכליל ואמר אני ה': רחל נקר' אני כי הכל אחד קב"ה ושכינתיה גם לפי שיש בה שם ב"ן ועם ט' אותיותי' הכל גי' אני: ובסע"ה דף נ"ה וז"ל היסוד נקר' אני והוא נקודת ציון שבה כמ"ש בזוהר בראשית דף ו' וההוא נקודה נקרא אני. ועד"ז פירש פסוק פתחתי אני לדודי ע"ש באורך שמענא מאבא וכו' פי' מה שנז"ל את לאסגאה תחום שבת הכי שמענא מאבא גם כן אבל פירוש שבתותי הוא מפרש דא עיגולא וריבועא דלגו אפשר כי עיגולא היא עטרת היסוד דנוקבא וריבועא היא נקודת היסוד דנוקב' שהיא בסוד ם מרובעת דלםרבה המשרה שהם שני דלתין מהופכים ונעשים ם מרובעת ששם טיפת הזרע נכנסת ומשתמרת שלא תפול לארץ עד עת הלידה ובמ"ח דף ך' ע"א פרק א' פיסקא ג' ואז נפתחים ב' הדלתות ויוצא הולד וז"ס ויפתח את רחמה ולפי שעטרת היסוד מסבבת מבחוץ על היסוד נקרא עיגולא ולפי שהיסוד יש בו ם מרובע' והיא בפנים מן העיגול לכך נקרא ריבועא דלגו ולפי שבשבת מלכות עולה עד מקום אבא לכך צריכה שמירה מאד ובפרט היסוד שבה צריך שמירה בשבת שלא יינקו החיצונים ממנו ויעשה פגם במקום גבוה וזה גרמת עון המחלל שבת לכך אמר את שבתותי תשמורו לע' שמהן דקב"ה:

43 הם מ' אותיות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ול' אותיות דג' אהי"ה דיוד"ין ודאלפין ודהה"ין כי גם שם ב"ן יש בו בחי' י' אותיות בהיות וא"ו מליאה אל"ף הרי ע' אותיות והם ע' שמהן דקב"ה:

44 וכנסת ישראל אתעטרת בהו פי' ע"י ויכולו והקידוש שיש בהם ע' תיבות אנו ממשיכי' מן המוחין דזעיר שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ולבושיהם שהם אהי"ה דיודין ודאלפי"ן ודההי"ן. שהם המוחין הנקרא י' קדש אל המלכות להמשיך לה מוחין וז"ש וכ"י אתעטרת בהו ומהמוחין שהמשכנו אליה נמשך הארה וקדושה אל היסוד שלה הנקרא עיגולא וריבועא גם אפשר לפרש כי עיגולא הם ל' אותיות של ג' אהיה ונקרא עיגולא להיותם ל' ולא מ' וריבועא הם מ' אותיות של ע"ב ס"ג ע"ה ב"ן ולפי שהם נתונים בתוך אלו הלבושים שהם ג' אהי"ה לכך נקר' ריבוע דלגו ור"ל את שבתותי תשמורו כיון שהשכינה לוקחת בשבת אלו המוחין הגדולים שהם ע' שמהן. צריכים ישראל שלא יפגמו בהם ח"ו עוד אפשר לפרש במה שנודע שבכל הפרצופים יש בחי' העיגולים ובחי' היושר:

45 והעיגולים נקרא עיגולא והיושר נק' ריבועא ולפי שהיושר מתפשט בתוך העיגולים לכך נקרא ריבועא דלגו ונקרא היושר ריבועא להיותו כולל ד' רוחות מזרח מערב צפון דרום ואמר את שבתותי להזהיר על בחי' עיגול ויושר של השכינה. תשמורו שלא יגרמו בעולם ח"ו שינקו מהם החיצונים בשבת שהשכינ' במעלה רמה יותר מימות החול. וכמה"ר יעקב מארא"גי פי' עיגולא היא לאה לפי שלוקחת בזעיר כחב"ד ח"ג כנודע שהיא עד החזה והם ששה ספירות כל א' מעשר הם ס' וסמ"ך היא עגולה. ורחל נקר' ריבוע' לפי שהיא נגד תנה"י דזעיר ד' ספירות כל א' כלולה מי' הם מ' ומ"ם היא מרובע' ם לכך נקר' ריבועא ור"ל שבתותי שהם לאה ורחל תשמורו הזהרו שלא תפגמו בהם:

46 ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי כלילן תרוויהו בשמור פי' שהאזהרה של שבתותי תשמורו היא על המ' הנקרא שמור ור"ל שבתותי תרי שניהם בשכינה ולא כפי' ראשון שהם שבת עילאה ושבת תתאה. עכ"ל הרי"מ ז"ל:

47 דהא שבת עילאה גרסינן ופי' דק"ל למה לא נפרש ג"כ דציווי את שבתותי קאי גם על בינה דבשלמא זעיר אנפין הוא דכורא ולכך אינו נכלל בתשמורו. אבל בינה שהיא נוקבא למה לא תוכלל בשבתותי ותירץ דהא שבת עילאה שהוא בינה ודאי לא שייך לומ' בה תשמורו דבכלל זכור היא ולא בכלל שמור כי היא עלמא דדכורא. מלכא דשלמא דיליה פי' בינה נקרא כך כי השלום הוא היסוד ועד שם מגעת ושם מסתיימת וז"ש ושלמא דיליה זכור איהו. וע"ד לית מחלוקת לעילא פי' שאין פירוד ח"ו בין א"וא דכחדא כפקין וכחדא שריין בגין דתרין שלומות לתתא. פי' מי גרם שאין מחלוקת לעיל' בגין דתרין שלומות לתתא חד יעקב הוא זעיר העולה ומייחד בין או"א ועושה שלום ביניהם. וחד יוסף שהוא יסוד דזעיר שגם הוא עולה פנימיותו עד הדעת בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא ואעפ"י שאינו מייחד בין או"א העליונים עושה שלום בין חו"ב דזעיר וממשיך הטיפה משם ע"י זיווג חו"ב דזעיר ע"י הדעת המייחד ביניהם שהיסוד עולה פנימיותו עד הדעת ושם מייחד בין חו"ב דזעיר ומ"ש וע"ד לית מחלוקת לעילא כולל או"א וחו"ב דזעיר ונתן טעם בגין וכו' חד יעקב הוא זעיר כנזכר וחד יוסף. שהוא פנימיות היסוד דזעיר שמייחד בין חו"ב דזעיר ותרי זמני שלום שהם ב' שלומות יעקב ויוסף שלום שלום לרחוק ולקרוב ר"ל שלום ראוי לקרות לרחוק ושלום ראוי לקרות לקרוב לפי שעושים שלום בין או"א ובין חו"ב דזעיר וכמ"ש בזוהר פ' במדבר על המכוין בנפילת אפים שהכל קורים לו שלום לפי שהוא מיחד בין ז"ון ונלע"ד שז"ס ג' כתות יוצאות לקראת הצדיק א' אומרת יבוא שלום ר"ל יבוא ויכנס לפנים אותו האדם שהיה מכוין בנפילת אפים שעל כן נקרא שלום:

1 לרחוק דא יעקב וכו' יובן במ"ש הרב בפ' טוב שכן קרוב שהוא היסוד הנקר' שכן קרוב מאח רחוק שהוא ז"א והענין בסוד משחרב הבית ההוא גננא לא עאל בגנתא:

2 גננא שהוא יסוד דזעיר לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ורוב הזווגי' הנעשים בימי הגלות הם ע"י ההוא רוחא דשבק בה בעלה והרוח הזה שרשו מהיסוד והוא זכר ומזדווג בבחי' המלכו' היורד' למטה בבריאה ונמצא שבחינת ההוא רוחא שביסוד שלה הוא מזדווג עם בחינתה היורדת למטה בבריאה שאותה בחינה שלה נקר' ד ואז ההוא רוחא נכנס באותה ד ונעשית ה וזה הזווג הוא מינה ובה כי ההוא גננא לא עאל בגנתיה ולפיכך כקר' יעקב רחוק כי כבר נתרח' ממנה בימי הגלות:

3 אבל ההוא רוחא דשבק בה ששרשו מן היסוד דזעיר הוא המזדווג עם בחינתה התחתונה ונק' שכן קרוב והוא טוב מאח רחוק שהוא הזעיר שנתרחק ממנה בגלות. ובזה תבין מ"ש הרב ז"ל שנשמות הצדיקים הם המזדווגים עם המ' בימי הגלות כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא שרש אל י"ב שבטים ושל כל הנשמות הצדיקי' וז"ס יבעלוך בניך ור"ת י"ב שהם שרש כל נשמות ישראל:

4 ושרש הי"ב הוא ההוא רוחא דזה סוד מחלוקת ר"א ור"י רא"א אין הארץ שותה אלא ממימי אוקינוס שנא' נותן באוצרות תהומות מי גרם לאוצרות להתמלאו' תהומות רי"א אין הארץ שותה אלא מאוצר העליון שנאמ' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב:

5 ובפרקי ר"א איתא בזמן שישראל עושים רש"מ הארץ שותה מאוצר עליון שנאמ' יפתח ה' לך וכו' וכשאינם עושים רש"מ אז הארץ שותה ממימי אוקינוס שנ' נותן באוצרות תהומות הרי שבפרקי ר"א פשר בין ב' הסברות ואלו ואלו דברי אלהים חיים כי בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזרע בה שורין. וכשאין עושים רש"מ גננא לא עאל וכו' ושותה ממימי אוקינוס ונודע כי השכינה נקר' ארץ ונקר' ים ור"ל שותה מינה ובה וזהו ע"י ההוא רוחא דשביק בה בעלה שכבר היה בה מימי קדם וכאלו היא מינה ובה. ואמר הרב ז"ל כי אי אפשר לחטים ומיני פירות ליגדל במיין נוקבין לבדם רק שהקב"ה ממשיך טיפה א' של מיין דוכרין תוך העננים ומתמתקים המים המלוחים והטיפה הזאת היא נמשכת מההו' רוחא דשביק בה בעלה ששרשו זכה מהיסוד דזעיר והוא כמו השאור לעיסה שכל המים נהפכים ונעשים זכרים ע"י אותה הטיפה וטוב לה שכן קרוב ההוא רוחא שהוא בחי' היסוד הקרוב אליה בגלות מזעיר שנתרחק ממנה:

6 ובעל ס' אור ישר' כתב בשם האר"י ז"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא ההוא רוחא דשבק בה שמזדווג עם המ' בגלות נקרא דר בחצר חבירו שלא מדעתו. אם צריך להעלות לו שכר ה"ס מ"ן לזה הזווג. או אין צריך כיון שהוא זווג גרוע עכ"ל:

7 והנה נקרא יוסף קרוב עם היות דלא עאל ההיא גננא בגנתא עכ"ז שרש ההוא רוחא דבק עמה תמיד ומזדווג עמה. והוא תמיד קרוב אליה. מרחוק ה' נראה לי. אומרת השכינה ה' שהוא זעיר הגם שהוא מרוחק ממני הנה הוא מאיר לי בסוד ההוא רוחא דשבק. ותתצב אחותו מרחוק שכיון שהוא מרוחק ממנה גם היא מרוחקת ממנו:

8 ולקרוב כד"א חדשים מקרוב באו ר"ל שאין זה הזווג הראוי להיות רק זה נעשה בגלות אבל בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזהו הזווג האמיתי אבל אותו זווג הגרוע לא נעשה רק מחדש מזמן קרוב. והגם שאמרנו שיוסף נקר' קרוב להיותו קרוב אליה תמיד בגלות ג"כ נקרא קרוב על שנעשה זה הזווג הגרוע מזמן קרוב ומחדש וז"ש חדשים מקרוב באו:

9 עוד אפשר לפ' תרין שלומות לתתא חד יעקב ה"ס פרצוף יעקב ושרשו מיסוד דאבא והוא שלום הבית העליונה היא בינה. וחד יוסף כנז"ל שעושה שלום בין חו"ב דזעיר בסוד יוסף סליק וכו' ומ"ש לרחוק דא יעקב יובן במ"ש האר"י ז"ל שפרצוף יעקב אין לו דבקות עם ז"א כמו פרצוף רחל הנדבקת מאחוריו. רק הוא מרוחק מז"א ולכך אמר לרחוק דא יעקב ולקרוב דא יוסף נפרש לקמן בע"ה מרחוק ה' נראה לי זה הפסוק מדבר על חכמה. ונודע שיעקב הוא מהארת יסוד אבא הנקר' תמיד בזוהר רחוק. ואפשר שהזעיר הוא אומר על אבא מרחוק ה' נראה לי כי אורות אבא אינם דבוקי' בזעיר רק הם מרוחקים ממנו. ומ"ש וכתיב ותתצב אחותו מרחוק שגם הנוקבא מרוחקת מאורות אבא ועיקר הארותיה מיסוד אימא ומ"ש ולקרוב כמד"א חדשים מקרוב באו. לפי שהיסוד דזעיר מתחילה היה בבחינת ברא שקוע ולא אבר בולט. רק מקרוב כשבא אברהם נתחדש היסוד בסוד אבר וזהו חדשים מקרוב באו כמו שזה נודע לבקי בדברי הרב ז"ל וז"ש הזוהר לעיל כד אתייליד יוסף עאל לארעא קדישא ונציב לון. כי אתייליד מחדש כמ"ש בברכת אבות קונה הכ"ל שהיסוד הנק' כל ע"י ונקה שהוא מזל הי"ג הנמשך לאברהם שהוא חסד דז"א. משם נמשכת הארה ובולט היסוד בסוד אבר ומן ברא נעשה אבר וזהו קונה הכל שהוא קנין מחדש. ואז מזדווג עם הנוקבא הנקראת מ"ה וזהו אברהם אבר מ"ה. וה' של אברהם הם החסדים המתפשטים באבר הקדוש להזדווג עם רחל:

10 מרחוק דא נקודא עילאה דקיימא בהיכליה יובן במ"ש האר"י ז"ל על מאמר של התיקונים בראשית בי"ת ראשי"ת נקודה בהיכליה ב' היא הבינה שהיא שנית אל החכמה נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. וג"כ כאן נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. ונקראת חכמה מרחוק כנז"ל:

11 ולפי מה שפירשנו לרחוק דא יעקב שהוא פרצוף יעקב העומד מצד פנים דזעיר ושרשו מיסוד דאב' הנקר' מרחוק:

12 לכן מבי' ראי' על אבא הנקר' מרחוק דאמר דא נקוד' בהיכלי' שהוא אבא גו אימ' ולפי מה שפירשנו לרחוק התורה שלמד האדם ההוא על ידו. ור"ל שאע"פ שבמתים חפשי ואין לו שכר בלימודו עכ"ז מי שזכה בחייו לניצוץ מרע"ה כשמגלה רזי תורה אחר מותו כאלו מלמדה בחיים חיותו וכמרז"ל כל המלמד תורה ונהנה מיגיע כפיו וכו' אפילו מת הרי הוא חי וקיים שמרויח אפילו בלימוד שאחר מיתה שמלמדת נפשו בסוד טעין חמרי. ואע"פ שיש חסרון קצת לנפש מצד שנפרדה מהרוח ונשמה הנה הריוח שמרויח גדול הרבה מההפסד שיש לה. וא"ת שנראה שלנפש יש לה מעלה יותר מהרוח ונשמה שהיא יכולה להרויח ולבא לעוה"ז ולא הם. תשובה שגם הרוח ונשמה אם לא נשלמו במעשיהם הם באים בדמות סבא בלי חמרי ומלמדים תורה לבני אדם ויש להם שכר גדול בתורה שלומדים על ידם. אמנם אחר שהושלמו במעשיהם אינם יכולים להפרד ממקומם שהם מעלים מ"ן תמיד כי יש להם דבקות הרבה בשרשם משא"כ בנפש שאין לה מעלה זו ואינה מעלה מ"ן כי אם בליל פסח כנז"ל. ונמצא כי הרוח ונשמה אם השלימו מעשיהם ונדבקו בשרשם יש להם חבה יתירה על הנפש. כי נדבקים בשרשם בסוד ואתם הדבקים ובו תדבק ובשבתות וימים טובים יש גם לנפש קירוב למעלה זו כי היא מתדבקת ברוח והרוח בנשמה והנשמה בהקב"ה כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' וכתיב והשביע בצחצחות נפשיך. אמנם בימות החול אין לה מעלה כי אם מה שמלמדת רזי תורה. ובזה ת"ח אפילו מת הרי הוא חי בצרור החיים ממש ומעלה מ"ן יותר מבחייו. שבחייו אינו עושה יחוד כי אם בשורש נשמתו. ואחר מותו עושה ייחוד בכל העולמות כמרז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ודע שבחינות היחודים היא יותר גדולה מהלימוד ומי שעושה יחוד בעת רצון דהיינו בחצי הלילה האחרון יכול לייחד כל השרשים והעולמות אף בחייו כמו שעושים הצדיקים אחר מיתה וז"ס ובנייהו בן הוידע בן איש חי שבעודו חי היה עושה מה שעושים הצדיקים אחר מיתה ונרמז השכר שיש לצדיק בתורה שמלמד לאחר מיתה כמ"ש ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון דאינון י"ש למהוי לך אוצרין מלאין זיל והוי טעין חמרי ותטול שכרך:

13 עוד אפשר לפרש י"ש הם י"ש עולמות דתחות עלמא דאתי המפורשים בפרשת תרומה ר"ז עלמין וק"ג עלמין ופירש בו הרב ז"ל שהמוחין דזעיר בהיותם בראש זעיר הם סתומים אמנם הארתם מתגלות תחות עלמא דאתי שהיא הבינה. כי הנה עד החזה דזעיר האורות של המוחין הם סתומים ואין הארתם נגלית. אמנם מן החזה ולמטה שכבר נשלם יסוד אימא יוצאה הארתם מגולה: והם אורות החו"ג היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר. והארות היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר הם הי"ש עולמות המתגלים תחת היסוד דאימא הנקרא עלמא דאתי. או תחת הבינה דזעיר הנקרא עלמא דאתי ג"כ עכ"ל. ולכן אמר יו"ד עילאה שי"ן עילאה למהוי לך אוצרין הם י"ש עולמות הנזכר שעליהם נאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. ועכ"פ שורש הי"ש עולמות הם או"א שמשם המוחין נמשכים כנז"ל יו"ד עילאה הוא אבא שי"ן עילאה היא אימא:

14 חדו ר"א על שאגב שיחתו לימדם פירושים בענין כ"ף וסמ"ך כנז"ל: דפקודא דמלכא איהו עד דייתי ההוא דטעין חמרי גרסי' ופי' שציווי המלך הוא שאבא ללמד רזי תורה בעוה"ז עד שיבא משיח וכתב הרב כי מרע"ה הוא משיח בסוד מה שהיה הוא שיהיה. ורב המנונא הוא מרע"ה וחלק מניצוצי נשמתו לכך אמר עד שיבא טעין חמרי שהוא משיח הוא רב המנונא הוא מרע"ה:

15 אתר בי מותבי לסברתם עתה שהוא מהעוה"ז הבינו בתשובתו להם בי מותבי הוא מגדלא הוא יסוד דנוקבא הנק' מגדל הפורח באויר. וז"ל הרב בספר הליקוטים ונמצא כשנבנית המלכות נעשית עשר נקודות. ונקודת הת"ת שבה לא הוצרך בה לפי שכבר נבנה הת"ת שלה ע"י הת"ת שלקחה מזעיר ואז אותה נקודה של הת"ת ירד עד היסוד ונצטרפה עם נקודת היסוד שבה ומב' נקודות הללו נעשה היסוד דנוקבא והנה לא הוצרכה שום נקודה לירד ולהתחבר עם נקודה שתחתיה רק הת"ת לבד ירד עד היסוד והטעם הוא מה שביארנו במקום אחר כי היסוד שבה הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך כי היסוד של זעיר הוא מגיע עד סיום הת"ת שבה. וא"כ היסוד והמלכות שבה אין להם על מה שיסמוכו בזעיר. הרי מבואר בדברי הרב ז"ל שהיסוד דנוקבא נקרא מגדל הפורח באויר ואמר להם עם שאני יושב בזה העולם עכ"ז נשמתי בלילה עולה ליסוד דנוקבא בסוד מ"ן כע"ש בידך אפקיד רוחי. וג"כ בסוד נפילת אפים. נמצא שהצדיקים אפילו בהיותם בעוה"ז עיקר מושב נשמתם הוא ביסוד דנוקבא להעלות מ"ן והם כגרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב וכ"ש אחר פטירתם שאז מעלים מ"ן בבחינה יותר מעולה מבחייהם. ולפי זה בין לפי סברתם שהוא חי בין לפי האמת שבא מאותו עולם תשובתו נכונה שאתר מותביה הוא היסוד דנוקבא:

16 ואינון דדיירין בההוא מגדלא קב"ה וחד מסכינא קב"ה הוא זעיר בסוד וה' בהיכל קדשו. מגדלא היא המלכות בכללותה שהיא מלבשת זעיר מהחזה ולמטה כשאר הפרצופים המלבישים זה את זה. וחד מסכינא הוא היסוד דזעיר הנכנס ביסוד דנוקבא בסוד הזווג: אי נמי הכל על היסוד דזעיר. רק בזמן דההוא גננא שהוא היסוד עאל בגנתיה נקרא היסוד קב"ה ונכנס ביסוד הנוקבא בסוד הזווג אבל בזמן החורבן אז ההוא רוחא דשבק בה בעלה ששרשו מהיסוד דזעיר הוא המזדווג עמה ונקרא מסכינא והבן שלבחינה שקודם החורבן קרא אל היסוד קב"ה לפי שבחינת יסוד זה שקודם החרבן הוא כאלו הקב"ה שהוא הת"ת שוכן בקרבה כי גוף וברית חשבינן חד אמנם בחרבן שאינו היסוד עצמו רק ההוא רוחא דשבק בה בעלה לכן נק' מסכינא:

17 עלינא מתמן פי' כי היסוד דנוקבא נקרא באר חפרוה שרים שהוא עשוי בחפירה שקוע ושייך למימר ביה עלינא מתמן. ולהיות שזאת המדברת היא בחינת הנפש דעשייה שהיא בסוד טעון חמרי:

18 לכן היא מדברת על יסוד דפרצופי נוקבי דעשייה כמ"ש הרב באוצ"ח והנשמות שבאצילות הם בני זו"ן והם מעלים אליהם מ"ן ונשמות שמבריאה אל הבריאה ורוחין שביצירה אל היצירה ונפשין שבעשייה אל העשייה ולכך קרא אל היסוד דעשייה אתר בי מותבי ששם מעלה נפשו מ"ן ואע"פ שאין זווג בעשייה רק בליל פסח. אפשר שבערך אב"י אינו נקרא זווג אבל בערך מקומו נקרא זווג. ובליל פסח נעשה בעשייה זווג משובח שראוי ליקרא זווג אף בערך אב"י:

19 אי נמי הטעם שאין נקראים זווג העשייה בשם זווג לפי שהוא נפרד מיד מחמת תגבורת הדינים אשר שם משא"כ בעולמות העליונים שהזווגים הנעשים ע"י הצדיקים אחר פטירתם אינו נפסק לעולם. וכמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל שאי אפשר לנשמות הצדיק להפרד אפילו רגע א' מן הכסא שהיא הבריאה. וכן הרוח מן היצירה להיותה מעלה שם מ"ן משא"כ נפש דעשייה שהי' נפרדת אף אחר פטירתה ובאה בסוד טעין חמרי ולכך אינו נקרא זווג בעשייה הגם שיש שם העלאת מ"ן וזווג. ואי גרסי' וגלינא מתמן ניחא טפי:

20 לאתגלייא באורייתא פי' לגלות לבני אדם שהוא חכם ואביו חכם ולגי' לאתגאה באורייתא ג"כ כשיאמר שם אביו שהיא חכם יש גאוה ח"ו שמורה שהוא חכם בן חכם: דיוריה בימא. לסברתם שהוא חי הבינו שאביו בקי בים החכמה ודימה אביו לדג השט בים הגדול ואסחר וכו' כך אביו דעתו מקפת כל חכמת התורה ופרוסה לפניו כל זמן שירצה בלי שכחה: רב ויקירא. רב האיכות ומשובח ועתיק יומין מופלג בזקנה ג"כ כי בישישים חכמה: עד דהוה בלע כל שאר נונין כשפותח פיו בחכמה ומקשה קושיות כל הת"ח שלפניו נעשו אילמים והוא סוגר ואין פותח לקושיותיו ונדמה לת"ח כאלו בלע אותם בקושיותיו. ולבתר אפיק לון חיין ירצה שאח"כ מתרץ כל הקושיות וכאלו אחר שבלעם הוציאם מבטנו חיים מליין כל טבין פי' שמחמת הקושיות נסתרו כל ההלכות שהיו ביד הת"ח וכאלו נתרוקנו מחכמתם ואח"כ כשמתרצם מעמידם על האמת בהלכות שבידם וכאלו עתה הרויחו אותם וז"ש מליין כל טבין:

21 ברגעא חדא מקיף כללי החכמה ברגע מרוב בקיאותו כמרז"ל ויהי בנוית ברמה שלמד דוד באותה לילה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה. ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף גרסי' ע"ד מרז"ל שהוא יורה כחץ ור"ל שאביו בשעת הזווג נתכוון שיצא הוולד מזורז וחכם ומפולפל כחץ ביד גבור בחכמת התורה וגבור ביצרו. וטמיר לי בההוא אתר ר"ל שבכוונתו הוציאני שלם בתכלית השלימות ובנקל זכיתי לעלות ליסוד דנוקבא להיום מעלה שם מ"ן וכאלו הוא טמרני בההו' אתר שכוונתו גרמה לי. והוא תב לאתריה להשתדל ולשונו במקומו שהוא ים החכמה ולא אמר לי שנטעתי ארז בלבנון שיש לי בן ממלא מקומי אלא תב לאתריה:

22 ואגניז בההוא ימא כי כל חכמתו בגניזו ובצינעא: אי נמי ואגניז הוא התבודדות שמוספת חכמה באדם: אנת הוא בריה דביצינא קדישא בריה דנהירו דתורייתא. משבח לרב המנונא בפלפול התורה: בוצינא נר אש התורה ומשבחו בסודות התורה נהירו דאוריית'. וכמ"ש הרשב"י אלו ידעי בבלאי שבחא דרב המנונא. ופי' בו האר"י ז"ל שהיה מבחינת מרע"ה בפעם הראשונה קודם שנסתלקו ממנו אלף חולקין שהיא מעלה רמה עד מאד ובניהו וכו': יש לדקדק מה ענין פתיחה זו למה ששאלוהו על שמו. ואיך כשגמר הדרשא ידעוהו ואמרו ודאי דא הוא רב המנונא סבא ולא זולתו. שג"כ רב ייבא סבא דפרשת משפטים בא טעין אמרי כמ"ש שם הא יהיב מיכלא לחמריה וזכה אל ניצוץ מרע"ה וגלה רזי תורה לחכמים: ויש מפרשים מדאמר אבא חד נונא. ואין זו ראיה:

23 אבל הענין כמ"ש הרב ז"ל שרב המנונא היה ניצוץ מבניהו לכן כששאלו שמו פתח ובנייהו ירצה שמי בניהו והם סברו שהיא בריה דרב המנונ' ושעדין חי בעוה"ז ואח' שראו שכשגמ' הדרש' נעלם מעיניה' אז ידעו שבא מעול' העליון והבינו למפרע שדרשת ובנייהו תשוב' כדי להודיע' שמו. ועל ההקדמה שבידם שרב המנונא הוא ניצוץ בניהו העיקרי וניצוץ מרע"ה נוסף בו שלכן קראוהו נהירו דאוריית' גזר אומר ר' אבא ואמר ודאי דא הוא רב המנונא והנה גם על ניצוץ מרע"ה רמז להם בדרשא זו הוא הכה את איש מצרי הוא משה:

24 מלה סתימא ושמא גרים יובן במ"ש האר"י ז"ל שבניהו היה משם ב"ן ההוא רוחא דשבק בה בעלה וזהו בניהו ב"ן יה"ו ר"ל בן הנמשך מיה"ו שהוא כללות הזעיר ולפי ששרשו מיסוד ז"א לכן נקר' בן איש חי צדיק חי העולמים ע"כ כללות דבריו עם שאינו לשונו ממש וז"ש רזא דחכמתא בניהו ב"ן הנמשך מיה"ו שהיא מלה סתימא ושמא גרים כי בניהו נקרא כן על שם ב"ן וזהר בן יה"ו בן איש חי דא צדיק חי כמ"ש ששורש ההוא רוחא דשבק בה בעלה הנקרא שם ב"ן שורשו מיסוד דזעיר הנקרא חי דא צדיק חי עלמין וקורא ליסוד חי לפי שכשאין זווג נקרא ח"ו אבר מת כמר"זל המשמש באבר מת ולכך אנו קוראים לו חי שיהיה תמיד אבר חי מתוקן אל הזווג גם להיותו מושך הטיפה מן ח"י חוליות שבשדרה גם נקרא חי לא כמו המ' שרגליה יורדות מות. וכי הוא נהר דנגיד תדיר מים חיים: גם לפי שמקבל מג' ווי"ן דויסע ויבוא ויט שהם חג"ת והם גי' ח"י גם לפי שנה"י דאבא דקטנות הנצח הוא אלהים ה' בצורת ד"י והוד בציור ד"ו ויסוד בציור ג' וו"ין: ויסוד דאבא הוא ביסוד דזעיר לכך נקרא יסוד ח"י שמקבל מג' ווי"ן דיסוד דאבא:

25 רב פעלים היסוד דזעיר נקרא רב פעלים שכל הפעולות נעשים על ידו וז"ש מארי דכל עובדין וכל חילין עילאון הם המלאכי' עוד נלע"ד מארי דכל עובדין הם נשמות הצדיקים הצריכי' לעשות להם גוף ואלו הנשמות באים ע"י זווג תחתון יסוד זעיר בנוקביה ואקדים מ"ש בס' הליקוטי' וז"ל הנה כל הבאים מזווג נשיקין זווג גמור ועליון מאד אין צורך לגוף. אמנם הבאים ע"י זווג תחתון דתשמיש הוא זווג גופני שלא הספיק זווג רוחני של הנשיקין להוציאו והוכרח לצאת ע"י זווג דגופ' ולכן הוצרך להיות מלובש בגוף ולהתקן בעה"ז ע"י מצוות מעשייות של הגוף הרי כי סוד הנשיקין הם המלאכים וסוד זווג תחתון הם נשמו' בני אדם עכ"ל. נראה בדבריו שגם נשמות הצדיקים באים מזווג רוחני דנשיקין רק שלא הספיק להם והוצרכו עוד לזווג דגופא. והנה כמו שזווג תחתון ע"י היסוד כך זווג עליון ג"כ הוא ע"י היסוד בסוד חיך וגרון. וז"ל האר"י ז"ל ואמנ' סוד חיבור זה הוא בתוך הפה כי החיך הוא חכמה והגרון הוא אימא והלשון הוא הדעת המזווג' עכ"ל נמצא כי הנשמות והמלאכים הם ע"י היסוד רק שהנשמות מלבד זווג עליון דנשיקין ע"י חיך וגרון והלשון שהוא היסוד. צריך עוד זווג יסוד תחתון ממש. אבל המלאכים שאינם צריכים לגוף די להם זווג יסוד עליון שהוא הלשון ולכן על היסוד תחתון אמר מארי דכל עובדין. שצריכים אל הגוף הנעשה בעשייה גשמית. ועל היסוד עליון שהוא הלשון אמר מארי דכל חילין עילאין הם המלאכים. וכולם הם ע"י היסוד עליון או תחתון.

26 אות הוא רשום הוא וניכר בצבאותיו אילנא רב ותקיף הוא היסוד ונקרא רב מכולא לפי שהוא כולל כל החסדים כי הם מתפשטים מחסד עד הוד וכללות כולם נכלל ביסוד נמצא שהיסוד רב מכל הו"ק כי הוא כולל כולם וכתב הרח"ו ז"ל שזהו מ"ש בזוהר צדקתך כהררי אל דא יוסף דאיהו שקיל ככולהו הררי אל דהינו שהוא כולל בגויה כל החסדים. ונקרא יקירא כי יקר היא הטיפה הנכנסת בתוכו שבאה מהמוח שמשם מאור העינים ועל שם הטיפה נקרא יקירא עכ"ל ונלע"ד לפי שהטיפה באה מי"ש עולמות גי' יק"ר. כי יש עולמות שורשם מן המוחין כמו שכתוב בסה"ך בענין ים עולמות:

27 מאן דרגא אתא היסוד דזעיר מקבצאל. הוא יסוד דאימא והענין כי כשעלו חג"ת דזעיר ונעשו חב"ד ועלו נה"י ונעשו חג"ת ונשאר זעיר בלי נה"י רק מהארת החו"ג שבתוך יסוד אימא נעשו לו נה"י: וכתב באוצ"ח וז"ל אחר כל הנזכר שמעתי ממורי זלה"ה כי היסוד דעתיק לא נמשך רק עד חזה דאריך ושם מסתיים וזה מקביל אל מ"ש בראש הפרק כי עצמות נה"י דעתיק בחג"ת דאריך ומהארת היסוד דעתיק יוצא אור לבד ומתפשט בנה"י דאריך והוא דוגמת נה"י דזעיר הנעשים מהארה החו"ג שבתוך יסוד אימא. ונקרא יסוד אימא קבציאל שהוא מקבץ בתוכו החו"ג וז"ש:

28 דרגא עילאה סתימאה כי אימא נקרא עילאה שהיא למעלה מזו"ן גם נק' סתימאה כי היא סתומה בתוך גופא דזעיר כי יסודה מתפשט עד חזה ז"א והוא סתום בתוך גופא דזעיר וז"ש:

1 עין לא ראתה הנאמר על עדן כמדרז"ל עין לא ראתה זה עדן ולהיות כי אבא הוא הנקרא עדן ולא אימא לכן אמר דרגא דכולא ביה וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה שהוא אבא. על כן גם אימא תקרא עדן בהשאלה:

2 ואיהו היכלא הוא יסוד דאימא הנקרא היכל קדישא סתימא נקרא היסוד דאימא קדש על שמה. ונקרא סתימא כי הוא סתום בגופא דזעיר: דכל דרגין כנישין וסתימין ביה. כי כל האורות העליונים נסתמים בו: וכפל לשון מאן אתר נפק וכו' כתב הרב שמהארת חו"ג של יסוד אימא נתקן יסוד זעיר וז"ש מאן אתר נפק. ומ"ש מאן דרגא אתא בא לרמוז על הטיפה שמוריד מהדעת דזעיר שביסוד אימא: אי נמי על ב' בחינות שביסוד פנימיות וחצוניות:

3 ובגופא דהאי היכליה הוא יסוד בינה הנז' כל עלמין הם זו"ן ובי"ע: וכל חיילין הם הנשמות והמלאכים. אתזנו הוא ענין המזונות וקיימין על קיומיהון שהם עומדים על קוהבריאות בשאר צרכים מלבד המזונות: אריאל הוא מקדש. כיון דאיהו אסתלק נגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע גרסינן:

4 וכרסייא קדישא נפלית היא השכינה שיררה בגלות ונקרא כרסייא כי היא כסא דזעיר. הה"ד ואני בתוך הגולה. מלכות היא דרגא דאיקרי אני:

5 אמאי ר"ל למה היה זה על נהר כבר שהיא היסוד שהיה מקודם וזה נהר כבר וז"ש ולא אנגיד כבקדמיתא ויחרב בבית ראשון כי לא נתייבש לגמרי כמד"א חרבו פני האדמה. ויבש בבית ב' בעונות נתייבש לגמרי. וההוא גננא לא עאל בגנתיה מואב דהוו מאב דבשמייא גרסי': דחד אריה לקמן מפ' שהוא אוריאל המלאך ונלע"ד שהאריה שהיה מקבל הקרבנות הוא יסוד דנוקבא שהיה מקבל כל כוונת הקרבנות ועולים לתוכו בסוד מ"ן וז"ל הרב באוצ"ח שני בחי' יש בשם ב"ן כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא בחי' שם הוי"ה באחוריים פשוט כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה ושם ב"ן באחוריי' במילואו כזה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה ושניה' גי' ע"ב קד"ם שהם גי' רי"ו והוא ההוא רוחא דשבק בה בעלה:

6 והוא הגורם לה העאלת מ"ן עכ"ל והנה ארי"ה גי' ע"ב קד"ם ושורשו מן ההוא רוחא דשבק בה בעלה:

7 רביץ על טרפיה וכו' לפי שהוא משם ב"ן ונודע כי שם ב"ן הוא גבורות והגם ששורש ההוא רוחא הוא מדכורא עכ"ז הוא גבורות כמ"ש באוצ"ח כי בביאה ראשונה נותן בה שם ב"ן א' שהוא הגבורות ועוד שהוא באחוריים ונודע כי אחוריי' הם גבורות ולכן אמר אכל קרבנין כגבר תקיף וכל כלבין הוו מתטמרי מקמיה. נודע מ"ש בס' הליקוטים שאין לך מי שמעלה מ"ן בנוקבא דקליפה כמו הבא על הגויה כי הוא מעורר ההוא רוחא דקליפה דשבק בה בעלה והוא מסיגי שם ב"ן של הקדושה ונקרא כלב שהוא גי' ב"ן וז"ש לשכב אצלה להיות עמה קשורה בו ככלב לכן אמר וכל כלבין הוו מתטמרי. מקמי שם ב"ן דקדושה ונכנעים מפניו:

8 ואין קושיא ממ"ש הרב על אליהו בעיר כלבים שוחקים הטעם כי אליהו גי' שם ב"ן ושם ב"ן דקדושה הוא שרש אל שם ב"ן דקליפה שהוא כלב וכשרואים אליהו ששרשו ג"כ משם ב"ן הם שמחים ושוחקי' כי מקבלים קצת הארה ממנו אלמא כי בהתגלות שם ב"ן יש להם שמחה ואיך אמר וכל כלבין אתטמרו מקמיה:

9 די"ל כי כאשר מתעורר ההוא רוחא אורו גדול מאד ואינם יכולים לקבל הארה ממנו ואדרבה נכנעים אבל כשאליהו מתלבש בגוף של העוה"ז אורו גנוז וסתום מצד התלבשותו בנרתיק הגוף ולכן יכולים לקבל קצת הארה ממנו:

10 משא"כ המלאך אוריאל שאין לו גוף גשמי ולכן הארתו גדולה ומתטמרי מקמיה:

11 כיון דגרמו חובי וכו' פירוש צדיק יסוד עולם נחית לגו דרגין דלתתא וקטיל לההוא אריה שהוא אוריאל ולא שהרגו ממש אלא שלא נתן לו כח ושפע למזונו וז"ש ולא בעי למיהב ליה טרפיה לתוך הבור לעינהא דס"א כי הקדושה נק' באר מים חיים אבל ס"א נק' בור:

12 ושדרת לחד כלבא כמרז"ל בזמן שלא היו עושים רש"מ היה יורד דמות כלב ומקבל הקרבנות וכן ארז"ל במדרש כשנשמת הצדיק עולה נדמה לה דמות אריה ומקבלה היינו כח מההוא רוחא הנק' אריה שהוא גי' רי"ו להעלותה לעורר ההוא רוחא דשבק בה בעלה אל הזווג. וכשנשמת הרשע עולה יוצא לקראתה דמות כלב שהוא שם ב"ן דקליפה ומורידה לשאול ואבדון שהם יסוד ועטרה דנוקבא דקליפה על שבמעשיו הרעים היה מעוררם אל הזווג. עוד ארז"ל כשהתפלה הנוגה מקבלה דמות אריה ואם לאו להיפך. ובימי בית שני היה יורד דמות כלב לקבל הקרבן:

13 ותימה הרי הכלב ה"ס הקליפה ואיך ח"ו נמסרו קרבנותיהם לה:

14 ועוד אמר שה"עה כי לכלב חי וכו' ויש גילוי קצת שעל ענין זה מדבר התירוץ ודאי שהקדושה שהיא משרש ההוא רוחא היתה גנוזה בפנימיותו ודרך שם היו עולים הקרבנות והתפלות:

15 ולפי שלא היו כראוי נתלבשה הקדושה במלבוש כלב מבחוץ ותירוץ זה הובא בדברי הראשוני' ובפירושי הרח"ו ז"ל שחיבר על התורה פירוש כי אריה הם ד' פעמים ב"ן דאבי"ע יען שבכל עולם יש ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואלו ארבע ב"ן גי' ר"ח עם ט' אותיות דמילוי ב"ן גי' אריה עם הכולל ובבית ב' היה דמות כלב שהוא ב"ן דעשייה דוקא עכ"ל:

16 בלאדן שמיה כל ארץ שאינו מכלל הקדושה שנקראת אדם אבל זה דמות כלב וע"ד כתיב לא תירא לביתה משלג דא דינא עילאה אמאי בגין דכל ביתה לבוש שנים גרסי': ופירוש שנים הם שנים קדמוניות שהם ו"ק דזעיר ועיין בפרשת ויחי דף רל"ח שביאר שם הענין:

17 בעלה דההוא מראה גרסינן פירוש כי משה גרם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד זווגא דרוחא ברוחא כי משה מלגאו: ויעקב גורם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד גופא בגופא ומרע"ה גרם זווג או"א גופא בגופא ורבי עקיבא כשנהרג גרם זווג או"א רוחא ברוחא זווג רוחני שהוא זווג דנשיקין שאין בו אחיזה לס"א כלל: אבל זווג דגופא בגופא יש להם קצת אחיזה מרחוק מסוד הגוף שהו' שרשם: משא"כ רוחא ברוחא דהיינו בטול הגוף וכל הנשרשים בו כמ"ש בסוד נפילת אפים ולפי שמרע"ה זכה לגרום זווג העליון דרוחא ברוחא לכן אמר דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא. כי בעודו בעוה"ז זכה לגרום זווג רוחא ברוחא וזהו בארעא. מה דלא זכה בר נש אחרא. שאף יעקב לא זכה לגרום זווג רוחא ברוחא רק בשעת מיתתו בסוד בשכ"מלו:

18 אילין שלשים שנה עילאין וכו' הם חב"ד דזעיר שהם סוד המוחין כי משם נמשכת טיפת הזרע אל היסוד בסוד יוסף סליק לעילא נחית לתתא כי פנימיות היסו' עולה עד הדעת וגורם אל הדעת לזווג בין חו"ב דזעיר ומשם נמשכת הטיפה עד היסוד: ואל הג' לא בא: הם חג"ת כי לחב"ד קרא שלשים ולחג"ת שלשה: ורמז כאן לשתי המשכות טיפת הזרע כי הזווג המשובח הוא שממשיך הטיפה מן הדעת בסוד וידע אדם עוד את אשתו ולכן צריך לעלות פנימיו' היסוד עד הדעת אבל כשאינו רוצה להמשיך הטיפה רק מבחינת ענפי הדעת השותפשטים בחג"ת אז אינו צריך לעלות עד שם רק מאליו ומעצמו באה לו טיפת הזרע מעל פי הדעת שבשש קצוות. וזהו ואל השלשה לא בא.

19 אינון הוו אתין לגביה וכו' ובזה לא קשו דבריו אהדדי שתחילה אמר דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא דמשמע שעולה ומתקרב אצל' ונוטל מה' ואנגיד לתת' ואח"כ אמר ואיהו לא הוי אתי לגביהון ובמ"ש א"ש שתחלה מדבר בעלייתו אל הדעת ואחר כך מדבר בהורדת הטיפה מו"ק שאינו צריך לעלות אלא הם באים אצלו. אי נמי אינון הוו אתיין לגביה פי' כי הוא צריך לאורם אבל הם אינם צריכים לו וז"ש ואיהו לא אתי לגביהון שר"ל להשפיע להם. וז"ל הרב באו"צח. יש כח ביסוד לעלות למעלה עד הדעת למשוך משם טיפת החסדים אל הנוקבא בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא עכ"ל. הרי בפירוש שהיסוד עולה עד הדעת ואיך אמר כאן אינון הוו אתייין לגביה וכו' ואיהו לא הוה אתי לגביהון. אלא ודאי כמ"ש. שכשרוצה למשוך מן הדעת עצמו שהוא מקום גבוה צריך לעלות פנימיות היסוד עד שם:

20 וכשרוצה למשוך רק מענפי הדעת שבו"ק אינו צריך לעלות רק הם באים אצלו ועוד אפשר לפרש שלשים שנה עילאין הם חג"ת וכמ"ש כזהר חדש ויהי בשלשים שנה ומשמע התם שהם חג"ת. ואל הג' לא בא הם חג"ת עצמם. ומ"ש דאינון הוו אתיין לגביה וכו' ר"ל שאחר שנמשכה הטיפה עד הו"ק אינו צריך לעלות אצלם רק הטיפה באה מאיליה אמנם קודם רדת הטיפה מן הדעת אל הו"ק צריך התעוררות היסוד להורידה מן המוא ונמצא כאלו היסוד עולה עד המוח וז"ש יוסף סליק לעילא וכו' אמנם בבוא הטיפה עד ו"ק אינה צריכה התעוררות יסוד רק מאיליה באה וז"ש אינון הוו אתיין לגביה וכו':

21 ואנגיד לתתא הוא לנוקבא כשנוטל מנייהו מיד אתקרב אל הנוקבא בסוד ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כי אין הזרע מבקש הנוקב' להנתן בתוכה רק מיד כשמתעוררת טיפת הזרע מיד הנוקב' הנק' לחם מוכנת לקבלו. אי נמי שלשים שנה עילאין הם חג"ת ואל השלשה לא בא הם ג"ר וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון לפי שהם מעולים ממנו ואינו נכנס בחשבון עמהם וז"ש דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון. וא"ש שקרא אל ג"ר שלשה כי הם מיוחדים. ומן השלשי' שהם חג"ת הכי נכבד כמו שהם נכבדים נכנס בסוג עמהם. אבל אל הג' שהם ג"ר לא בא עמהם בסוג ובמנין הגם שעולה עד שם כמ"ש יוסף סליק לעיל'. אינון אתיין לגביה שממשיכים לו הטיפה. ואיהו לא אתי לגבייהו היינו דלא עאל במניינא דלהון וישימהו דוד שהיא השכינה מלכות אל משמעתו כי הוא חביב לה. אי נמי אינון יהבי ליה ברעותא דלבא אע"ג דלא הוה במניינא דלהון עם כל זה אתיין לגביה וכו':

22 וזה לשון מורינו ז"ל שייך לדף ז' ע"א:

23 רב טובך הוא האור הנמשך מהבינה אל היסוד בלתי ריבוי כלל והבינה נק' מלך רב עינוגא דחיין וכו' הוא האור הנמשך מהחסדים שביסוד דאימא ומתפשט בחמש קצוות דזעיר וכללות כל החסדים נכלל ביסוד זעיר ולכן נקרא כל והוא זך ואינו מתעבה כלל עוד י"ל עינוגא דחיין או"א נקרא חיים בסוד החכמה תחיה בעליה ואימא נקרא ארץ החיים וז"ש עינוגא דחיין הם המוחין דגדלות הבאים מזווג או"א ונמשכים אל הזעיר עד היסוד בו וזכו לזה תלמידי חכמים ע"י השתדלם בתורה שהיא מיסוד אבא ומשם מזונם מן החכמה בעוה"ז כמ"ש בזוהר שמות ומכ"ש לעוה"ב כי החכמה תחיה בעליה וז"ש עינוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי כי שרשם מן אבא שהוא חכמה ומשם לבינה ומהבינה ליסוד דזעיר הנק' חי על שמקבל חיים העליונים:

24 מה כמה דאתמר פי' היא מלכות כמ"ש בדף א' מה אעידך. רב ותקיף הוא יסוד זעיר שיש בו חו"ג רב מצד החסדים ותקיף מצד הגבורות:

25 ואעיל ליה פי' עאל לגרמיה עד הדעת דזעיר כצודע וזהו ברום רקיעין: אי נמי אילנא הנקרא רב שהוא הזעיר עאל ליה לאילנא זוטא שהיא הנוקבא ברום רקיעין כי לפעמים הנוקבא בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד נ"ה ולפעמים נגד החזה ולפעמים נגד הדעת בסוד לאה וכל אלו העליות עולה ע"י זעיר בעלה כמ"ש בכוונת ברכת אבות:

26 טובך דא אור דאיתברי ביומא קדמאה הוא אור ה' חסדים הנרמזים בחמש אור דיומא קדמאה שהוא החסד הא' הכולל כולם ואזיל עם כולהו לשומרם שלא יתעבו כי אור שברא הקב"ה במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו ואינו מתעבה כלל ועד רדתו עד היסוד אינו משתנה כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה נבנה מהחסד בלי התעבות:

27 דגניז ליה לצדיקייא כי אור החסדים בצאאתו מהיסוד דאימא יוצא עמו לבוש דק מן עטרת יסוד אימא ומתלבשים החסדים בלבוש ההוא ונגנזים וזהו דגניז לצדיקייא לההוא עלמא ה"ג ול"ג בההוא עלמא ובס' אונ"ח כתב החסדים החדשים הם מתלבשים בלבוש החסדים הראשונים שביסוד זעיר וכן ה"ג החדשות מתלבשים בה"ג הראשונים שביסוד המלכות. וז"ס אור שברא הקב"ה וגנזו לצדיקים צדיק וצדק יסוד דזו"ן עכ"ל. הרי פי' אחד באור שברא הקב"ה וכו' שהם החסדים והגבורות הראשונים שמתלבשים בהם החדשים באותם הגנוזים ביסוד זו"ן הנקרא צדיק וצדק וז"ש וגנזו לצדיקייא לההוא עלמא שהוא יסוד דזו"ן הנקרא עולם:

28 נגד בני אדם דא ג"ע דלתתא שהיא בעוה"ז רק שהיא נעלמת מבני אדם ויש קצת סמך לפי' זה מדבדי הרב בדרוש תלת נקודין. עוד נראה ממ"ש בדיוקנא דהאי עלמא שהצדיקים עומדים שם בדיוקנא דהאי עלמא וזהו נגד בני אדם. אפרסמונא דכייא כתב בעל חסד לאברהם כי האדם העשייה מאירה בחצר מות ושם מדור הנפשות והארת היצירה מאירה בג"ע של מטה ושם מדור הרוחות שהם מיצירה והארת הבריאה מאירה בג"ע של מעלה ושם מדור הנשמות שהן מבריאה ובבריאה מקננא אימא הנק' אפרסמון כי אפריון הוא מלכות ואפרסמון אימא ובעלות הרוחות לג"ע של מעלה אסתחיין מטלי נהרא אפרסמונא וחב"ד דבריאה נקרא טל"י כי ט"ל גי' יו"ד ה"א וא"ו שהם חב"ד:

29 ולזמנון אתחזון וכו' זה פי' ב' למה קרא לג"ע דלתתא נגד בני אדם כי הצדיקים אשר שם מתראים ונגלים לבני אדם. והנה כאן אמר שהרוח נגלית לבני אדם ולעיל פי' הרב שהנפש היא שראו בבחי' טעין חמרי הקרובה אל חומר הגוף. וצ"ל כגוונא דחזינא דקאמר לאו דוקא כמוהו ממש אלא הדמיון לענין הגילוי בלבד והא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ"ל מורינו זלה"ה:

30 בני אלהין פי' נשמות הצדיקים הם בני זו"ן והכרוז קרא להם להעלות בסוד מ"ן ללאה כי בחצות לילה הוא זווג יעקב ולאה וז"ס שעשוע הצדיקים: טינרין תקיפין הם הצדיקים ועתה פירש על מה הם עולים ואמר הא מארי דגוונין שהוא פרצוף יעקב שיש בו כמה גוונין בסוד אשר בך אתפאר: אצטוונא כסא והוא פרצוף לאה. ואע"פ שזווגה הוא בחצות הנשמות עולות ומכינות עצמם מתחלת הלילה לצורך הזווג שבחצות:

1 דוד שם ליה לביה וכו' פי' מלכות היא המעוררת היסוד ע"י קישוטיה הם המ"ן אשר בה ואין היסוד מתעורר מעצמו אל הזווג רק על ידה וז"ש ואיהו לאו לדוד אלא דוד שם ליה לביה:

2 ורחמין דסיהר' וכו' פירוש מחמת שירות ותושבחות ומיני אהבה דסיהרא עביד לשמשא היא מעוררת אותו בסוד ואל אישך תשוקתך כי היא מתאווה שידור בהדה תדיר וז"ש וישימהו דוד אל משמעתו: נפלו ר"א ור"א שלא יכלו לסבול עומק הסודות האלה אדהכי לא חמו ליה שנעלם:

3 אסתכלו וכו' אולי הוא אדם גדול וברח לאחת המערות שלא לפרסם עצמו וכשבדקו כל הצדדים ולא ראו מאומה אז גזרו אומר שבא מאותו עולכ ואז בכו מרוב השמחה והבינו למפרע חידותיו שמ"ש אבא וכו' חד נונא כנודע מהתיקונים כי נונא הוא יסוד דזעיר ולפי שרב המנונא היה ניצוץ בניהו ששרשו מההוא רוחא דשבק בה בעלה ושרש ההוא רוחא הוא מיסוד דזעיר והוא זכר עם שנקרא שם ב"ן לכן אמר אבא דילי שהוא יסוד דזעיר דיוריה בימא רבא שהוא יסוד דאימא ששם הדעת דזעיר ונודע שיסוד דזעיר סליק לעילא עד הדעת למשוך משם טיפת החסדים אל הנוקבא ונחית לתתא. וכיון שרב המנונא הוא ניצוץ בניהו ששרשו מההוא רוחא שמיסוד זעיר שנותן בה בביאה ראשונה נמצא שהיסוד דזעיר הוא אביו דההוא רוחא ולכן רב המנונא ששרשו מההוא דוחא קרא ליסוד דזעיר אבא דילי: והוה דיוריה בימא רבא הוא יסוד דאימא בסוד יוסף סליק לעילא כמש"ל ואיהו הוה חד נונא יסוד דזעיר הנקרא נונא דהוה אסחר ימא רבא. שהיסוד דזעי' עולה עד יסוד דאימא ומקיפו ללקט כל הנשמות אשר שם ביסודה ובולע אותם:

4 רב ויקירא וכו' כי בעלות יסוד דזעיר עד הדעת שלו שביסוד אימא הוא נגדל עם היותו למטה קטן עכ"ז בעלותו למעלה הוא רב ויקירא ועתיק יומין עד שיוכל לבלוע כל שאר הנשמות שביסוד אימא ויוכל לסובלם כולם וז"ש עד דהוה בלע כל שאר נונין ולבתר אפיק לון חיין היינו בסוד זווג זעיר עם נוקביה ע"י היסוד שאז כל הנשמות שבלע בסוד טיפת החסדים נותן אותם בנוקבא וזהו לבתר אפיק לון חיין. כי עם היות שכל הנשמות הם ע"י זווג או"א עדיין דקים ורוחניים הם ונגמרים ע"י זווג זעיר עם נוקביה כמ"ש בליקוטים בדרוש הנשיקין:

5 מליין כל טבין כי בצאת אלו הנשמות מיסוד דזעיר הם נגמרים בשלימותם ומליאים מכל התורה פרד"ס:

6 ושט ימא בתוקפיה כאן לא אמר ימא רבא. כי למעלה מדבר בעלותו ליסוד אימא הנקרא ימא רבא ובכאן מדבר בהתחברו עם ים התחתון הוא יסוד דמלכות הנקרא ים סתם ודוקא אימא נקרא רבא בסוד ומה תעשה לשמך הגדול אבל יסוד מלכות עליו אמר ושט ימא ברגעא חדא בתוקפיה של היסוד. אי נמי בתוקפיה קאי איסוד דמלכות שהוא מלא גבורות וכשנכנס בו יסוד דזעיר ממתק הגבורות אשר שם ואי בתוקפיה קאי איסוד פירושו בסוד גבורת אנשים:

7 כגירא בסוד יורה כחץ:

8 בההוא אתר דאמרית הוא מגדלא דפרח באוירא. הנז"ל שהוא יסוד דנוקבא:

9 והוא תב לאתריה אחרי הזווג שב למקומו ליסוד אימא ללקט עוד נשמות: ואגניז בההוא ימא. הוא ימא רבא הנז"ל: אי נמי אבא דילי. הוא שורש נשמתי משם ב"ן שדיוריה בימא רבא היא מלכות ושרש שם ב"ן הוא מיסוד זעיר וזה שאמר ואיהו חד נונא שהוא יסוד זעיר:

10 דהוה אסחר וכו' פירוש שם ב"ן הנזכר מקיף יסוד דנוקבא מכל צד והוא גדול הרבה עד שבולע כל הנשמות שיש ביסוד דנוקבא כי כולם נכללים בההוא רוחא ואחר כך מוציא אותם מתוכו לעוה"ז בלבוש שלו. ושט ימא כמש"ל:

11 והוא שב ליסוד דזעיר שהוא שרשו. ואגניז בההוא ימא. שעיקרו במלכות. עד כאן לשון מורינו ז"ל:

1 דחד סבא כתב הרב כי נשמת בניהו היא ברב המנונא ומתנוצץ בבנו וכאלו בניהו המדבר אליהם תרין עטרין ?הס פסוק את שבתותי ופ' ובניהו. אבל פ' הוא הכה ומן השלשים הם נכללים באלו השנים דע"ב שמהן כתב הרב בס' הליקוטים כי חבקוק היה מנשיקין הראשונים שנתן דכורא לנוקבא ונעשו נוקבא ולכך מת מיד עד שהוצרך אלישע להמשיך אליו רוחא עילאה ממקום החיים של הדכורא מפי זעיר שיצא הבל אחר חדש. וז"ס וישם פיו על פיו כדי להוציא הבל אחר חדש מפי אלישע שהוא כנגד זעיר ונזכר בפרשת בראשית דף ז' דגליף עלוי אלישע שם ע"ב בתיבין ובאתוון והאותיות הם רי"ו גי' חבקוק אך התיבות הם ע"ב כל תיבה משלש אותיות ותרווייהו גליף אלישע עלוי נמצא שהם סוד ע"ב רי"ו וסוד זה הוא מה שהודעתיך בסוד רפ"ח ניצוצין שהם ע"ב רי"ו ואלו השלשה הם גבורות כמנין רי"ו שהוא גי' גבורה כי הם מהבינה ולמטה אך הע"ב הוא גי' חסד שהוא באבא נמצא דגליף עלוי ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם סוד תכלית כל הרפ"ח ניצוצין עכ"ל וז"ש לקמן ובאתוון אתקיים כל גופיה:

2 בתיבין אתקיים לאהדרא רוחיה שהם ע"ב תיבות כל שם מג' אותיות אי נמי כתב בס' ק"י כי באים ג' ע"ב דויסע וכו' ממזל החל לדעת אבא ומשם ליסוד דאבא ומשם ליסוד דאימא ומשם לדעת זעיר ומשם ליסוד דידיה ומשם ליסוד דנוקבא ונעשה הכלי דמ"ן סוד רי"ו. ואחר כך בביאה שנייה נותן בה ע"ב שמות להוליד נשמות והוא ג"כ ממזל הח' עכ"ל ולכן באותיות אתקיים גופיה שהוא נעשה מכלי דמ"ן דמלכות ובע"ב שמות שהם להוליד נשמות: אהדר רוחיה:

3 דאתגליף ביה אבוי כל עיסת האדם היא מן כ"ב אותיות התורה שמענא מה דהוה לי פי' ששמע מאביו ואמו שמת וחיה אי נמי שמע והבין ברוח הקודש שמת לפי שהיה מעלמא דנוקבא ולכך היה מפחד. כמו חייו נלע"ד דהול"ל מקרב שנים חייהו שפירושו מו"ק דזעיר תחייהו. לכן פי' כמו חייו והשתא ניחא שפירושו בקרב שנים שהם ו"ק דזעיר יהיו תלויים חייו:

4 מעקר טורין כתב בספר ק"י טורי רמאי הם הקליפות הקשים כהרים וז"ש מעקר טורין הם הקליפות. ואח"כ משלשל השפע משרגא לשרגא שהם הפרצופים:

5 דמלכא משיחא כתב הרב כי רב המנונא הוא מנשמת מרע"ה קודם שעשו ישראל העגל ורשב"י מנשמתו אחר שעשו העגל ומשיח הוא משה בסוד מה שהיה הוא שיהי' והוא נשמה לנשמה דמשה ולכך ר"ה היה בהיכלא דמ"מ כי הכל אחד. וכן רשב"י א"ל ר"ה תהוון שבבין וכו' ובספר אשל אברהם נתן טעם לתחלת המאמר שקרא למ' רביעית לחג"ת. לפי שכשהו"ק הם ג' גו ג' נכללים נה"י בהם ואז היא רביעית לחג"ת רגל ד' דכרסייא וכשמתפשטים הו"ק אז היא רביעית לנה"י ולכן המ' שהיא יסוד רביעי ארמ"ע איהי גלי עבידתא דיומין קדמאין שהם חג"ת: ועבידתא דיומין בתראין שהם נה"י: שבת דמעלי שבתא ליל שבת שהיא מ'. שבת דיומא יסוד דזעיר: א"ל ר"א דא קדושה דשבת. סוד נשמה יתירה. ופירש דבריו דאתמשכא מלעילא תוס' נשמה יתירה. ואיך דבריו מיושבים על מאמר הזוהר ומספרו תדרשנו:

6 בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי: הכי גרסי' אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא ופי' כל הרוצה לעלות לאבא צריך תחלה להעלות מ"ן למ' ואז יזדווגו זו"ן ועולים גם הם למ"ן דאו"א וכן עד רום המעלות עד א"ס ב"ה. והאי דנקט ראשית חכמה לפי שכולם בחכמה עשית שאבא מאיר בעולם האצילות. ואימא נעשית מעבר ודרך לעבור בה אור אבא לזעיר. וכן זעיר נעשה דרך לעבור בו אור אבא למלכות. נמצא שאבא מאיר לכולם וז"ש ראשית חכמה:

7 אבא עילאה יותר מאימא וטמיר יותר מזעיר. וגניז יותר ממלכוח: תרעין אלין על אלין. פי' פרצוף אימא ופרצוף זעיר. תרעא חד מלכות מנעולין וכו' ג' לשונות אלו נגד ג' כלים שיש למ' פנימיים אמצעיים חיצוניים וז"ש מנעולין נגד כלים חיצוניים. פקחין נגד אמצעיים. היכלין נגד פנימיים. אי נמי מנעולין בחי' ירושלים. פתחין בחי' ציון היכלין פנימיות יסוד דנוקבא כמש"ל בענין עיגולא וריבועא:

8 דמתחברן כחדא כי מהחזה ולמעלה יש ליסוד אבא כיסוי שהוא יסוד דאימא. ומהחזה ולמטה מתגלה יסוד אבא ומאיר למ' שהיא מהחזה ולמטה. וז"ש אבא יסד ברתא כמ"ש באוצ"ח וז"ש דמתחברן וכו'.

9 תרון נקודין כי אבא נקודה בהיכליה שהוא אימא והמ' נקודה בהיכליה שהם י"ב בקר: חד גניזא. יותר מאימא. וטמירא יותר מזעיר דהא הוא ושמיה חד גרסי'. אתה היא חכמה: שמך היא מ' לבדך אחדות אחד. אילנא דטוב ורע. פי' זעיר נבנה מהחסדים. ומ' רובה מהגבורות וגם החסדים דזעיר מאירים בה ולכן יש בה טוב מצד החסדים לצדיקים ועונש מצד הגבורות לרשעים אי נמי לפי שרגליה יורדות מות. תרין תרעין הם ת"ת ויסוד דאינון כחדא. כי גוף וברית חשבינן כחד:

1 חסדי דוד תמכי אורייתא כי נ"ה בונים קוי המלכות שהיא תורה שבע"פ וכן מוכח מסוף הלשון שאמר ובחילא דא כתיב תהלתו וכו'. אי נמי ב' חסדים המגולים דנ"ה הם עולים בסוד אור חוזר ומגדילים כל פרצוף זעיר שנקרא תורה שבכתב. ואלו חסדים המגולים מאירים ג"כ לקוי המלכות וז"ש תמכי אורייתא שהיא תורה שבע"פ:

2 אתחברת בבעלה מכינים אותה להזדווג למחר כי בליל שבועות אין זווג לזו"ן כמ"ש הרב ז"ל וכן לקמן אמר אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה מתורה לנביאים ובפרשת אמור כתב הזוהר שצריך ללמוד ליל שבועות תורה שבע"פ והרח"ו ז"ל בהגהותיו הקשה מאמר זה עם של פ' אמור ותירץ דהיינו אחר שיגמוד כ"ד ספרים ילמוד תורה שבע"פ וז"ל סידור האר"י ז"ל הנה בחג שבועות נכנסים המוחין דזעיר לאט לאט וחסר לו הכתר שהוה נעשה לו מדיקנא דאריך. וכן חסר כתר דנוקבא וזה נעשה ע"י קריאתינו. ויכוין להמשיך כתר לזו"ן ע"י שיקרא כ"ד ספרים ואח"כ ספרי קבלה עכ"ל וז"ש מתורה לנביאים וכתובים שהם כ"ד ספרים. וברזי דחכמתא הם סודות התורה שבע"פ:

3 תקונון דיליה הם כ"ד צירופי אדנ"י שיכוין צירוף אחד בסוף כל ספר: ותכשיטהא הם שמות היוצאים מסוף כל ספר כמ"ש הרב קישוט ראשון למ' הוא יָֻפ בָֻן וכן כולם הרי שקראו קישוט שהוא תכשיט:

4 ומחדשון מלין הם סודות הקבלה בספרא דדכרניא יסוד דזעיר הנקרא ספר הזכרון כמ"ש לעיל: מגיד הרקיע הוא יסוד דזעיר שמזכיר כל חידוש שמחדש שום חכם וכותבו בשמו: בע' ברכאן. הם המוחין ד' שמות ע"ס מ"ב ולבושיהם ג' אהי"ה דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן שיש במילוי הז' שמות ע' אותיות ור"ל שהקב"ה מברך לצדיקים וממשין להם הארה מהמוחין ולבושיהם:

5 ועטרין הם המקיפים שעל זו"ן דעלמא עילאה פי' שהברכאן שהם המוחין והעטרין שהם המקיפים כולם מאימא עילאה באים לזו"ן ומהם מתברכים הצדיקים הא אוקימנא ליה שבפרשת תרימה פירשו הרשב"י עליו השלום על ענין אחר. ועתה מפרשו על ענין התורה דליל שבועות:

6 אתתקנת בכ"ד צירופי אדנ"י ואתנהירת בקישוטהא הם כ"ד שמות הנז"ל דמתחברן כחדא מלאכים העליונים עם הצדיקים התחתונים:

7 מכפרים מתנהרין גרסי' שהשמים שהוא זעיר מאיר בכח המוחין שקיבל בז' שבועות ובהארת הדיקנא דאריך שקיבל כדי לתקן כתר שלו ור"ל שמאיר בזיהרא דספיר שהם או"א גם הוא מאיר כמותם:

8 מסייפו עלמא פירוש המוחין שקיבל הם מאירים מראש זעיר עד סוכו שהיא המ'. ונק' הכתר שלו סוף ממטה למעלה:

9 בכל יומי שתא איקרי אל באוצ"ח דרוש המקיפים כתב כי בימי החול דעת פנימי דנוקבא הוא שם ב"ן ובשבת הוא שם ס"ג וז"ש בזוהר בראשית בכל יומי שתא איקרי אל והשתא איקרי כבוד אל. פי' כי. בכל השנה אין לה אלא שם אל אבל עתה יש לה דעת יותר פנימי כנודע והוא שם ס"ג שהוא גי' כבוד אל עכ"ל. והאי דקארי לדעת הפנימי של חול שהוא שם ב"ן אל זועם משום שהוא גבורה כנודע:

10 יקר על יקר וכו' ג' לשונות לרמוז לג' כלים שלה חיצון אמצעי פנימי שיש בהם נר"ן שלה כולם נגדלו ונתקנו. אי נמי יקר מצד החכמה. נהירו מצד הבינה שולטנו מצד הדעת שהמוחין דמ' נגדלו מחב"ד דזעיר כנודע:

11 דברית בהדי כלה ואינון וכו' פי' שהצדיקים ששומרים הברית מתקנים אותו ומחברים אותו עם המלכות ושיעור הכתוב כך הוא החכמים שהוא זעיר מספרים ומאירים מכח המוחין דאו"א. ומשפיעים לכבוד אל שהיא מ'. ומעשה ידיו הם הצדיקים ששומרים בריתם שהמילה היא מעשה ידיו של צדיק שמסיר הערלה ומגלה הארת היסוד ושומר' מכל טומאה:

12 מגיד אותם הרקיע פי' כותבם ומפרסם כל חידושיהם ואומר צדיק פ' חידש כך וכך. כמד"א ומעשה ידינו כנז"ל שהברית הוא מעשה ידיהם של צדיקים:

13 רב המנונא וכו' נקטיה משום סיפא דמלתיה: וחבל את מעשה ידיך דא ברית קדישא. דלא יהיב בר נש פומיה וכו' שלא יוציא מפיו נבלות הפה ויבא לו הרהור ומטמא בריתו שברית המעור נפגם בפגם ברית הלשון:

14 לההוא בשר קודש הוא האבר הקדוש דחתים ביה ברית קדישא פי' שהארת יסוד העליון דזעיר מתגלית ביסוד של כל אדם שקודם המילה יש שד באבר וע"י המילה מתגלית העטרה שהיא יו"ד ונשלם שם שדי שהוא יסוד וז"ש דחתים ביה ברית קדישא: דומ"ה הביא ב' פסוקים א' לאזהרה וא' לעונש. הא מה דאמרית אם לפניך גלוי לפניו מי גלוי קושיתי אחת:

1 וביוה"כ מחל ליה קשה שמהפסוקים נראה שתחלה שלחה אל דוד הרה אנכי ואח"כ שלח דוד אחר אוריה וא"ל רד לביתך ולא רצה ואח"כ נהרג ונשאה דוד וילדה לו בן ואח"כ בא נתן להוכיחו ואמר דוד חטאתי וא"ל גם ה' העביר חטאתך וכו' אפס הבן הנולד לך ימות. ש"מ שלא בא נתן אלא אחר שנולד הבן. והאיך יהיה כל זה מכ"ד באלול עד יוה"כ. ודוחק לומר יוה"כ של שנה הבאה. ונלע"ד שהפסוקים שלא כסדרן ובת שבע ידעה שהיא הרה כשנסתלק הווסת שלה אחר ביאת דוד. או כמ"ש רלב"ג שראתה שלא נשאר ברחמה שום לחות והיא הוכחה שנתעברה ומיד שלח דוד אחר אוריה ונהרג והתוודה דוד לפני נתן והא דכתיב ותלד בן קושטא קאמר קרא שילדה בן אבל אח"כ ומ"ש נתן הבן הילוד לך ימות ירצה שנתנבא שעתיד לילוד וימות:

2 דאית ביני ובין ס"א דוד היא בחי' המ' ורגליה יורדת מות ואין שיעור מרחק ביניהם אלא כחוטא דקיק מלה כדוד שאמר חי ה' כי בן מות הוא:

3 דלא יכיל לומר כי שגגה וכו' כי דוד הליץ עליו הקב"ה שלא חטא ובשגגה אמר כי בן מות הוא. אבל אדם אחר מי יליץ עליו. למה יקצוף קאי ארישא דקרא שלא יאמר נבלות הפה ושיעור הפ' וחבל האדם בגיהנם בשביל מעשה ידיך שהיא המילה שפגם והוציא ממנה שז"ל: הרקיע דביה חמה וכו'. כתב באוצ"ח רקיע הוא יסוד דאימא שבו תלויים זו"ן שהם חמה ולבנה. ככבים הם החסדים. מזלות הם הגבורות אבל מכאן מוכח דרקיע הוא יסוד זעיר שבו חמה ולבנה הם חו"ג שעולים החסדים בסוד אור חוזר. ומגדילים זעיר שהוא חמה: והגבורות מגדילים המלכות שהיא לבנה:

4 יומא ליומא הם עשר ספירות זעיר שנק' יום כל ספינה אומרת לחבירתה כל חידוש שאומר חכם לחבירו ומשבחו כמה נאה וכן ספירות המ' משבח דא לדא כל דעת ודעת של כל חכם וחכם: עבדי משיחא וכו'. זה הלשון. מפורש למעלה על ואתעבידת רקיע ותמצאהו לעיל:

1 מקצה השמים מוצאו הוא יסוד אימא שמשם יצא זעיר ואיהו תקופת השנה הוא זעיר. והמ' מקפת אותו ומלבשת אותו. וז"ש דאסחרת לכל שייפין שהם ו"ק דזעיר: ואתקשרת מן השמים עד רקיעא דא פי' שבניינה מת"ת דזעיר עד יסודו כמ"ש מגיד הרקיע: דההיא תקופה דא פי' המ' שמקפת על בי"ע והם כלולים בתוכה. ותקופה דשמשא פירוש שגם מקפת על זעיר:

2 ואין נסתר מחמתו אין שום ספירה מספירות העליונים מסתרת אורה מהמלכות בשעה שמתחממת לצורך הזווג: הא שית תיבין שית קראי בגין שית אתוון דהכא גרסי' ול"ג קראי אחרנין לקבל וכו' ופי' ו' פסוקים שבמזמור עד תורת ה' תמימה הם כנגד ו' אתוון דבראשית והם ו"ק דמלכות כי האותיות במלכות ושית הויו"ת נגד שית תיבין שהם ו"ק דזעיר:

3 אנפי שכינתא בהגהות הרח"ו ז"ל כתב הטעם שנקראים הצדיקים אנפי שכינתא כי הם עושים קישוטים נאים לשכינה בפניה. ועוד טעם אחד כי השכינה מסתתרת בקרב הצדיקים והם פנים הנגלים. והרא"א כתב הטעם שהם מחזירין זו"ן פנים בפנים כמ"ש בזוהר תרומה:

4 באתר אחרא בד"ה כתוב שנית הפסוק הזה כבשמואל דעתיקא קדישא כתב הרב ז"ל כי עתיק נקרא בעצם עתיקא קדישא אבל אריך נקרא כן בהשאלה ואמר הזוהר לעיל כל מלין דעתיק יומין רזין עילאין שהוא עתיק הנקרא בעצם קדישא:

5 במתובתא עילאה כתב הרב היא ישיבה של הקב"ה ומתיבתא דרקיעא היא של מט"ט: שבת ותחומא שבת היא המלכות שהיא סוף הקדושה ואח"כ תחום להבדיל בין המ' ובין הס"א וז"ש ומדותם מחוץ לעיר כי תחום שבת הוא חוץ למ' הנקרא עיר:

6 במשפט במדה ופי' הפסוק לא תעשו עול ופגם בין במשפט שהוא זעיר: ובין בנוקבא שנק' מדה. ואיהו ממש איש מדה. פי' אע"ג דיעקב הוא ג"כ בעלה דמלכות אינו כמשה דאיהו ממש איש מדה כמש"ל דזכה לאנהגה דרגא דא וכו' מה דלא זכה ב"נ אחרא:

7 אינון ה' באמה מסייפי עלמא וכו' פירוש החסדים שמתפשטים בזעיר הם מיסוד אימא הנקראת עלמא מסופה עד יסוד המ' הוא סופה דעלמא תתאה. חנית כמנור אורגים גרסי'. כנהירו גרסי' בכף. הא נטיר וכו' ז"ל הרב בסה"כ דע כי מי שלא יישן בליל שבועות ועוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. והוראת חיי האדם הוא בליל זה עכ"ל:

8 האי קרא וכו' דק"ל מה ענין תהו ובהו לבראשית ותירץ כדמסיק בקב"ה כתיב בראשית אבל השרים מעשיהם תהו ובהו ומפרש פ' כדנא וכו' מי לא יראך וכו' ומהם יפורש פ' בראשית:

1 לא נזקקים לתרגום וכו' אינו חשוב בעיניהם וכאלו אינם מכירים אותו נחית לקמן ועביד וכו' שסר ממנו השכל ונעשה הא' מהרוחות שבארקא מחשוכא ונהורא חושך ואור ביום ושניהם משמשים בלילה:

2 וכלא חזי וכו' כל רואיהם יכירום כי הם זרע קין בתרין רישין וכו' פי' שאז שליט ממונה של חושך על של אור ואמר לקמן כד אינון בחשוכא מתהפכין לדיוקנא דנחש בתרין רישין. וכשירד קין דאשתלימו כחדא דהיינו שנתגבר הממונה של חושך על דא אינון בתרין רישין כתרי תרין דיוקנא דאדם פי' כשמתגבר הממונה של אור על של חשך איתעבידו דיוקנא דאדם:

3 וטשין גו תהומא ז"ל הרב באוצ"ח בדרוש הקליפות הנה בכל עולם מאלו הג' יש בכל א' מהם ב' נקבות נגד לאה ורחל בין בבריאה בין ביצירה בין בעשייה וכל אלו הנקבות חם נק' בזוהר נוקבא דתהומא סתם אפילו בחי' הבינה דיצירה ועשייה. אבל בינה דבריאה נק' נוקבא דתהומא רבא עכ"ל. וא"כ וטשין גו תהומא ר"ל שיונקים מאותם הנקבות הנקרא תהומא סתם:

4 ואסתחיין בימא רבא פי' שיונקים מהמ' שהכל יונקים ממנה כמ"ש בזוהר בפרשת משפטים לא תבשל גדי בחלב אמו שגם הגדי נק' המ' אמו:

5 זרועא וחצדא כמ"ש בזוהר בפרשת ויצא דף קנ"ז מאינשי ארקא אנא וכו' בשאר ארעא לא יצא להם: אי נפיק לאו מז' המינים. משמע שאין שם רק קטניות:

6 בשמא דאלה כמה דאתמר פי' לעיל אמר מ"י שהיא הבינה ברא אלה הם ו"ק דזו"ן וזו"ן שהם אלה בראו שמים וארץ שלנו בכלל בי"ע:

7 מאי שבחא שאין שבח אלא כשנקרא ה' מלך ישראל. בכמה דוכתי אתמר בכמה פירושים ולא ישרו בעיני מכח סיפיה דקרא דח"ו אין ערך לחכמי הגוים עם השי"ת. אבל מ"ש בסבא דמשפטים מי ממלך הגוים שלא ייראך פי' זה לא דחה אותו הרשב"י זללה"ה ולא כמ"ש בזהרי חמה:

1 לאתדמאה ליה בכולא והשתא אין כוונת הכתוב להעריכו ח"ו אלא לדיוקא שחכמי ישראל דומים לו. מה ריבוייא הכא שכבר אמר ישעיה כל הגוים כאין נגדו ומה בא לרבות. וכי מלך הגוים וכו' ואת"ל שיהיה לו שבח בזה:

2 לא יאמר הכתוב דבר שאינו אמת אתא קרא ואמר מי לא ייראך מלך הגוים מלכא עילא' לרדא' לון ולאלקא' לון ולמעבד בהון רעותי' כי לך יאתה לדחלא מינך לעילא ותתא. כי בכל חכמי הגוים אלין שליטין רברבן וכו' הכי גרסינן. ופי' לא כסברתם כיון דאית לון פטרון אחד אין הקב"ה שולט עליהם. אלא האמת שמלכותו בכל משלה. והטעם כי בכל חכמי הגוים וכו' שהם השרים שלהם אין שום אחד מהם שולט בעצמו לעשות קטנ' או גדול' אלא מה שיצוה ה' ית' וזה תירוץ שם למ"ש מלך הגוים:

3 שהכוונ' ששולט בגוים ומ"ש כי בכל חכמי הגוים וכו' אין הכוונ' להערכ' אלא במ"ש ד' מלכין שליטין אית לעילא כ' הרב ז"ל צלם דקליפ' הוא כך. מצרים כתר דקליפ' בבל חב"ד דקליפ' פרס ומדי הם ב' ידים דקליפ' ח"ג מנייהו מלכי מנייהו אפרכי. יון ת"ת דקליפ'. אדום וישמעאל רגלין דקליפה. ונודע שכתר אינו מהמנין. נמצא ד' מלכיות שהם צלם דקליפ' שליטין לעילא למעל' משבעים שרים ואפילו הכי כאין נגדו יתברך. ומלבד הסוד שיש במלך מלכי המלכים כמ"ש הרב ז"ל. עוד יש לפרש המלכים הם ע' שרים שמולכים על ע' אומות. מלכי הם ד' שליטין שהם צלם דקליפ' שמולכים על הע' שרים והקב"ה מלך ושליט בכולם אע"ג דאתפקדו על מלין דעלמא ופי' הפ' לפי ספרי קדמאי מי בכל השרים והמלאכים כמוך שמעשיו יתברך הם שמים וארץ שקיימים לעולם. אכל הם מעשיהם לפי שעה תהו ובהו. ויהא דמי לך בכולא גרסינן:

4 מי ואתחברת בזאת פי' שננסרים נח"י דאימא מזעיר ונכנסים במ' ובונים אותה ומחזירים אותה פנים בפנים כנודע בכוונת מלך עוזר ומושיע וז"ש מי אתחברת בזאת כדי שתהיה זאת נקראת עולה קדש קדשים

5 מן המדבר ירתא פי' בכח התורה ומצות שקיבלו במדבר על ידם עושים תיקון זה למ': ולא ממדבר הרים פי' לא ע"י הדיבור שהאדם משכח עצמו שידע לישא וליתן מתרומם. בההיא מלה דפומא איהי סלקא. פי' ע"י דיבור התורה שמחצות ואילך ותפלת שחרית המ' מתתקנת:

1 קב"ה הוא יעקב עם צדיקייא בג"ע היא לאה שזווג יעקב ולאה הוא בחצות והצדיקים עולים בה בסוד מ"ן ומברכין שאר הברכות מלבד ברכת התור' וכן כל שעתא שידיו מזוהמות אסור לברך:

2 ואתהני וכו' כמ"ש באוצ"ח בדרוש ג' נקודין כי נקודת הטבור שם יסוד אימא ונקודת היסוד שם יסוד דנוקבא. ונקודת האחור שמשם יוצאים השמרים לחיצונים בסוד צא תאמר לו. שם יסוד דנוקבא דקליפ' ולכך היו עובדים לפעור כדי לינק מקליפ' זו עכ"ל. וז"ש רוחא חדא הקליפ' היונקת מאותם השמרים ואתהני וכו' כי מנקב האחור הם ניזונים ולא מצד פני זעיר: הא פלניא דאכיל. פי' ומוטב שימות א' ולא להחריב העולם. ומכאן ראיה דלאו דוקא בסוכה צריך ליתן חלק האושפיזין לעניים. אלא ה"ה באינון מועדייא שלשתם זולתי שבסוכ' יש תוספות עונש קלל' מהאושפיזין ותוספות ברכ' מפיהם למאכיל העניים בסוכתו או משמחם בבתיהם במנה יפה ולא צריכה אלא להערפ': בלא מסכיני שלא הזמינם לביתו ובלא טיבי: דאקדים למסכני שלא שלח להם לביתם כי הצנועים צריך לשלוח לביתם שלא לביישם:

1 כמה הוא חילא וכו' לשון זה הובא ריש פ' ואתחנן ופירשו הרח"ו ז"ל בהגהותיו שם וז"ל כפל הלשון ירמוז לשתי תורות שבכתב ושבע"פ תקיפא דאורייתא היא שבע"פ מצד המ' שנוטלת הגבורות. עילא' על כולא תורה שבכתב בחינת הת"ת הנוט' כלפי החסדים הנקראים עילא' על כולא:

2 מעילאי מקטרגים עליונים ותתאי האומות. ערעורין מקרים רעים. אחיד באילנא דחיי. נקרא בעל תורה שהוא ת"ת הנקרא עץ החיים ואכיל מניה בכל יומא כי הוא מחדש לו מוחין הנקרא חיי המלך: באורח קשוט. כי הת"ת נקרא אמת:

3 כולא אתבטל וכו' כפל לשון לרמוז לג' הגנות שהתורה מגינה. יש למי שמבטלת עליו הגז ר' עכשיו. אבל עדיין יש לו למרק ע"י יסורין:

4 לנגד זה אמר אפילו אתגזר עלי' אתבטל בחינ' ב' שמסתלקת גזירתו מכל וכל ולעומת זה אמר ואסתלק מני'. בחי' ג' שכל זמן שלא פייס למקטרג יש לו פחד ממנו עד שיתוי לו תמורתו כמ"ש בפרשת בלק. לנגד זה אמר ולא שרייא עלוי אלא על אחר:

5 יממא ת"ת ולילי מלכות:

6 אתעדו סר לגמרי מהתור' ואתפרש זמן מה: ולא זו אף זו קתני:

7 עול מלכותא ע"י ק"ש שעל המט': פקדונא דנפשי' בפ' בידך אפקיד רוחי קודם שיישן שיש חשש שלא יקטרגו עליו מחמת עונותיו ולא תשיב נפשו אליו אבל עכשיו בפקדון אין הקב"ה מועל בו חס ושלום. ע"כ לשון הרח"ו ז"ל:

8 בדחילו סגיא כתב הרב בסה"כ בכניסתו לבהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך בהרגש' ופחד מהשי"ת:

9 היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב גרסינן כמ"ש בפרשת ויקרא דף ח' ע"ב:

10 עד דיתיב וכו' פירוש האר"י ז"ל על מ"ש באידרא יתיב על כורסיא רשביבין לאכפייא לון:

11 הם שמות אלהים שמתחילים מאבא ולמטה ועתיק יומין שהוא אריך הנק' כן לפעמים הוא ישב עליהם לכפותם עכ"ל וז"ש כאן שבכח תורת הרשב"י ישב אריך על כורסייא שהוא שמות אלהים לכפותם שע"י תורתו היו נכפים כל הדינים ומתמתקים. אי נמי ויתיב על כורסיא הוא כסא הב' שיש לאריך כמ"ש שם באידרא בעודנא דנטיל מהאי כרסייא ויתיב על כרסייא אחרא. והם הפרצופים שתחת אריך והם כסא הב' שיש לאריך שיושב עליהם להאירם ובכח תורת הרשב"י הי' מושך הארה מאריך לפרצופין שתחתיו ויושב עליהם ומתקנם ומאירם וז"ש ויתיב על כורסייא: ה"ג בהגהות הרח"ו ז"ל:

1 ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ דמאן דעבר על דא עבר על פקודא דאורייתא: ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלקי לי' והיינו והארץ וכו'. וכתיב לבתר יראה ראשית דאיהי כללא דכולא. פי' עונש הנזכר שהם ד' מיתות ב"ד שהם תהו ובהו חשך ורוח כתובים אחר מלת בראשית שרמוז בה יראה:

1 שית סטרין הם ו"ק דזעיר שהם עילאין יותר מו"ק דנוקבא ומייחד ו"ק דזעיר מן החיצונים כמ"ש בפרשת תרומה: ולמעבד לון יחידא חדא וכו' מפרש ואזיל הייחוד הנזכר באיזה פסוק יעשה אותו: ואמר בשית תיבין דשמע וז"ל מורינו ז"ל:

2 אלהא רברבא וכו' הוא א"ס ב"ה המתלבש בו' קצוות דזעיר ובהיותו שם נק' רברבא ושליטא כי כח א"ס ב"ה מתגלה בזעיר וכמ"ש וידבר ה' אל משה הוא א"ס הנקרא הוי"ה בהתלבשותו בזעיר כי קודם התלבשותו אין לו שם ולא נקודה אמנם בהתלבשותו בזעיר שהוא אוחז בשיעור קומתו את כל האצילות עילא ותתא אז נק' אלהא רברבא ושליטא בעלמא. וכמ"ש בתיקונים בגדול' אתקרי א"ס גדול ובגבור' גבור ובנצח מארי נצחן וכו' הרי כי בהתלבשותו בגדול' וגבור' אתקרי גדול וגבור וכן בהתלבשותו בת"ת איקרי הוי"ה ולא נקרא ת"ת הוי"ה אלא על שם הא"ס המתלבש בו שהוא הי' הוה ויהי'. ונמצא כי הכוונ' לו ולא למדותיו. כי אין אנו מכוונים לגדול' מצד עצמה אלא להא"ס הנקרא גדול בהיותו מלובש בגדול' או להא"ס הנקרא גבור בהיותו מלובש בגבור' אבל ג"כ לכוין אל הא"ס בעצמו זה אי אפשר בשום ענין כי הא"ס ב"ה אין בו לא שם ולא נקוד' רק בהיותו מלובש במדותיו הוא נקרא גדול גבור ונורא כשם הבחינ' שהוא מלובש בה. וכשאנו אומרים הגדול הגבור והנורא הכוונ' היא על אור א"ס המתלבש במדותיו גדולה גבור' ות"ת הנקר' נורא. והמכוין למדות עליו נאמר לו ולא למדותיו. וגם המכוין לא"ס מחמת רוממתו שאין לו שם ולא נקוד' שתגבילהו אין תפלתו תפלה. אבל המכוין לא"ס בהיותו מלובש תוך מדותיו ונקרא בהם גדול גבור ונורא וכו' זו היא התפל' המובחרת והמקובלת. וכמ"ש בפרדס וז"ל לא יתכוין אל הגדול' ואל הגבור' רק אל הא"ס המתלבש בגדול' או בגבור'. ולפ"ז כשאנו אומרים האל הגדול וכו' רחום וחנון הכל הוא על הא"ס המתלבש במדה ההיא עכ"ל. ולבאר הענין נאמר נודע שבכל ספיר' יש הוי"ה אחת כמ"ש כתיקונים וכתר הוי"ה בקמ"ץ. חכמה הוי"ה פת"ח וכו' ונבאר בחי' הכתר וממנה יובנו האחרים. כי כל ספיר' יש בה ג' כלים תיקון אמצעי ופנימי. החיצון בו מתלבשת ה' אחרונ' בניקוד קמ"ץ. והיא בהי' נפש של הכתר האמצעי בו מתלבשת ו בקמ"ץ והיא בחי' רוח של הכתר. הפנימי בו מתלבשת ה בקמ"ץ ונק' נשמת הכתר. יו"ד בקמ"ץ אין לה כלי רק מתלבשת בתוך הנשמ' ונקרא הי' שבכתר. וקוצו של יו"ד היא יחידה שבכתר ומתלבשת בתוך כולם וכן הענין בחכמה שהיא הוי"ה בפת"ח ובבינה שהיא בציר"י וכו' ואלו האורות הנקרא נרנח"י שבתוך הספיר' אינם עצמות הא"ס ב"ה רק מדות ועל אלו אמר לו ולא למדותיו. וזה הענין נרמז בתיקונים באומרו לגו יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא. ונודע כי עשרה אותיות שם מ"ה הם כנגד עשר' הויו"ת המנוקדות שאמרנו שהם שקיו דאילנא כמ"ש בספר קהלת יעקב ובתיקון ההוא אמר קודם כי חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא ת"ת גופא באמצעית'. לגו מכולא יו"ד ה"א וא"ו ה"א וכו'. אבל בך לית דמיון מכל מה דלגו ולבר. הרי כי כל אלו השמות וההויו"ת אינם עצמות הא"ס רק נשמת הספירות. וא"כ כל אלו בכלל לו ולא למדותיו רק הכוונה היא שיכוין אל אור של א"ס ב"ה השוכן בקרבם ומחיה את כולם. כי גם אלו השמות הנקראים נשמות צריכות היות מן הא"ס. אלא שהא"ס באמצעות אלו הנשמות שוכן בתוך מדותיו ומאיר בהם. כי אין הא"ס שוכן בתוך שום כלי. ואפילו בפנימי רק הא"ס שוכן בתוך הנשמות ובאמצעותם מאיר אל הכלי. וז"ש בתיקונים יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא לסלקא כולא עד א"ס כי באמצעות שם מ"ה שהוא שקיו דאילנא מעלה גם את הכלים לקבל החיות מן אוד א"ס כי הא"ס שוכן בתוך יחידה דאד"ק ובה מתפשט אור א"ס ובאמצעות חיה דאד"ק מאיר אל נר"ן דאד"ק ואד"ק מתלבש אורו בעתיק ועתיק באריך ואריך באו"א וז"ון. ועד"ז עד סוף כל העולמו' וז"ל הרב בס' ק"י שער ג"ע וציור העולמות:

3 ונמצא הכלל העולה בקצרה כי א"ס ב"ה מקיף כל העולמו' כהשואה גמורה ומצד האחד שהוא הנקרא עתה ראש אד"ק נפתח צינור אחד ונמשך אור הא"ס ביושר מעילא לתתא תוך האד"ק כולו. ושם נפסק בסיום הא"דק הנז'. ונמצא כי הא"ס מאיר אל כל העולמות בשני אופנים מבית ומבחוץ הוא סביב כל העולמות ובפנים הוא תוך האד"ק הנזכר אשר האד"ק הוא פנימי ומתלבש תוך כל העולמים כולם. ונמצא כי אור היושר הפנימי של העשייה הוא היותר רחוק מן אור הא"ס הפנימי המתלבש תוך א"ק. ואור העיגולים של העשייה הם היותר דחוקים מאור א"ס המקיף כל העולמות. ובזה תכין גדרי מעלות כל העולמות כסדרן. כי האד"ק בין בבחי' הפנימיות והיושר שלו בין בבחינת העיגולים שלו הוא דבוק בא"ס תכלית הדביקות. ואחריו הוא האצילות המתרחק מן הא"ס בין בבחינת היושר בין בבחי' העיגולי' ואינו יונק ממנו אלא ע"י האד"ק עכ"ל. הרי מבואר שאין כל האצילות וכ"ש מה שלמטה ממנו יונק מן הא"ס עצמו כי אם באמצעות האד"ק שבו לבד מתלבש אור הא"ס תכלית הדביקות ובאמצעיתו יונקים כל העולמות. נמצא כי באומרינו יוצא אור מאד"ק ומתלבש בעתיק. הוא אור א"ס בהתלבשותו תוך אד"ק. ויוצא האור מלובש בלבוש האד"ק ונכנס בעתיק. וכן יוצא אור א"ס מלובש בלבוש האד"ק ועליו מלובש מלבוש אחר של עתיק אל אריך וכשיוצא אור א"ס אל או"א נוסף עוד עליו מלבוש אחר מאריך. וכשיוצא אל זו"ן נוסף עוד מלבוש מא"וא:

4 ואחר שנתלבש בכל אלו הלבושים יוצא אל זו"ן ואחר כך נעשית פרסא עבה בין אצילו' לבריאה. ואז יוצא אור האצילו' מלובש בתוכו אור א"ס בכל אותם הלבושים הנז"ל ויורד דרך הפרסא. וא"כ מה שתמצא בדברי האר"י ז"ל שאור א"ס לא הגיע אלא עד החכמה שהוא אבא ומשם ואילך אבא מאיר דרך לבושו אל העולמות. אינו ר"ל שאור א"ס ממש מגיע אל אבא רק אור אריך קראו א"ס בערך אבא שעם היות שנתלבש בכמה לבושים קודם הגיעו אל ארוך. עדיין יקרא אור א"ס בהיותו באריך. כי כל אלו הלבושים הם דקים וכמעט שאינ' נגלי' מחמת ריבוי אור א"ס המאיר בהם:

5 ומזדככים עד שכמעט אין ראוי שיקראו כלים ולבושי' שהרי אריך עצמו נק' אין להיות שאין המחשבה תופסת בו. ולכן בהיות אור א"ס בתוך כל אלו הלבושים שמאד"ק עד אריך שהם זכים הרבה אינו נראה כי אם אור א"ס. ובהיות אור אריך בתוך אבא נק' האור ההוא אור א"ס אמנם מאבא ואילך שאבא נק' יש מאין ובהלביש אבא את אור א"ס. נתעבה האור קצת מחמת לבוש אבא הנק' יש מאין לפיכך אמר הרב ז"ל שעד אבא הוא אור א"ס ולא יותר. אבל ודאי שבהיותו מלובש במלבוש אבא. עוד נכנס ומתלבש תוך אימא ועוד מתלבש תוך ז"ון ואמנם קודם התלבשו באבא נק' אור א"ס כאלו אין עליו שום לבוש. יען שאינם ניכרים לרוב דקותם וזכותם. ובכל מקום שאנו מכוונים בשום שם משמו' הקדש צריך לכוין אל הא"ס המתלבש תוך אותו השם שהוא המחיה אותו ולא נק' שם הוי"ה או אדנ"י וכיוצא אלא מחמת אור א"ס שבתוכו שהוא האדון והאלוה האמיתי ואם יצוייר ח"ו שיסתלק הארת א"ס מאותו השם יתפרדו אותיותיו ולא ישאר אותו השם כלל. ואם כן כשאנו מכוונים בשם מהשמות אנו מכוונים אל הא"ס שבתוכם. כי לא נצטרף ונקר' השם אם לא בכח א"ס שבתוכו כמ"ש בתיקון נ"ז לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם הוי"ה דאשתכח בכל אתר כגוונא דנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר:

6 ובגין דא אית לבר נש לאמלכא הוי"ה בכל ספירן פי' דאצילות ובכל כורסיין פי' דבריאה. ובבל מלאכין פי' דיצירה. בכל אבר ואבר דבר נש. דלית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין. הוי"ה לא איתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון. ובגין דאיהו מייחד ד' אתוון ביה איתקריאו הוי"ה ביחודא חדא ה' אחד ושמו אחד ובג"ד שוי אמונה דישראל בד' אתוון אלין וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא. לית שמא עד א"ס ולתתא עד אין תכלית רברבא ושלטנא מן דא לעילא עד אין סוף ולתתא עד אין תכלית וכל חיילין ומשריין מניה דחלין ומזדעזעין עכ"ל. הרי מבואר דשם הוי"ה לא איתקרי ביהודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון ובגין דאיהו מייחד לון בית איתקריאו הוי"ה ואילו יצוייר ח"ו שיסתלק אור א"ס יתפרדו האותיות של השם ולא יקרא שם הוי"ה כי אם ע"י אור א"ס המחברם ומייחדם וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' בהר דק"ט וז"ל הכי יחוד קב"ה ושכינתי' פי' זו"ן אע"ג דאינון כנשמתין לגבי כרסיי' מלאכין פי' לבריאה ויצירה הכי אינון לגבך עילת העילות כגופ' לגבך ואנת הוא דמיחד לון ומקרב לון ובגין דא אמונה דילך בהון ואנת לית עלך נשמתא דתיהוי אנת כגופא לגבה. דאנת הוא נשמה לנשמות. ולית לך נשמה עלך ולא אלהא עלך. אנת לבר מכולא. ולגו מכולא ולעילא מכולא ולתתא מכולא ולית אלהא אחרא עילא ותתא ומכל סטרא ומלגו דעשר ספירן דמניהון כולא ובהון כולא תלייא. ואנת באורכא וברוחבא עילא ותתא. ובין כל ספירה וספיר' ובעובי דכל ספירה וספירה ואנת הוא דמקרב לקב"ה ושכינתי' בכל ספירה וספירה עכ"ל. הרי שהא"ס הוא המיח' לקב"ה ושכינתיה. וכן לכל השמות וכן לכל העולמות בכח אור א"ס המאיר בתוכם והוא נשמתם:

7 עכ"ל מורינו ז"ל נחזור לענין דאית אלהא רברבא וכו' הוא א"ס בהתלבשותו בו"ק דזעיר אנפין נק' כך. ולייחדא ליה. גם כן לא"ס בהתלבשותו בו"ק דזעיר. וזהו שאמר בא נון שית סטרין עילאין:

8 ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו פי' להמשיך המוחין שהם רצון העליון והם לעילא אל הו"ק דזעיר וז"ש בהדייהו. א"נ ולכוונא רעותא וכו' יובן במ"ש הרב ז"ל כי כשמעלה ו"ק דזו"ן בסוד מ"ן דאימא בק"ש יעלה נשמתו ונפשו ורוחו עמהם וז"ש לעילא בהדייהו: כשית תיבין גרסי' ופי' שית תיבין דשמע ישראל הם ו' סטרין שהם ו"ק דזעיר והם מעלה ומטה וד' רוחות וארז"ל שיאריך בא' כשיעו' שימליכהו במעל' ומטה וד' רוחו' העולם ירמוז לו"ק דזעיר וז"ש לארכא ליה כשית תיבין: דרגין דתחות שמיא הם המוחין דזעיר שהם תחת ת"ת דאימא שנקרא שמים. ולאתאחדא ביה פי' בזעיר:

9 למהוי בשלימו לשית סטרין: פי' לעשות שלימו' ותיקון לו"ק שהם ו' סטרין ושיעור הכתוב יקוו המים הם המוחין דזעיר שהם קו המדה דזעיר שמודדים אותו ואומר לכל ספי' וספי' עד פה תבוא ולא תוסיף. והם מתחת השמים שהוא ת"ת דאימא אשר מתחתיו מתחילים נה"י דאימא להתפשט. והיכן הם מתפשטים אמר אל מקום אחד שהוא זעיר הנקרא מקום כי שם הוי"ה בהכאה עולה מקום:

10 ועכ"ד בההוא ייחודא פי' אע"פי שעיקר המוחין לזעיר עכ"ז צריך לקשר המ' גם כן כי גם המ' באים לה מוחין בק"ש:

11 ויראה היא לאה וז"ש דאיצטריך לארכא בדל"ת דאחד כי כתב הרב ד דאחד היא לאה וצריך לעשותה ד גדולה כשיעור ד' דלתי"ן. והם ד' אלפ"ין פשוטי' שלוקחת לאה כל א' כלול מארבעתם הם י"ו אורות וז"ש ד דאחד גדולה א"נ לקשרה ביה יראה היא רחל שנקרא יראה כנודע ודל"ת דאחד גדולה הוא לאה. שהמוחין של רחל הם בלאה. כי לאה מקבלת חלקה וחלק רחל לפי שעדיין רחל היא נקודה ואינה ראויה לקבל המוחין. והיא רמוזה ג"כ בדל"ת דאחד שא"ה הוא זעיר וד' היא רחל אחד אח ד: כמ"ש הרב אבל עיקר אות ד' היא בלאה. ונרמזה בה רחל לפי שחלקה כלול בלאה:

12 דתתחזי ותתקשר ד' פי' לאה ורחל כלולה עמה כמ"ש נקשרת בההוא ייחודא באוכלוסהא בשית סטרין אחרינן דלתתא בשכמ"לו פי' אחר שיקשרנו אותה עם ז"א בדל"ת דאחד צריך לקשרה ג"כ בפ' בשכמ"לו עם אוכלוסהא שהם מחנות שכינה לפי שבפסוק בשכמ"לו ניתקן כל פרצוף לאה כמ"ש הרב ז"ל ברוך חכמה דלאה שם בינה דלאה. כבוד חו"ג דלאה. מלכותו כתר לאה כי בד' דאחד ניתקן כתר לאה מד' אלפי"ן פשוטים ועתה בתיבת מלכותו מתמלאים הד' אלפ"ין והם בגי' מד"ת שמתמלאים מוחותיה לעולם חג"ת נה"י דלאה. וע"ד מ' דלאה וכתר רחל. נמצא שלא נשלם פרצופה עד פסוק בשכמ"לו. ואזי מתקשרת עם מחנותיה ליתן להם שפע וז"ש ולבתר דאיתקשרת תמן לעילא דהיינו בדל"ת דאחד איצטריך לקשרא לה באוכלוסהא בו' סטרין אחרנין דלתתא בשכמ"לו כי אחד שנגמר פרצופה אזי נקשרת ומתיחדת עם מחנותיה ליתן להם שפע. שית תיבין אחרנין פי' בשכמל"ו הם ו"ק דנוקבא כמו שמע ישראל שהם ו' סטרין דזעיר ו"ק שלו. ואעפ"י שפסוק בשכמ"לו הוא על כל פרצוף לאה כמש"ל בשם הרב עכ"ז בדרך כלל אנו אומרים דבשכמל"ו הם ו"ק דנוקבא ובדרך פרט הם על כל פרצוף לאה כמו שחילקם הר"ב ז"ל:

13 אתעבידת ארץ מרוצה להיות מריצה פירותיה. פירין ואיבין הם נשמות הצדיקים:

14 ולנטעא אילנין הם המלאכים שהנשמות של הצדיקים הם עיקר הפרי לכך נקראים פירין ואיבין אבל המלאכי' נקראים אילנין. מכאן ולהלאה תדשא פי' עכשיו שקיבלה המוחין מוציאה נשמות. מארת חסר היא המ' בשמא דשמים הוא זעיר:

15 עגנא חוורא וכו' עמוד ענן שהיה הולך עם ישראל במדבר ביום הוא זעיר ועמוד האש שבלינה היא מלכות חבר לתתא פי' שבקליפה עושה חיבור בין ס"מ ונוקביה ע"י העון ובקדושה עושה פירוד ח"ו ואתפר' לעילא:

16 דאיצטריך לאפרשא וכו' פי' שהאמת הוא שבקליפה צריך לעשות פירוד ביניהם בסוד סרס את הזכר וצינן את הנקיבה ובקדושה אדרבה צריך לחבר זו"ן וז"ש ולחברא לעילא. לאתאחדא לעילא וכו' פי' תחלה צריך לייחד המ' לעילא. עם זעיר כדי לקבל המוחין על ידו ואחר שקיבלה המוחין מייחד אותה עם מחנותיה וז"ש באוכלוסהא:

17 ועכ"ד איצטריך למינדע דאלהים ה' כולא חד בלא פירודא והיינו רזא דכתיב וכו' פי' מביא ראיה שצריך לחבר הקדושם ויפריד הקליפה מתיבת למאורות אור שהיא הקדושה אותיו' מחוברים מות שהיא הקליפה מפורדים מ' בראש תיבה ות' בסופה אהדרת אתוון למפרע פי' ותרא הם אותיות ארות של מאורות והם למפרע שמתחילין ו"ת ואח"כ ר"א של מאורות אשתאר מ"ו מתיבת למאורות ונטלו אות ת' של ותרא:

18 אר"א מ' וכו' נראה דדריש המקרא של מאורות שיש בה ב' ווי"ן ולכך אשתאר ור"א ודריש המסורת וא"כ אין בה רק ו' אחת וכשתסיר ותרא אשתארת מ' יחידאה. לתקנא נפשיה ורוחיה כי ע"י התורה קונה הנשמה ומהנשמה באה להם הארה שהנשמה בחינת בינה ונ"ר הם בחי' זו"ן. וכפל לאשתדלא בטורח והשתדלות ויגיעה רבה בשבכתב ושבע"פ ונאפשא יהיה לו שכל מוליד מחדש חידושין ולא שכל עקר: אתתקן בנשמתא. כשיזכה לנשמה זהו תיקון רוחו ונפשו. זכי לההיא נפש חיה: כתב הרב ז"ל כי נשמה יתירה שמשיגים שאר בני אדם ע"י השבת משיגים אותה ת"ח בחול ע"י התורה ובשבת נוסף להם נשמה יתירה מעולה וגדולה בכח השבת. וז"ש בההוא רחישו וכו'. דפרח ונפק בהדיה האי נשמתא גרסי':

1 אמר רבי שמעון חמש וכו' פי' לפי דבריך שאמרת תלתא אינון מכח פ' אם יש עליו מלאך וכו' לימא חמש דכתיב ויחננו ויאמר וכו'. אבל לפי האמת דעת רשב"י שאינם רק שנים כדלעיל שפיר קאמרת פי' בתירוץ הקושיא הזאת ונימא ה' יפה תרצת דקאי ויחננו ויאמר עלהקב"ה ולא על המלאך אבל לעולם דעת רשב"י תרי הוו כדלעיל. א"נ רש"בי חוזר לסברת ר"פ באומרו שפיר קאמרת והאמת אתך. אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין היא המ' שכל הספי' מתראים בה:

2 ופגים קיימא וכו' פוגם בכל היסודות שבכל הפרצופים בספרא דחנוך יתרשמון וכו' מביא ראיה שפי' הפסוק יהי נרשם במים שהם ישראל הנקרא מיא דזרעא קדישא כי שרשם מאבות העולם. שהכ. זרע קדש רושם נפש חיה שבאה מחיה שהיא מלכות ודא רשימו דאת יו"ד וכו' כתב הרב כי ע"י המילה מתגלה עטרת היסוד שהיא יו"ד זעירא ונודע כי יו"ד זעירא היא המ' והיא רמוז' בעטר' י היסוד. וכשנרש' באדם יו"ד הנזכר שהי' רומז' למ' הרי רמזנו שנפש הבאה לו היא מחיה שהיא מ'. דכד הפריעה. ונוקבא היא הערלה. כי הדכורא יש בו חד חוטא דקיק דקדושה יותר מהנוקבא כנזכר בפרשת פנחס:

3 דא רשימו וכו' פי' עטרת היסוד שרומזת למלכות כדלעיל דאתמשכו לגבי' דאת רשימו דא גרסי' ופי' שהחסדים והגבורות שהם מיין עילאין נמשכו בעטרה הנז' בסוד ברכות לראש צדיק. כגוונא דאינון רשימין עילאין פי' המלאכים הקדושים ניכרים ונפרדים ממלאכים שאינם קדושים אוף ישראל רשימין וכו'. רשים בעירי ועופי דלהון. כתב הרב כי נפש הבהמיות דישראל ונפשות דבהמות ועופות טהורות הם מקליפות נוגה. ונפשין דאו"ה ודבהמות ועופות טמאות הם מג' קליפות האחרות וז"ש רשים בעירי ועופי דלהון לבעירי ועופי דאו"ה. לית לון חולקא באילנא עילאה כ"ש בגופא דיליה גרסי' ופירוש' שאו"ה מלבד שאינם מפנימיות המ' כמו ישראל עוד אין להם חלק בזעיר שנקרא אילנא עילאה אפי' בספירה אחרונה שבו וכ"ש בת"ת שבו הנקרא גופא. אבל ישראל כתב הרב שנקראו בני ישראל לרמוז בני הם נ"ה דזעיר. ישראל הוא הת"ת לרמוז ששרשם מאילנא עילאה שהוא זעיר. והם דא על דא. ג' לשונות אלו לרמוז לנה"י דזעיר שמהם נבנו ג' קוי הנוקבא והם מוחין דילה:

4 ומ"ש וחס דא נגד נצח דזעיר שבונה חח"ן דמ' ומה שכתב ויהיב דא לדא נגד הוד דזעיר שבונה בג"ה דמ' ומ"ש וגמיל לה טיבו נגד יסוד דזעיר שבונה דת"י דמ'. א"נ ירמוז להארות שבאים מזעיר למ'. מ"ש וחס דא על דא ירמוז לכלי המ"ן שנותן זעיר למ'. ומ"ש ויהיב דא לדא ירמוז על הגבורות שנותן זעיר למ'. ומ"ש וגמיל ליה טיבו ירמוז לחסדים שנותן זעיר למ' הנקראים טיבו ובעניים דהעוה"ז ג"כ מ"ש ולמיהב דא לדא היינו שיתן העשיר לעני בתורת צדקה ומ"ש ולגמלא טובא דא לדא היינו בתורת גמילות חסדים ובדרך הלואה:

5 דא רישא עילאה תפילין דרישא גרסי' בלא דלת ופירושו רישא עילאה הם תפילין של ראש שהם ד' מוחין דזעיר כי יו"ד היא חכמה דזעיר. ה"א בינה שלו. וא"ו חסדים ה"א גבורות דזעיר. ומוחין אלו הם מוחין דאימא שהם הוי"ה כסדרה אבל מוחין דאבא הם יה"הו שהם ח"ב ג"ח. ושיעור הכתוב מדבר עם זעיר ואומרים לו ראשך שהם תפילין של ראש שעליך. הם ככרמל שפירושו כר מלא ר"ל הם מלאים ושלמים מכל טוב ככר מלא. ואפשר שאו"א הם כר מלא שמליאים מכל טוב ומדמים מוחין דזעיר לאו"א קדש לי כל בכר דא י' דאיהי קדש גרסינן. בוכרא דכל קודשין עילאין. פי' כי אימא נקרא קדש בסוד כי יובל היא קדש וזעיר לפעמים נק' קדש גם הוא. והמ' נק' קדש בכמה דוכתי בזוהר אבל אבא הוא בוכרא דכל קודשין עילאין. שביל דקיק פירוש יסוד דאבא. אפתח רחמה למיעבד פירין ואיבין פי' שפותח דלתות שערי יסוד אימא כדי להוציא הנשמות שנקראים פירין ואיבין ולהוציא זו"ן שהם בנים כנודע. בן' פתחים הם ן' שערי בינה. למשמע בה קלא פי' להוציא זו"ן שנקראים קולות מיסוד דאימא מגו שופר דא יסוד אימא לאפקא עבדין לחירו כי ע"י גילוי יסוד אימא אתברו כל מנעולין דס"א כי אימא דוחה החיצונים כנודע. ולכך על ידה יצאו ישראל ממצרים וכן על ידה יוצאים העבדים לחרו' ביובל שרומז לבינה:

6 ודא ה' את תניינא דשמא קדישא קשה דיו"ד היא מוח חכמה דזעיר וה"א מוח בינתו ולמה ייחס הזוהר פ' קדש שהיא חכמה דזעיר לאבא ופרשת והיה כי יביאך שהיא בינה דזעיר לאימא. כנראה מפשט לשון הזוהר וי"ל ע"פי מ"ש האר"י ז"ל כי החכמות מתייחסים לאבא לפי שחכמה דאימא נעשית בינה דאבא נמצא שאבא כולו חכמות ובינה דאבא נעשית חכמה דאימא נמצא שכל הבינות באימא וכל החכמות באבא ולכך פ' קדש שהיא חכמה ייחסה לאבא ופ' והיה כי יביאך שהיא בינה ייחסה לאימא:

7 דא ו' דכליל כולא וכו' פירוש כי פרשה ג' היא מוח החסדי ומפני שזעיר נבנה מהחסדים כנודע לכן ייחס פרשה זו לזעיר וז"ש דא ו' דכליל כולא וכו' כפל הלשונות יראה דכליל כולא הם נה"י דאו"א שלוקח מוחין משניהם. ומ"ש וביה יחודא דכולא נגד מוח חכמה שכולל כולם ומ"ש וביה אתייחדן נגד מוח בינה ומ"ש והוא נטיל כולא נגד מוח דעת לפי שהמ' דעתה קלה ואין לה רק חצי הדעת שהם הגבורות אבל זעיר יש לו דעת שלם מחסדים וגבורות והכוונה שאחר שאמר דא ו' דכליל כולא שפירושו שכולל כל המוחין בין דאבא בין דאימא חזר ופי' סדר המוחין כיצד הם ואמר וביה ייחודא דכולא וכו' שהוא על סדר המוחין אי נמי דא ו' דכליל כולא הם תרין כתפין דאריך שנוטל אותם זעיר ומ"ש וביה יחודא דכולא הוא חצי התחתון דאריך כי נודע שזעיר מלביש לאריך מטיבורא דיליה ולמטה ואריך הוא מיחד כל הפרצופים לפי שהוא נשמה תוך כל האצילות מראש ועד סוף ולכן אמר וביה בזעיר אנפין הנז' יש בתוכו אריך שהוא יחודא דכולא. ומ"ש וביה אתייחדן פירוש כי הוא עולה בסוד מ"ן לאו"א ועל ידו מתייחדים ומזדווגי' וכן או"א עולים לאריך ואריך לעתיק וכן עד רום המעלות כנודע נמצא שעל ידו מתיחדים כל הפרצופים כי הוא הגורם וז"ש וביה אתייחדן כולא:

8 ומ"ש והוא נטיל כולא הם המוחין דאו"א שנכנסים בו א"נ כפל ד' לשונות אלו לרמוז אל ד' מיני מוחין הבאים מאו"א לז"ון מוחין דקטנות ומוחין דגדלות מאבא. וכן שנים אחרים מאימא א"נ נגד פנימיים ומקיפים דאבא ופנימיי' ומקיפים דמאימא וארבעתם מוחין דגדלות:

9 כלילו דתרין סטרין פי' והיה אם שמוע הוא מוח הגבורות ונודע כי אפילו הגבורות כלולים מחסדים בסוד ימינא אתכליל בשמאלא ולכן פרשה זו יש בה ונתתי מטרארצכם שהיא רחמים. ויש בה דין ועונש וחרה אף ה' וכו' ועל ב' בחינות אלו שהם חו"ג שכלולים כאחד אמר כלילו דתרין סטרין:

1 דאתאחדת בהו כנסת ישר' וכו' פי' שהמ' בניינה מהגבורות כנודע ודלת ראשך וכו' פי' אומרים למ' ג"כ ודלת ראשך שהם תפילין של יד דז"א שהם מוחין דנוקבא כמ"ש באו"צח שלגבי רחל הם על ראשה ונקראים אצלה תפילין של ראש מוחין דידה ואינם מוחין גמורים אלא הארת המוחין בלבד לכך אמר ודלת לשון מסכינא: אוף הכי שלימו וכו' פי' אעפ"י שנקראים דלת שהם הארת המוחין בלבד מ"מ הם ד' מוחין שלימים ומאירים כמו של זעיר וז"ש כארגמן שהוא ז"א:

2 קשיר איהו וכו' פי' מלך הוא זעיר אסור וקשור ברהטים שהם נה"י דאימא שהם ד' בתי דתפילין כנודע שנכנסים בתוכו ונעשים עצם מעצמיו ובשר מבשרו כמ"ש האר"י ז"ל. בההוא שמא קדישא הם ד' מוחין דזעיר שרמוזים בד' אותיות הוי"ה. מה אלהים. זו"ן נקראים אלהים שגם זעיר נקרא אלהים כמ"ש באידרא אלהים הבין דרכה הוא זעיר. אילנא דדעת טו"ר היאקליפת נוגה כמ"ש בפ' משפטים טיקלא דעשיקת נשמתין והיא אילנא דטו"ר ופי' הרב שם שהיא קליפת נוגה שחציה טוב וחציה רע:

1 בגילוייא דגופיהון לנהורא דבוצינא כתב הרב ז"ל אפילו יש מחיצה ויש קצת אור נכנס דרך המחיצה אסור לשמש מטתו ובניו יהיו נכפים ב"מ. ואפי' נר בבית אחר ונכנס האור דרך חלון לביתו אסור לשמש שם וכפי זה מ"ש בגילוייא דגופיהון אפי' קצת גופם מגולה נגד אור הנר הבא דרך מחיצה או דרך חלון אסיר לשמש שם. נוקבא דתהומא רבא היא בינה דקליפה דבריאה לקדושה דסדרא. קשה דלקמן אמר עד דמבדילי ישראל בכסא ובסוף הלשון חזר ואמר עד דישלימו קדושה דסדרא וכן בפ' פנחס אמר עד קדושה דסדרא משמע שהדבר תלוי בקדושה דסדרא. ובס' זיהרי חמה תירץ דשרגא רשאי להדליק אחר קדושה. אבל לאדלקא נורא דהיינו להדליק אש לתבשיל צריך להמתין עד שיבדיל על הכוס עכ"ל. והוא דחוק שגם ברישא אמר מאן דאוקיד שרגא גרים לנורא דגיהנם לאתדלקא בהאי נורא. הרי שהזכיר שרגא עם נורא וקאי אשרגא אלא נראה שמנהגם היה להבדיל מיד על הכוס אחר הקרושה כנהוג בקצת קהלות וכפי זה הכלא' קדושה והבדלה על הכוס שאינו מברך על האש עד שמבדיל קודם על הכוס ואז מדליק הנר לברך על האש. וז"ש הזוהר וחול אתעדי וכו'. ואע"ג דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו עד דאמרי יש' בא"י המבדיל עכ"ד לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא וכו' הרי מבואר שהבדלה על הכוס קודמת למאורי האש ור"ל אע"ג דאתמניאו כל חד על מטריה ע"י הבדלה על הכוס עכ"ז אין להם שליטה עד שיברכו בורא מאורי האש שאז קבל הארה מהשכינה הנק' אש כמ"ש בפ' ויקהל. ובס' מגן אברהם סי' רצ"ט כתב בשם דרכי משה וז"ל ובזוהר בראשית כתב עונש גדול שלא להדליק עד אחר שהבדיל על הכוס וכו' ובעל נפש יעשה כן שלא להדליק עד אחר קדושה כלומר אחר שמבדיל על הכוס סמוך לקדושה כמנהגם דאל"כ קשו דברי מ"א אהדדי. א"נ אם מדליק אחר קדושה מצדיקים עליהם את הרין ואין מקננים אותו אבל למצוה ימתין עד שיבדיל על הכוס. וזה שכתוב בגין דלא יאות וכו' עד דמבדיל על כסא ופי' למצוה מן המובחר:

1 בריש הורמניתא וכו' לשון זה הובא בריש תיקון ה' ובסוף תיקון י"ח דף ל"ז ע"ב זה המאמר נעלם ולהבינו נקדים הקדמה מלוקטת מתלמידי האר"י ז"ל ומס' שבר יוסף ומס' הרב ישראל סרוג ז"ל. דע כי התורה נבראת מן רל"א שערים כמ"ש בס' יצירה שהם כ"א א"ב חוץ מאלב"ם ויש רל"א שערים פנים שמתחילים בא' ורל"א שערים אחור שמתחילים בת' וב' פעמים רל"א עולה נתיב והוא שער הן שלא השיגו מרע"ה ונקרא נתיב שבו שרש השני רל"א הנז' וכשרצה הא"ס ב"ה לגלות גודלו ולהטיב לזולתו עשה לו לבוש מאור עצמותו שהיא התורה שהיא בנויה מרל"א שערים פנים ומרל"א אחור כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ונתצמצם הוא ית' בתוך לבושו. ואח"כ א"ס צמצם אורו והניח מקום חלל פנוי. ולא נשאר בו רק רשימו דא"ס וגם הלבוש הנזכר כפל חציו התחתון בחציו העליון. ובכח ה' גבורות מנצפ"ך נפסק המלבוש לשנים שהיה תחלה בסוד ם סתומה וע"י ה' גבורות הנז' נפסק לב' ונעשה כעין ב' נוני"ן של ויהי בנסוע הארון נ# ונתקפל המלבוש חציו התחתון בעליון. ודע שהמלבוש הזה נארג מרל"א שערים פנים ומרל"א שערים אחור ונארג ג"כ מד' אותיות הוי"ה כזה # וכשנתקפל חציו התחתון בעליון עלתה הלמ"ד שהיא חצי דא"ב כנגד האל"ף ועלתה מ' כנגד ב' וכן עזה"ד כולם והיא האלפא ביתא דאלב"ם וכן ו"ה דהוי"ה עלו נגד י"ה וכך שם מ"ה הלביש לע"ב ושם ב"ן לס"ג נמצא כי יו"ד של מילוי ה"י אחרונה דס"ג אין לה בן זוג מטעם שאין בשם ב"ן רקט' אותיות וז"ס שארז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג וכו' והשיב לה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. היינו ששבת הגדול היא בינה והיא ס"ג ולכך שאלה. והשיבה שכל העולמות יהיו ע"י הבינה והיא האומן לכולם שהיא יו"ד אחרונה דס"ג. ובמקום החלל הזה יש בו ב' רשימות א' רשימו דאור א"ס ונקרא אור קדמון והשני רשימו של המלבוש. ומכנים אותו בשם נקודה שהיא יו"ד לפי שהיא כנקודה בתוך אור הגדול דרשימו דא"ס. ונקרא אויר דהיינו אור עם היו"ד הנז' הוא אויר וז"ס אויר קדמון. ונקרא בזוהר אור קדמאה שהוא מקום החלל. ונקרא טהירו עילאה:

2 ורמז הקב"ה ליו"ד אחרונה דס"ג שתרד ותאיר המקום הפנוי וכן עשתה וירדה והאירה וכמעט אותה ההארה מלאתה כל אותו מקום הפנוי וחזרה למקומה ונודע כי כל חזרה הוא דין. א"כ מאותה חזרה נתהווה איזה שורש ובאותו שורש נקפה אותו האור שהאירה בירידתה. ונעשה כדור הטהירו והוא אדם קדמון. כי טהירו עילאה הוא אויר קדמון וטהירו סתם הוא אדם קדמון. ורמז הקב"ה לכ"ף של כ"ת דאלב"ם שהיא סוף המלבוש וטפחה אותה על פניה. וירדה היו"ד דס"ג וישבה לה בין סוף המלבוש והטהירו ובהיות בירידתה פעם ראשונה בתוך אויר קדמון לקחה רשימו של המלבוש שהוא יו"ד דאויר. וכשלקחה אותה לסייעה בהסתלק היו"ד מאויר חזר אור כאשר היה נקרא בתחלה וז"ס אור דכבר הוה וז"ס מ"ש בזוהר יו"ד דאסתלק מאויר ואשתאר אור ועתה שירדה בין סוף המלבוש והטהירו נתייקרו ידיה ולא עצרה כח להכיל נקודת. רשימו של המלבוש שהוא יו"ד דאויר וירדה ונעשית אור מקיף על הטהירו והחלק הקרוב ליו"ד דס"ג נקרא אויר קדמון. והחלק המקיף ונוגע בטהירו נקרא אדם קדמאה סתימאה. להבדיל בינו ובין אדם קדמון. ואדם קדמאה סתימאה נעשה עשרה כדורים זה בתוך זה. ובכל אחד מהכדורים אלו נבנו כמה אלפים עולמות ובמ' דאדם קדמאה סתימאה הוא כדור הטהירו שהוא אדם קדמון. ואח"כ רמז א"ס ב"ה ליו"ד דס"ג שתחזור לרדת אל תוך כדור הטהירו כדי לברוא העולמות. וירדה היו"ד ובקעה כדור הטהירו לפי שבעלותה לחזור למקומה חזר ונסתם כדור הטהירו ועתה בקעה אותו. וז"ש רשב"י ז"ל בקע ולא בקע ר"ל שביקוע היו"ד אינה נכרת וכשנכנס היו"ד תוך הטהירו הנזכר נתגלם האור ונעש' כתר דנקודים וכלולים י"ס עזה"ד ז"ת בתוך בינה ובינה תוך חכמה וחכמה תוך כתר ולפי שנתמעט אור היו"ד דס"ג רמז א"ס ב"ה לה' שלמעלה מן יו"ד אחרונה דס"ג שתאיר ליו"ד הנז' ובזה יו"ד דס"ג עשתה כדור הכתר:

3 ודע כי כדור הכתר קטן הרבה מכדור הטהירו ונשאר מקום פנוי הרבה בתוך הטהירו ורמז א"ס ב"ה לאות ו דוא"ו דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה חכמה מכתר ורמז לא' דוא"ו דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה היו"ד דס"ג בינה מחכמה ורמז א"ס ב"ה לאות ו השרשיות דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה ז"ת מבינה. והם ז' מלכים שנשברו. ורמז א"ס ב"ה ליו"ד ה"י שנשארו מס"ג וה"י במילואה לקח אותה כתר והשאר לספירות האחרות. עכ"ל תלמידי האר"י ז"ל. וז"ל מורינו עצמו נבאר:

4 בריש הורמנותא דמלכא פי' בתחלת אדנות המלך מלכו של עולם ב"ה דהיינו בשעה ששיער בעצמו מקום קדוש ונורא להיות בו העולמות כנודע. שצמצם אורו הגדול ונשאר מקום לעולמות בסוד הוא מקומו של עולם. ואל תטעה לומר שנתצמצם האור לצדדין ונשאר מקום פנוי וחלל ח"ו. רק נשאר רשימו מאור א"ס ב"ה במקום הנורא ההוא רק שאינו כמו האור הראשון וזה ההתחלה של הצמצום הנז' נקרא ריש הורמנותא דמלכא. כי שיער בכח שיעור י"ס שהיו גנוזים בתוכו דרך משל שיער שיעור הכתר והחכמה וכו' עד המלכות וכל זה בכח. ואחר ששיער שיעור המלכות שבתוכה יהיו העולמות אז נק' הורמנותא דמלכא כי היא המלכות והאדנות והממשלה של המלך העליון. וכל זה היה בכח ולא בפועל גליף גליפו. הבנתי מתוך הקונטריסי' הנ"זל כי הגליפו הוא המקום המשוער שבו יהיו העולמות ארכו ורחבו ועיגולו וזהו גליף גליפו פי' חקוק ושיער שיעור המקום ההוא:

5 בטהירו עילאה דע כי יש חילוק בין טהירו עילאה לטהירו סתם כי טהירו עילאה הוא אותו האויר קדמון שנשאר אחר הצמצום ונק' טהירו לשון תרגום כנודע שהתרגום הוא אחורים וזה האויר שנשאר בו רשימו של א"ס ב"ה נק' אחוריים בערך אור א"ס. ונקרא טהירו מלשון שרגא בטיהרא שהוא לשון צהרים שהיא זך ובהיר ומבהיק נמשל לצהרים. ונקרא עילאה בערך הטהורו האחר הנזכר לקמן ושיעור הלשון הוא כן. בתחלת ממשלת והורמנות המלך שהתחיל לגזור אומר ויקם לו אז גליף גליפו דהיינו ששיער וחקק מקום קדוש בכח בטהירו עילאה. דהיינו אותו המקום ששיער שיהיו בו העולמות: והגליפו היינו קצותיו מעלה ומטה וד' רוחותיו. ויש מפרשים גליף גליפו על חקיקת רל"א שערים שהם סוד המלבוש כצודע ולפי זה א"ש בטהירו שבתוך הטהירו חקק חקיקת האותיות שבתוך הרל"א שערים:

6 בוצינא דקרדינותא פי' נר החזק כמו חיטי דקרדוניתא שפי' רש"י ז"ל חיטים קשים ור"ל כי הבוצינא דקרדוניתא שהיא שרש הגבורות והיא הנותנת קצבה ומדה לבל יושפע שפעמרובה לבלתי ראויים רק במדה במשקל ונקרא משחתא שהיא המודדת ונותנת קצבה לכל העולמות לבל יתפשטו יותר מהראוי להם. ואחר ששיער מקום שיהיו בו העולמות וחקק ל"א שערים בתוך אותו המקום. עמה פירש ע"י מי היה השיעור הנז' ואמר שהיה ע"י בוצינא דקרדוניתא כי הבוצינא דקרדוניתא הוא דגליף גליפי ועם היות שאין דינים במקום גבוה הזה עכ"ז שורש דשורש דכח הדין היה שם בכח אבל לא בפועל:

7 נפיק גו סתים דסתימו יש גורסין ונפיק: ונ"ל ענין אחר ופירושו כמו סתימא דסתימין שפי' בו האר"י ז"ל סתימא הוא אריך. דסתימין הם או"א וכו' אף כאן נאמר שזה הקוטרא בגולמא נפיק גו סתים שהוא האויר קדמון הנקרא אויר אחר שנסתלק ממנו חצי המלבוש כנז"ל. וזה האויר הוא סתים בתוך עולמות אחרים שלמטה ממנו שגם הם סתומים יותר מן העולמות התחתונים:

8 מרזא דא"ס גרסי' ולגירסת מרישא דא"ס ר"ל מן הראש העליון של הטהירו עילאה ומה שהבנתי בזה מתלמידי האר"י ז"ל כי רזא דא"ס הוא היו"ד אחרונה דשם ס"ג. והיו"ד הזאת ביהרה תוך האויר קדמון אחר שנסתלק חצי המלבוש ונכלל במחציתו העליון והניח מקום לעולמות היה האויר הקדוש הזה זך עד מאד שאין כח בעולמות להבראות בתוכו מחמת בהיקותו. מה עשתה היו"ד זו של שם ס"ג ירדה וביהרה בתוך האויר ההוא אור עב וגם כדי שיוכלו העולמות לסובלו. ועם היות שהיו"ד היא מן המלבוש עצמו שהוא אור גדול יותר מן האויר שאינו רק רשימו של המלבוש עכ"ז להיותה אות אחת בלבד היה אורה עב ואינו זך כמו האויר וטעם הדבר כי האויר הוא מן הרשימו של חצי רל"א שערים ולכן אורו גדול וזך יותר מהארת היו"ד אחרונה דשם ס"ג ולכן ביהרה היו"ד הזו אור עב. ואח"כ חזרה לעלות למקומה ואז נגלה אותו האור העב ונעשה ממנו כדור הטהירו כי כל חזרה הוא דין ולכן על ידי חזרתה נתגלה האור העב ההוא שהניחה ונעשה ממנו כדור הטהירו שהוא כולל עשרה עיגולים והיו"ד עלתה עד ראש הטהירו וישבה לה שם ונמצאת חופפת על הטהירו. והיו"ד נקראת עזקא וזהו קוטרא בגולמא פירוש קוטרא הוא כמו עמוד עשן שנראה הגולם שלו כעמוד עשן:

9 נעיץ בעזקא שהיא היו"ד דס"ג החופפת על הטהירו וזה הקוטרא בגולמ' לא חוור ולא סומק ולא גוון כלל שאין נראה בו לא דין ולא רחמים רק אור פשוט בתכלית הפשיטות. ושיעור הלשון כך הוא. נפיק גו סתים שהוא האויר קדמון דסתימו הם העולמו' שתחתיו. ומהיכן נפיק מרזא דא"ס שהיא היו"ד דשם ס"ג. ואח"כ ביאר מהו הדבר דנפיק ואמר קוטרא בגולמא. ר"ל כמו עמוד עשן שאין נראה רק הגולם שלו ואין בו שום תפיסה כלל וזה הקוטרא בגולמא נעיץ בעזקא שהיא היו"ד דשם ס"ג: וזה הקוטרא נקרא בדברי הרב ז"ל טהירו סתם כך הבנתי מספר שבר יוסף:

10 ונוכל לפרש בוצינא דקרדינות' הוא שרש הגבורות נפיק גו סתים בסתימו כמ"ש וזה הבוצינא היא קוטרא בגולמא הכל כמ"ש. נעיץ בעזקא. היינו שהבוצינא הזאת ראשה האחד ברישא דא"ס וראשה הב' נעיץ בעזקא שהוא המקום המשוער שהוא עגול כמו עזקא. וא"ש מ"ש אחר זה כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהרא. ר"ל כאשר הבוצינא דקרדינותא הנזכר עשה מדה ומשיחא לכל העולמות. עביד גוונין לאנהרא כי מתחלה לא היה ניכר בו לא חוור ולא סומק ועתה שנתפשט ונשתלשל. עביד גוונין לאנהרא שהם אדום ושחור ולבן שרש הדין והרחמים:

11 ולפי הפי' שפי' קוטרא בגולמא הוא הטהירו צריך לומר שמ"ש כד מדיד משיחא וכו': קאי על הבוצינא דקרדוניתא לא על הטהירו הסמוך לו:

12 לנו בגו בוצינא וכו' מס' זוהרי חמה נראה כי הבוצינא הזאת נעשית כמו גוף אל אור א"ס שבתוכה וזה אור הא"ס נקרא נביעו וזהו לגו בגו בוצינא נפיק וכו':

13 דמניה אצטבעו גוונין לתתא כי מן הא"ס שאין לו גבול ומדה ולא שום צבע וגוון. מניה אצטבעו גוונין. וזהו יכולתו יתברך שמבלתי בעל תכלית וגבול ולא שים גוון יוצאים הגוונים. ומס' שבר יוסף נראה כללות דבריו שהיו"ד הזו של שם ס"ג כאשר עלתה מן הטהירו. בחזרתה פעם אחרת אל תוך הטהירו לא יכלה לבקוע כדור הטהירו רק אחר שניתוסף בה אור מן ה' אחרונה דס"ג וזהו בקע ולא בקע כי בקעה כדור הטהירו אבל לא בקעה אותו לגמרי אי נמי עם היות שבקעה כדור הטהירו אינה בקיעה ממש רק נראה כאלו בקע. ולפי דבריו נוכל לפרש מ"ש לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו שהיא היו"ד דשם ס"ג עם הארת ה' דשם ס"ג שניתוספה כה. ומזה הנביעו אצטבעו גוונין לתתא. ושיעור הלשון כך הוא לגו בגו בוצינא הנזכר נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא מרזא דא"ס שהיא היו"ד של שם ס"ג. וזה הנביעו שהיא היו"ד דשם ס"ג בקע ולא בקע כדור הטהירו:

14 אוירא דיליה לא אתיידע כי זה הנביעו כאשר בקע כדור הטהירו מחמת בהיקותו ורוחנייותו אוירא דיליה לא אתיידע כלל:

15 דמגו דחיקו דבקיעותיה נהיר נקודה חדא פי' כי זו היו"ד של שם ס"ג לא רצתה לרדת בתוך כדור הטהירו כי רצתה לעלות כשרשה עד שדחקה אותה הכ"ף של כ"ת שבסוף המלבוש ומחמת דוחקה ירדה להאיר עד שמתוך הדחק שנדחקה נהיר נקודה חדא סתימא שהיא היו"ד של עולם האצילות שהוא אבא:

16 בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל נר' לפרש עם מ"ש האר"י ז"ל בדרוש המעקה כי אור א"ס אינו מתפשט רק בתוך אבא ואבא מתלבש ומאיר בתוך אימא ובתוך ז"ון בסוד כולם בחכמה עשית. כי אור א"ס אינו מתגלה רק בחכמה והחכמה מתפשט גופה ואורה בתוך אימא וז"ון. נמצא כי אין אור א"ס בא אל הבינה ואל ז"ון רק בהתלבשותו בתוך אבא. והנה אור א"ס נשלם באבא ומשם ואילך אינו מאיר רק ע"י התלבשותו בתוך אבא וז"ש בתר ההיא נקודה שהיא חכמה הרמוזה באות יו"ד שהיא נקודה לא אתיידע אור א"ס כלל שאינו מתגלה תוך בינה וז"ון:

17 ובג"כ איקרי ראשית וכו' פי' בשביל כך נקראת החכמה ראשית שהיא עומד' במקום הא"ס ית' זהו פשט הזוהר ומס' שבר יוסף הבנתי מכללות דבריו כי נהיר נקודה חדא סתימא היינו י"ס הכוללים בכתר בכח. שהוא בתוך מלכות של כדור הטהירו. ומשם התחיל עולם הנקודות כי בהיותם בכתר היו עשרה נקודות ואח"כ האיר היו"ד דשס ס"ג והוציא החכמה מתוך כלי הכתר. ואח"כ האיר היו"ד הנז' והוציא הבינה מתוך כלי החכמה. והאירה עוד והוציאה הו"ק וכאן נשלם עולם הנקודות. ומתחלה לא היו נקראים רק נקודה חדא סתימ' שהיא כוללת י"ס כח"ב ח"גת נהי"ם. ומשם ואילך לא הזכיר הרב מה הארה האירה עוד היו"ד של שם ס"ג הנז' כלל. ולפ"ז פי' נהיר נקודה חדא סתימאה עילאה. היינו העשר ספירות של עולם הנקודות הנז'. ובתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל כי משם ואילך לא נזכרה היו"ד דשם ס"ג כלל:

18 ובג"כ איקרי ראשית האי נקודה עילאה סתימא כיון שלא הגיע אור א"ס רק עד סוף הנקודה דהיינו י"ס של עולם הנקודות. ובס' זוהר חמה פי' בריש הורמנותא וכו' בתחלת ממשלת ואדנות המלך. גליף גליפו חקק חקיקות שהם ד' עולמות אבי"ע. בטהירו עילאה. הוא האויר קדמון. וע"י מי נחקקו העולמות ע"י בוצינא דקרדינותא. והבוצינא הזאת נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס כמו שאמרנו. והבוצינא הזאת היא קוטרא בגולמא והיא צורה חקוקה בטבעת. וכן פירש בערוך ערך קו"ף קוטרא היא צורה. בגולמא היא טבעת. והחקיקה הזאת אינה בולטת רק שקועה כחותם וזהו נעיץ בעזקא. וכאשר יכו החותם על השעוה תהיה צורה בולטת בשעוה. ור"ל שלא היו העולמות ניכרים ונגלים ובולטים רק חקוקים בעזקא. לא חוור ולא אוכם. שלא היה ניכר לא דין ולא רחמים כד מדיד משיחא. ר"ל כאשר נשתלשל הבוצינא ונעשה מדה ומשיחא אז נתגלו הגוונים. ולא מכח הבוצינא רק מכח חד נביעו שהוא אור א"ס ב"ה שבתוך הבוצינא. וזהו לגו בגו בוצינא וכו'. ע"כ קיצור דבריו עם שאינו לשונו ממש. ואשלים המאמר לפי פירושו בקע ולא בקע היינו הנביעו הנז' בקע ולא בקע ממש מחמת דקותו ורוחניותו. אוירא דיליה לא אתיידע כלל ר"ל האור של א"ס אין יכולת להשיגו רק ע"י דחיקו דבקיעותיה שהוצרך לבקוע עם שאינו ביקוע ממש:

19 נהיר נקודה חדא סתימא שהיא חכמה בתר ההיא נקודה פירש בס' הנז' אחורי אותה נקודה לפנים לא אתיידע כלל כי בהיותו מלובש בתוך הנקודה הושג קצת משא"כ קודם שנתפשט ונתלבש בנקודה דלא אתיידע כלל: ופי' בתר ההיא נקודה אחר. כמו הנה זה עומד אחר כתלינו שפירושו לפנים. כי הספירות נק' כתלים מפסיקים בינינו ובין הא"ס ואור א"ס עומד בתוך הכתלים והוא משגיח מן החלונות שה"ס גולגולתא ואודנין ועיינין וא"ש מ"ש ובג"כ איקרי ראשית. כי קודם החכמה היה אור הא"ס. והחכמה עצמה היא ראשית האצילו'. כי הא"ס אינו נכנס בסוג מספר. עכ"ל מורינו ז"ל:

20 ונלע"ד פי' קצר בזה המאמר בריש וכו' בתחלה כשעלה ברצונו להמציא העולמות כדי שיתנהגו בממשלתו ומלכותו:

21 גליף גליפו חקק חקיקות דהיינו גליפת כל העולמות בטהירו עילאה היינו באותו המקום הפנוי שהניח מכל צד כשצמצם א"ס ב"ה את עצמו וזה המקום נק' טהירו כמש"ל בשם האר"י ז"ל. בוצינא דקרדינותא איתא באו"צח דרוש אריך אנפין וז"ל דע כי חסד דעתיק שבתוך כתר דאריך נק' אוירא דכייא וגבורה דעתיק שבתוך חכמה דאריך נקראת בוצינא דקרדינותא וז"ש באידרת האזינו מבוצינא דקרדינותא נפק ניצוצ' תקיפא דבטיש ואפיק זיקין עלמין קדמאין ומתערבין באוירא דכייא פי' הדברים כי א"וא מהני תרין רישין נמשך להם חיותם ונמצא כי חסד דעתיק שבתוך כתר דאריך הנקרא אוירא דכיא אפיק מיניה חד רוחא דגניז בעתיק שהוא יו"ד דנפק מאויר ואשתאר אור זה היו"ד הוא אבא יו"ד דשמא קדישא אשר בתחלה היה גנוז בעתיק בזה החסד. ולכן כשיצאה זו היו"ד מזה האויר ונעשה ממנו בחינת אבא לא יצא רק מלבוש לחסד דאריך. ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם. וגם מבוצינא דקרדינותא שהוא גבורה דעתיק נפק ג"כ מינה חד ניצוצא והאי ניצוצא אתגניז במעוי דאימא הם סוד הגבורות שבמעי אימא הנמשכות אליה מגבורה דעתיק. ואלו הב' בחי' שבא"וא חוזרים גם הם לברר החלקים הצריכים לז"ון וכדין נפיק חד גולגולתא וכו'. עכ"ל האר"י ז"ל וז"ש בוצינא דקרדינותא שהיא גבורה דעתיק נפק גו סתים דסתימו. פי' מתלבשת תוך אריך שנק' סתים דסתימו לפי שגם א"וא הם סתומים גו ז"ון. ואריך בתוכם ולכך נקרא סתים דסתימו והיינו תוך חכמה דאריך כמ"ש הרב קוטרא בגולמא:

22 פי' בוצינא הנז' היא כמו קיטור עשן שנגלה אבל אין בו שום תפיסה כלל ואין נראה בו שום גוון:

23 נעיץ בעזקא היא חכמה דאריך כמ"ש בדרוש אריך הנז"ל ולפי שלא פי' תחלה באיזה ספירה מאריך נתלבשה הבוצינא הנז' חזר ופי' הכא רעיץ בעזקא פי' בוצינא הנז' נעיץ בעזקא שהיא חכמה דאריך:

24 לא חוור וכו' אין ניכר בה שום גוון כד מדיד משיחא. פי' בוצינא הנז' היא המודדת ונותנת קצבה. כי החסד מתפשט בלי גבול כמ"ש בדרוש הנז"ל. עביד גוונין לאנהרא פי' הם פרצופי האצילות שתחתיה כגון א"וא וז"ון. לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו. פי' הם הגבורות שיצאו מתוך הבוצינא וירדו לאימא לתוך מעיה כדי לתקן ז"ון וז"ש לגו בגו בוצינא. ר"ל מפנימיותה נפיק חד נביעו שהם הגבורות שירדו לאימא דמניה אצטבעו גוונין לתתא שהם ז"ון. אי נמי י"ל לגו בגו בוצינא. פי' בתוך הבוצינא נפיק חד נביעו הוא אור א"ס שבכחו עושה כל הגוונין שלמטה ממנה. סתים גו סתימין. הוא אריך הנז"ל:

25 מרזא דא"ס הוא עתיק יומין בקע ולא בקע אוירא דיליה פי' חסד דעתיק נתלבש תוך כתר דאריך. וז"ש סתים גד סתימין שהוא כתר דאריך. מרזא דא"ס שהוא עתיק בקע ולא בקע אוירא דיליה דא"ס הנז' שהוא עתיק: וחסד דעתיק נק' אוירא כמ"של: לא אתיידע כלל. פי' אין בו שום השגה אע"פי שנתלבש באריך. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה נהיר נקודה חדא. פירש אחר שנתלבש ונתצמצם בתוך כתר דאריך יצא ממנו אבא כמ"ש הרב לעיל שיו"ד דאויר הוא אבא שיצא מחסד דעתיק:

26 סתימא עילאה פי' אבא סתום גו אימא וזו"ן ונק' עילאה לפי שהוא ראש האצילות. כי עתיק ואריך סתומים כמ"ש הזוהר אין ראשית אלא חכמה. בתר האי נקודה. פי' אחריה ולמעלה לא אתיידע. וטעם שהתחיל הרשב"י ע"ה מהתלבשות עתיק ואריך. כי למעלה מעתיק עמוק עמוק וכו'. ועתיק ואריך שניהם כתר דאצילות ובס' שתי ידות להרב ר' אברהם חזקיני ז"ל בעל ס' חוקות התורה ביד רמה שחיבר. פירש מאמר זה על ענין הצמצום ועוד כתב שם וז"ל והאריז ל פירוש נפיק גו סתים שאלו ה' גבורות יוצאים ומתגלים בתוך הסתום שבסתום והוא אור א"ס שהוא סתום והוא בתוך הסתום שהוא הרשימו שהוא סתום בכלי. והכלי הזה נעלם ואעפ"י שהוא כלול מעשר ומרזא דא"ס שהוא הרשימו:

27 קוטרא בגולמא פ' שהבוצינא שהוא במקום הזה נעלם מאד ואינו אלא כדמות עשן: וג"כ בגולמא שהוא גולם שאין ניכר בו שום דבר כי אם הגולם נעוץ בסוד הטבעת. לפיכך אינו מושג בכלי שום פרצוף כי אם בחינת כלי לבד וזהו עגול כטבעת:

28 לא חוור ולא אוכם וכו' פירוש אלוה' גוונין שבגבורות ולמעלה אין היכר לשום אחד מאלו הגוונים: כד מדיד משיחא פירוש במודדו הכלי ונותן בו מדה אז מאירים בו הגוונים. ודע שכשחזר האור להחיות העולמות לא ירד כמו שהיה קודם שא"כ יחזור לכמות שהיה וימלא כל המקום לפיכך לא ירד כי אם יוד אחת ונכנס באותו כלי. וכשנכנס בירר הרשימו ונשאר מקום להאציל האצילות. וזהו שבררה הרשימו מהכלי. וזהו מ"ש בקע ולא בקע: ואח"כ חזרה כדי לעשות כלי שני ויבראו העולמות חכמה ובינה ממש כי היוד מלמעלה אצלם וזהו יה"י שני יו"דין וכשהיה שם לא היה בכלי פרצוף שלם. כי אין לו זה כי אם מכח הנשמה. עכ"ל הא"רי ז"ל ועמוק הוא.. ע"כ מס' שתי ידות ושם השלים פי' המאמר לפי דרכו ומספרו תדרשנו: ואולי נזדמן לידי המחבר איזה כתבי הרב שאינם בנמצא אצלנו. ולקצר אני צריך. זוהר סתימא דסתימין. נודע כי סתימא דסתימין הוא הא"ס בהיותו מתלבש בתלת רישין:

29 בטש אררא דיליה וכו' ענין האי אוירא הוא חסד דעתיק המתלבש בגולגולת' דאריך והנה יו"ד דאוירא הוא אבא שהוא רוחא דגניז בעתיק. וכאשר יצאה יו"ד מזה האויר ממנה נעשה אבא ואשתאר למעלה אור. והאור הזה מאיר בגניזו באבא וז"ש כאן בנוש אוירא דיליה דמטי ולא מטי. בהאי נקודה שהוא אבא. ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה גרסי'. וההיכל הזה היא אימא כי מילוי יו"ד דאבא הוא ו"ד והיא אות ה והכוונה שעל ידי בטישת אוירא והארתו בהאי נקודה שהוא אבא. אתפשט האי ראשית שהוא אבא נתפשט ממנו מילואו שהוא ו"ד ונעשית ה שהיא אימא אי נמי י"ל סתימא דסתימין הוא עתיק שהוא סתום תוך אריך ואריך סתום תוך או"א ואו"א סתומים תוך זו"ן ולכך נקרא עתיק סתימא דסתימין:

30 בטש אוירא דיליה הוא חסד דעתיק הנזכר: ור"ל זוהר שהוא סתימא דסתימין שהוא עתיק תמן זרע זרעא לאולדא לתועלת' דעלמ'. פי' כי היו"ד שהיא אבא מלבד שרמוז במילואו שהוא ו"ד אימא הנקרא ה שהיא אותיות ו"ד ממש: עוד רמוז במילואו שהוא ו"ד סוד זו"ן כי הזעיר נק'. ו והמלכות נקראת ד וזהו סוד זרע קדש שהחכמה הנק' קודש שהוא יו"ד דשמא קדיש' יש במילואה ו"ד והוא זרעה כמו הזרע הכלול במוח האדם כך ו"ד כלולים בנקודת יו"ד. ומ"ש מצבתה קאי על הבינה: וכאלו אמר מצבת ה' כמ"ש הרב שהבינה מחמת הבנים שהם ו"ד נגמר גופה ונעשי' ה'. לתועלת' דעלמא. פירוש כוונתו ית' בהתפשטות העולמות אינו אלא לתועל' התחתונים שיכירו וידעו שיש להם שכר טוב בעמלם וז"ש זרע זרעא לתועלת' דעלמ':

31 זוהר דזרע זרעא ליקריה אמת שבריא' העולמו' היתה לכבודו לשיכירו גודלו ומעלתו וממילא עי"ז יקבלו שכר טוב בעמלם כמ"ש בספר שבר יוסף כשעלה ברצונו לברא העולמות שיכירו גודלו להטיב לברואיו:

32 דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא לקח לו משל מזרע המשי שממנו נעשה היכל המקיף עליו והוא אתחפי לגו כן בנמשל אבא זרע זרעא ליקריה שהם זו"ן כשנתנם גו אימא. ופי' ליקריה מלבושו כי ר"י קרי למלבושיו מכבדות: כי ע"י הזרע הזה שהם זו"ן ניתקן פרצוף אימא שהיא היכל ולשוב אל אבא: הענין הוא כי מילוי יו"ד של אבא ו"ד שהם שרש זו"ן וכאשר הזריע אבא הזריע ד תחלה שהיא נקבה ד של ה ואח"כ יצא הוא"ו ולא מצא מקום לעמוד כי אם תחת הד' וכתב הרב שפרצוף אימא לא נשלם אלא ע"י זו"ן כשהיה בקרבה וזו"ן הם ו"ד שהם צורת ה ומ"ש ועביד ליה היכלא קאי על זרע המשי כי הזרע היא שעושה ההיכל שמקיף עליו והוא תושבחתיה של הזרע ותועלתא דכולא:

33 בהאי ראשית שהוא אבא ברא ההוא סתימא הוא אריך דלא אתיידע הוא עתיק הנק' רישא דלא אתיידע. להיכלא דא שהוא אימא כי בכח עתיק ומה שלמעלה ממנו שהוא נשמה לאריך ברא האריך אנפין ע"י החכמה שהוא אבא להיכלא דא שהיא אימא:

34 ורזא דא בראשית וכו' פי' ע"י ראשית שהיא החכמה ברא הבור' שהוא אריך את הבינה הנק' אלהים. זוהר דמניה כלהו מאמרות וכו' אתבריאו פירוש אימא שיצאו ממנה י"ס דזעיר. ברזא דאתפשטותא דנקודה פי' הוציאה אותם בכח אבא. וקראם מאמרות כמ"ש הרב כי עשרה מאמרות הם י' הויו"ת מנקודות שבאים מאבא לאימא. ומשם לזעיר והם רוח דזעיר דזוהר סתים דא הוא אבא:

35 אי בהאי כתיב ברא לית תוהו פי' עתה מפרש פירוש אחר בפרשת בראשית ברא אלהים ר"ל בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה שמים וארץ שהם זו"ן ולכן אמר אי בהאי שהיא בינה כתיב ברא אין תמיהה שהרי מצינו בפסוק אחר ויברא אלהים שהיא בינה את האדם שהוא זעיר. אבל לפי' הראשון שפי' הזוהר לעיל בראשית וכו' באמצעות ראשית שהוא אבא ברא הבורא. שהוא אריך לאלהים שהי' בינה. יש תמיה כי באריך לא שייכא בו בריאה כי הוא נעלם ונק' אין. זוהר רזא דא בראשית קדמאה דכולא. פי' הוא אבא שנקרא ראשית. אהי"ה שמא קדישא פירוש הוא אבא שעתה מפ' הזוהר אהי"ה הוא אבא. אשר היא בינה אהיה בתראה הוא זעיר. וכן מוכח מסוף הלשון שאמר האי קול דאקרי שמים הוא אהיה בתראה ונראה הטעם שנק' אבא אהיה לפי שיש לו יניקה מצד ימין דגרון אריך שהיא בינה דאריך הנקרא אהי"ה כמ"ש באוצ"ח בדרוש עיבור זו"ן וטעם שנקרא זעיר אה"יה בתראה לפי שנה"י דאימא חזרו עצם מעצמיו ובשר מבשרו לכך נק' אהי"ה על שמה:

36 גליפא בסטרוי אלהים נחקקה מצדדיו אלהים שהיא תבונה כמ"ש הרב ששם אלהים עיקרו הוא בתבונה גליפ' בעטרא אשר היא אימא שגם היא נחקקה מאבא היכלא טמיר וגניז. אימא עילאה טמירא וגנוזה יותר מתבונה:

37 שריאותא דרזא דבראשית: פירש אימא עילאה היא הפרצוף הראשון שעשה אבא הנקרא ראשית ונמצא כתוב מחכמי' קדמונים על תיבות גליפא בסטרוי אלהים. ר"ל ס"ת דמילוי אהיה דאלפי"ן עולה אלהים. ועל תיבות גליפא בעיטרא אש"ר נמצא כתוב ר"ל אהי"ה עולה א"ך וך' היא חמש מאות סך הכל אש"ר ע"כ: והכוונה לרמוז שמאבא שהוא אהי"ה יצאו אלהים ואשר. שהם תבונה ובינה. ראש דנפק מראשית פירוש אותיות אשר הם ראש לרמוז שיצאה מראשית שהוא אבא.

38 וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא כדין בראשית פירוש הזכרנו אבא בתיבת אהי"ה ואימא בתיבת אשר לרמוז בחינת' כל אחת בפני עצמה קודם שנכללו זה בזה ואחר שנכללו זה בזה כמ"ש הרב באו"צח על פי' הבן בחכמה וחכם בבינה כי אימא עילאה כלולה באבא בו"ד דמילוי יו"ד ויש"ס כלול בחבונה בעוקץ שאחורי הה"א. וז"ש וכד אתתקן נקודה והיכלא כחדא. דהיינו אימא עלאה נכללה באבא כדין בראשית כליל ראשיתא עילאה שהיא אימא שהי' ראשית הבנין. בחכמתא שהוא אבא עילאה הנק' חכמה: ור"ל עיקר תיבת בראשית הוא אבא שהוא נגלה ואימא כלולה בו היא רמיזה בראש דבראשית שהם אותיות אש"ר:

1 לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא פירש ביש"ס ותבונה נתחלפו הדברים התבונה היא הנגלית ויש"ס גנוז בתוכה: הרמז במלת בראשית ג"כ על יש"ס ותבונה בי"ת היא התבונה ולכך רמוזה בתחלת תיבת בראשית ובסופה ויש"ס שהוא ראש הבית שהיא תבונה גנוז בתוכה וז"ש נקודה עילאה איקרי רא"ש שהוא יש"ס כלול דא בדא כלול יש"ס בתבונה הנקרא' בי"ת: כד איהו כלא כחדא וכו' הם או"א עילאין.

2 בכללא חדא הם יש"ס ותבונה ופי' הענין כי עדיין אין להם רק ייחוד או זווג בלתי הזרעת הבנים בקרבה רק נכללים זה בזה כמשל איש ואשתו שמתייחדים ומזדווגים ועדיין לא קיבלה זרע של הריון כי כל זמן שלא נתעברה האשה אין יישוב כל כך בבית: אבל אחר שנזרע בה זרע שנוצר ממנו הוולד אז נתחדש חידוש באשה יותר מבאיש ואינם עתה בכללא חדא כי מתחלה הם זה כמו זה אבל עתה שנתעברה יש לה חיבה יתיר' שמחבבה יותר כשעושה לו פירות ואינם בכללא חדא כמאז שעתה נקרא לה שם אלהים מי אלה הבינה נקרא מי הששה קוים הם אלה ועתה נתגלה העיבור בתוכה ונקרא אלהים. ומ"ש אלהים טמירא סתימא לפי שכשהיא נותנת מוחין לזעיר אחר שנולד נקרא ג"כ אלהים הפירושו מי אלה: מ"י היא הבינה הנותנת מוחין לזעיר הנקרא אלה אבל אינה נקראת באותה שעה טמירא שכבר נולד העובר ונתגלה. אבל בהיותה מעוברת ועדין לא נולד אז נקראת אלהים טמירא סתימא. זוהר סתים וגניז וכו' הכוונה בהיות הבנים עדין בגווה לאולדא ועדין לא נולדו נקרא זוהר סתים וגניז כמ"ש באלהים טמירא סתימא:

3 וביתא קיימא וכו' הוא מ"ש למעלה שעיקר תיקון הבינה הנקראת ה הוא על ידי הבנים שהם דו פרצופין ומהם נתקנה ה וזהו ביתא קיימא בפשיטו דתיקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת וכו' כי עד שלא נתעברה מו"ק הנק' אלה. לא איקרי אלהים אלא מ"י. כולא בכללא בראשית ר"ל יש"ס ותבונה נקראים שניהם בראשית שהוא ראש בית. לבתר דאתתקן בשמא דאלהים וכו' ר"ל שנקראת אלהים טמירא סתימא כשהיא מעוברת. ואחר שנקראת אלהים אפיק אינון תולדין שה"ס לידת הו"ק כי גם בלידתה נרמז בה שם אלהים מ"י בינה. אלה הם ו"ק שנולדו:

4 מההוא זרעא דאזדרע בה כי מהזרע של אבא שהוא ו"ד דמילוי יו"ד משם נתהוו הבנים. מאן הוא וכו' פי' כי בהיותם בתוך אימא עדיין אינם רק אותיו' שהם ס' רבוא אותיות ועדיין לא נצטיירו בסוד פרצוף. וז"ש מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא וכו' ופי' רזא דאורייתא ה"ס זו"ן בהיותם בסוד זרע לבד נקראי' אתוון גליפן כי אח"כ נתחברו בסוד ג' כלילן בג' בסוד העיבור ואח"כ נולדו ונתפשטו לו"ק ואח"כ ניתנו בהם המוחין ונעשו פרצוף שלם. דנפקו מהאי נקודה כי שרש זו"ן הוא מחכמה הנקרא נקודה חול"ם שור"ק חיר"ק. נמצא כתוב מהקדמונים כי חול"ם רומז למדת חסד שמחלים גופו של אדם חיר"ק למדת גבורה שמחריק שניהם של רשעים שור"ק למדת הת"ת שמקשר המדות האלה ע"כ והכוונה כי הטיפה היתה כלולה מחג"ת:

5 ואתכלילו דא בדא וכו' כל א' מחג"ת כלול משלשתם ובתיקונים נ"ד אמר חול"ם בכל סטרא דימינא. חיר"ק בכל סטרא דשמאלא ועמודא דאמצעית' איתקרי שור"ק בקישור' דתרוויהו. ופי' בס' אשל אברהם וז"ל ההיא נקודה דאיהי חכמה זרע בגו היכלא שהוא בינה רזא דג' נקודין שהם חג"ת ורומז לג' קוי זעיר. ונלע"ד חול"ם הוא ת"ת כי נקודת חול"ם הוא ניקוד הת"ת וכולל עמו ח"ג כי הוא המכריע: שור"ק היא יסוד. חיר"ק נצ"ח וכולל עמו הוד כי הוד נכלל בנצח והם ו"ק זעיר כי בעיבור היה בסוד ו"ק חג"ת כלולים בנה"י וז"ש דאתכלילו דא בדא ר"ל חג"ת כלולי' בנה"י א"נ הם חב"ד דאבא שנותן באימא כדי לתקן זעיר. וחולם היא חכמה מלשון והחלימני. וחיר"ק בינה ושור"ק הוא הדעת שמקשר כל הו"ק: ונודע כי תיקון זעיר מטיפת אבא שנותן באימא. ומ"ש ואתעבידו רזא חדא. כי קודם העיבור לא היו רק ס' רבוא אותיו' כל אות עומדת בפני עצמה ובעיבור נקשרו זה בזה וזה בזה ונעשו פרצוף מיוחד ונקדא רשות היחיד גבהו עשרה ורחבו ד' וז"ש קול דנפיק בחיבורא חדא. כי בשעת הלידה יצא קול אחד מחובר ומיוחד:

6 בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה וכו' כי כל כך מועיל העיבור אל הנוקבא כמו אל הדכורא כי גם היא נכללו בה כ"ב אתוון. את השמים קול ובת זוגו. את הוא המ' כלולה מאל"ף ועד תי"ו השמים היא זעיר. זוהר דכליל כל אתוון וגוונין. פי' היא בינה שכוללת כל אותיות שנעשו מהם זו"ן. כגוונא דא פי' בענין הזה שנז"ל רזא דג' נקודין קול ובת זוגיה וכו' שהם זו"ן. הוי"ה אלהינו הוי"ה אלין ג' דרגין וכו' ר"ל ה' אלהינו ה' שבק"ש. ובראשית ברא אלהים הכל הוא דבר אחד כי הוי"ה ראשונה הוא אבא. אלהינו אימא. הוי"ה אחרונה הוא מזלא המזווגם שהוא אריך אנפין. אלין ג' דרגין לקביל רזא דא עילאה בראשי' ברא אלהים ומפרש ואזיל האיך דומים ג' תיבות אלו לאלו ואמר בראשי' רזא קדמאה דכולא שהוא אבא. ברא רזא סתימאה וכו' שהוא אריך הוא רזא סתימא ומלת ברא מורה על הנסתר אריך ולא פירש מי הוא שברא:

7 לאתפשטא מתמן כולא כי אריך ממנו נתפשט כל האצילות או"א וזו"ן כי הוא שרש הכל. אלהים רזא לקיימא כולא היא הבינה שהיא הגורמת פרצוף זו"ן ע"י עיבורה ולידתה והיא המקיימת הכל ע"י המוחין שנותנ' לזו"ן. את השמים דלא וכו' כי את היא מ' כדמפרש כד נטיל אתוון רישא וסופא שהוא את ובכללם כל כ"ב אתוון. ואתקרי אתה כתב הרב כשנמשכים כ"ב אתוון שהם מאל"ף ועד תי"ו למלכו' הנקראת ד אז נקראת המ' אתה. ואת תיקונ' וכו' הארץ דא אלהים הזכיר ענין המ' ג' פעמים. א' את עם ה אתה. ב' ואת תיקונא דזו"ן. ג' הארץ דא אלהים. ויובן במ"ש הרב שהמ' בהיותה ספירה אחת באחורי היסוד או נ"ה או אחורי הת"ת אז נקרא' ה וכמ"ש בדרוש הנקבה וז"ש את רזא אדנ"י שהוא בהיותה ספירה אחת לבד. וכמ"ש בכוונת אתה דברכת אבות. אח"כ כשנעשי' פרצוף שלם באחורי זעיר על זה רמז ואת תיקונא דכר ונוקב'. לכך הוסיף מלת תיקונ' שניתקנה פרצוף גמור באחור אח"כ חוזרת פנים בפנים ולכך רמז הארץ דא אלהים שהיא מ' כגוונא עילאה כמו ד ראשונה למיעבד פירין ואיבין. בתלת דוכתי הם בינה וגבורה ומלכו'. לכמה סטרין פי' שאף המלאכים נקראים אלהים כמ"ש בסבא דמשפטים. עד הכא רזאדסתרא וכו' פי' ע"כ רמזנו באמצעות ראשית שהוא אבא ברא אריך לאלהים שרומז על פרצופים נסתרים ומכאן ולהלאה מפרש בראשית על ו"ק דזעיר ברא שית וכו'. ובספר שתי ידות יד רמה כתב וז"ל. והמשכילים הם נ"ה הנקראים לימודי ה' ובתוכם יורד השפע וההשכלה לפרצופים שלמטה מהם. יזהירו כזהר הרקיע הוא יסוד. ולא כמוהו עצמו לפי שהיסוד הוא מהגוף וגוף וברית חשבינן חד משא"כ נ"ה דאינון לבר מגופא והם מאירים כמוהו ולא בעינו ממש ועם אותו האור מצדיקי הרבים. פירוש שהעולמות שלמטה יכולים ליהנות ממנו:

8 ואפשר להם להתקיים ולעמוד בכח אותו האור ואם היו מזהירים יותר מזה השיעור אי אפשר להם להתקיים וזהו כככבים לעולם ועד:

9 כלומר הככבים הם החסדים כמ"ש האר"י ז"ל בסוד הסוכה ומחמת שהחסדים נתערבו עם הגבורו' ביכ"ה לכן אינם מזהירים ביסוד עצמו ובזה יש קיום לנאצלים למטה ממנו לעולם ועד. ומבשרי אחזה כי נ"ה מבשלים טיפת השפע הזרעית והוא נמשך מהמוח העליון שהוא השכל לכן נקראים המשכילים מפני ששם יורדים ה' טפין חסדים לנצח בימין דהיינו ה' הויו"ת. וה' טפין גבורות להוד בשמאל היינו ג"כ הויות ואח"כ המה טוחנים נ"ה זה בזה כדי שיצא תועלת לתולדה היוצאה מהם וזהו שמסיים המאמר תמן זרע זרעא לאולדא לתועלת' דעלמא. מפני שאם היו יורדות החסדים לבדם או הגבורות לבדם אי אפשר לעולם להתקיים בסוד שאם יפתח א' מהם וכו' והענין כי אם היה העולם מלא גבורות היה נשרף:

10 ואם היה מלא חסדים לא היה שכר ועונש ולכן מיתקן ושתפן זה בזה כדי שיהיה תועל' לעולם ויתקיים עכ"ל ותשלום המאמר מספרו תדרשנו:

11 בראשית ברא שית כו' כתיב באוצ"ח כי תיקון זו"ן היה תחלה מזווג נשיקין דאריך חיך וגרון וירדה הטיפה עד היסוד בו וקבלוה או"א ובהם ניתקן זו"ן וז"ש דמתפשטן מרזא עילאה שהוא זווג הנשיקין דאריך. באתפשטותא דבר' שנתפשטה הטיפה עד היסוד דאריך כי ברא הוא אריך. מגו נקודה קדמאה. פירש ויציאת זו"ן מתוך אבא. ואימא כלולה עמו בסוד הבן בחכמה. ברא אתפשטות' דחד נקודה דלעילא. פי' הארת אריך נתפשטה תוך או"א ומשם יצאו זו"ן. שמא דמ"ב פירושו בסמוך:

12 ובניגונא דילהון אזלין וכו' כי ניגון הטעמים מושך אחריו האותיו' והניקודים ומתנועעים אחר הטעמים כחיילין בתר מלכיהון גופא אתוון גוף התורה וגוף זעיר הנקרא תורה אתוון הם כי גוף זעיר נארג מן כ"ב אתוון ובכלל הגוף היא הנפש כמ"ש בתיקונים נפשא שיתופא דגופא כי בכלל הגוף היא הנפש והם התגין אשר הם תמיד דבוקים עם האותיות:

13 ורוחא ניקודי פי' רוח התורה ורוח זעיר הנקרא תורה הם הנקודות והם עשרה הויו"ת מנוקדות הנז' בריש התיקונים קמ"ץ פת"ח וכו' והם מן אבא. נטלי במטלנין בתר תנועי שהם הטעמים והם הנשמה והם מהכתר כי טעמים בכתר ונמצא כי עשרה הויו"ת בכתב אשורי באותיות שלנו הם גוף זעיר. ועשרה הויו"ת עשויות מקיבוץ התגין הם בחינת הנפש והם עשרת הדברות והם באים אל זעיר מאימא ועשרה הויות עשויות מקיבוץ הנקודות והם נקראים עשרה מאמרות והם בחינת רוח נמשכים אל זעיר מן אבא. ועשרה הויו"ת מקיבוץ הטעמים הם בחי' נשמה ואלו נמשכים אל זעיר מן אריך. וכשיהיו כל אלו הבחינות שהם כ"ב אותיות ועשרת הדברות שהם התגין בחי' נפש. ועשרה מאמרות שהם הויו"ת דנקודוח שהם בחי' רוח ועשרה הויו"ת של הטעמים שהם בחי' נשמה מן אריך:

14 אז נשלם ז"א בגוף נפש רוח נשמה ואז נשלם שם מ"ב כי כ"ב אותיות ועשרת הדברות ועשרה מאמרות הם מ"ב. ותמורת עשרת הדברות שהם עשרה הויו"ת דתגין שהם בחי' נפש שלא נזכרכאן לקח במקומם טעמים שהם עשרה הויו"ת דטעמים. ובין הכל הם מ"ב וז"ש לעיל הכא אגליף שמא דמ"ב אתוון ואח"כ אמר והמשכילי' יזהירו וכו'. כי רצה לפרש ענין שם מ"ב היוצא מפסוק בראשית ברא וכו' עד בי"ת של ובוהו. כמ"ש המקובלים ולכן אמר והמשכילי' אינון טעמים וכו' שבכללו' הטעמים והנקודו' והאותיו' הם מ"ב. וז"ס בריאת העולם בשם מ"ב שהזעיר הנקרא עולם נשלם ונגמר פרצופו במ"ב בחינות:

15 והגם שלא זכרנו בחינת חיה ויחידה הענין הוא כי בדרך כללות אין בזעיר רק גוף שהם כ"ב אותיות ובכללם היא הנפש בשיתופא דאתוון ואינה עולה בחשבון כי נכללת בכלל הגוף ועשרה ניקודים הם בחינת רוח והטעמים הם בחי' נשמה. עכ"ז בפרטות יש בחי' נרנח"י:

16 ונבאר דרך משל מן הנקודות כי נקודת הכתר דזעיר הוי"ה בקמ"ץ ה אחרונה בניקוד קמ"ץ היא בחי' נפש נתונה בכלי חיצון דזעיר. ו בניקוד קמ"ץ היא בחי' רוח נתון בכלי אמצעי של ז"א ה ראשונה בניקוד קמץ היא בחינת נשמה נתונה בכלי הפנימי דזעיר. יו"ד בניקוד קמ"ץ היא בחי' חיה אין לה כלי רק היא מתפשטת בתוך כולם. וקוצו של יו"ד בבחינת יחידה אין לו ג"כ כלי רק מתפשטת בתוך החיה. וכן לחכמה דזעיר בניקוד פת"ח. ולבינה דזעיר בניקוד ציר"י וכו' הרי כי העשרה ניקודי' הנקראים רוח יש בכל ספירה וספירה בחי' נרנח"י וכן הענין בעשרה הוי"ות הנקראים טעמים וכן בעשרה הוי"ות הנקר' תגין יש בכל ספיר' וספי' בחי' נרנח"י אבל דרך כללות אין לזעיר רק נפש שהם התגין מן אימא ורוח שהם הנקודות מן אבא וטעמים שהם נשמה מן אריך ולכן תמצא לפעמים כי נה"י דאבא נתונים תוך נה"י דאימא ונה"י דאריך תוך נה"י דאבאוכולם מתפשטים בזעיר ונעשים לו מוחין דנפש מוחין דרוח מוחין דנשמה:

17 והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי המשכילים הם האותיות יזהירו הם הנקודות. כזהר הם הטעמים שהם המניעים את כולם ומ"ש למעלה והמשכילים יזהירו כגוונא דטעמי לא דריש רק מלת כזוהר שהם הטעמים הרקיע אתפשטותא דנגונא וכו' כי הנגון מתפשט והולך כדמיון הרקיע א"נ והמשכילים הם אותיות ונקודות. יזהירו כזוהר. יאירו בהארת הטעמים דבג"כ אשתמע מלה. כי ע"י פיסיק הטעמים מובן הענין ולכך נקראים מצדיקי הרבים. שמזכים הרבים לידע הבנת העכין. באינון שבילין סתימין. כי הנקודים המאירים באותיות הם מן ל"ב נתיבות חכמה. מהאי אתפשט כלא כי כלם בחכמה עשית. ור"ל כי ע"י הנקודות המניעי' האותיות גורם שיאירו ל"ב נתיבות הארה גדולה בכ"ב אותיות וז"ש ונהרין כחדא. קיימין וסמכין הם נ"ה דזעיר אשר ההוא אפריון שהיא המ' כל בניינה ותיקונה אינו אלא ע"י נ"ה דזעיר מתלת פרקין דנצח דזעיר נעשה קו ימיני שלה חח"ן ומג' פרקין דהוד דזעיר נעשה קושמאלי שלה בג"ה וז"ס וכל בניך לימודי ה' אל תקרי בניך אלא בוניך שהם תרין לימודים נ"ה דזעיר:

18 קיימין וסמכין עילאין שלא תטעה במ"ש קיימין וסמכין דההוא אפריון שהם נ"ה דמ' עצמה אלא אלין נ"ה דז"א שהם עילאין. מסתכלי וכו' פי' למה נקראים משכילים על שמסתכלים בכל מה דאיצטריך למ' ואינם ממתינים עד שישאל האפריון מה שהוא צריך כי יש לה בושה לשאול חלקה בפיה רקהם מסתכלים ומבינים מה שצריכה ועושים לה. והביא ראיה ממשכיל אל דל שהדל יש לו בושה לשאול ואשרי המשכיל מעצמו לתת לו מה שצריך: והנה מילוי המילוי דאדנ"י יש בו ד"ל אותיות ומ"ש בכל מה דאיצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה הם נ"ה דמ'. כי מג"פ תתאין דנ"ה דזעיר נמשך הארה לנה"י דמ' ואבר מחזיק אברמן הרגלים נתקנים הרגלים:

19 דאי לא יזהרו וכו' פי' המשכילים שהם נ"ה דזעיר יזהירו ויאירו מלמעלה כדי שיוכלו להאיר אל המ' דאל"כ לא יכלי לעיינא בכל מה דאיצטריך:

1 הרקיע ההוא דקאים וכו' הוא הת"ת דזעיר שהוא ע"ג נ"ה הנקראים משכילים ודמות על ראשי החיה חיה היא מ' וראשי החיה הם נ"ה ודמות על ראשי הוא ת"ת:

2 זוהר דהוא נהיר לאורייתא זוהר הארת יסוד דאימא דנהיר לאורייתא המאיר לת"ת דזעיר. זוהר דנהיר לאינון ראשי וכו'. פירוש כי נה"י הם בסוד תוספת כנודע ועיקרם ובניינם מהארת חו"ג שיצאו מיסוד דאימא כמו שכתב באוצ"ח דרוש צלם דזעיר פרק ב'. ומסתכלן לההוא רקיע שהוא ת"ת דזעיר. לההוא נהירו דנפיק מתמן פי' אור יסוד דבינה היוצא מן ת"ת דזעיר: נהירו דאורייתא דנהיר וכו' הוא אור יסוד הבינה המאיר לת"ת אי נמי אור הת"ת עצמו נקרא נהירו דאורייתא דנהיר וכו': ובספר אשל אברהם פירש. גופא אתוון. רמז לנוקבא שכוללת כ"ב אתוון. ורוחא ניקודי רמז לדכורא דאיקרי רוחא. וכיון דנקודי אינון מסטרא דחכמה ואתוון מסטרא דבינה וטעמי מסטר' דכתר. לכן אתוון ונקודי נטלין בתר תנועי דאינון טעמי. ושם האריך בספרו משם תדרשנו:

3 היתה דייקא מקדמת דנא פי' הארץ הזאת שאתה רואה שיש לה צורה ולבוש עתה. הנה היתה תהו מקדמת דנא. שהחומר שלה היה האדם תוהה בו להשיג צורתו ולא יכול כי היה משתנה ומתהפך לצורה אחרת עד שהאדם תוהה בו. וזהו חומר ראשון הנקר' היולי שאין בו תפיסה לשום צורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' התורה. ובס' אשל אברהם כתב מקדמת דנא פי' קאי על ארעא דאיתעבידת בכמה נהורין כגוונא דארץ עילאה. ולבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא כמ"ש בזוהר בראשית דל"ט ע"ב ע"ש והשלים פי' המאמר עד"ז ומספרו תדרשנו. תלגא גו מייא. מספר קהלת יעקב נראה כי תלגא היא טיפת החסדים דאבא. וא"כ גו מייא הם גבורות דאימא:

4 נפקא מניה זוהמא וכו' כי בהכאת טיפה דאבא בטיפה דאימא נפקא מניה זוהמא מטיפה דאימא כי אינו מתברר מטיפה דאימא להתחבר עם הטיפה דאבא רק הטוב והמובחר שבה. כי הטיפה דאבא היא חסד גמור. וטיפה דאימא יש בה קצת דינים בסוד גבורת גשמים. ובכח הכאת הטיפה דאבא שהיא זכה וברה בטיפה דאימא. מתברר מטיפה דאימא הטוב והמובחר שבה ומתחבר עם הטיפה דאבא ומהם נעשה צורת הוולד והזוהמא שבטיפה דאימא יוצאת לחוץ וז"ש בההוא חילא דתלגא במייא:

5 ואקיש בה אשא תקיפא נודע כי טיפת אבא עם היותה חסד מ"מ כלולה מאמ"ש וכן טיפת אימא עם היותה גבורות היא כלולה מאמ"ש ולכן אמר כי טיפת אימא נתגבר בה חלק האש וז"ש ואקיש בה אשא תקיפא ומחמת הגבורות הדינין מתהווה בה פסולת באותו טיפה של אימא:

6 ואתעדיאת ואתעבידת תהו גרסי' ופירושו הוסרה הפסולת' ואתעבידת תהואותה הפסולת נעשית תהו שהיא הקליפה ויש גורסין ואתעבידת תהו לבד. הנה ב' דברים גרמו אל הפסולת שבטיפת אימא אחת הוא כת הכאת תלגא במיא לברר הטוב שבטיפת אימא בההוא חילא דתלגא במייא ועוד דבר אחר אקיש בה אשא תקופא והוה בה פסולת כי טיפת אימא כלולה מאמ"ש וכאשר נתגבר בה האש החזק שהם הדינים הוה בה פסולת: כי הפסולת והזוהמא הם משרש הדינים ואותו הפסולת אתעדיאת מטיפת אימא ואיתעבידת תהו ובא להודיענו שרש הקליפות מהיכן היו כי מן הפסולת של טיפת אימא שהיא גבורות נעשה שרש הקליפות ונק' תהו: אמנם הטוב שבטיפת אימא נתחבר עם טיפת אבא ומהם נעשה צורת העובר שהוא זעיר:

7 גם אפשר לפרש תלגא גו מייא וכו' היא טיפת אבא בהתחברה עם טיפת אימא נפקא מטיפת אבא זוהמא ואקיש בה אשא תקיפא היא טיפת אימא כי מחמת תגבורת הדינים יצאה הפסולת:

8 עוד אפשר לפרש נפקא מניה זוהמ' קאי על מייא כי מטיפת אימא שהיא מייא נפקא זוהמא מעכירו' המים בההוא חילא דתלג' במיי' בכח הכאת טיפת אבא בטיפת אימא: אקיש ביה גרסי' לפי זה וקאי אתלגא כי בהכאת אש הגבורות דאימא בטיפת החסדים דאבא שהיה תלגא הוה ביה בשלג פסול' ור"ל כי ע"י הכאת השלג במים נפקא מניה מן המים זו המ' בהכא' השלג במים אקיש ביה בשלג אשא תקיפא הכה בו כח הגבורות דאימא והוה ביה פסולת בשלג הנזכר ונמצא לפי זה שיש עכירות בטיפת אבא ונקרא עכירות השלג: ויש עכירות בטיפת אימא ונקרא עכירת המים: ולכן הפסולת שנתברר מן חלק המים קראו זוהמא מזוהם יותר מהפסולת. ומה שנתברר מטיפת אבא קראו פסולת ומהטוב שבטיפת או"א נבררו ונעשו זו"ן דקדושה: ומהפסולת של ב' הטיפות נעשו זו"ן בקליפה כי אין מתגלה בקליפה כי אם זו"ן עם היות שכלולים בהם עתיק ואריך. מדורא דזוהמא נעשה ממה שנתברר מטיפת אימא וקינא דפסולת נעשה ממה שנתברר מטיפת אבא:

9 ובוהו ברירו וכו' פי' בוהו אינו כמו תוהו כי תהו דבר שאין לו צורה ובוהו דבר שיש לו צורה ואמר דאתבריר מגו פסולת מן הפסולת דאבא נברר ממנה קצת טוב ונקרא בוהו. אמנם מזוהמא דאימא לא נתברר ממנה כלום. פי' ברירו דאתבריר מגו פסולת כי אחר שנתברר הכסף הטוב מן הסיגים גם אותם הסיגים כשאר בהם קצת טוב שאינו טוב בהחלט:

10 ואתיישיב בה חשך פי' כי הבירור הזה שנתברר מן הפסולת אתיישב בה חשך שהם הגבורות הנקרא חשך והם גבורות קדושים רק שהם דינים קשים: וז"ש רזא דאשא תקיפא כי החשך שהם הגבורות דיצחק הם נדבקים ויש להם חשק להתדבק עם חלק ?הט"כ שבעשו:

11 וההוא חשך חפי ע"ג תהו פי' עיקר יישובו של החשך היא על ברירו דאתבריר מנו פסולת אמנם ג"כ חשך חפי ע"ג תהו שהוא ההוא פסולת שאין בו שום חלק טוב עכ"ז ההוא חשך חפי על גביה אבל אינו מתיישב בו כמו שמתיישב על בוהו שהו' מה שנברר מהפסולת:

12 ואתתקנת מניה גרסי' והכי פירוש' דקרא והארץ היתה תהו ר"ל מן הפסול' של עיסת הארץ היתה הקליפה שהיא הנקראת תהו. ואח"כ נברר מן התהו שהוא הפסולת קצת טוב ונק' בוהו. וחשך שהם הגבורות אתייישב ביה ר"ל באותו הטוב של בוהו כי יש חשק אל הגבורות להתדבק עם הטוב שבפסולת שהוא בוהו. וחשך על פני תהום החשך שהם הגבורות על פני תהום שהיא התהו כי בהסדת מ' מן תהום ישאר תהו אמנם חפי עליה לבד ולא אתיישב ביה כמו שמתיישב ע"ג בהו:

13 מאלהים חיים הבינה נקראת אלהים חיים ודא מרחפת על פני המים שהי' טיפת אימא הנקראת מים שממנה נעשו ז"ון אמנם הגבורות התקיפין דיצחק הם חופפים על פני תהום דהא הוא יצחק דאסבר פנים לרע שהוא עשו דכל מין למיניה אזיל כי רוח אלהים חיים שהיא הבינה מרחפת על פני המים שהם הטוב שבטיפת אימא. וחשך שהיא תחתית הגבורה דזעיר היא הבחינה אחרונה שבה על פני תהום. אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת נברר מתוך הפסולת דבר דק ואינו טוב ואינו קדושה רק הטוב שבסיגים:

14 כטיסא דזוהמא כד אבריר ואצריף גרסינן ור"ל כשביב ושלהבת הזוהמא כאשר נבררת ונצרפת פעם ושתים וישאר הדק שבה ונראה לך כאלו אין בו זוהמא כלל כי מחמת הבירור והצירוף הזוהמא הגסה נבררת לצד אחד והדק שבה דהיינו הטוב שבסיגי' נראה שאין בו זוהמא כלל. כך ע"י רוח אלהים בינה שהיתה מרחפת על פני המים שהוא חלק הטוב שבטיפת אימא נמשך ג"כ הארה קצת אל הפסולת של טיפת אימא ונברר ממנה החלק הדק והזך שבה עד שנראה שאין בו זוהמא כלל. כד האי תהו אבריר ואצריף נפקא מניה רוח חזק גרסי' והיא קליפה ראשונה מן ד' קליפת שראה יחזקאל והנה רוח סערה וכו' ובאליהו כתיב רוח חזק והיא היא. אבריר בוהו ר"ל חלק הרע שמעורב' בבהו כי בוהו הוא ברירו דאתבריר מגו פסולת כנ"זל שהוא טוב קצת. אמנם בכאן אבריר בוהו נברר החלק הרע שבו ועם היותו רע הוא דק כי הוא נברר מן הטוב שהוא בוהו ואחר שנברר הרט שבבוהו אבריר ואצריף גם הוא עד שנשאר רק הדק שברע שבו:

15 ונפיק מניה רעש וביחזקאל נק' ענן גדול והיא הקליפה השנייה ואחר הרעש אש וביחזקאל ואש מתלקחת והיא קליפה ג':

16 ואבריר חשך ר"ל נבררו הסיגים שבו כי חשך היא גבורה קדושה רק שבסופה יש דינים תקיפים ומהם יוצאים קצת סיגים בסוד דורדייא דחמרא ונברר הרע שבו ונפיק מניה אש שהיא הקליפה. אבריר רוח פי' כי עם היות רוח אלהים קדושה רוח אלהים חיים שהיא בינה שאין בה דינים מ"מ מסטרהא נפקי דינים ומתוקף הדינים ההם יוצאה קליפת נוגה שהיא קליפה ד' קול דממה דקה וביחזקאל נקראת ונוגה לו סביב ואלו ד' קליפות שרשם מד' תוהו בוהו וחשך ורוח אלהים. כד מסתכלין ביה לית ליה דיוקנא כלל כנז"ל שאדם תוהה בו ואין יכול להשיג צורתו. פי לכולא אית לבושא צורת המים צורת האש הוא לבישו. בר האי תוהו:

17 אבנין משקעין וכו' אח"זל בוהו אבנים מפולמות פירוש לחות מן המים ור"ל שהבוהו יש לו צורת אבנים: וענין האבנים הוא ע"ד מ"ש בס' יצירה ב' אבנים בונות בית אחת: ג' אבנים בונות ו' בתים פי' אבנים הם האותיות הבונים בתים וצירופים משא"כ בתוהו שאין בו אפי' צורת אותיות ואמר אבנין משקען וכו' האבנים האלו הם משוקעים בתוך חקיקת התוהו כאלו התוהו חקוק ובתוך חקיקת התהו משוקע ראש האבן וראשה השני יוצאו ובולט לחוץ והכוונה כי אין בין בוהו לתוהו אלא דבר מועט ושרש הבוהו המשוקע בתוהו גם הוא לתהו יחשב שאין לו צורה כמותו ואין צורה אלא לראש האבן היוצא מן התוהו ולחוץ:

18 נפקי' גו גליפא דמשקען תמן ר"ל כי ראשם השני יוצא מתוך חקיק' התהו ונראים בו צורה משא"כ ראש' השקו' תוך חקיקת התהו שאין לו צורה כלל: ומתמן משכי תועלת' לעלמא וכו' פירוש אלו האבנים שהם אותיות וצרופים משכי תועלתא לעלמ' כי הבהו התחיל להתראו' בו אותיות וצרופים לשכון זה ומשם נמשך שפע אל העולם כי בבוהו יש קצת ניצוצי אורה ואלו הם אותיות והאבנים שבו: ולפעמים מעלים אותם התחתונים ע"י מעשיהם הטובים בסוד מ"ן ומושכין תועלת גדולה לעולם וז"ש אח"כ משכי תועלת' מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא. הכוונה כי ע"י שהם סלקין מתתא לעילא בסוד מ"ן משכי תועלתא מעילא לתתא ופירוש באיזה ענין משכי תועלת' לעלמא ואמר בציורא דלבושא משכי תועלת' שהיא השפע מעילא לתתא. ולפי שאי אפשר לשום ענין שיתעורר למעלה כי אם ע"י התעוררות התחתונים בסוד מ"ן לזה אמר וסלקי מתתא לעילא. וע"ד נקיבן כי אלו האותיות של בוהו הם מיין נוקבין ולכן נקראים נקיבן:

19 ומפולמין ר"ל לחים כי מחמ' קצת לחות שיש בהם הם מיין נוקבין העולים לקרא' מיין דוכרין: תליין באוירא אוירא הוא יסוד דנוקבא שאינו בולט רק אויר כי אלו מעלים מ"ן ביסוד דנוקבא לזימנין תליין באויר' לא בכל זמן הם מעלים מ"ן ליסוד דנוקב' רק לפעמים ולזמנין מטמר' ביומ' דעיבא כי בהיות מעשה התחתונים בלתי טהור מטמרן אלו האותיות וחופה עליהם ענן הקליפה: ומפקי מיין גו תהומא וכו' כי מאלו האבנים יוצא מים ושפע גו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקליפה לאתזנא תהו מתמן ואז באותה שעה לא תליין באויר' שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וזש"ל זמנין תליין באויר':

20 חדוה ושטות' פי' כי אלו האותיו' והאבנים של בהו יש בהם שני דברים הפכיים זמנין דתליין באוירא ביסוד דנוקבא ומעלין מ"ן בסוד הזווג שהוא חדוה וכד מפקי מייא גו תהומ' לאתזנ' תהו זהו שטות':

21 אתפשע תהו בעלמ' כי ע"י שהוא ניזון מאלו האבנים יותר מהראוי לו אתפשט תהו ושולט בעולם. חשך איהו אשא אוכמא מפרש ואזיל אלו הד' דברים שהם תהו בוהו חשך רוח אלהים וגומר פירוש תוהו ובוהו ומפרש חשך ואמר שיש בו ד' שלהביו' השלהב' הסמוכה אל המלכו' היא הבחינה התחתונה של הגבורה הסמוכה אל המ' נקרא אשא אוכמא בסוד שחורה אני ונאוה. אוכמא תקיף בגוון שחור מאוד. הבחינה ב' הסמוכה לאוכמא הוא אשא סומק' לכן ארז"ל שחור אדום הוא אלא שלקה כי האוכמא הסמוך לסומקא שרשו סומקא אלא שלקה ונמצא שהסומק' הוא למעלה מהאוכמא ואינו דין גמור כהאוכמא:

22 תקיף בחיזו במראה האדמימות אשא ירוקא זו בחי' ג' למעלה מסומק'. והיא יותר רחמים מהסומקא והוא תקיף בציורא שהירוק מורכב מציור ב' הגוונים לבן ואדום. אשא חוורא דכליל כולא. זו בחי' ד' עליונה הגבורה הסמוכה אל הבינה וזו שרש לכולם רק בהשתלשלותם למטה נעשו הגוונים ירוק סומק אוכם בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כי בהשתלשלו' הגבורו' למטה מתעבים ונחשך אורם ולכן הזהב צריך תנופה להעלותם אל שרשו בסוד שם מ"ב סליק לעילא משא"כ שם ע"ב דאיהו נחית לתתא:

23 חשך תקיף בכל אשין מבאר למה הביא אלו ד' אשות ואמר שאין כוונתו אלא על א' תחתון הנק' חשך והוא הקשה שבכולם ודא אתקיף לקליפה הנקרא תהו הנז"ל. חשך הוא אשא ולאו וכו' פירוש אינו חזק רק כאשר נותן תוקף לתהו אז צריך שיתגברו הגבורות של הבחינה הנקרא חשך כדי שיתנו תוקף לתהו ואז נקרא' אשא תקיפ'. חשך פני רע דאסביר פנים לרע. שמסביר פנים ונותן תוקף לתהו ועל כן נקרא הוא פני רע על שמסביר לו פנים דשרי עלי' לאתתקפא. ששורה על התהו לחזקו:

24 רוח היא קול דשארי וכו' כמ"ש חשך אתקיף לתהו כך רוח אתקיף לבוהו ואנהיג וכו' ורזא דא קול שהוא רוח כי הרוח הוא קול שולט על המים שהם אבנים מפולמות שיוצאים מהם מים שהוא בוהו וכן ורוח אלהים מרחפת ושולטת על פני המים. ומשום דק"ל והיכן נזכרו המים בבוהו והלא אין בוהו אלא אבנים ולא מים: ותירץ אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון ופירוש גו תהומי היינו תהו כמ"של אבנין משקען גו גליפא דתהו. תהים בהסרת מ' נשאר תוהו.

25 וע"ד איקרון פני המים דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופירוש לפי שאמר משקען גו תהומי לכן רצה לפרש פני תהום פני המים: דא ודא כמה דאיצטריך ליה. פי' רוח מרחף על פני המים חשך מרחף על פני תהום שהוא התהו. תהו עליה שרי' שם שד"י. פירוש בספר זוהרי חמה כי הכוונה תהו שהיה קליפת רוח גדולה וכו' עליה שרי' שם שד"י לכפותה ולהכניעה כדי שלא תחריב העולם. בוהו שהיא קליפת רעש עליה שרי' שם צבאות לכפותה ולהכניעה: חשך שהיה קליפת אש עליה שרי' שם אלהים לכפותה ולהכניעה. רוח שהיה קליפת קול דממה דקה עליה שריא שם הוי"ה. ומ"ש חשך עליה שריא וכו' ר"ל הקליפה היוצא' מהחשך וכן רוח פירושו הקליפה היוצא' מהרוח שהיא קול דממה דקה שמא דא שהוא שם הוי"ה לא הוי ביה אלא שם שד"י:

26 וע"ד איקרי בוהו רעש וכו' נלע"ד כיון דשם צבאות שלפ' על בוהו שמשם יוצא' קליפ' רעש וכתיב ואשמע אחרי קול רעש גדול והוא קול הצבאו' של מעלה וכיון ששם צבאו' שולט על בוהו שמשם הרעש על דא איקרי בוהו רעש דלאו איהו בלא רעש כיון ששם צבאות המורה על הצבאות העושים רעש גדול בקולם והוא שולט על בוהו. משם יתחייב שאין בוהו בלא רעש ואלמלא שהבוהו ג"כ אי איפשר להיות בלא רעש לא היה שולט עליו שם צבאות המורה על הצבאות העושים עש:

27 ארבע פרקין הכא וכו' נל"עד שהם אלו השמות הקדושים הנז' השולטים על ד' קליפות והם שם הו"יה בת"ת צבאות בנ"ה ושניהם כחשבים לאחד כי הם תרי פלגי גופא. שם שד"י ביסוד שם אלהים במ' הרי הם ד' ספירות ונקראים פרקי גופא ואיבריך ידיעין כי הת"ת הוא אבר הגוף הנקרא ת"ת ונ"ה הם איברי הרגלים יסוד הוא אבר הקדוש המ' היא ספירה בפני עצמה והיא מכלל האצילו' הקדוש:

28 ואינון תריסר נלע"ד לפי שכל ספי' יש בה ג' פרקים ות"ת יש בו ג"פ ונ"ה נחשבים ספי' א' בסוד תרי פלגי גופא הרי ג"פ שניים והיסוד הוא ספירה אחת נחלקת לג"פ כי העטרה היא פרק ג' הרי ג"פ שלשיים והמ' נחשבת לספי' א' הרי ג"פ רבעיים ואע"פי שהמ' היא פרצוף אינה נחשבת אלא לספי' א' וראיה לדבר מעשר הוי"ות המנוקדות שבעשר ספירות דז"א שהוי"ה האחרוכה היא אל המ' הרי אל הזעיר ט' ספירות ואל המ' ספירה אחת:

29 שמא גליפא דתריסר אתוון מצאתי בגליוני הראשונים הוא השם השולט באויר ובו היה טס אליהו ע"כ ובזוהר ויקהל דר"א ע"ב וז"ל כדין פרחין אתוון דקיימין באויר' דבשמא קדישא דתריסר אתוון וההוא שמא שליט באויר' דהוה טס ביה אליהו עד לא אסתלק לשמייא והיינו דקאמר ורוח ה' ישאך ע"כ. ואמר המגיה על זה שם בן י"ב בת"ת שולט באויר כי אויר רומז לת"ת עכ"ל ולפי זה מ"ש הכא אשתכח שם הוי"ה ד' פרקין וכו' הכוונה על שם הוי"ה השולט על קליפת קול דממה דקה כי שם הוי"ה זה הוא בת"ת דז"א וד' פרקין היינו ד' אותיות הוי"ה וא"ש דקאמר ד' פרקי גופא כי כל אלו הד' פרקים הם בת"ת דזעיר הנק' גופא ומ"ש ואיבריך ידיען יובן במ"ש הרב בסוד העמידה כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו שם הוי"ה מלבד ההוי"ה הכולל' את הזעיר כולו עוד יש הוי"ה בת"ת דזעיר לבדו ונחלקת בת"ת עד"ז יו"ד חכמה שבת"ת זעיר: ה ראשונה היא בינה שבת"ת זעיר ו היא גוף התפארת דת"ת זעיר ד אחרונה היא עטרת היסוד שבת"ת זעיר הרי ד' אברים ידיען:

30 גם אפשר לומר כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו ו' היכלות והם בסוד אור ישר ו' ואור חוזר ו' הם י"ב ולכן אמר הכא שמא גליפא די"ב אתוון ואפשר ששם הוי"ה זה שבת"ת מצטרף לי"ב הוי"ות ומן י"ב הוי"ת נשרשים י"ב אותיות הנקרא שם בן י"ב עכ"ל מורינו ז"ל.

31 והרמ"ז כתב וז"ל אמ"ז זהו יהָאֲ הֻוָד וְהָנְ הָיָיְ שהוא צירוף יהו"ה הו"הי אדנ"י והוא היה כתוב באדרת אליהו כך מצאתי בכתיבת הר"חו ז"ל ונל"עד שהוא סוד חו"ג כלולים יחד בתוך הצקבה וגם הוא בחינת ב"ן ואד"ני והנקודו' עולות רל"ו שה"ס ד' אותיות וע"ב ס"ג מ"ה ב"ן היוצאים מהם וסוד שם זה הוא ביסוד הנקבה ונל"עד ז"ס המערה שרוות ליסוד כמ"ש במלכים ז' כמער איש ולוויות וה"ס הנרמז בויקהל עכ"ל הרמ"ז:

32 ורבי בנימין לוי מצא כתוב שם בן י"ב אותיות היא יְהַיְהַ וְהַ וְהַ וָהִ יה עכ"ל:

33 ופירוש קצר נלע"ד במאמ' זה על פי' מ"ש הארי"זל בפרק ח' דעולם התיקון וז"ל ונבאר עיקריות שבירת הכלים והיא היות כוונתו ית' לברוא עוה"ז שיש בו שכר ועונש ואי אפשר אם לא ע"י קיסטינר היא מדת הרע להפרע מהרשעים והנה הרע הזה הוא שרש השמרים והסיגים של הגבורות והדינים בסוד מקום המשפט שמה הרשע:

34 וכדי שיתגלו הסיגים והקליפות א"א רק ע"י השתלשלו' העולמו' ובתכליתם יתבררו ויצאו בפועל אשר כל זה היה ע"י מיתת המלכים אשר כולם היו דינים תקיפים נקבה שם ב"ן שהם הגבורות כי כל אלו הם בחי' נקודות שהם נקיבות בחינת אור חוזר מ"ן והם ניצוצין תקיפין הנז' בפרשת פקודי ות"ח רישא שירותא דמהימנות' בטש בוצינא דקרדינותא:

35 והנה כאשר זו הבוצינא בטש גו מחשבה מעלה את הבירורין מבחינת שכ"ה ניצוצין ושם מתבררין והטוב שבהם ניתקן והפסולת זריק ליה עד תכלית כל הפרצופין והנשאר נעשה פסולת גמור עכ"ל ולקמיה באותו הפרק עצמו כתב וז"ל והנה כל י"א בחינות נקראים בחי' אחת והיא בתוך הי' קליפין והסי' ונוגה לו סביב והיא קליפת נוגה הנז' בכל מקום שהיא טו"ר ובחי' זו היא בעשייה וכנגדה גם כן ביצירה ובריאה ואצילות וקליפה זו דנוגה נק' ורוח אלהים מרח"פת שאותיותיו מ"ת רפ"ח הם רפ"ח ניצוצי מלכים שמתו וקליפה זו נעשית מרפ"ח הנז' והיא מרחפת על הקליפו' הנק' תהו ובוהו וחשך והיא קליפת האגוז הדקה עכ"ל שם:

36 ולעיל כתב והארץ היא ארץ אדום שממנה המלכים שמתו ונעשו תהו ובוהו ונשארו רפ"ח ניצוצין מן בחינת אורות שהם הרוח של הכלים וזהו ורוח אלהים מרח"פת רפ"ח מ"ת עכ"ל ובזה נבוא אל הביאור:

37 היתה דיקא מקדמת דנא פי' כי אלו הד' קליפות שבפסוק היו כלולים בארץ אדום שהיא הבינה בכח ולכך הזכיר פסוק בראשית שיש בו ז' תיבות שהם המלכים שיצאו ממנה. ואח"כ אמר והארץ היתה תהו לומר שהיו הד' קליפות כלולים באותם גבורות שיצאו ממנה ומתבררים בכל פרצוף ופרצוף עד המלכות דעשייה ואז נגלו הד' קניפות בפועל:

38 תלגא גומייא: השלג הוא סוד הגבורה כמ"של בזוהר דף ו' ביום השלג וכו' ור"ל הגבורות היו תוך החסדים ונכללי' בתוכם ולא היו הסיגים שבתוך הגבורות נראים שם במקום גבוה: ואח"כ נפקא מניה זוהמא בההוא חילא דתלגא גו מייא פי' בכח הגבורות שהיו שם מסיגיהם יצאו הקליפו' שהם הזוהמא ופירוש נפקא מינ' מארץ הנז' ואקיש בה אשא תקיפא הם הגבורות שהם מבוצינא דקרדינות' שע"י היה הבירור בכל פרצוף עד שיצאו בפועל ופי' ואקיש בה בארץ הנזכר דהיינו בז' מלכים שיצאו ממנה. והוה בה פסולת ואתעדיאת פי' עתה בתכלית הבירור נראה הפסולת הנז' והוסרה מהארץ הנז' דהיינו מהמלכים הנז' שיצאו ממנה וז"ש ואתעדיאת פי' הוסרה הקליפה הנזכרת מקדושת המלכים שהם מבינה הנז': תהו מדורא דזוהמא עתה מפרש מה היא הזוהמא שהיתה כלולה בכח ויצאה בפועל ואמר תהו היא הקליפת ראשונה בוהו ברירו וכו' פי' כי בוהו יש בו ממש יותר מתהו ר"ל ב"ו הו"א כי קליפת בוהו יש בה קצת טוב יותר מתהו כי הקליפה הסמוכה לצד הקדושה היא טובה יותר מהראשונה:

39 ואתיישב בה פי' נתיישבה קצת קליפה זו יותר מהראשונה חשך רזא דאשא תקיפא היא קליפה שלישית שהיא יותר טובה מן השנים הראשונים וההוא חשך חפי וכו' פי' חשך שהיא קליפה ג' מאירה לתהו וממנה נתקנת התהו וז"ש ואתתקנת ביה:

40 רוח דקודשא דנפיק וכו' פי' הם רפ"ח ניצוצות שבתוך קליפת נוגה ורפ"ח הנז' הם מבחינת האורות של ז' מלכים שיצאו ממנה כמ"של ודא מרחפת על פני המים פי' קליפה זו של נוגה מאירה לקליפת בוהו שממנה יוצאים מים כמ"ש לקמן: אבריר דקיקו חדפי' ד' הראשונים שהם תהו בוהו חשך רוח הם בעשייה כמ"ש הרב נעיל והוברר מהם הטוב ונעשה מהם ד' דיצירה שהם רוח רעש אש קול דממה דקה והם ד' קליפות שראה יחזקאל רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה כי מרכבה שראה יחזקאל היא ביצירה כנודע:

41 תהו אתר דלית ביה גוון פי' מפני שרובו רע ויש בה קצת טוב לכן אין בו שום דיוקנא בר האי דאיתחזי ביה וליתיה גרסי' בוהו להאי אית ליה ציורא פי' בוהו ר"ל יש בו טוב יותר מתהו וזהו בוהו ר"ל יש בו ממש. אבנין משקען גו גליפא דתהו כי' רפ"ח נינוצין שנשארו בתוך הקליפות נקראים אבנים לפי שהם נוקבין בחי' מ"ן כמ"של ואבן היא נקבה והרפ"ח הנז' שנקראים אבנים משוקעים בתוך התהו שנבלעים בתוכה. נפקי גו גליפא דמשקען תמן פי' בתהו אין ניכרים כלל אבל בבוהו יצאו ונראים וניכרים בה ומתמן משכי תועלתא לעלמא: פירוש ע"י הרפ"ח הנז' מבררים אותם ועולים בסוד מ"ן ומהם נמשך תועלתא לעלמא:

42 בציורא דלבושא משכי וכו' פי' כיון שנראו הר"פח הנז' והובררו עולים בסוד מ"ן ואז בא השפע וז"ש משכי תועלתא שהוא השפע בכח דסלקי מתתא לעילא שעולים בסוד מ"ן: וע"ד נקיבין ומפולמין פי' כיון שעולים בסוד מ"ן לכך נקיבין לרמוז על בחי' מ"ן שעולים דרך הנקב:

43 תליין באוירא הוא יסוד דנוקבא שנק' אוירא שעולים בסוד מ"ן ביומא דעיבא הוא דין כי מים היורדים מהגבורות הם יורדים ומתעוררים הגבורות לכך אטמרן אותם הניצוצות שלא יינקו מהם הקליפות וכן כתב בפ' צו וז"ל דהא מיא בגבורן נחתן לעלמא ובגין דאינון גבורן לא נחתן אלא בעיבא ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא אלא בגין דעלמא איצטריך להו מ"ט בגין דעלמא בדינא אתברי עכ"ל הרי מבואר שיום שיורדים הגשמים הוא דין וז"ש כאן לזמנין מטמרן ביומא דעיבא:

44 ומפקי מיין מגו תהומא גרסי' ופי' אע"פ שמטמרן מפקי מיין מגו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וכן כתב פ' בא אל פרעה נהיר תהומא ופי' הרח"ו ז"ל בהגהותיו על הזוהר תהומא יסוד דנוקבא דקדושה.

45 לאתזנא תהו מתמן פי' כיון שנתעוררו הגבורות יש יניקה לקליפת תהו חדוה ושטותא פי' ביום ירידת גשמים יש חדוה לעולם ויש שטותא מצד שיש יניקה לקליפה. חשך אשא אוכמא וכו' פי' כי כל קליפה כלולה ממרכבה שלה שהם חג"תם. חשך אשא אוכמא היא בחי' המ' דילה. ופי' תקיף בגוון שחור הרבה יותר מדאי. וכן סומק תקיף בחיזו שגוונו אדום הרבה וכן ירוק תקיף בציור לפי שיש לו ב' גוונים אדום ולבן ולפי שהוא מכריע לכך תקיף בציורים שבו שהם שני גוונים:

46 חוורא דכליל כולא כי חסד כולל כולם: וכן גם בקליפה כך ורזא דא ותכהין עיניו מראות פי' לא כהו עיני יצחק רק בשביל עשו. וכן הכא לא יש בחשך הזה רע גמור רק כשמאיר לתהו. על פני תהום דריש ליה תהו מ' יתירה כמ"ם של ריקם כמ"ש הריקאנטי ז"ל. קול ה' על המים. קול הוא רוח: אבנין משקען גו תהומא פי' רפ"ח ניצונות שהם מובלעים תוך התהו ומהם יוצאים מים לעולם ע"י מ"ן וזהו ורוח מרחפת על בוהו שמשם מים כמ"של:

47 פני המים וכו' דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופי' חשך על תהו ורוח על בוהו. תהו עליה שריא שם שד"י ד' קליפות אלו כל אחת מתלבש בה שם אחד כדי להכניעה בסוד ומלכותו בכל משלה. ברזא דסתרא דתהו פי' בהעלם התהו כדי להכניעה. ד' פרקין הכא. הם ד' אותיות שם הוי"ה כי כל אותי נקראת פרק ואבר ואינון י"ב הם י"ב צרופי הו"יה שבת"ת:

48 שמא גליפא וכו' פי' מן י"ב צירופים הנז' יוצא שם בן י"ב הוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י משולבים כזה יא"א הה"ד וי"נ הה"י וכן כתב בספר שבר יוסף שבו היה טס אליהו כמ"ש בפרשת ויקהל. וכן כתב הרב ז"ל בוידוי של ק"ש שעל המטה ע"כ מה שנל"עד. ובתיקונים ט' שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפילותיו מתקבלות ומקורו יו"ד ה"י וא"ו ה"י:

49 ובס' אשל אברהם כתב בסוף פירושו לזה המאמר וז"ל ד' פרקין הכא וכו' הם רזא דתרין דרועין ותרין שוקין דאינון ארבע ואינון תריסר פרקין ג' פרקין בכל א'. והכא שמא גליפא די"ב אתוון וכו' פי' ד' אתוון דשם הוי"ה אינון תריסר בגין דאינון גליפין בד' פרקין דגופא דאינון ב' דרועין וב' שוקין. וכגוונא דאלין ד' פרקין אינון תריסר כן ד' אתוון דהוי"ה אינון תריסר בגין דארבע אתוון דהוי"ה אינון רזא דארבע חיון דאקרון חיות גדולות ואינון מרכבות דקב"ה ושכינתיה כמ"ש בתיקונים דף נ"ב ע"ב ולכל חיה אית לה ד' אנפין כמ"ש וד' פנים לאחת וע"ד אינון ד' ואינון תריסר עכ"ל והשלים המאמר עד"ז ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל והר"חו תלמידו כי אב הוא דלא להוסיף עליה:

1 ויאמר אלהים יהי אור מהכא וכו' פי' עכשיו מתחיל הפסוק תיקון חסד דזעיר שהוא אור שהוא ראשון שב"וק דעד הכא הוה בכלל פירש פסוק בראשית אמר בכח ראשית שהוא אבא ברא אלהים שהוא בינה שמים וארץ שהם זו"ן דרך כלל ועכשיו מפרש בדרך פרט סדר תיקון ו"ק והתחיל מחסד ואח"כ גבורה בויהי אור ואח"כ ת"ת וירא אלהים את האור כי טוב:

2 ובתר אתהדר כלל בפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שר"ל א"וא עשו זו"ן דרך כלל הוה כולא תלייא באוירא פי' חסד דז"א וכל הו"ק כולם תלויים בחסד דעתיק הנק' אוירא כמ"ש הרב. ומ"ש מרזא דאין סוף עתיק נקרא אין סוף. והאוירא הוא חסד שלו כמ"ש בזוהר לקמן. אבל לא כתיב ביה ויאמר. דויאמר איהו קיימא למישאל ולמינדע. פי' אע"ג שבראשית שהוא אבא מאמר הוא. אינו אמירה בהדיא. דעיקר אמירה היא באימא כדכתיב ויאמר אלהים שאבא אמר לאלהים וז"ש איהו קיימא למשאל ולמינדע. כי באימא יש בה שאלה כדי למנדע אבל אין משיבין. אבל בו"ק שואלין ומשיבין:

3 חילא דאתרם וכו' פי' אע"פי שויאמר הוא אבא אומר לאימא הכל הוא א"ס אשר ממנו נברא הכל עד שנתפשט אותו הכח ברזא דמחשבה שהוא אבא ואז נתעורר אבא בכח א"ס אשר בקרבו ואמר לאימא וכאלו אמר הכתוב ויאמר א"ס שהוא העיקר:

4 יהי אור כל מה דנפיק וכו' פי' כל הבריאה כולה ע"י א"וא שהם י"ה היתה הבריאה שכל העולמות התחתונים מאו"א הם. בסוד כולם בחכמה עשית. אתהדר לנקודה קדמאה פירוש יוד שניה של יהי שרומזת לאבא גם כן. לאתפשט' למלה אחרא אור. פירוש למה הזכיר אבא פעם שנית להוציא אור שהוא חסד דזעיר שהוא ענף החכמה. ויהי אור דכבר הוה. הוקשה לו דהול"ל יהי אור ויהי כן אלא לרמוז שהאור הזה שהוא חסד דזעיר שעליו אמר הפסוק יהי אור היינו אור דכבר הוה ומפרש הענין ואזיל היטב:

5 אור דא רזא סתימא פי' חסד דזעיר שרשו מחסד דעתיק וז"ש אתפשטות' דאתפשט וכו' פירוש חסד דזעיר נתפשט מחסד דעתיק שנקרא אוירא עילאה ומשום דק"ל האיך חסד דזעיר יצא מחסד דעתיק לכן אמר בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא:

6 הנה כתב הרב באוצ"ח כי חסד דעתיק נקרא אוירא דכייא ואבא היה גנוז בזה האויר וזהו יו"ד דאויר: וכשיצא אבא משם אשתאר אור והיה חסד דעתיק מאיר בו דרך העלם וגניזה עד שם וז"ש הזוהר בקע בקדמיתא פי' חסד דעתיק שנקרא אוירא בקע והוציא אבא ממנו שהוא יו"ד דאויר: ולפי שתחלה אמר ואפיק חד נקודה סתימא ולא פי' מה היא חזר ופי' דהא א"ס שהוא עתיק יומין בקע מאוירא דיליה שהוא חסד וגלי האי נקודה יו"ד שהוא אבא:

7 כיון דהאי יו"ד אתפשט פירוש אחר שיצא אבא מה דאשתאר אשתכח אור פירוש מה שהיה נקרא מעיקרא אויר בהיות אבא בתוכו עתה אשתאר אור לבד:

8 אתגלי לבתר עליה היינו דקאמר הרב לעיל שחסד דעתיק מאיר דרך העלם וגניזא באבא כיון דאתפשט נפק פירוש כיון שנתפשט אור החסד דעתיק שבתוך אבא נפיק חסד דזעיר. ואיהו אור דאשתאר מאויר פירוש חסד דזעיר שרשו מחסד דעתיק והא קיימא פירוש אחר שיצא אבא שהוא יו"ד מאויר הנז' נשאר חסד הנזכר עודד וקיים להאיר לעולמות שתחתיו:

9 נפיק ואסתלק ואתגניז פירוש שרוב האור נגנז ולא נשאר מחסד דעתיק רק אור מעט להאיר לאבא: נהיר ביה באורח נקודה קדמאה. פי' חסד דעתיק מאיר בחסד דזעיר באמצעות אבא:

10 כולא אחיד דא בדא פירוש חסד דעתיק מאיר באבא ואבא מאיר בחסד דזעיר בכח חסד דעתיק שבתוכו וז"ש נהיר בהאי ובהאי פי' חסד דעתיק מאיר באבא ומאיר בחסד דזעיר:

11 כד סליק כולא סלקין פי' כשמתעלם חסד דעתיק גם אור אבא ואור חסד דזעיר מתעלמים ונגנזים: ההוא נקודה דאור אור איהו. פי' אותו המעט שנשאר מחסד דעתיק שמאיר באבא ממנו נעשה חסד דזעיר וז"ש ההיא נקודה דאור שכן קרא לו הזוהר לעיל כמש"ל ואשתאר חד נקודה מניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההיא נקודה ולכן קאמר ההיא נקודה דאור שהוא המעט שנשאר מחסד דעתיק שנקרא אור אור איהו פי' ממנו נעשה חסד דזעיר הנקרא אור בעצם. וכאלו אור אחד הם. ואתפשט ונהירו ביה ז' אתוון פי' שנתפשט ונתקן חסד דזעיר והאירו בו ז' אותיו' דא"ב והם אבג"ד הו"ז בחסד חטי"ך למ"ן בגבורה סעפ"ץ קר"שת בת"ת ואחר כך נכללו כולם בת"ת וז"ש הזוהר דלגו ז' דהאי סטרא היינו ז' דחסדוז' דגבורה ואתכלילו כלהו בההיא רקיע שהוא הת"ת וכמו שאמר הרב ז"ל בכוונת העמידה דשחרית דחול:

12 אקדיש ההוא רקיע וכו' פי' כי אלו האותיו' שרשם מן רל"א שערים שבמלבוש ונשתלשלו מעולם לעולם עד שנחקקו בקו האמצעי שהוא ת"ת הנק' תורה כי בכאן נחקקו ונתגלמו משא"כ בהיותם למעלה בסוד המלבוש וז"ש ואגליף חמן אורייתא לאנהרא לבר פי' למלכות ולב"יע דהוא אל גדול פי' חסד דזעיר דנפק מאויר קדמאה פירוש חסד דעתיק:

13 ויהי רזא דחשך פי' הוא גבורה דזעיר כי כל ויהי הוא צער אור דאתכליל שמאלא בימינא פי' כאלו אמר ויהי שהוא גבורה נכלל באור שהוא חסד וכדין מרזא דאל הוי אלהים פירוש הים דאלהים היא גבורה ואל דאלהים הוא חסד שנכלל בגבורה וכמ"ש הזוהר בפרשת תרומה וז"ש אתכליל ימינא בשמאל' ושמאלא בימינא היינו ויהי אור ויהי שהוא שמאל נכלל בימין שהוא אור:

14 ויש דרך אחר בזה המאמר עפ"י מ"ש בספר שבריוסף בשם האר"י ז"ל כי רשימו שהניח א"ס כשנתצמצם נקרא אור קדמון ורשימו שהניח המלבוש נקרא יו"ד וכללות שניהם נקרא אויר וכשירדה יו"ד דס"ג לקחה רשימו דמלבוש שנקרא יו"ד ואשתאר אור וז"ש בזוהר נפק יו"ד מאויר ואשתאר אור עכ"ל וצריך לפרש כל המאמר מראש ועד סוף עפ"י הקדמה הנזכר וממנה מובן כל המאמר:

15 את האור כי טוב וכו' עם היות שאברהם כלול מן הדין רובו חסד וכן יצחק עם היותו כלול מחסד רובו דין אבל עמוד' דאמצעית' נקרא טוב כיון שחציו חסד וחציו דין רק שהוא נוטה אל החסד ונקרא שלם כי אברהם שרובו חסד אינו שלימות עם היות שיש בו קצת דין הרשעים אינם יראים ממנו כי על הרוב מוחל להם ואין זה שלימו' וכן יצחק עם היות שיש בו קצת חסד רובו דין ואפילו הצדיקים אינם יכולים לעמוד נגדו כי מדקדק עמהם כחוט השערה אבל יעקב שחציו חסד וחציו דין זהו השלימו' כי לרשעים ולצדיקים לפעמים עושה דין עמהם ולפעמים עושה חסד ועושה דין ממוצע כמו פשרה ולכן נקרא טוב וז"ש כי טוב דא עמודא דאמצעיתא:

16 אנהיר עילא ותתא וכו' פי' היסוד דאימא מגיע עד החזה דזעיר ונפתח יסוד דאימא בתוך גופא דזעיר ויוצאים החסדים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר ואז החסד שבת"ת מגולה ב' שלישים והחסד דנצח מגילה נגלו וכן החסד דהוד ויורדים החסדים עד היסוד דזעיר ומתפזרים הניצוצות לכוכבים וחוזרים ומגדילים את זעיר כי עולים מתתא לעילא וכבר אורם מגולה וכל אור מגולה אורו כפול וכשעולים בוקעים את היסוד דאימא ונגלים גם שני חסדים של חסד וגבורה ואז החסד דחסד כיון שהוא מגולה נכפל לשנים והנה החסד של כל ספירה יש בו ג' שלישים וכיון שנתגלה נכפל ואם כן יש בו ששה שלישים והשלשה שלישים מאירים בג' פרקי החסד דזעיר. והג' שלישים האחרים עולים שני שלישים מהם אל החכמה ושליש א' אל הדעת דצד החסדים. וכן החסד דגבורה נכפל לששה שלישים ג' שלישים מאירים בג' פרקי הגבורה דזעיר והג' אחרים ב' שלישים מהם עולי' בבינה דזעיר ושליש הג' עולה בחצי הדעת דצד הגבורה וכיון דחצי הדעת דחסדים הוא מצד החכמה הרי ג' שלשים בחכמה כמו שהוא בחסד דזעיר וכן הענין בבינה כיון דחצי הדעת דצד הגבורות הוא מצד הבינה הם ג' שלישים בבינה כמה שהוא בגבורה וכן החסד דנצח כיון שנתגלה נכפל לו' שלישים והג' שלישים מאירים בג' פרקי הנצח דזעיר והג' אחרים מאירים בקו ימיני דנוקבא דזעיר שהם חח"ן שלה וכן הענין בחסד דהוד דזעיר כיון שנתגלה גם הוא יש בו ו' שלישים והג' שלישים מאירים בג' פרקי הוד דזעיר והג' אחרים מאירים בקו שמאלי דנוקבא שהם בג"ה והחסד שבת"ת כיון שגתגלה גם הוא נכפל לו' שליש ם והג' שלישים מאירים בג' שלישי הת"ת והג' שלישי' אחרים שנים מהם עולים אל הכתר דזעיר ושליש השלישי עולה אל כתר דנוקבא. זהו דרך כללות עם שיש פרטות בענין הכתר דזעיר וכתר דנוקביה ע"כ קיצור הדרוש וזמ"ש נהיר עילא ותתא וכו' כי עמוד' דאמצעיתא שהוא הת"ת דזעיר אשר בו נפתח יסוד דאימא שבי החסדים נהיר עילא שהוא ג"ר דזעיר ותתא שה"ס קומת המלכות ולכל שאר סטרין שהם ח"ג נ"ה אבל היסוד אין בו רק כללות החסדי' וקו האמצעי דנוקבא מאירים בו ה"ג כמבואר במקומו. א"נ עילא ותתא הם נ"ה שנקראים מעלה ומטה ושאר סטרין הם ח"ג ויסוד והכוונה שיסוד דאימא שבת"ת דזעיר מאיר לכל הו"ק הוי"ה שמא דאחיד לכל סטרין הת"ת דזעיר נק' הוי"ה הוא אחיד לכל סטרין כמ"ש גם אפשר שכוין גם אל לאה ורחל ויעקב שכולם מאירים בהם החסדים והגבורות דזעיר וז"ש אחיד לכל סטרין:

17 אפריש מחלוקת למהוי כול' שלים פי' כי עמודא דאמצעית' שהוא הח"ת דזעיר אפריש מחלוקת שבין חסד וגבורה כי החסד רוצה לזכות הבריות והגבורה רוצה לחייבם אבל עמודא דאמצעיתא שחציו חסד וחציו דין לפעמים עושה חסד אף עם הרשעים ולפעמי' עושה דין אף עם הצדיקם וזהו שלימות אמיתי למהוי כולא שלים:

18 ויקרא זמין ר"ל עשה קריאה והזמנה גדולה כהזמנת אורחים הנקרא קריאה ואינו מזמינם עד שמכין מה שיאכלו כן המאציל העליון קרא וזמין האי אור ולא זמין יתיה עד שתכין לו הארה גדולה ושפע גדול להוסיף בו הארה גדולה כדי שיהיה בו כח להוציא היסוד וז"ש לאפקא וכו' דהוא יסודא דעלמא כמ"ש לקמן ומההיא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמא ואמר וסליק עד נקודה קדמאה ונטיל ואחיד תמן חילא בתוספת כח להוציא היסוד והגם שבשעת אצילו' הת"ת בודאי שנאצל בו גם היסוד מ"מ לא עמד היסוד לגמרי עד שנתוספה הארה גדולה בת"ת ואח"כ נגמר היסוד ומה גם לפי מ"ש הרב בענין קו המדה כי הלא הזעיר מתחלה לא היה רק ו"ק ואח"כ הגדיל עד עשרה כי עלו ב' שלישי החסד עם פרק עליון דנצח דאימא ונעשית חכמה דז"א מג' פרקים כי לכל ספירה יש בה ג' פרקים ונשאר פרק תחתון דחסד ועלה אליו פרק עליון דנצח דזעיר ונתתברו עם פרק אהצעי דנצח דאימא ונעשה חסד דזעיר מג' פרקים ונשארו ב' פרקים בנצח דזעיר עם פרק תחתון דנצח דאימא ונעשה נצח דזעיר מג' פרקים וכן הענין בקו שמאלי דזעיר עם הוד דאימא וכן קו האמצעי דזעיר עלו ב' שלישי ת"ת דזעיר עם שליש העליון דיסוד דאימא ונעשה דעת דזעיר ושליש אמצעי מת"ת זעיר עלה אליו שליש העליון דיסוד דזעיר ונתחברו שניהם עם פרק אמצעי דיסוד דאמ' ונעשה דעת דזעיר ושליש הנשאר מת"ת דזעיר עלה אליו שליש העליון דיסוד דזעיר ונתחברו שניהם עם פרק אמצעי דיסוד אימא ונעשה הת"ת דזעיר משלשה פרקים:

19 ונשאר ביסוד דזעיר ב' שלישים והנה יסוד דאימא קצר ואינו מגיע רק עד החזה ושם נשלמת עטרת יסוד דאימא:

20 ונמצא כי הדעת לקח ב' שלישי הת"ת שעלו למקום הדעת עם היסוד דאימא ונעשה הדעת וכן הת"ת לקח שליש תחתון של ת"ת דזעיר עם שליש העליון של יסוד דזעיר שעלה למקום הת"ת ושנתחברו שניהם עם עטרת יסוד אימא ונעשה ת"ת דזעיר:

21 אמנם היסוד דזעיר לא נשאר בו רק ב' שלישי היסוד דזעיר אבל מאימ' אין לו כלום ולכך היסוד הוא יוסף הוא "יפה "תואר "ויפה "מראה ר"ת יתו"ם מאמו ואין בו רק ב' שלישי היסוד ואי אפשר להיות כל ספירה רק משלשה שלישים. ולכן בהכרח צריך שיתוסף הארה גדולה מלמעלה לעמודא דאמצעיתא שהוא ת"ת דזעיר כדי להוציא היסוד שלם וכמה מיני הארות נתוספו להוציא היסוד דזעיר. א' מ"ש הרב ז"ל שעלו חג"ת דזעיר ונעשו מהם חב"ד ועלו נה"י דזעיר ונעשו מהם חג"ת דזעיר ונשאר זעיר בלתי נה"י ומהארת החסדים והגבורו' שביסוד אימא הנתון בחזה דזעיר נתפשט אורם ונעשה היסוד דזעיר:

22 ולכאורה זה הדרוש קשה עם הראשון אבל אינה קושיא כי מ"ש עלו חג"ת ונעשו חב"ד לאו דווקא כי לא עלו רק ב' שלישים העליונים דחסד וב' שלישים העליונים דגבורה וב' שלישים העליונים דת"ת וכיון שעלו הב' שלישים העליונים שהם ודאי גדולים מן הנשאר: הוי כאלו עלו כל חג"ת ונעשו חב"ד וכיון שעלו שליש העליון דנצח ושליש העליון דהוד שהוא העליון והעיקרי עם שנשארו ב' שלישים התחתונים דנו"ה אינם נחשבים לערך העליון שהעליון כולל כל מה שתחתיו וגדול מכולם לכן אמר שעלו נה"י ונעשו חג"ת. ומ"ש ונשאר בלי נה"י לאו דווקא אלא שנשארו חסרים ונגמרו ונתקנו מהארת החו"ג שביסוד אימא:

23 עוד הארה אחרת יש ליסוד שעל ידה נגמר ונעשה מן ברא אבר ובולט והוא הארת מזל ונקה בסוד קונה הכל: כי ע"י הארת מזל ונקה הרמוז בתיבת קונה הוא קונה הכל היסוד הכק' כל וז"ש דזמין והוסיף הארה בעמוד' דאמצעית' וכו'. דעליה קיימי עילאין הכוונה שכל הספירות העליונים אינם יכולים להשפיע אל המ' רק על ידי היסוד ונמצא כי כל העולמות עליונים ותחתונים אינם יכולים לעמוד בלתי יסוד:

24 ומההוא אור שלים גרסי' יסודא חי עלמין דאיהו יום וכו' ק"ק והלא הח"ת דזעיר נוטה לימין והיסוד דזעיר נוטה לשמאל בסוד יצחק קץ חי וי"ל מ"מ כיון שטיפת החסד תמיד בפי האמה בסוד אור זרוע לצדיק לכן אמר דאיהו יום מסטרא דימינ'. עוד י"ל דלא קרי ליה יום מסטרא דימינא אלא לערך המלכות שאמר בה קרא וזמין מסטרא דחשך. חד נוקבא סיהרא דשלטא בליליא ופי' כמ"ש הרב ז"ל שהחסדים מגדילים זעיר והגבורות מגדילים הנוקבא וז"ש מסטרא דחשך חד נוקבא:

25 עאל ימינא פי' חסד בההוא עמודא שלים דבאעצעיתא והוא הת"ת ובספר ערוגת הבושם כתב וז"ל קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא. פי' הוא ת"ת חד נהירו דאיהו יסודא דעלמ' ומההוא וכו' פי' כי מהאור שהוא חסד המתרבה בת"ת ממנו יוצא היסיד שכולל ה' חסדים ומההוא אור שלים עמודא דאמצעית' הוא סוד הדעת שמתפשט בת"ת ואח"כ בנה"י שהוא צ דצלם שכולל כל ה חסדים כי הה' חסדים מתפשטים בצ' דצלם כמ"ש בדרושי הצלם וכל הצדיק דצלם עם הה' חסדים כולם יורדים ליסוד ולכן נק' היסוד צדיק כי הוא כולל כל הצדיק דצלם ונקרא יום כי בו מאירים כל הה' חסדים שהם יומא דכולהו. עוד ידוע כי צ דצלם הוא פנימות זעיר ל מקיף מ דצלם מקיף למקיף והצ' היא נה"י דבינה. לחג"ת שלה מ דצלם הוא כחב"ד שלה וכל זמן שהצלם הוא מאיר בזעיר אזי היסוד מאיר ג"כ ברזא דשמש שמאיר ומבהיק באורו הגדול עד שבולט מרוב אור החסד בסוד היסוד ואז גריעו דלילה שהוא יסוד דמלכו' שהוא לילה מרוב הדינים שנקבצים שם וסותמים את פתחה והוא אשתלימ' בתוספת האור שביסוד בחי' מוסף ואז לילה כיום יאיר שהוא יסוד וחשיכה שהם הגבורות כאורה שהם החסדים עכ"ל:

26 כליל ברזא דשמאלא פי' חסד נכללובו הגבורות ואח"כ נכנס בת"ת עד נקודה קדמאה פי' אבא:

1 חילא דתלת ניקודין הם חב"ד דאבא כי חול"ם היא חכמה מלשון והחלימני שורק הוא דעת שמקשר הו"ק חיר"ק היא בינה מלשון חרק שיניו ומוחין אלו הם מוחין דגדלות דאבא שמקבל זעיר ולכך אמר עאל ימינא וכו' שח"ג כלולים בת"ת וכאלו חג"ת כולם עלו לקבל מוחין דאבא חכמה דאבא בקו החסד ובינה בקו הגבורה ויסוד דאבא בת"ת דזעיר ומוחין אלו הם חיי זעיר כמ"ש החכמה תחיה בעליה ובסוד ימותו ולא בחכמה:

2 כשנכנסים מוחין אלו בזעיר הנה יסוד אבא מהחזה ולמטה הוא מגולה מבלי מסך יסוד אימא ונ"ה דאבא ג"כ מאירים בקו אמצעי ומהארתם יוצא היסוד דזעיר עם הארת החו"ג דאימא שמגולים לגמרי וז"ש ואתחבר כולא בעמודא דאמצעיתא. פי' שנתחברו כל ההארות בין דאבא בין דאימא ואפיק יסודא דעלמא שהוא יסוד דזעיר ופירשנו תלת ניקודין דהכא הם חב"ד דאבא לפי שמדבר אחר לידת זעיר דהיינו בעיבור שני דמוחין. אבל לעיל דף ט"ו ע"ב שאמר רזא דתלת ניקודין חול"ם שור"ק חיר"ק וכו' שמדבר בעיבור ראשון כמ"ש שם בשעתא דנפק וכו' פשט הלשון מורה דג' נקודין הם ו"ק דזעיר וחולם הוא בת"ת וכולל עמו ח"ג וחיר"ק בנצח וכולל עמו הוד ושור"ק ביסוד הם ו"ק דזעיר ששרשם מאריך וקבל הטיפה אבא ונתנה לאימא ואז נתקשרו ג' כלילן בג' בתוך אימא וז"ש שם ואיכללו דא בדא ואח"כ נולד זעיר ומ' כלולה עמו:

3 שמאלא להיט בתוקפא וכו' פי' הגבורות שבזעיר הם דינים תקיפים וקודם שינתנו לנוקבא מתמתקים וז"ש להיט בתוקפא שהם דינים אבל וארח כמו שמריח ריח טוב ושמח כך הגבורות הריחו ריח טוב ונמתקו. ומפרש מהיכן הריחו ריח טוב זה יאמר בכולהו דרגין ארח ריחא. פירוש מהפרצופים העליונים דהיינו מגבורו' דאימא ודאבא ואריך ועתיק: מכח גבורות הממותקים הללו נמתקו גבורות אלו שבזעיר. להיטו דאשא פי' מהארת הגבורות. אפיק האי נוקבא פי' מ' דאצילית שבנינה מהגבורות כנז':

4 יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא וכו' פי' כנז"ל שיסוד זעיר נעשה מהארת חו"ג דאימא המגולים לגמרי ומהארת מוחין דאבא המגולים מהחזה ולמטה וז"ש מההוא תוספת נהורא דהוה ביה:

5 דאמצעיתא אשתלים פי' שנשלם באורות דאו"א ועביד שלם לכל סטרין: שמכריע ומקבל מקו ימיני ושמאלי ובספר ח"י כתב בדף קי"ח וז"ל כיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים וכו' ואקרי מוסף' וכו' התבונן בסוד מוסף אשר ביסוד יוסף הצדיק נאדר כמ"ש בזוהר כיון דההוא עמודא וכו' וכן בתיקונים אמר ואיהו תוספתא מסטרא דחי עלמין דאיהו מוסף שבת. ותשכיל באשר עתה סוד מלכות גדילים תעשה לה בעלייתו של בעל ורוזנים נוסדו יחד ישראל ורחל יחדיו שוו בשיעוריהן וישתוו היסודות מוסדות תבל ואומרים במוסף תקנת שבת כמ"ש בזוהר ת רשים רשימו דעתיק יומין דלית דכוותיה כי בסדר תשר"ק כ"ב אותיות אשר היו למאורות במוחא עילאה מתתא לעילא תהיה אות ת בעתיק. ובמוסף צ"ל זכר למעשה בראשית כי עתה ב' היסודות דזו"ן שוין במעשה בראשית. וע"ש חיוב חזרת מוסף וכן בערבית יש לאומרו משא"כ בשחרית שאין לאומרו והטעם ע"ש:

6 אתוסף ביה נהירו מלעילא פי' מאו"א ומכל סטרין מכל הו"ק קבל הארה בחדוה דכולא ביה פי' היסודות דאו"א נקראים חדוה והם מגולים מן החזה ולמטה ומהארתם יוצא היסוד. כל חיילין לתתא וכו' פי' כל הנשמות והרוחות יוצאות מיסוד ואין לך נשמה שאין יוצאים עמה כמה מלאכים כ מ"ש בזוהר די"ב ע"ב וז"ש חיילין שהם המלאכים שיוצאים עם רוחין ונשמתין. ברזא ה' צבאות. ר"ל הרוחין ונשמתין וחיילין שיוצאים הם ע"י צבאות שהם נה"י. אל אלהי הרוחין היא המ' והכוונה כי ע"י נה"י ומ' יוצאים הנשמות כי נה"י מבשלים הזרע ונותנים ליסוד והיסוד למ':

7 תיאובתיה לאתכללא בימינא פי' כי הגבורות אחר שנכללו עם החסדים ונחלש תוקפם ונמתקו אזי הולכים לתקן הנוקבא כדמפרש ואזיל כד שרי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים פי' כשהתחילה המ' להתקן בסוד ה תתאה ובסוד קטנה ועדיין לא נגמר תיקונה אזי הגבורות נכללו עם החסדים שביסוד זעיר שירדו הגבורות שם כדי להתמתק עם החסדים כמ"ש הרב בדרוש הנקבה שתחילה נקראת ה תתאה ואח"כ נקראת קטנה והקטנה היא בת י"ב שנים ויום א' ובשתי שנים הראשונים נכנסו בה פרקין תתאין דנ"ה דזעיר ובשתי שנים השניים פרקין אמצעיים ובשתי שנים השלישיים נכנסו בה פרקין עילאין דנ"ה דזעיר ובשנה הז' חצי שליש חסד וכו' ובשנה ח' יצאו הגבורות מיסוד זעיר אחר שנמתקו שם עם החסדים וירדו אל דעת המ' וע"ש באריכו': נמצא אחר שהתחילה המ' להתתקן מנה"י דזעיר ועדין לא נגמר תיקונה אזי ירדו הגבורו' מיסוד דאימא ליסוד דזעיר להתמתק בחסדים אשר שם. ואח"כ הלכו לדעת המ' להגדילה ולגמו' פרצופה וז"ש כד שרי לאתפשטא וכו'. פי' כשהתחילה המ' להתתקן מנה"י דזעיר ועדיין לא נגמר פרצופ':

8 ההוא חושך עאל וכו' פי' הגבורות ירדו מיסוד דאימא ליסוד דזעיר להתמתק בחסדים אשר שם:

9 ואשתאר בגריעו האי לילה פי' ביני ביני קודם ירידתם לדעת דמ' נשארה המ' בגריעו שאין מגדיל פרצופה אלא הגבורות ובהיותם עדין ביסוד דזעיר ולא ירדו לדעת דמ' המ' היא גרועה מבלי הגדלה:

10 חשך גרע נהוריה פי' אור הגבורות גרוע מאור החסדים אפיק דרגא בגריעו היא המ' דלית לה מגרמה כלום רזא דנקודה עילאה פי' אבא הרמוז ביו"ד דויקרא:

11 עמודא דאמצעיתא הוא הת"ת הרמוז בוא"ו דויקרא בכל סטרין. פי' הת"ת כולל כל הו"ק: דע"ב אתוון כתוב בגליון מחכמים קדמונים יום עם ו"י דויקרא גי' ע"ב עכ"ל. ועוד נראה דקאי על כל הנז"ל יהי אור הוא חסד ויהי גבורה וירא אלהים את האור זה ת"ת והם ג' ע"ב ע"ב דחסד ע"ב דגבורה ע"ב דת"ת והם ג' ע"ב דויסע ויבא ויט ושרשם ממזל הח' דאריך וז"ש הכא רזא דשמא דע"ב אתוון: ומ"ש גליפא דכתרא עילאה כי חקיקתם מאריך ממזל הח':

12 יהי רקיע הכא בפרט פי' לפי שאמר לעיל בדף י"ו יהי אור מהכא איהו שירותא לאשכח' גניזין היך אתברי עלמא בפרט שר"ל יהי אור הוא חסד דזעיר שהוא ראשון שבו"ק. אמר ג"כ על יהי רקיע הכא בפרט. שר"ל יום שני הוא גבורה והוא שני שבו"ק ונתעוררה מחלוקת בין חסד וגבורה לפי שהם הפכיים זה מזה והוצרך הרקיע שהוא הת"ת לעשות שלום ביניהם וז"ש הכא בפרט שהוא על גבורה דזעיר יום שני:

13 רזא לאפרשא וכו' הוא רקיע שמפריש בין מיין עילאין חסד דזעיר ובין מיין תתאין גבורה דזעיר: ומ"ש ברזא דשמאלא קאי על מיין תתאין שהם ברזא דשמאלא שהוא גבורה: בין דא לימינ' בין הגבורות לימין שהוא חסד שלימא דכול' פי' דק"ל הרי כבר נזכרו יהי אור חסד ויהי אור גבורה את האור ת"ת ותירץ ימינא וכו' פי' שחסד יומא דכליל כולהו ולכך בחסד שהוא יום ראשון נזכרו חג"ת דזעיר ואח"כ נזכרו כל אחד ביומו אתער מחלוקת בינו ובין הימין:

14 אתתקף אשא וכו': פירוש כאשר נתעורר השמאל במחלוקת עם הימין דהנה השמאל הוא דינים תקיפים ומחמת המחלוקת אתתקף אשא דרוגזא כאדם גבור שגבורתו אינה נגלית כי אם בשעת מלחמה ומחלוק' עם היות אש גבורתו תמיד כמוסה בתוכו כן למעלה עם היות שהגבורה היא דינים עכ"ז אין אש הרוגז ניכר ונגלה רק בשעת המחלוקת. כי אשא דרוגזא היה בה מתחלה ובשעת המחלוקת אתתקף:

15 מההוא מחלוקת גיהינם פי' הגבורה עם שהיא דינים תקיפים אין כח בס"א להתעורר לקבל דיני הגבורות עד דאשא דרוגזא אתתקף ואז מחמת הדינים התחתונים של הגבורה עם שהם דינים קדושים בהשתלשלותם למטה מחמת תוקף המחלוקת הם הולכים ומתמלאים ממילוי למילוי עד אין קץ ומילוי הוא דין ומריבוי מלויים והשתלשלותם יוצאים מהם דינים דלא קדישין קליפה סוד סיגי הזהב והענין כי החסד אעפ"י שמשתלשל למטה אורו זך כבראשונה וז"ס אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו כי מן החסד דזעיר עד המ' מתפשטים החסדים ואין בהם עיבוי רק אורם זך ובהיר כבראשונה כמ"ש בזוהר על פ' ויקרא אלהים לאור יום ולכן לא תמצא שמצריך תנופה בכסף כי הכסף אעפ"י שמתפשט למטה אורו זך ואין בו סיגים כלל:

16 אמנם גבורה שהיא הזהב נאמר בה תנופת זהב כי צריך להניפו ולהרימו למעלה כדי שלא ישתלשלו ממנו הסיגים כי אם ישתלשלו למטה נפקין מניה דינים דלא קדישין סיגי הזהב בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כי קודם השתלשלותו אין בו כיהוי עינים אמנם כי זקן שה"ס השתלשלו' אז נתעבה האור והוכהה ויצאו ממנו דינים עבים ותקיפין ומהם יוצאים. דינים דלא קדישין וכל זה ע"י תוק' המחלוקת ויצא גיהנם שהיא הקליפה המתעורר' משמאלא שהוא שרשה ונדבקת בו לינק ממנו:

17 חכמתא דמשה וכו' פי' מרע"ה כשראה מחלוקת קרח שהוא לוי מהשמאל עם אהרן שהוא הימין: ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך היה במעשה בראשית וז"ש בעובדא דבראשית וכו':

18 יום תליתאי עאל בינייהו וכו' הגם שאמר הכתוב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל עכ"ז לא אבדיל עד דאתא יום תליתאי כמ"ש לקמן ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין מחלוק' לא אתבטל עד יום ג' וז"ש כאן עמודא דאמצעיתא הת"ת שהוא יום ג' עאל בינייהו בין מים למים בין חסד דזעיר הנזכר ביום א' ובין הגבורה הנזכר ביום ב'. וברמז בעלמא נרמז הרקיע ביום ב' שכיון שבא יום ב' שהוא גבורה ממילא תתעורר המחלוקת בין יום א' ובינו מיין עילאין ותתאין ובא הרקיע שהוא ת"ת לעשות שלום אמנם עיקר השנום לא נעשה עד יום ג' ומחלוקת לא אתבטל עד יום ג':

19 ואסכים מחלוקת וכו' כי הרקיע הועיל דווקא להפרידם שלא ילחמו זה בזה אבל ביום ג' אסכימו ואתיישבו כל אחד על מקומו בשלום. ומה שנראה מלשון זה האחרון דמיין עלאין הם מיין דוכרין ומיין תתאין מיין נוקבין היינו הך דעיטרא דחסד הם מיין דוכרין ועיטר' דגבורה הם מיין נוקבין וגיהנם נחית לתתא מאחר שנעשה שלום בין ח"ג לא נשאר מקום אל הקליפה לינק מן הגבורה הרבה כבראשונה אלא כדי חיותה: ושמאלא נכנס ונכנל בימין והוה שלמא בכולא. קרח באהרן פי' כי מצד קרח באה המחלוקת ולא מצד אהרן כלל כי כן במ"ב השמאלא בא לעשות המחלוקת עם ימינא. אמר לי אתחזי גרסי' כי משה הוא בת"ת:

20 ולא בעי שמאלא כי קרח לא רצה להשלים ודאי גיהנם כמו במ"ב דאתתקף שמאלא ונברא גיהנם כן במעשה קרח נתעוררה גיהנם לקראת קרח:

21 ולאתכללא בימינא מן הראוי היה שהשמאל קרח יהיה נכנע ונכלל בימין הוא לא בעא להיות נכנע לאהרן לכן ייחות לגיהנם:

22 ואכחיש עובדא דבראשית שאז מיד כשבא יום ג' הסכים ועשה שלום ביניהם אבל קרח גם אחר שבא מרע"ה שהוא כנגד הת"ת לא נתרצה אליו להשלים. ואתדחי איהו לבר פי' מרע"ה נדחה לחוץ כי לא רצה קרח בו ובשלומו לכן ויחר למשה בשביל הפגם המגיע לו מקרח כי הוא שכנגד הת"ת ראוי לו שיעשה שלום על ידו:

23 מאד על דאכחישו וכו' ששם נכנע השמאל וקרח לא רצה להיכנע לפני אהרן וחטאו לבריות וחטאו לשמים בהצותם על ה':

1 דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק וכו' לפי שקרח נחית לגיהנם דומיא דתחלת המחלוקת של מ"ב שבה נברא גיהנם וכשנכנע השמאל לפני הימין ירד גיהנם למטה כי לא נשאר לו דביקות עם השמאל. כן ע"י מחלוקת קרח נתעורר גיהנם אך קרח לא עשה שלום לבסוף כמו מ"ב שע"י השלום נתרחק הרע שהוא גיהנם לגמרי וירד למטה ונשאר השמאל זך ונקי בלי רע כלל. אמנם קרח לא נפרד מהרע אלא. אדרבה הוא ירד לתוך הרעה שהוא גיהנם:

2 אבל מחלוקת הלל ושמאי הוא דומיא דמ"ב כי אחר המחלוק' עשו שלו' ביניהם ונכלל שמאלא שהוא שמאי בימינא שהוא הלל וזו היא עלייתו סליק ולא נחית כמו במ"ב כשנכלל השמאל בימין סליק לעילא. כי אותם המילויים שנתפשטו מהגבורו' עד שיצאו סיגי הזהב עתה כאשר נכנע שמאלא לפני ימינא חזרו המילוי' ועלו אל מקורם ונמתקו והוסר מהם הרע וירד למטה כי לא נשאר לו דביקו' עם השמאל. והשמאל עם המילויים עלו ונכללו בחסד. כי החסד גבוה מן הגבורה ועלייה אליו תקרא סליק ולא נחית כאשר בראשונה שהיה משתלשל ויורד ממילוי למילוי עד שלמטה יצאו סיגי הזהב כי הזהב נאמר בו תנופה צריך להתעלות למעלה ולא להשתלשל למטה:

3 ואתקיים באורח מישור נודע מ"ש הזוהר על פסוק וחכך כיין הטוב הוא חמרא דמינטר. הולך לדודי דא יצחק לחדתא ליה לאתכללא שמאלא בימינא וזהו למישרים. פי' מלת מישרים התכללות שמאל בימין וז"ש כאן ואתקיים באורח מישר מלשון מישרים ואתקיים השלום ביניהם לעולם. אי נמי ואתקיים פי' כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים כי יצתה ב"ק ואמרה אנו ואלו דברי א"ח כי גם דברי שמאי יש להם שרש למעלה. ועם שאין הלכה כמותם בעוה"ז סופה להתקיים לעתיד. וכמ"ש האר"י ז"ל על משנה זו שלעתיד בזמן המשי' תהיה הלכה כבית שמאי ודברי שניהם קיים ואמת וקדוש ברוך הוא אפריש בינייהו ואסכים לון:

4 דא היא מחלוקת לש"ש כי כוונת שניהם לקשט המ' בחדושי ודיני התורה ומ' נקרא' שם של שמים שהוא ת"ת דז"א גם לאה נקרא שם. וגם היא תתוקן בתור' אמת:

5 ושמים שהוא ת"ת דזעיר השלים ביניהם ולכן נתקיימו דברי שניהם כמו במ"ב שיום ג' שהוא ת"ת הפריש ביניהם בתחלה באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל. ולבסוף הסכים ביניהם. ועיין בתיקונים דף ט"ו ע"ב שפירש מחלוק' לש"ש שכוונ' שניהם להתקרב למאצילם ולמהוי קדם מלכא. משא"כ בקרח:

6 מלי דאורייתא שגזרה אהרן דווקא כהן רזא דא בספרא דאדם ענין מ"ב ומחלוק' קרח ומפרש ואזיל שמצא כתוב שם:

7 חשך כד אתער היא גבורה דזעיר כשנתעוררה להלחם עם החסד בתוקף גבורתו ברא בו גיהנם כי מהגבירו' יצאו סיגים כנז"ל:

8 דשכיך רוגזא שנכנסו מתווכי שלום ביניהם אתער מחלוק'. בגוונא אחרא גרסי'. ופי' כשני בני אדם שמתווכחים ביניהם ברחימו ובנחת על מה שעבר' וכשמתנצל כל אחד אז נקשרת אהבתם כי לא נשארה טינא בלבם. חד שירותא פי' במ"ב היו ב' מחלוק' אחד באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל שהיתה מחלוק' גמורה ובתר דשכיך רוגזא היתה מחלוק' דרחימו וז"ש ויעש אלהים את הרקיע ויבדל. כי גם בהתווכחו' של רחימו צריך מתווך שלום ביניהם שלא יחזרו למחלוק' מתוך שמזכירים מה שעבר ויחרה אפם יאמר המתווך שוב מחרון אפך שכבר מחלת וזה דרך משל מהגשמי אל הרוחני:

9 וסופא דלהון בנייחא: אף שמתייסרים סופם לישב בעוה"ז בהשקט ומנוחה ולתענוג עוה"ב אי נמי דרך הצדיקים אף על פי שעושים מריבה בקשיו. לבסוף עושים שלום כמו מ"ב: לא כן הרשעים עברתם שמרה נצח. קרח וכו' אלו עשה לבסוף כמו מ"ב ונכנע לפני אהרן הוה סליק לעילא להכלל עם אהרן וגיהנם תפרד ממנו ותרד למטה ולפי שנשאר בתוקף מחלוקתו כמתחלה והוה שירותא דמחלוק' לכך ירד ונדבק בגיהנם:

10 שמאי סופא דמחלוק' כל מחלוקתו היתה מחלוק' דרחימו שהיתה במ"ב לבסוף בתר דשכיך רוגזא:

11 ורזא יהי רקיע ויהי מבדיל זוהי מחלוק' דרוגזא כקרח בעו"הז. בעא לאפרשא וכו'. כי כאשר הרקיע שהוא רמז אל הת"ת בעא לאפרשא אתער גיהנם כי לא הועיל הרקיע שנברא ביום ב' ואדרבא כד בעא לאפרשא אתער וכו' כשנים המריבים והמתווך אוחז באחד מהם לשים שלום. ולהיות שאין המתווך אדם חשוב כ"כ נשמט ממנו הלוחם ותבער בו חמתו. עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. שהוא ביום ג' זמן האמיתי של הת"ת. וכדין ויעש אלהים את הרקיע:

12 אתער מחלוק' דרחימו וכו' כמחלוקת שמאי שהיה לעמוד על אמיתת ד"ת הוא קייומא דעלמא אמיתות תורה שבע"פ ועוסקים בה ברחימו וחביבו למתק דיני לאה ולקשט רחל. וכל א' סובר כך נאה קישוט זה לרחל כדי שתשא חן וחסד בעיני זעיר והועילה מחשבתם ועאלת ברחימו וכו' והות בקיומא שלים בזמן שמאי והלל תמיד בקישוטים נאים קייום בלי הפסק. הבדלה איהו ודאי שמאלא. ראיה ליום ב' שהוא רמז אל הגבורה מכריח הענין מאשר נאמרה בו הבדלה שאינה נזכרת אלא בשמאלא כתיב הכא וכו' מה הבדלה דבלוים שהם שמאלא כך של יום שני הבדלה שבו שמאלא גבורה. וזו הצעה להקשות ואי תימא וכו'. בשמעון אצטריך ותירץ לדעת יעקב שהיה משמש עם רחל ראובן אינו נחשב להתחלה ולכך לא סליק בשמא והתחלה היא משמעון ולוי שני ולעולם הבדלה בשני:

13 במוצאי שבת הבדלת מ"ב בין מים עליונים חסד למים תחתונים גבורה ושניהם קדושה רק שזה דין וזה חסד:

14 כן במוצאי שבת הבדיל בין כחות הקדושה השולטים בשבת לכחות השולטים בחול ולכן נקראים חול סלקא מגיהנם כי בשבת כל הקליפו' אסורים בנוקבא דתהומא רבא ושולטת עליהם שלהבת יה. ואחר הבדלה יוצאים ממאסרם בכח גדול ורוצים לשלוט במעשה ידיהם של ישראל שהם המצות והתפלות. וכשישראל אומרים ומעשה ידינו כוננה עלינו באות' שעה חוזרת הארת השבת להאיר בנשמותינו כמו אור חוזר כי תפלות של שבת העלו העולמות עד מקומם האמיתי ומשם נמשכת הארה לנשמותינו כל יום השבת. ובמ"ש מסתלקת ואנו חוזרים וממשיכים אותה ע"י ויהי נועם וכו' ועוד הארה שנית של ג' סעודו' שנסתלקה במ"ש אנו חוזרים וממשיכים אותה בעשות סעודה ד' וע"י יהי בנו כח להנצל מהקליפה בעת אכילתנו בחול. כי הקליפו' שולטים ומתחזקים בעת האכילה של חול יבכח סעודה ד' חוזרת הארת ג' סעודו' של שבת להאיר בכל סעודות החול. וכן ע"י רהי נועם וכו' ח זרת הארת תפלות של שבת להאיר בכל התפילו' החול בנשמותינו בסוד אור חוזר ועוזרת אותנו להתפלל בכוונה ולכן הקליפה מתקנאת באומרנו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וסלקא מגיהנם דאיקרי שאולה:

15 אי נמי מעשה ידינו הם הבנים הבאים מתשמיש ימי החול כי צריך סיוע גדול שלא תתערב הקליפה במחשבתו בשעת תשמיש ואז ב"מ הקליפה שולטת בזרעו. ולכן מתפלל ומעשה ידינו שהם הבנים כמ"ש בזוהר על פסוק וחבל את מעשה ידיך ועל פ' ילדיו מעשה ידיו יקדישו שמי. בהדס ויין הדס רומז לחג"ת דזעיר. והרב הצריך ג' בדים באגודה א' והאגודה רומזת למ' האוגדת האבות בקרבה ואנו מעוררים ד' רגלי המרכבה ובזה נפרדת הקליפה מישראל. ויין רומז ליין המשומר שהיא הבינה. ועי"ז ההוא סטרא עאל בשאול דכתיב וירדו וכו'. לדמות הבדלה של מ"ש להבדלה של יום ב' הנז' במעשה בראשית שאז יצא גיהנם כנז"ל עכ"ז כיון שנכנע שמאלא שהוא גבורה ע"י הת"ת שנשלמה פעולתו ביום ג' ועשה שלום והבדל ביניהם ונחית אז גיהנם לתתא. אבל בקרח כשעשו ישראל הבדלה מהם כמ"ש הבדלו אחר שקרח לא רצה בהבדלה ירד לשאול. ולשם יורדים הקליפו' כשעושים ישראל הבדלה במ"ש. והגם שפסוק הבדלו וכו' על כל ישראל ידבר. עכ"ז כיון שבקש מרע"ה רחמים ואמר האיש א' יחטא נאמר העלו מסביב. נמצא שאמירת הבדלו לא נתקיימה כי אם בקרח וסיעתו ולעולם הבדלה בשני הוא לוי כנז"ל:

16 בשירותא וכו' בתחלת תוקף הרוגז דאתער שמאלא מחמת זה נברא גיהנם ובאותה שעה נבראו המלאכים דמקטרגי בבריאה אדה"ר וכן כל שאר וכו' הם המלאכים הנבראים בכל יום ומתבטלים כמ"ש יוצר משרתים בכל יום ואתאכלו בנורא כי הם דינים תקיפין ולכך מתים כגוונא דא קרח לתתא שקטרג על כהונת אהרן:

17 אתפשט פשיטו להתיך תיבות המאמר כפי מה שנלע"ד שבסמוך אמר מיין עילאין דכורין מיין תתאין נוקבין בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו וכו' והכוונה כי מיין עילאין ותתאין נתערבו יחדיו. ומיין תתאין שהם גבורות ושמאלא הם בעלי המריבה והמחלוקת והם אשר נכנעו בגבול מיין עילאין שהם חסדים ולקחו ממיין עילאין ועירבו אותם עמהם ונמצאו מים במים מעורבים ביחד. כי כאשר נתגברו מיין תתאין ולקחו חלק ממיין עילאין ועירבו אות' עמהם ודאי שאותו חלק אינו נפרד ממיין עילאין אלא עדין הוא קשור במיין עילאין. ומיין תתאין אחוזים באותו החלק כי מיין תתאין רצו שאותו החלק יתהפך מטבעו ויחזור גבורות יען מתרבים עליו מיין תתאין ואחרי רבים להטות ומיין עילאין רצו להחזירו אל שרשו ואל מקומו שהם חסדים. וכוונת מיין תתאין שהם גבורות להתגבר על מיין עילאין שהם חסדים ולמשוך אותם מעט מעט עד שימשכו כולם אצלם ויתגברו עליהם ויתהפכו מטבעם שהוא חסד אל טבע הגבורות שהיא דין ואז לא ישאר מי שיחלוק עליהם. ובוודאי אם כן יהיה תחרב העולם כי הגבורו' מטבעם לחייב האדם בעוברו אפי' על דקדוקי מצוה. לכן בראו' מיין עילאין כן. גברו גם הם מצד החסד ולא הניחו להם אפי' חלק משהו ממיין עילאין מעורב בהם אלא אלו מושכים החלק ההוא לכאן ואלו מושכין אותו לכאן ונמצאו מיין עילאין ומיין תתאין אחוזים זה בזה ע"י החלק ההוא והם מעורבים אלו באלו ע"י החלק ההוא עד שנפרשו ע"י הרקיע שהבדילם והחזיר החלק ההוא של מיין עילאין למקומם. וז"ש אשתמודע מיין עילאין ותתאין. פי' כי מתחילה היו אומרים מיין תתאין אנו הם שראויים להקרא מיין עילאין ואתם תקראו מיין תתאין. ומיין עילאין אומרים להפך. עד שהפריש הרקיע ביניהם ואז הראה מעלת החסדים ונכנעו הגבורו' והכירו מקומם וערכם וידעו מעלת החסדים. וז"ש עד דאתפרשו לאשתמודעא וכו' ירצה מי הם הראויים להקרא עליונים ומי הם הראויים להקרא תחתונים. וזה ע"י שגזר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים דייקא ולא ישארו מעורבים אלא הרקיע יבדיל ביניהם. ולא יהיה זה הענין אלא אם יובדל החלק דמיין עילאין שנתערב במיין תתאין ויחזור אל מקומו ואז יבדיל הרקיע ביניהם. ואמר פשיטו דא מן דא ולא אמר עוד ודא מן דא שאז היה משמע שג"כ חלק ממיין תתאין היה מעורב במיין עילאין. כי זה אינו אלא חלק ממיין עילאין דווקא הוא שנתערב במיין תתאין. ועתה רצה הבורא שיחזרו אל מקומם. ואתפשט פשיטו שהוא החנק המעורב דבר מועט שמשכו אותו מיין תתאין אליהם. עתה חזר למקומו עם מיין עילאין שהם דכורין:

18 אל קטפא ימינא כמו כתפא ימינא דאריך אנפין שמשם שרש החסדים כנודע. אל גדול. חסד נק' אל גדול:

19 מן גו מייא לאשלמא וכו' פי' מיין דכורין נקראו אלהים כמ"ש בסמוך ומיין תתאין אדנ"י וכאשר גברו מיין תתאין לקחו הי"ם מאלהים והפכו אותו לטבעם טבע נקבה ונקר' ימה כי הי"ם זכר. וי"מה נקבה ולא נשאר במיין דכורין רק אל מאלהים. ועתה בבוא התיקון ועשו שלום נתפשט הי"ם מן מיין נוקבין ויתחבר עם אל ואז יושלם שם אלהים שהם מיין דכורין וז"ש לאשתלמא שמא אל. כי רצונו שיתפשט פשיטו שהיא הי"ם מן גו מייא שהם מיין תתאין להשלים מיין עילאין ויושלם שם אלהים:

20 ולאתכללא ר"ל ולאתכללא דא בדא שיוכלל שם אל בדא שהיא הי"ם הנק' פשיטו כנז' ושיעור הלשון כך הוא לאשתלמא שמא דא אל. וע"י מי יהי נשלם ע"י ולאתכללא שיהיה נכלל שם אל בההוא פשיטו שהוא הי"ם ואתפשט מאל אלהים. פי' כיון שנתחברו אל עם הי"ם ונשלם שם אלהים אז הי"ם אלין אתפשטו ואתהפכו למהוי: מיין תתאין ימ"ה כי ימה היא נקבה ונהפכו מזכר לנקבה. דאתפשט בשני פי' כשנברא הרקיע בשני שהבדיל ביניהם. נתפשטו מיין עילאין ונפרדו ממיין תתאין שהיו מעורבים ע"י שלקחו חלק מהם בחזקה כנז' למעלה:

21 מיין עילאין הי"ם זה הים גדול מביא ראיה כי הי"ם הם זכרים כי תחלה היו מחוברים עם אל ונקראים אלהים זכרים וסימניך זה הי"ם גדול לשון זכר הי"ם מיין עילאין הפוכא וכו' גרסי' ופי' ימה נקבה מיין תתאין הפך הי"ם כיון דאתתקנו וכו' שנכללו וחזרו למקומם שהוא תיקונם באמת אז אתעבידו כללא חדא כי נתחבר שם אל עם הי"ם ונעשו שם אלהים שם אחד. ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. כי שם אלהים נתפשט אפי' למלאכים שיקראו אלדים. מיין עילאין דכורין כמש"ל דכורין ונוקבין חסדים וגבורות:

22 מים במים כמש"ל דא אלהים מיין עילאין ומיין תתאין אד"ני גרסינן ולכאורה יקשה איך קרא למיין עילאין שהם חסדים אלהים. הלא הגבורות הם הנקראים אלהים אבל אחר שאמר מיין עילאין ותתאין הם ה עילאה ותתאה לא קשה מידי כי ה עילאה נקראת אלהים חיים והיא התבונה המלבשת אימא מהחזה ולמטה. אשר מבחינ' התבונה נקראת אימא דינין מתערין מינה כמ"ש ומסטרהא נפקי דינין. כי התבונה מסטרהא דאימא כי היא מלבישתה סביבותיה דנקראת סטרהא. אך עדיין קשה איך קרא לאימא מיין דכורין והיא נקבה והתירוץ כי אימא מסתיימת בדכורא שהוא זעיר שהיסוד שלה מסתיים תוך זעיר ולכן נקרא' דכורא כמו החסדי' שהם דכורא והגבורו' שהם יורדים למטה קרי להו אד"ני:

1 ועכ"ד כיון דאשתלימו מ"ד במ"ן גרסינן ופי' כיון שעשו שלום וחזר החלק שהיה מעורב למטה למקומו ונשלמו מיין דוכרין באותו חלק שלהם שהיה במיין תתאין אזי נשלם שם אלהים. ומתפשט אפי' במלאכים. עד יום תליתאי פי' אע"פי שהת"ת התחיל לעשות שלום בין ח"ג ביום ב' הנה עיקר השלום האמיתי הוא ביום ג' שרומז אל הת"ת:

2 בדוכתיה כדקא יאות פי' כל א' הכיר מקומו והגבורו' נכנעו לפני החסדים: ובגין מחלוק' דא אעפ"י דאיהו קיומא דעלמא לא כתיב כי טוב בשני דלא וכו' שלא נשלם המעשה עד יום ג'. ולא הוו תולדין בעלמא. כי בזמן שהאשה נכנעת לבעלה אז יהיה שלום ביניהם ויעשו תולדו' מתוקנים. ואשתמודעו שנפרשו מהמחלוק' ע"י שהכיר כל א' ערכו ומקומו. ומחלוק' ביה הוה יום תליתאי אסכים בכולא דהוא שמא וכו' פי' אע"פי שביום ב' התחיל הרקיע להבדיל ביניהם עדין המחלוק' היתה עד יום ג':

3 בגילופי הוי"ה גרסי' ה' עילאה ה' תתאה ו' בינייהו פירוש ח"ג הם בחינת ה' עילאה יתתאה כמש"ל ורקיע שהוא הת"ת הוא ו' י. ה' רקיעין כתב הרב כי ה' פעמים מים הם ה' גבורות וה' פעמים אור הם ה' חסדים וה' פעמים רקיע הם ה' ספירות זעיר שהם חג"ת נ"ה וז"ש ה' רקיעים כתיבי הכא. וחי העולמים אזיל בהו וכו' פי' מאלו ה' רקיעים שהם חגת"נה נמשך כח ליסוד זעיר ללכת אל המלכות ולהנהיג אותם ולנהלה בכל מה שתצטרך. כלילן דא בדא כל אחד מהקצוות כלול מכולם:

4 ע"י דאמצעיתא לא וכו' פי' ע"י הת"ת נכללו ח"ג זה בזה ואתיישרו עשו שלום ביניהם ת"ק שנין הם ה' חסדים דאילנא דחיי דביק בהו הוא יסוד דזעיר שהחסדים עיקרם בדעת וכללותם בה' קצוות וכללות כללותם ביסוד ומהם הנשמות באים כמ"ש הרב בליקוטים על פ' ורוח נסע מאת ה' וז"ש למיעבד איבין ותולדין: מימו דבראשית הם המוחין דאו"א הנק' ראשית אבא ב' בינה תחותוי על ידיה גרסינן אי נמי אילנא דחיי דביק בהו הוא זעיר שמתפשטים בו ה' חסדים בה' קצוותיו: ודוד מלכא נקיט כולא היא המלכות: ויחלק לכל העם וכו' הביא ג' פסיקים לפי שהמ' מחלקת שפע למלאכים ולישראל ולז' נערותיה. כנגד ישראל ויחלק וכו' וכנגד המלאכים תתן להם ילקוטון ולשבע נערותי' ותקם בעוד לילה וכו' וחק לנערותיה: דאתער מחלוקת היא המחלוק' הנז"ל שבין ח"ג:

5 הורפילא תוקף הדינים: דטיפסא שלהבת הרומז אל הדין: ר"ל ע"י תוקף השמאל נתרבו הדינים ומסיגיהם יצאו הקליפו' וז"ש ונפקו טסירין שהם הקליפו':

6 ואקרישו וכו' פי' שנקרשו ויצאו מסיגי הגבורו' בלי תערובת החסדי' וז"ש בלי לחותא: והוי דכר ונוקבא הם זו"ן דקליפה כמ"ש הרב שבאצילו' אין שם אלא זו"ן דקליפה בלבד. זינין בישין הם מיני קליפות אחרות שיצאו מזו"ן דקליפה. והכא תקיפו וכו' פי' בכל הקליפו' הנזכר אין תקיף כזו"ן דקליפה שעליהם אמר והכא תקיפו וכו'. רזא דערלה פי' משם אלהים דיוד"ין יונקים שהוא גי' ש עם ה' אותיות אלהים גי' ער"לה. אלין אתתקפר וכו' דכר ונוקבא הנז' אתתקפו במיני זינין תקופין. אפעה הוא דכורא דקליפה נח"ש היא נוקבא דקליפה:

7 אפעה אוליד לשבעין שנין גרסינן ופי' כי ודאי מין האפעה יש בו זכר ונקבה רק שכללותו נקרא זכר וכן מין הנחש זכר ונקבה שבו כללות שניהם נקרא נקבה. והאפעה שהוא הזכר מוליד לע' שנה כי יש לו ז' ספירות מחסד עד מ' כל א' כלול מעשר הם ע'. והנקבה שהיא הנחש אין בה רק ז' שנים כי היא בת שבע וכשיתחבר הזכר עמה לפי שהוא טפל אליה בסוד יותרת הכבד אזי אינם נגלים רק ז' שנים דנחש:

8 רזא דגיהנם היא הנוקבא כמ"ש הרב שיסוד ועטרה דקליפה נקראים שאול ואבדון וכולה בכללותה נקרא גיהנם בז' שמהן יצה"ר היא הנוקבא בסוד וחלק משמן חכה. בכמה דרגין וכו' פי' מכח זו"ן דקליפה אתפשטו כמה מיני טומאות שמטמאים בני העולם וכולא מרזא דשמאלא פי' שרש הקליפה מהגבורות:

9 טב וביש וכו' פי' משמאל שהם הגבורות יש בהם טב שהגשמים ורוב השפע בא מהם ומסיגיהם יצא יצה"ר שהם הקליפו'. ואיהו יישובא דעלמא פי' גם הקליפה הוא צורך גבוה ועל ידה נשמרים בני אדם מלחטוא מיראת היסורין והעונש. אי נמי טב וביש קליפת נוגה היא טו"ר וממנה יצה"ר רצה"ט כנודע וגדול כוחם של צדיקים הנלחמים ביצה"ר ובשבילם באה טובה לעולם וז"ש טב וביש ואיהו ישובא דעלמא:

10 די"ח אתוון כתב האר"י ז"ל דמוכח מכמה דוכתי שהיסוד יש בו שם שד"י ובו ששה צרופים הם י"ח אתוון ונודע כי ביסוד בא שפע וברכה לעולם בסוד ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ובשם זה הקב"ה משפיע ברכה לעולמו עד בלי די וז"ש וברכה ישובא דעלמא. ויש מי שפי' דקאי אדלקמי' יקוו המים באורח קו וכו' עד ומאן איהו חי עלמין ושם זה הוא ששה צירופי יה"ו שהם י"ח אתוון ונמשכים עד היסוד כמ"ש בתיקונים דע"ד ע"ב וז"ל פנה למערב בצדיק דאיהו עירוב דתמן מתערבין כל חיילין ואתכליל בח"י אתוון דאינון יה"ו הו"י וי"ה יו"ה וה"י הי"ו אלין אינון י"ח אתוין דבהון ח"י עלמין אתקרי וצדיק בהון אתקרי ח"י עלמין וכו' ע"ש באורך והכוונה שמתקבץ כל השפע ביסוד וממנו בא לעולם:

11 יקוו המים וגו' באורח קו וכו' כתב הרב ז"ל סוד קו המדה הם נה"י דאימא המתפשטים בזעיר לעשות מו"ק שלו עשר ספירו' כנודע חילוק פרקים דנה"י דאימא בכל ספירה וספירה מזעיר ונעשו עצם מעצמיו ובשר מבשרו וז"ש יקוו לשון קו המדה. והמים הם המוחין דזעיר הנתונים בנה"י דאימא. ואימא נקראת קו המדה כי היא נותנת מדה וקצבה לכל ספי' זעיר ואומרת לכל ספרה וספירה עד פה תבוא ולא תוסיף. והנה ג' קוים נתפשטו מנה"י דאימ' נצח דאימ' בח"חן דזעיר הוד בבג"ה יסוד בדת"י וכל א' בקו ישר וז"ש למהוי באורח מישור:

12 נקודה קדמאה הוא אבא שממנו יצאו כל הפרצופים ואפי' אימא הארתה ע"י אבא בסוד כולם בחכמה עשית להיכלא עילאה היא אימא שהיא היכל לאבא כנודע:

13 בקו מישור לשאר דרגין הוא מש"ל כי נה"י דאימא מתפשטים בו"ק דזעיר אתר חד וכו' הוא יסוד דזעיר שכולל כל הו"ק וכל החו"ג יורדים לתוכו כנודע מדברי הרב ז"ל. דכר ונוקבא כי ע"י היסוד מתחברים ונכללים זכר ונקבה זה בזה. המים דנפקי מלעיל מאת ה עילאה. הם המוחין דזעיר כמש"ל:

14 ו זעירא פשט הלשון על יסוד זעיר מדבר שנק' ו זעירא אלא דקשה מאי דקאמר אל מקום אחד הוא יסוד דזעיר ולכך נלע"ד ו זעירא הוא יסוד דאימא שגם ת"ת דאימא יקרא שמים ו גדולה ויסוד דאימא נקרא ו זעירא והוא מתחת השמים ופירוש הפ' יקוו המים שהם המוחין דזעיר שהם קו המדה ומהיכן יוצאים אלו המוחין אמר מתחת השמים שהוא יסוד דאימא ששם מתגלת הארת המוחין. כי מהחזה דזעיר ולמטה ששם נשלם יסוד אימא מתגלים המוחין. כי גם נ"ה דאימא הסתומים מכה בהם הארת יסוד אימא ומתגלים כולם מהחזה ולמטה וכן מוכח מדברי הרב בספר הכוונות וז"ל בזוהר בראשית דף י"ח על פסוק יקוו המים וכו' שה"ס כניסת המוחין ברישא דזעיר בסוד מדידו דמשחת' דקו המדה:

15 אל פי' כי הלא בינה דאבא היא חכמה דאימא והיא ד' יה"ו במילואם ל"א אותיות וזהו תיבת אל והם גי' מקום וזהו מקו"ם. ונכנסים בזו"ן הנקראים אחד א"ח ד' וזהו אחד עכ"ל. הרי מבואר כי אל מקום הוא רמז אל המוחין. ואח"כ בתיבת אחד הוא רמז כניסתם בזו"ן. ובשלמא אם נאמר מתחת השמים הוא יסוד דאימא א"ש קרא יקיו המים שהם המוחין שיצאו מתחת השמים שהוא יסוד דאימא והם רמוזים בתיבות אל מקום. ונכנסים בזו"ן שהם תיבת אחד:

16 אבל אם נפרש מתחת השמים הוא יסוד דזעיר לא א"ש ודוק כי נכון הוא. ה תתאה מלכו' דאצילו':

17 דא אתגלי וכו' כי מ' היא נגלית אבל ד' פרצופים העליונים מכוסים כי אריך נעלם גו או"א ואו"א גו זעיר וזעיר גו מ' נמצא שאין נגלית אלא המ':

18 קשורא דיחודא דעלמא עילאה פי' עלמא עילאה הוא זעיר והמקשר ומייחד ו"ק שלו הוא יסוד דזעיר:

19 ה' אחד הוא זעיר ושמו אחד היא מ' וז"ש תרין יחודין חד דעלמא עילאה וכו' פי' כמ"ש הזוהר בפרש' תרומם שצריך האדם לכוין בשמע ישראל לייחד ו"ק דזעיר ולהפרידם מהקליפה. והו"ק רמוזים בשית תיבין דשמע וג"כ יכוין כיחד ולהפריד מהקליפה ו"ק דנוקבא הרמוזים בשית תיבין דבשכמ"לו והם כ"ד וכ"ה דשמע ושניהם עולים מ"ט שערי בינה שהם השרשים של זו"ן ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. ובזה נחשב עליו כאלו קיים כל התורה כולה במ"ט פנים. זהו כללות לשין הזוהר שם. וז"ש כאן חד דעלמא עילאה שהוא ו"ק דזעיר לאתייחדא בדרגוי שמייחד אותם ומפרידם מס"א. וחד דעלמא תתאה הם ו"ק דנוקבא ג"כ לייחדם ולהפרידם מס"א:

20 קישורא דעלמא עילאה עד הכא איהו כמ"ש לעיל שהיסוד כולל ו"ק ומיחד אותם תמן אתבסם ואתקשר וכו'. פירוש שם ביסוד נתקשרו ו"ק כולם ונתייחדו על ידו: ומ"ש אתבסם כנודע מדברי הרב שיורדים ג' חסדים פחות שליש ליסוד זעיר. ואח"כ יורדים הגבורות ליסוד זעיר ושם נמתקים הגבורו' על ידי החסדים. וז"ש תמן אתבסם פי' ביסום הגבורות שם ביסוד זעיר.

21 כל דרגין וכל שייפין פי' דרגין הם החסדים והגבורות שיורדים ומתקבצים ביסוד זעיר. וכל שייכין הם ה' קצוות שהשפעתם מתקבצ' בו. והוו כולהו ביה חד וכו' הוא מה שאמר לעיל ששם נתבסמו ונמתקו זה בזה:

22 ולית דרגא וכו' פי' שאין נמתקים הגבורות עם החסדים אלא בירידתם ליסוד ונכנסים בו באורח סתים כי כשיורדים מיסוד אימא ליסוד זעיר הוא בהעלם גדול ובאורח סתים: בתיאובתא חד פי' כשיורדים החו"ג ליסוד זעיר החסדים מתאוים למתק הגבורו' והגבורות ג"כ מתאוים להתמתק ע"י החסדים:

23 עד הכא בדרגא דא אתייחד וכו' פי' ע"י היסוד מתחבר' המ' עם זעיר וקרא לזעיר עלמא דאתכסייא שהוא מלובש ומתכסה תוך הנוקבא מהחזה שלו ולמטה: עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא. פי' מלכו' מתייחד' ג"כ עם חיילותיה. איהו עלמא תתאה וקראה את. פי' את היא מ' וכבוד ה' היא מ' שמלבש' זעיר מהחזה ולמטה שכן ר"י קרי למאניה מכבדות':

24 כמראה הקשת היא מ' שהיא נגלית כן מראה הנוגה שהם חג"ת דזעיר שהם סתומים וכמש"ל. הוא מראה דמות כבוד ה' קאי על הקשת הנזכר ור"ל כמראה הקשת שהיא מ' כן מראה הנוגה שהוא זעיר: והקשת הנזכר הוא מראה דמות כבוד ה'. ודא איהו וכו' היבשה מלכו':

25 נתתי בענן מן יומא וכו' בסבא דמשפטים אמר וז"ל ויבוא משה בתוך הענן ענן דא מאי הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן. תנינן דההוא קשת אשתלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק ומניה חמא מה דחמא ואתהני מכולא עכ"ל. נמצא שפירוש את קשתי נתתי בענן שמלכו' שהי' הקשת מלובש' בענן שהוא לבושה ובאותו לבוש נתלבש מרע"ה ועלה לסיני וז"ל הזוהר פ' בשלח דנ"א מאן עמוד הענן רבי יוסי אמר דא הוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא ודא הוא עננא דעאל משה בגויה עכ"ל: וכתב הרח"ו בהג"הה דא הוא עננא הוא מיכאל דרגא דחסד ענן יומם נמצא שהלבוש של המ' שהוא ענן הוא מיכאל וכן ענן של משה ג"כ הוא מיכאל וז"ש בכאן את קשתי נתתי בענן הוא מיכאל שהקשת שהיא מ' מתגלו' על ידי מיכאל שהוא לבושה

26 ועוד נל"עד שהלבוש של המ' הנקרא ענן הוא סוד החשמל המלביש זו"ן מכל צדדיהם וגם מתחת רגליהם וחשמל גי' מלבוש כמ"ש באוצ"ח:

27 גם מרע"ה יש לו לבוש מהחשמל הנז' כמ"ש בזוהר פ' שמות דחפת ליה למשה בסטרא דיובלא וה"ס החשמל שמגין מהחיצונים וז"ש כאן נחתי מן יומא דאתברי פי' משעת בריאת ותיקון עולם האצילו' עשה המאציל העליון זה הלבוש למ' להגין שלא יינקו ממנה החיצונים וכשמתגלי' הקשת בעו"הז מתגלי' ע"י הלבוש שהוא הענן הנזכר:

1 אתער שמאלא וכו' פי' כשמעשה התחתונים מתוקן ומעלים ומורידים שפע גדול אז הקשת אינה נראית כדורו של חזקיהו ורש"בי ע"ה. וכשאין מעשיהם מתוקן ואין מי שיעלה מ"ן למלכות אז אתתקף שמאלא שהוא דין עד שקב"ה מקרב צדק מאיליו ומקשט המ' בקישוטין של חג"ת שהם ג' גווני קשת. ואז כשרואה המ' מקושטת מתעוררים הרחמים והדין נמתק:

2 נפקת רחל ותקש וכו' ז"ל הזוהר ריש פרשת חיי שרה בשעתא דדינא שרייא בעלמא ההוא בי דינא כאתתא דמתעברא וקשייא לאולד' וכד אולידת שכיך רוגזא. נמצא כשהשמאל אתתקף המ' מליאה דינים כאשה מעובר'. ורוצה להריק אותם על העולם להחריבו:

3 מיכאל בסטרא דא וכו': פי' הם מרכבה של המ' שמתראי' בה הארת חג"ת וענפיהם הם מיכאל גבריאל רפאל שהם ענפי חג"ת:

4 בגלגולא דחיזו דעינא גרסי' ופי' כן מראה הנוגה הוא זעיר שנוגה אורו זך הוא נהירו דאתכסייא וכו' שאינו נראה אלא בסתימ' העינים ורואה האדם ג' גוונים בדקות גדול כמ"ש בפ' וארא וז"ל ורזא דא סתום עינך ואסחר גלגלך ואתגליין וכו' והם גווני חג"ת כמ"ש הר"חו ז"ל שם בהגהותיו:

5 יחודא תתאה לפום וכו' פי' הגוונים של המ' תלויים בגוונים של זעיר כשמאירים של זעיר גם של המ' מאירים:

6 ה' אלהינו ה' הם חג"ת דזעיר ה' חסד אלהינו גבורה ה' ת"ת כמ"ש בכוונ' נטילת ידים. אי נמי ה' אלהינו ה' הם חו"ב ודעת המזווגם כמ"ש הרב בכוונ' ק"ש. ור"ל המוחין שבאים לאו"א. ואתקשרו אל מקים אחד פי' חג"ת דזעיר הארתם יורדת ליסוד שהוא מקום אחד אי נמי הארת המוחין יורדת ליסוד דזעיר כנודע:

7 יחודא חדא עילאה גרסי' והוא יחוד זעיר גוונין דקשת לתתא פי' מיכאל גבריאל רפאל שהם מרכבה דמ' והם הגוונים הנראים בקשת בעו"הז וז"ש לאתייחדא בהו חוור סומק וירוק פירוש לחבר עמהם הארת חג"ת עם ענפיהם שהם מיכאל גבריאר רפאל שהם נגלים. כגוונין סתימין הם חג"ת העיקרים:

8 בשכמל"ו יחודא לתתא יחוד ו"ק דמ' מן החיצונים כמ"של יקוו מדידו דקו ומשחתא פי' הם המוחין דזעיר כמ"של:

9 הכא שית תבין: פי' ז"א יש בו ו"ק וע"י המוחין נגמר פרצופו כנודע והכא שית תיבין פי' בשכמ"לו בהם נרמז פרצוף הנוקבא כמ"ש הרב ברוך חכמה דלאה. שם בינה דלאה כבוד חו"ג דלאה. מלכותו כתר דלאה. לעולם ו"ק דלאה. ועד מלכות דלאה:

10 משחתא בוצינא דקרדוניתא פי' היא בינה שהיא מודדת כל ספירה וספירה דזעיר ואומרת לה עד פה תביא ולא תוסיף כמ"ש לעיל:

11 מי מדד בשעלו מים מ"י היא בינה ן' שערי בינה מים הם מוחי ז"ון. יקוו פי' קו המדה. המים הם המוחין כמ"של. הכא שיעורא דיוצר עלמין. פי' קומת זעיר שיצר עולמות התחתונים מ' ובי"ע והוא שם מ"ה שבז"א. קדוש ק"ק דא איהו יקוו המים. כתב הרב ז"ל בכוונת הקדושה כי ק' ק' ק' להעלות חג"ת דזעיר בח"בד. ה' צבאות להעלות נה"י לחג"ת. ה' הוא יסוד. צבאות הם נ"ה עכ"ל עוד כתב בדרוש קו המדה דזעיר. כי חג"ת נעשו חב"ד. ונה"י נעשו חג"ת ונה"י דזעיר באים בסוד תוספת ע"ש: וז"ש ק' ק' ק' דא איהו יקוו המים שהם תיקון קו המדה דזעיר ע"י המוחין שח"גת נעשו חב"ד:

12 ה' צבאות דא איהו אל מקום אחד פי' כי מקום אחד הוא יסוד וכולל עמו נ"ה והכוונה שנ"הי דזעיר עלו ונעשו חג"ת ונה"י באים לו בסוד תוספת. ברזא דשמא דא. כתב הרב שחכמה דאימא שהיא בינה דאבא היא ד' יה"ו ויש בהם א"ל אותיות במילואם והם גי' מקום וז"ש אל מקום אחד ברזא דשמא דא שהם השמות הנז' ד' יה"ו. אי נמי הוי"ה בהכאה גי' מקום ולסך נק' היסוד מקום. וז"ש ברזא דשמא דא שהוא שם הוי"ה בהכאה: מלא כל דא ותראה היבשה פירוש תיקון המלכות ע"י המוחין ג"כ:

13 כוזו וכו' כתב הרב כשבאים מוחין לזעיר מתלבשים באהי"ה וכשבאים למ' מתלבשים בחילוף אהי"ה בו"כו עכ"ל וז"ש הכא בז"א ה' אלהינו ה': ובמ' חילופי השמות באותיות הסמוכות באב"גד. תדשא הארץ דשא עשב וכו' השתא אפיקת חילא כדמפרש לקמן שדשא וחצ ר הכל דבר אחד והם הבירורים שאנו מבררים ע"י תפלותינו ועולים בסוד מ"ן למ' ונעשים מהם מלאכים ויש מלאכים שמתים בכל יום ומתחדשים בכל יום כמ"ש יוצר משרתים. שחוזרת המ' ואוכלת אותם והם נקראים דשא וחציר ויש מלאכים שהם קיימים לעולם וע"י תפלותינו אנו מתקנים אותם בשפע גדול שמביאים אליהם מהמ' ועל ידם בא השפע אלינו ואלו נקראים עשב כמ"ש הזוהר לקמן וז"ש השתא אפיקת חילא הם המלאכים שנקראים דשא והמלאכים הנקראים עשב הוציאה אותם המ' אחר שעלו בה הבירורין בסוד מ"ן:

14 באינון מיין וכו' פי' בכח מ"ד שקיבלה מיסוד הוציאה אלו החיילות הנז' ואתר חד הוא יסוד דזעיר. ונגדין בנויה גו טמירו סתימאה פי' המים הנז' שהם מ"ד נגדין בתוך היסוד מהדעת דרך חוט השדרה כי משם באה הטיפה. טמירין עילאין הם הנשמות:

15 וחיילין קדישין הם המלאכים שכל אלו כבראים על ידי הבירורין שמעלים בסוד מ"ן למל' והם בחינת שם ב"ן ויורדים מ"ד שהם טיפת החסדים מן המוח עד היסוד ומתערבים מ"ד במ"ן ומהכל יחד נעשו הנשמו' והמלאכים:

16 מתקנן לון בתיקונא דמהימנותא וכו' קאי אעשב הנזכר בפסוק עשב מזריע זרע. ועל ידי הקרבנות או התפלות אנו מביאים להם שפע מהמ' ועל ידם בא השפע אלינו. אבל חציר בכל יום אוכלת אותם המלכו' כמ"ש לקמיה ועשב דא אזדמין לעבודת האדם וכו' משא"כ חציר:

17 על אלף טורין ז"ל הרח"ו בפ' פנחס בפסוק מצמיח חציר לבהמה אמר הרב זלה"ה שמלאכים אלו הם מבירורי המלכים שמתו והם זיקין דאתדעכו לאלתר ולכך הם מתים ומתחדשים בכל יום והטעם היותם מנהר דנור כי הוא סוד היכל הזכות וטעם שהם אלף טורין כי אל שד"י במילואו גי' אלף והם חנף הרים בעולם הבריאה עכ"ל הרח"ו ז"ל וז"ל הרב בסידור על פ' המצמיח הרים חציר הם אלף טורין דהיכל הזכות דבריאה מספר אל שד"י במילואו וגם הם מתחדשים בכל יום מנהר דנור וחוזרים ונשרפים והם מאכל השכינה עכ"ל: ועיין לקמן בפרשה זו בדף מ"ג בהיכל ד' שהוא היכל הזכות והם היכלין דאו"א דבריאה שאמר שמהיכל הזכות א תעביד נהר דנור וכו'. וכן אמר ג"כ בפ' פקודי בהיכל הד' שהוא היכל הזכות. והם היכלין דזעיר אנפין דבריאה כמ"ש באוצ"ח ואמר שם שמהיכל הזכות אתעביד נהר דנור וכו' בזה יובן לשון זה. מ"ש בהמה דרביע' על אלף טורין בהמה היא מלכו' גי' ב"ן ואלף טורין הם הבירורין של המלכים שנפלו בבריאה ששם אל שד"י במילואו גימטריא אלף:

18 אופנים בעשייה חיות ביצירה. כרובים בבריאה כמ"ש האר"י ז"ל כי מט"ט וסנדל הם נקראים זו"ן דבריאה:

19 וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם וכו' כמש"ל שאחר שעלו הבירורין למ' בסוד מ"ן ע"י תפלותינו ונעשה מהם חציר ועשב. החציר שהוא דשא אוכלת אותם המ' שחוזרים להיות חלק מחלקיה לפי ששרש הרפ"ח ניצוצין מז' מלכים דמתו ולכך אוכלת אותם ונעשו עצמותה וחלקיה אבל עשב אחר שנבראו אז ע"י תפלות או קרבנות מביאים להם שפע מהמלכו' וזהו תיקונם: ואח"כ על ידם בא השפע אלינו:

20 עץ פרי מלכות עושה פרי הוא היסוד וז"ש דכר ונוקבא הכי גרסי' אוף הכא אפיק איהו. וקאי על יסוד. ותימרות מאי תימרו' אלין אינון וכו' ואיקרון תימרו' עשן וכו' גרסי' וכן הוא בזוהר מדוייק: אפי רברבן הם ארגמ"ן שהם שנ"אן. כרובים אנפי זוטרי הם מט"ט וסנדל שנקראים כרובים בכל מקום:

21 ומצטיירן בהן ציורין גליפין וכו' הם ד' שמות דלקמן שהם האל הגדול הגבור והנורא שהם חגת"ם שמאירים בשנאן ונעשה בשנאן ציורים וחקיקות בחקיקת השמות העליונים שהם חגת"ם:

22 בד' סיטרי עלמא פי' ארגמ"ן שהם שנאן הם בד' סטרי עלמא מיכאל בדרום גבריאל בצפון אוריאל במזרח והוא נוריאל לפי שהת"ת מכריע בין חו"ג אוריאל מצד החסד נוריאל מצד הדין רפאל במערב וכן שנאן אריה בדרום שור בצפון נשר במזרח אדם במערב שהוא ן' של שנאן:

23 וכל אנפין מסתכלין לגביה פי' שכל אחד כלול מארבעתם אדם איהו דכר ונוקבא פי' אדם שבמרכבה היא בחי' המ' וכלול עמה הדכורא בגין דלא מתפרשן. ומניה אצטיירן פי' מאדם הנזכר שהם שנאן שנקראים אדם כמ"ש לעיל ולא איקרי אדם בר הני:

1 דמהני דיוקנין מתפרשין וכו' גרסי' ופי' ומהני שהם שנאן הנז' מתפרשין דיוקנין שהם המלאכים שנאצלו מכל א' וא' כגון מלאכים שמצד ימין מאריה ושמצד שמאל משור וכע"דז אתנהגן ברזא דארבע שמהן וכו' פי' שהארתם והנהגתם באה להם מד' שמות דלקמן שהם האל הגדול הגבור והנורא:

2 סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם וכו' פירוש כשמסתכל שור באדם שהם ב' גוונים אז מתעורר שם אחד להאיר להם והוא ג"כ כלול מב' גוונים שור ואדם. ואיהו אל נל"עד הוא בחינת המ' כי גדול גבור ונורא הם חג"ת ואל היא מ' בסוד ואל זועם בכל יום שחג"תם העליונים מאירים בש"נאן:

3 אתהדר לאחורא פי' תחלה היה מסתכל שור באדם עכשיו חוזר למקומו ונחקק בכסא וז"ש וכרסייא חקיק:

4 לאתנהגא ברזא דשמא דא לפי שהמ' בניינה מהגבורו'. ושור הוא גבורה לכך מתנהג ע"י שם זה. סליק שמא אחרא וכו' ואיהו גדול. לפי שנשר רומז לת"ת נוטה לצד החסד לכך מתנהג ע"י חסד שנקרא גדול ואיהו גבור נל"עד כדי לאכלל' שמאלא בימינ' לכך אריה מתנהג ע"י גבור': אדם אסתכל בכולהו וכולהו וכו' פי' ע"י הסתכלו' מלאך אחד בלבד באדם נתגלו שמות הראשוני' אבל שם הרביעי שהוא נורא שרומז לת"ת הוא כוללם. לכן מסתכל אדם בכולם וכולם ג"כ מסתכלים בו ואז מתגלה שם הנקרא נורא הרומז לת"ת. דרתיכין עילאין. הם חג"תם שהם כסא לבינה:

5 בד' אתוון הוי"ה פי' יו"ד חסד ה' גבורה ו' ת"ת. ה' אחרונה מ' כמ"ש בכוונת הלולב בענין צירופי יה"ו:

6 אלין ד' שמהן עילאין וכו' מכאן נראה כי אל שרומז למ' היא מ' דזעיר: אבל נוקבא העיקרי' שהיא מ' דאצילו' נקראת כרסייא וז"ש אלין ד' נטלין להאי כרסייא כמו שאמר הרב בכוונ' האתרוג שהיא מ' דזעיר ואינה רחל נוקבא העיקרית:

7 דמלייא ענפין הם המלאכים איבין הם הנשמו' כדין כתיב עץ עושה פרי פי' ע"י חיבור יסוד ומ' בא השפע לעשב הנזכר ואז מזריע זרע לתחתונים שנותן להם שפע וז"ש עשב מזריע וכו':

8 על הארץ אשר זרעו בו דייקא פי' שאין הזרע אלא בתוך הארץ שהיא המ' ולא ח"ו לבטלה וז"ש מכאן דלית רשו וכו':

9 רזא דהכא ל"ג וצריך להיות כמ"ש בזוהר מוגה חציר דשא דהכא לאו איהו מזריע זרע ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין וכו'. יובן במ"ש הרב בס' הליקוטים כי המלאכים שרשם מזווג נשיקין אבל אינם באים ע"י זווג גופני ולכך אין להם גוף ובזה מתקיימים לעולם אבל הנשמו' אע"פי שיש שהם מזווג נשיקין א"א לבוא לעו"הז אלא ע"י זווג גופני ולכך יש להם גוף ובזה אינם מתקיימי' עכ"ל וז"ש כאן ציור' ודיוקנא וכו' בלא מלבוש' אחרא וכו' ציורא דאדם דלתתא במלבוש' וכו'. והכוונה ששלשה חלוקות יש חציר ודשא אין להם שום דיוקנא. כי מיד אוכלת אות' המלכו' עשב יש להם קיום לפי שהם בציורא ודיוקנ' בלא מלבושא נשמות הצדיקים יש להם ציורא ודיוקנ' במלבושא ולכך אין להם קיום בעו"הז:

1 רבה אמונתך ודאי רבה דיכל' לנטל' כל בני עלמא ולאכללא לון בגווה גרסי' כבזוהר מוגה: עילאה הם המ"ד ותתאה הם הנשמות שהם בסוד מ"ן וז"ש ורזא דא כל הנחלים הולכים אל הים: שהיא השפעת הקצוות במ' והם מ"ד:

2 אזלי לגבי ימא וימא וכו' הם הנשמות שהם בסוד מ"ן אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב גרסי' דשמא דארבע אתיון הוא שם אד"ני. וסליק לתריסר אתוון הם י"ב אותיות מלוי אד"ני בארבע דיוקנין כל סטרין. פי' כל אות מאד"ני מאירה לצד אחד מהמרכבה:

3 רשים על כרסייא קדישא פי' אד"ני הנז' הוא על כרסייא קדי שא שהיא המלכות: יהי מארת חסר דאתברי אסכרה לרביי פירוש בשביל מיעוט הירח כמ"ש לקמן וחייכת בהו וקטילת לה ודא איהו בגריעו דסיהרא:

4 דבתר דאתגניז וכו' פי' בהתגלות החסדים הראשונים שהיה אורם גדול בשביל כך לא נגלית ואחר שנגנזו החסדים הראשונים נתמעט האור ונתגלית הקליפה: ומעיקרא אמר שבשביל מיעוט הירח נתגלית הקליפה והשתא אמר שבשביל גניזת החסדים הראשונים נתגלית הקליפה דהא והא גרמו. אי נמי י"ל דגילוי הקליפה בשביל גניזת החסדים ואסכרה לרביי בשביל מיעוט הירח:

5 אנפי זוטרי כתב הרב אנפי רברבי הם חסד וגבורה ואנפי זוטרי הם נצח והוד ומ"ש מטת לגבי אנפי זוטרי שהם נו"ה כי רצתה ליינק מהם ולהתדב' בהם לפי שהם לבר מגופא. אי נמי אנפי זוטרי הם מט"ט וסנדל שנקראים כרובים כרבייא אנפי זוטרי:

6 ונחית לה לתתא פי' היא חוה ראשונה שהביא הקב"ה לאדה"ר והיא מסיגי פרצוף לאה ולכך שלטו בה הקליפו': אבל חוה השנית היא מפרצוף רחל שהיא דבוקה עם זעיר אב"אח ולכך גם חוה זו הות מתדבקא בסטרוי דאדם. ולפי שרחל היא במקום גילוי החסדים לכך לא שלטו הקליפו' בחוה זו השנית כמ"ש כל זה באוצ"ח:

7 בשעתא דההוא להט אתהפך ערקת פירוש הלהט מתהפך מדין לרחמים ומרחמים לדין ובשעה שהוא דין יושבת אצלו וכשמתהפך לרחמים ערקת:

8 כד אתייליד קין וכו' פי' אע"פי שקין היה מטיפת אד"הר מעורבת עם טיפת הנחש שבא על חוה כנודע אפ"ה לא יכלה לאתדבקא ביה עד שהרג הבל וגברה בו הקליפה אז נדבקה בו ואתקריבת בהדיה:

9 עד דאתת נעמה פי' אף על פי שבק"ל שנה היה אד"הר מוליד רוחין בישין לא נתרבה ביותר עד שבאה נעמה ומנה אתפשטו וכו' דחייכת בבני נשא:

10 עומקא דאגוזא היא הקדושה והקליפה בכללות אחד כי המוח של אגוז היא הקדושה וד' קליפות שעליה הם ד' קליפות. דתענוגית וסגנון הכתוב כך ותענוגות שדה ושדות הוא לבני אדם להתדבק בהם ולהסיתם:

11 וכולא וכו' פירוש הקליפה היא צורך גבוה שהכל הם יראים מהרצועה ועוד שהיא סותמת הקדושה שלא כל הבא ליכנס יבוא ויכנס כמ"ש לקמן ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא וכולא תיקונא דמוחא. עילא היא אצילות. ותתא הם בי"ע: ובכללם העו"הז:

1 נקודה קדמאה הוא אבא זכיכו ודקיקו ונקיו ג' לשונות נגד ג' כלים שיש לכל פרצוף פנימיים אמצעיים חיצוניים זכיכו נגד כלים הפנימיים שהם זכים. דקיקו נגד אמצעיים ונקיו נגד חיצוניים. שאעפ"י שיש יניקה לקליפה מכלים החיצונים הנה בכאן אין לה יניקה ח"ו וז"ש ונקיו דיליה. אי נמי נגד ג' פרצופין שתחתיה אימא וזעיר ומלכו':

2 ההוא היכלא אתפשט וכו' פי' אימא הוציאה חסד דזעיר וההוא פשיטו וכו' כתב הרב שאימא נתלבשה בחסד דזעיר ואח"כ הוציאה ה' קצוות האחרים כדי שיהיו כולם נוטים לצד החסד. וז"ש ההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא. דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה ואע"ג וכו' גרסי' ופירושו כמ"ש הרב שחיצוניות פרצוף העליון נעשה פנימיות לפרצוף שתחתיו אזעירת נהורא ואתברון קליפין: מכאן נראה שע"י מיעוט הלבנה נתגלו הקליפות וכתירוץ ראשון שנז"ל דהא והא גרמו להם:

3 ה' אלהים אע"ג וכו' פי' שלא אמר הכתוב בהדיא שזו"ן נקראים ה' אלהים. אלא מדקאמר המאורו' הגדולים משמע שנקראו שמא שלים ה' אלהים:

4 בשמא דא כדא וכו' כתב הרב באוצ"ח כי שרש זו"ן מחו"ג דמוחא סתימאה ונודע כי השערות ממותרי מוחא נפקו וא"כ חו"ג דמוחא סתימאה פאה הימני' נעשית מהחסדים והשמאלית מהגבורות והם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ כי פאה גי' אלהים ולהיות שלא נתגלו הדינים באריך לכן אין לעשותם ב' אלהים. וגם לעשותם ב' הויו"ת אי אפשר כיון שפאה גי' אלהים לכן היו ב' שמות מצפ"ץ שהוא ממוצע כי אלהים דיודי"ן גי' מצפ"ץ והוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ וזו"ן יונקים משני הפאות דאריך זעיר מפאה ימנית ונוקביה מפאה שמאלית עכ"ל וז"ש הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא. ר"ל כיון שיוקנים משני פאות דאריך אזי נקראים בשם אחד זה כזה ששניהם מצפ"ץ ואינם זה הוי"ה וזה אלהים כי זהו בחינת מאור גדול ומאור קטן. אמנם שרש זו"ן בהיותם פה באלו הב' פאות הם שוים מאורות גדולים שניהם מצפ"ץ ואין ביניהם הפרש זולתי זעיר מימין ונוקביה שמאל כי נוקב' בשמאל אתקשרת:

5 שמהן עילאין י"ג מכילן דרחמי כתב הרב כי ב' הפאות שהם מצפ"ץ הם משפיעים בי"ג תיקוני דיקנא שהם י"ג מכילן דרחמי שהתחלתם מאל רחום וחנון. ולכן נזכרו ב' הויו"ת קודם אל רחום וכו' כי ב' ההויו"ת ההם הם שני שמות מצפ"ץ שהם ב' הויו"ת באת"בש ומשם נמשכו י"ג מכילן דרחמי שהם אל רחום וחנון וכו' כמבואר בדרוש א"א פרק י"ג ובזה מובן הכל:

6 הגדולים אילין אתרביאו פירוש שני שמות הם נגדלו' ונתוסף בהם אור גדול. בגין דאינון עילאין וכו'. פירוש לפי שהם מאריך:

7 כגוונא דא ב' המאורות וכו' הם זו"ן שיצאו מהם אלא דקשה דלעיל אמר ב' המאורות הגדולים הוי"ה אלהים הוי"ה בזעיר אלהים בנוקבא ולבסוף אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא מצפ"ץ. משמע שאין נקראים גדולים אלא כשיונקים משני פאות אריך שאז נקראים שניהם מצפ"ץ ואפשר דמ"ש שמא שלים כחדא ה' אלהים קאי על מ"ש הפסוק את שני המאורות שאינם נקראים מאורות אלא כשהם שמא שלים ה' אלהים. ומ"ש הפסוק הגדולים היינו כששניהם נקראים בשם אחד מצפ"ץ. ולכך בסיפא אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא:

8 ועי"ל דהא והא איתנהו כשנקראים בשמא שלים ה' אלהים דוגמ' או"א שנקרא ה' אלהים כנודע אז נקראים זו"ן שני המאורו' הגדולים. וכשיונקים גם כן משני פאות אריך שהם מצפ"ץ והם גם הם נקראים מצפ"ץ אז נקראי' ג"כ המאורו' הגדולי' וכוונת הזוהר שעל בחי' ה' אלהי' וכן על בחינת מצפ"ץ מצפ"ץ על שניהם נקראים המאורו' הגדולים:

9 ופשוט הוא שמ"ש הזוהר לבסוף את המאור הגדול הו"יה ואם המאור הקטן אלהים אינו אלהים דלעיל. דהא אלהים דהכא הוא בבריאה כשמתמעט' ויורדת לבריאה להיו' ראש לשועלים נקראת אלהים גימטריא הכ"סא שהיא הבריאה. ואינו אלהים דלעיל שהוא בגדולתה דוגמת אבא ואמא שנקרא ה' אלהים:

10 דא אכסיף וכו' חז"ל אמרו שהלבנה היא שקטרגה ואמרה א"א לב' מלכי' וכו' וכוונתה שתמלוך היא ותתמעט השמש. וחזר הדין ונתמעטה הלבנה. אבל השמש לא אמרה כלום. וכאן נראה ששניהם קטרגו זה על זה. ויובן במ"ש בפרדס בשער מיעוט הירח וז"ל בשיר השירים מהזוהר אמר ויברא אלהים את שני המאורו' הגדולים בקדמיתא תרין נהורין הוו דבוקין כחדא והוו בשיקולא חדא לאתקרי תרווייהו גדולים לאו דהות סיהרא בקדמיתא רב ועילאה אלא כל זמנא דסיהרא בשמשא ברזא חדא בגינה אתקריא' גדולה זנבא דאריה אריה. אמרה סיהר' קמי קב"ה א"א למלכא חד לאשתמש' בתרין כתרין כחדא אלא דא בלחודוי ודא בלחודוי אמר לה חמינ' לך דרעותא דילך למהוי ראש לשועלים זיל ואזעיר גרמך ודא הוא דאמרת סיתר' הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה. איכדין אפשר לאנהגא בתרין כתרין כחדא איכדין תנהיג בצהרים דהא סיהרא לית הוא כדאי לאנהרא. דמה נהורא אית לה בצהרים. שלמה אהיה כעוטיה איכדין אהא מתעטפא בצהרים כד נהירו ותוקפא דשמשא ליהוי אזיל ואתתקף. הא אנא מתעטפא בכסופא קמיה ולא איכול לשמשא קמך:

11 א"ל קב"ה זילי ואזעירי גרמך ותהוי רישא לשועלים עכ"ל ובזה יובן הלשון שסברת רשב"י ע"ה שקטרוג הלבנה הוא מפני שא"א שישתמשו שמש וירח בכתר אחד ביחד שאין ללבנ' אור בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהני וזה שאמר לא אתיישיב סיהרא לגבי שמשא דא אכסיף מקמי דא פירש הלבנה אכסיף מקמי השמש:

12 סיהרא אמרה איכה תרעה פי' איכה תרעה כלתך לפכי השמש: אי נמי איכה תרעה אומרת לא"ס ב"ה איכה תרעה אתה בשני כתרי' כא' כיון שהלבנה אין לה הארה לפני השמש:

13 שמשא אמרה איכה תרביץ שרגא וכו' פי' השמש אומר שטענה זו של הלבנה אמיתית כיון שהי' שרגא זעיר' איכדין נהיר בצהרים שבודאי הלבנה אין לה הארה בפני השמש. ולכך א"ל הקב"ה זילי ואזעירי גרמיך. ואעפ"י דלעיל אמרנו הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא מצפ"ץ משמע שתחלה היו שקולים כאחד וקרויים בשם אחד מצפ"ץ. אפ"ה כיון שהזעיר יונק מפאה ימנית והנוקבא מפאה שמאלית והשמאל אינו כלום לפני הימין. לכך אמרה שרגא בטיהרא וכו'. רקיע השמים חי העולמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ דא מלכותא דדוד גרסי' כבזוהר מדוייק. ופירש דכולהו תליין ממשלת היום וממשלת הלילה והככבים הנזכר בפסו' כולם חיותם תלויה ביסוד וזהו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ופי' להאיר על הארץ: רקיע הנזכר שהוא יסוד דזעיר מאיר לארץ שהיא מ':

14 אתתקן ביומא דא רגלא וכו' פי' כי ג' ימים הראשונים הם חג"ת ויום ד' היא מ' רגל ד' של הכסא. אתתקנו אתוון פי' ד' אותיות הוי"ה. כי יה"ו הם זעיר וה' אחרונה מלכות: דאתתקן דיוקנא דאדם: פי' אע"פי שאמרנו שיום ד' רומז למ' עכ"ז רביעי חמישי וששי הם נה"י ג"כ ולכ' ביום ששי שנשלם פרצוף זעיר אזי נשלמה המ' וז"ש ועכ"ד עד יום ששי דאתתקן דיוקנא דאדם שהוא זעיר. לא אתיישב בדוכתיה. פי' המ' לא נתיישבה עם זעיר. כרסייא עי לאה פירוש. זעיר. תתאה מלכות:

1 דטופסירא דקוטרא פירושו בדרך אמת: כל נהורין וכו' פי' כל האורות שהם מוחין דזעיר וגם הארת הו"ק יורדים כולם ליסוד זעיר להשפיע למלכות. אלין נהורין מציירין ציורא דלתתא. פי' האורות עליונים עם זו"ן הם מציירים נשמות ישראל שנקראים אדם וז"ש דא איקרי אדם רוחא דסטר קדישא:

2 טסירין דלתתא וכו' כתב הרב בס' ק"י כי נפש הבהמית דישראל ונפש בהמות וחיות טהורות הם מקליפת נוגה ונפש אומות העולם ונפש בהמות וחיות טמאות הם מג' קליפות האחרות עכ"ל. וז"ש כאן טסירין דלתתא דאתהתך פי' הנשמות מפנימיות הקדושה. והתוך הקדושה שממנו נעשית הרוח היא קליפת נוגה שהיא התוך הקדושה וממנה נעשו בהמות טהורות שור וכו':

3 כגוונא דא בס"א מסאבא פי' גם בטומאה יש דוגמת זה שאומות העולם נעשו מפנימיות ג' קליפות האחרות והתוך שלהם שהוא חציוניותם משם בהמות טמאות. וז"של טסירין דלתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא אצטיירן מניה וכו' בעירי מסאבי. ובג"כ לא סליק בשמא דא גרסינן ול"ג לבושא. דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים פירוש כאן מפרש ויתן אותם קאי על אורות העליונים שיורדים ליסוד זעיר ומשם למ'. אבל לעיל מפרש על אורות התחתונים שהם ממשלת היום וממשלת הלילה שחיותם תל יה ביסוד זעיר. ויעש אלהים וכו' אינון נהורין דסלקי לעילא איקרו מאורי אור פי' הם חגת"ם לפי שזעיר בנינו מהחסדים וכן הנקבה התכוננותה על ידי החסד בסוד והוכן בחסד כסא לכך חג"תם נקראים מאורי אור:

4 דסלקי לעילא פי' כיון שהם באצילות נקראים סלקי לעילא אבל במאורי אש שהם נרג"מ אמר נחתי לתתא לפי שהם ביצירה. אי נמי מ"ש דסלקי לעילא לפי שזו"ן עולים בסוד מ"ן לאימא משא"כ בנרג"מ לכך אמר בחג"תם דסלקי לעילא ובנרג"מ דנחתי לתתא אי נמי לפי שזעיר ביום השבת עול' במקום אבא ונוקביה במקום אימא אמר בהו דסלקי לעילא. דהא אתייהיב לון רשו לשלטאה פי' כמ"ש בפ' ויקהל שבלילי שבת נבלעים נרג"מ בתוך המלכות ובמ"ש מוציאתם המ' בריה חדשה ולכך מברכים בורא מאורי האש. וז"ש כאן כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתייהב לון רשו לשלטאה. פנימאין הם חג"תם ואחוריים הם נרג"מ ועיין בפ' ויקהל:

1 דהא מלעילא נהרין פי' מאימא. וביומא דשבתא קב"ה שליט וכו' כתב הרב כי בו' ימי החול ו"ק דאצילות משפיעים בו"ק דבריאה וו"ק דבריאה בו"ק דיצירה בארץ ישראל ובח"ל מאירים ו"ק דעשייה אבל ביום השבת ו"ק דאצילו' משפיעים בו"ק דבריאה ומשם בא. השפע בשבת בסוד נתעלה וישב על כסא כבודו שהיא בריאה: אבל יצירה ועשייה אינם עולים בשם עכ"ל הרב. וז"ש קב"ה שהיא בינה שלי' בלחודוי פי' בלי יניקת הקליפות: באינון פנים פנימאין שהם חגת"ם על כורסי יקרי שהיא הבריאה. וכלהו אתכללן ביה פי' שגם יצירה ועשייה נכללים בו אלא שאינם עולים בשם: כאינון ל"ג: והחיו' רצוא וכו' פי' בין חיות דאתגליין שהם נרג"מ בין חיות דמטמרן שהם חג"תם כולהו לא יכיל עינא למשלט בהו ולכן אמר קרא: והחיות סתם משמע שעל כולם ידבר:

2 וההוא טמירא לכל טמירין הוא אריך כי או"א נקראים טמירין שהם בגו ז"ון. ואריך טמיר תוך או"א ולכך נקרא טמירא לכל טמירין. תחות אלין עילאין הם חגת"ם. ברקיע השמים היא בינה. ודמות על ראשי החיה רקיע פי' החיה היא מ' וראשיה הם חג"ת ורקיע שעל ראשי החיה היא בינה. דא הא קדמאה גרסינן:

3 דאיהו סתים במחשבה פי' אור א"ס ב"ה סתים בתוך אבא ואין מי שישיגהו לפי שאבא אורו גדול מאד טמירא סתימא עילאה כפל ג' לשונות לרמוז טמירא יותר מהמ' שהיא נגלית. סתימא יותר מזעיר. עילאה יותר מאימא. אי נמי נגד ג' כלים שיש לאבא חיצוניים אמצעיים פנימיים. מחשבה דבר נש בכל עלמא לא יכיל לאתדבקא ולמינדע ליה גרסי'. מלין דתליין במחשבה פי' הם הפרצופים שיונקים מאבא כגון אימא וזו"ן. לגו מן מחשבה הוא אריך:

4 א"ס לית ביה רשומא כלל פי' אד"ק שנקרא א"ס בעצם משא"כ עתיק ואריך שנק' א"ס בהשאלה. מגו סתימא דסתימא פי' אריך. מריש נחיתו דא"ס. שהוא ראשית הגילוי דאד"ק. נהירו דקיק פי' אבא. נהירו מניה פירוש אימא. דאית בה רשימין דאתוון כולהו פי' כי באימא נרשמו האותיות בסוד וייצר. רישא וסיפא דכל דרגין. כי א בצייורה היא יו"ד. י הוא אבא ד' היא מלכות. דאתרשים ביה דרגין כולהו. פי' י של יוד קוץ היו"ד הוא אריך גוף היו"ד העיקרי היא חכמה ובינה כלולה עמו בסוד הבן בחכמה. וד' דיו"ד הם זו"ן נמצא שכל ה' פרצופים כלולים באות א דעילאין ותתאין תליין בי' פי' עילאין א"א ואו"א ותתאין הם זו"ן:

5 דרזא דמחשבה עילאה וכו' פי' כי ראשית הא ל"ף שהיא יו"ד הוא אבא ואימא כלולה עמו בסוד הבן בחכמה כמ"ש לעיל. שית דרגין כלילד בי' הם ו"ק דזעיר. חד נהירו פי' חסד דזעיר. פתח האהל היא מ' בסוד והוכן בחסד כסא לאתחשכא לעת פנות ערב. פי' שהגבורות בסופם הם דינים גמורים: ויצא יצחק וכו' פי' יצחק תקן בתפילתו השדה שהיא המ' בשביל למתק פנות ערב שהוא סוף הגבורות. דערב היא המ' שהיה יצחק מתקנה ומרחיק יניקת הקליפות ממנה ולכך צריך הסתכלות לתקנה:

6 וחשיכן כולהו לגביה פי' שבניינ' מהגבורות שנקראים חשך ולכך יצח' מתקנה בהאי פנות ערב אסתכן יעקב גרסי' ופי' ע"י שינק סמאל מסוף הגבורות נתחזק כתו ומצא קצת שליטה ח"ו על יעקב. נהירו דכליל תרין אלין גרסי' ופי' הוא הת"ת שכולל ח"ג:

7 כד איתכליל בההוא פנות ערב פי' לפי שקבל הארה ממנא דעשו הנז"ל מפנות ערב לכך נתגבר על יעקב ונעשה צולע על יריכו. ועליה כתיב וגם נצח ישראל. פי' ע"י שמואל הנביא ע"ה הרחיק יניקת סמאל מהנצח דזעיר וז"ש וגם נצח ישראל שהוא זעיר לא ישקר ר"ל לא יש יניקה ממנו לקליפה הנקרא שקר. כתיב ביה כי לא אדם וכו' פי' שחג"ת נקראים אדם. אבל נצח הוא לבר מגופא לכך כתיב ביה כי לא אדם היא ולכך היה יכולת לסמאל לינק ח"ו ממנו. נצח ירכא שמאלא דיעקב קשה שהרי נצח הוא קו ימין והוד הוא קו שמאל: ואיך אומר נצח ירכא שמאלא. ותו אדרבה היה ראוי להיות להפך שיניקת סמאל תהיה מהוד ולאמנצח דזעיר שהוא קו ימין. ונלע"ד לתרץ כמ"ש בפרדס וז"ל בקיצור ועם היות שהנצח הוא ענף החסד היה יונק מהגבורה בסוד ההמזגה. והשפע הנשפע בו הוא דין. וכן ההוד עם היות שהוא ענף הגבורה היה יונק מהחסד. והשפע הנשפע בו הוא חסד עכ"ל:

8 לכך בהוד לא היתה יניקה לסמאל כיון שהשפע הנשפע בו הוא חסד אבל בנצח עם היותו קו ימין כיון שהשפע הנשפע בו הוא דין לכך היה בו קצת יניקה. וז"ש נצח ירכא שמאלא ע"ש השפע הנשפע בו שהוא דין קרי ליה בהשאלה ירכא שמאלא ויש סמך לזה ממ"ש באוצ"ח על פ' הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שאורות הנצח הלכו לצד שמאל ויצאו מהוד דזעיר ואורות השמאליים שהם אורות ההוד הלכו לצד ימין ויצאו מנצח דזעיר. והם בחי' מן וענני כבוד המן מצד ימין וכיון שיצא משמאל שהוא דין לכן קשים מזונותיו של אדם. וענני כבוד מצד שמאל וכיון שיצאו מצד ימין לכן הם בחינת החסד. ע"כ כללות דבריו הרי לך שהנצח יש בו כללות שמאל לפי שיצא אוירו דרך שמאלי ולכך קרי לנצח ירכא שמאלא. ומה שלא נגע באורות ההוד לפי שיצאו דרך צד ימין כמ"ש הרב בענני כבוד שנעשו חסד. אי נמי יובן כמ"ש בס' ק"י עשר ספירות דרוח לא ירדו לכלים שלהם אלא נתחלפו. חסד דרוח בכלי הגבורה. וגבורה דרוח בכלי החסד עכ"ל ונראה שגם בנ"ה כך היה אור הנצח בכלי הוד ואור ההוד בכלי הנצח ולכך קרי ליה לנצח ירכא שמאלא על שם אור ההוד שבו. ולכך לא נגע בהוד בשביל אור הנצח שבו שכן דייק יריכו כתיב ולא יריכיו דמשמע שניהם:

1 אתא דוד וכליל ליה בימינא פי' שאותה השפעה של דין שהיתה בנצח מהגבורות בא דוד והחזיר השפעת החסד לנצח כמ"ש נעימו' בימינך ולא כתיב נעימות ימינך נצח דאז היה משמע דנצח היתה עיקר השפעתו מהחסד. אלא כתיב בימינך להודיע שדוד החזירו בימין והשפעתו עתה מהחסד. וראה זה מצאתי בכתבי האר"י ז"ל וז"ל ויגע בכף יריכו. פי' פרק תחתון דנצח דזעיר אשר הוא בנצח דיעקב והוא כנגד הוד דרחל כי הלא הם אחב"א ונמצא הוד דרחל נגד נצח דיעקב כי כן הדרך בגשמי ובזה תבין סוד ירך יעקב שמה שאמר בזוהר בראשית שהנצח נפגם. ובדף כ"ו אומר שעל הוד אתמר והוא צולע על יריכו. אלו ואלו דברי אלהים חיים שנצח של הזכר נפגם אבל הוד שלו לא נפגם. ומ"ש בדף כ"ו שהוד נפגם הוא הוד דרחל שכנגד נצח דיעקב עכ"ל וז"ש כאן נצח ירכא שמאלא דיעקב קרי ליה שמאלא על שם הוד דרחל שכנגדו מאחור ובדף כ"ו שאמר על הוד אתמר הוא הוד דרחל:

2 הוו בדינא בשירותא ובסופא פי' ששמואל היה מוכיח לישראל בין בתחילת ימיו בין בסוף ימיו. ותחלה ניבא על עלי ובסוף על שאול: משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא. פי' הם ח"ג אהרן בחסד משה בגבורה דהא שית סטרין אתכלילו אחידן דא בדא כמה דאלין אחידן משה אהרן ושמואל אוף הני אחידן דא בדא יעקב משה ויוסף גרסי'. וכן הוא בזוהר מוגה:

3 ומני ליה בחייו כתב הרב כי יעקב גרם זווג דזו"ן בחייו גופא בגופ' ובשעת מיתה זווג דזו"ן רוחא ברוח' ומשה אפילו בחייו גרם זווג דזו"ן רוח' ברוח' וזווג דאו"א גופא בגופא ורע"ק כשנהרג גרם זווג דרוח' ברוח' דאו"א ופי' גופא בגופא הוא זווג תחתון. רוח ברוחא הוא זווג נשיקין עכ"ל. וז"ש ומני ליה בחייו כי מה שהשיג יעקב במותו השינ משה בחייו: וז"ש לקמן משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב. יעקב שמש בההו' עלמא משה בהאי עלמא. שר"ל יעקב לא זווג זו"ן רוחא ברוחא אלא בההוא עלמא אבל משה זווג זו"ן רוחא ברוחא בהאי עלמא:

4 וא"ת דגריעו דמשה היה שלא נכנס לארץ ישראל מסטרא דיובלא הוה ז"ל אוצ"ח הנה בזוהר אמרו כל אנשי דור המדבר מסטר' דיובלא הוו והנה יובלא היא אימא. ומשה ודור המדבר הם מיסוד דאבא ומן לאה הנקרא דור המדבר שהיא מיסוד דאבא ואם תדקדק תבין כי דברי הזוהר נכוחים למבין כי לא אמר מיובל' אלא מסטרא דיובלא ר"ל מצדדי היובלא. והנה היסוד דאימא נק' יובלא ויסוד ידאבא מלובש בתוכו ומקיפו מבפנים מכל צדדיו הפנימיים וזהו מסטר' דיובלא שהוא יסוד דאבא הנתון בסטר יסוד דאימא עכ"ל וע"ש תירוצים אחרים על מסטרא דיובלא א"כ מסטרא דיובלא היא לאה הנק' דור המדבר ששרשם מיסוד דאבא הנתון בצדדי היובלא:

1 לא עלו בארע' אלא בניהון פי' ארץ ישראל היא רחל שהיא מאימא ולכך הדור של יהושע שהם מאימא נכנסו לארץ ישראל אבל דור המדבר שהם מאבא לא נכנסו כמ"ש בפירוש באוצ"ח:

2 ליובלא עילאה לאה הנק' דור המדבר וארעא קדישא פי' רחל: לנהרא אלין וכו' פי' הדור של יהושע מקבלי' הארה מדור המדבר שהם מאבא לפי שאימ' צריכה לאבא:

3 לבתר אתדבק רוחא ברוח' פי' נדבקה רוח יעקב אבינו בשכינה הנק' רוח הקדש ברוחא עילאה פי' פרצוף דור המדבר. כל אינון נהורין עילאין פי' אורות דאצילו' בדיוקנא דלהון וכו' פי' אורות דבי"ע שהם חותם האצילו' לתתא בארעא פי' בני אדם שבארץ הלזו שהם בצלם אלהים כגון דור המדבר דיוקנא דלהון מאבא. ובאי הארץ מאימא. ברקיע השמים. יסוד דבינה. דתרין שמהן וכו' הם ח"ג והשמות שלהם אל אלהים אל בחסד אלהים בגבור' ושכלולא דלהון תלתא הם חג"ת: תלתא גרסי' אי נמי לפי שהזוהר מדבר על פ' ויעש אלהים את שני המאורו' שהם זו"ן נפרש מ"ש תרין שמהן כלילן כחדא הם הוי"ה אדנ"י משולבים שהם זו"ן. ומ"ש ושכלול' דלהון תלתא יובן במ"ש הרב כי הוי"ה אדנ"י שהם זו"ן מתחברים ע"י שם מ"ה בסוד קול ודבור ומחשבה חש"ב מ"ה וז"ש ושכלולא דלהון תלת' השלישי הוא שם מ"ה המשכלל אותם:

4 נעשה אדם וכו' סבא דסבין הוא עתיק כמ"ש רשב"י לקמן כי או"א נקראים זקנים ועתיק ואריך נקרא סבא דסבין: וקים ליה לרשב"י שהוא עתיק ולא אריך. לעלמא דפירודא פי' העוה"ז:

5 אמר אומנא: פי' אימא אמרה לאבא נעשה אדם וזהו ויאמר אלהים שהיא אימא אמרה לאבא נעשה אדם משא"כ כל ויאמר אלהים דשאר מאמרות שר"ל ויאמר אבא לאלהים שהיא בינה. כי אבא אומר ובינה עושה. דחובא תלייא באימ' פי' לפי שאימא היא קצת דין יותר מאבא לכך מגיע בה ח"ו פגם. בדיוקנ' דילי המאמר הזה יובן במ"ש הרב ז' ל כי אדה"ר לא השיג רק עד נשמ' דאצילו' שהי' מבינה ולא השיג חיה שהיא מאבא: וכ"ש יחידה ואפשר שז"ש כאן ולא בעא לאשתתפא ביה אבא:

1 בן חכם דא אדם וכו' הוא זעיר דאצילות אדם דבריאה פי' אדם הראשון: דהא אדם דאצילות דכר ונוקבא פי' הם זו"ן דאצילות זעיר שרשו מאבא ומלכות שרשה מאימא כמ"ש באוצ"ח. להאי לית ביה צלם ודמות: פי' אדה"ר אין עיקרו מאו"א שהם צלם מאבא ודמות מאימא: הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלהים: יובן במ"ש באוצ"ח שהפנים של או"א הם ע"ב קס"א: והאחוריים שלהם הם פק"ד וקדמ"ת: והחיצניות שלהם הוא שם אלהים עכ"ל: וז"ש אימא עילאה הוה ליה חד כנוי וכו' וההוא כנוי איהו אור וחשך נראה שאלהים הנזכר כלול מחו"ג שכל ספירה וספירה כלולה מחו"ג: ואדה"ר עיקרו מאור שהם החסדים. וחוה כבראת מחשך שהם הגבורות: וז"ש ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דבריאה דאיהו אור: ר"ל שחוה שנבראת מחשך גרמה למחטי לאדה"ר שהוא אור כמ"ש לקמן דף כ"ג דעתיד למחטי באתתא דיליה דאיהי חשך דאור איהו דכורא וחשך נוקבא שמאלא חשך דבריאה עכ"ל: עילת כל עילאין אד"ק נקרא עילת כל עילות:

2 ההוא דאיתקרי עילת העילות עילת מאלין עילות פי' כשאנו אומרים עילת העילות שייך בכל פרצוף שנקרא כך לפי שהוא עילה לעילות שתחתיו אבל כשאנו אומרים עילת כל העילו' הוא אד"ק שהוא עילה ראשונה לכל הפרצופים כולם כמ"ש הרב בס' הליקוטים בסוף דרוש חטא אדה"ר וז"ל ואמנם דע כי כל מה שלמעלה מעתיק נקראת עילת על כל העילו' כי הוא העיל' הראשונה אשר כל העילו' הם תחתיה ונמצאו ממנה ואמנם דע כי עילת העילו' הוא שם צודק בהרבה מקומות כי כל מדרגה אשר יהיו למטה ממנה עילות אחרו' תקרי אותה מדרגה עילת העילות דרך משל זעיר תקרא אימא בערכו עילת העילות כי אימא היא עילה על העילות דזעיר עכ"ל:

3 דלית לעילא מניה כי הוא ראשי' הפרצופים ואין פרצוף למעלם ממנו: דעילת העילו' אמר לכתר נעשה אדם פי' אימת אמרה לאבא: וקרי ליה כתר לפי שהוא עליון למעלה ממנה וצריכה אליו. וצריך לומר שהחברים לא דקדקו יפה בדברי רשב"י ולכך אמר להם ולא אמרית לכו שיש חילוק בין עילת על כל העילו' ובין עילת העילו' דנטיל עצה מניה. פירוש שאין לו נקבה שנקראת אלהים:

4 דאית אחד בשיתוף כגון דכר ונוקבא: פירוש הוא עתיק או אריך שהם זכר ונקבה בפרצוף אחד כמ"ש הרב דעתיק צד פנים שלו דכורא וצד האחור נוקבא: ואריך צד ימין דכורא וצד שמאל נוקבא:

1 ויתי יד ימינא דאיהו פשוטה לקבל שבים ודא שכינת': פירוש אעפ"י שהסכימו חג"ת על דינו תבא המלכו' ותצילהו בכח התשובה שעשה. יד ימין מסטרא דחסד פי' ה' אלהינו ה' הם י"ד אותיות וכן בגבורה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו הם י"ד אותיות וכן בת"ת יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א י"ד אותיו' ולכך נקרא' המלכות י"ד שמקבלת מג' ידות אלו אבל מה דאיתמר לעיל' עיל' עילאה דאיהו עילה על כל העילות האי רזא וכו' גרסי' ול"ג והא:

2 על מלאכי השרת פירוש אלהים דקרא הם מלאכי השרת שנקראים אלהים הוו מקקרגי עליה ז"ל האר"י ז"ל בספר הכוונת דע כי עזא ועזאל מאותם ב' אורות של עקבי לאה הנכנסים בכתר רחל ומשם יניקת בלעם ולכך היה הולך אצלם ללמוד מהם והנה כשח זרת רחל פנים בפנים אז אין עקבי לאה בכתר רחל ואינם לוקחים מהאורות שיוצאים אל האחור להכנס בכתר רחל. והנה תחלה היו זו"ן אח"בא ורצה הקב"ה לברוא אדה"ר להחזירם פנים בפנים. ולכן היו מקטרגים כדי שלא יברא אדם שמחזירם פנים בפנים עכ"ל:

3 אמאי כולי האי פי' אמאי ברא הקב"ה יצה"ר אמרו ליה כולי האי אמאי ולא הוה שפיר וכו' פי' חזרו החברים לקושיות הרשב"י דלעיל שהקשה בתר דהוו ידעין דעתיד למחטי אמאי בעו למעבד ליה. ור"ל נחזור לקושייתך דלעיל:

1 אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא כתב הרב כי באצילות יש בה אפי' קבלה ובבריאה אין שם רק משנה תלמוד מקרא. וביצירה אין שם רק משנה ומקרא לבד ובעשייה מקרא לבד. נמצא דאורייתא דאצילות כיון שיש שם קבלה שייכא התורה אפילו במלאכים: כי הסוד שוה בעליונים ובתחתונים אבל מבריאה ולמטה התורה שיש שם לא שייכא אלא בתחתונים ולא במלאכים ויש מפרשים אורייתא דבריאה כלומר התורה שקורים בני אדם שהם נבראים הם עושים מלבוש לשכינה:

2 שם הוי"ה על רישא וכו' פי' כי התפלה היא אדנ"י כמ"ש לקמן דף כ"ד והתפלין דרישא היא הוי"ה ובשבת נחית קב"ה בג' וכו' קב"ה היא הבינה מתלבשת בחג"ת להאיר למלכות:

3 מפתחין ז' היכלין הם היכלות דאו"א דבריאה אבל דפ' פקודי הם היכלות דזעיר דבריאה והם נפתחין ביוצר דשחרית דחול. ובס' ח"י דף קל"ג וז"ל היכלא קדמאה וכו' הנה רבינו האר"י בדרוש מיעוט הירח כתב וז"ל דע כי בבריאה יש בה כל הה' פרצופים כנודע ויש שם ז' היכלות כנגד זעיר דבריאה והם ז' היכלין דכורין ואלו הם דיוצר דשחרית הנז' בפ' פקודי בזוהר. וכנגדן יש ז' היכלין דנוקבא דזעיר והם ביוצר דערבית והרי הם ז' היכלין דכורין וז' היכלין נוקבין והם סוד ז' וז' מוצקות וההיכלות אלו דפ' פקודי הם משמשים בימי החול ומזדווגים אז. ואלו הם נקבות בסוד עלמא דנוקבא מלכות וכנגדו ממש למעלה באו"א דעולם הבריאה עצמה יש ז' היכלות זכרים ונקבות ג"כ בסוד ז' בז' מוצקות. וז' היכלות דאבא הם דכורי' והם ההיכלות דיוצר דערבי' דשבת ואלו הם ההיכלות הנז' בפ' בראשית דף כ"ג ז' היכלין וכו' והנה אלו העליונים שהם מצד הבינה הם נקראים עלמא דדכורא. ונק' ז' סריסים המשרתים את פני המנך. ונקראים סריסים ע"ד כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כי אלו הם מסרסים עצמן בימי החול ואינם נפתחים אלא ביום השבת בלבד. ועוד יש ז' היכלין עילאין של אריך דבריאה. ועוד תדע כי ז' היכלין של כל אחד ואחד הם כפולים ומכופלים. כי הנה כמו שיש ו' היכלות מתתא לעילא עד היכל הרצון דיוצר דחול שהם של זעיר. עוד יש בהיכל הרצון עצמו שהוא ת"ת דזעיר:

4 יש בו ו' היכלין אחרים בתוכו וז"ס ו"ו כפולה וכן בהיכל קה"ק שהם כח"ב שלו יש שם כללות כל אלו. ויש שם היכל אהבה אחר יותר עליון. ונמצא כי יש היכל אהבה תחתון והיכל אהבה עליון. וכן בכל פרצוף מה' פרצופים יש בהם כללות כל הנז': עכ"ל ספר ח"י דאספקלריא דנהרא הוא נצח ואספקלריא דלא נהרא הוא הוד וכתב הרב לפי שהזעיר בנצח והנוקבא בהוד לפיכך הנצח נקרא אספקלריא דנהרא:

1 תורה ומצוה הם זו"ן ברחימו ודחילו הם או"א דחילו אבא ורחימו אימא. שמי עם י"ה שס"ה ז"ל הרב בס' הליקוטים טעם שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא לפי שהנוקבא יצאה מחזה דזעיר ולמטה. ובאותו מקום הם דבוקים יחד ומקום ההוא יקרא זמן. כי הזמן היא יום ולילה וזעיר נק' יום ומ' נקר' לילה וכל המצות התלויו' במקום ההוא מהחזה ולמטה נקראים שהזמן גרמא כי שם נק' זמן ולכך נשים פטורו'. כי כיון שהנוקבא נכללה בדכורא אם כן בעשיית הזכר המצו' אין צריך שגם הנוקבא תעשה אותם כי כבר נכללה עמו בעת שעשה אותם כי רמ"ח איברי' שלה נכללים ברמ"ח איברים שלו ומהם נעשי' ולכך פטורה מהם. אבל משם ולמעלה חייבת כי אינה נכללת עמו ונקראים שלא הזמן גרמא אבל מצו' לא תעשה שכנגד שס"ה גידים יש לזעיר שס"ה גידים בפני עצמו ולמלכו' שס"ה גידים בפני עצמה כי הם נבדלים ולכן במצו' ל"ת חייבת בהם בפני עצמה. ובזה יובן לשון הזוהר מ"ש שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח והיה ראוי להיות להפך. אבל הענין כי הלא הגידים אשר בהם בחי' הדם לחיות הגוף הנה הם רמוזים בשם י"ה כמ"ש שמי עם י"ה לפי שחיות הדם נמשך מאו"א הנק' י"ה כי כל החיות נמשך מא"וא אל הגידים. ולכך י"ה עם ב' אותיותיו גי' גי"ד. הרי הגידים והדם שבתוכם נמשכים מא"וא ולכך מצו' ל"ת בי"ה ומצות עשה בו"ה. עכ"ל הרב ז"ל בליקוטים ובס' אור ישראל כתב בשם האר"י ז"ל טעם אחר לשבח למה פטורו' הנשים ממצו' עשה שהזמן גרמא. וז"ל דע כי החסדים הם מצות עשה. והחסדים מן החזה ולמעלה מכוסים וצריכים זמן לירד ונקראים שהזמן גרמא. וכיון שהמלכו' אינה מגעת רק עד החזה ולא יותר נשים פטירו' שאין להם הארה משם אבל החסדים המגולים מהחזה ולמטה שנשלם יסוד אימא. נקראים שלא הזמן גרמא כיון שאין להם כלי שיגבילם אינם צריכים זמן לירד ויורדים במרוצה ליסוד זעיר. וכיון שהם במקום המלכו' ויונקת מהם לכך נשים חייבות ומצו' ל"ת שהם ה' גבורו' שיונקת המ' מכולם נשים חייבו' בכולם עכ"ל:

2 ואינון רמ"ח תיבין בק"ש ואתייהבו וכו' כתב הרב כי בק"ש נתפשטו חסדים וגבורו' בדעת זעיר ופ' ואהבת הם ה' חסדים. ופ' והיה אם שמוע הם ה' גבורו' וז"ש רמ"ח תיבין דק"ש הם מדחילו ורחימו דאת ה' שהם חסדים וגבורו' דבינה:

3 באהבה פי' היא אהבה רבה שהיא בינה ואינון כלילן באברהם פי' ה' גבורו' נכללו בה' חסדים ואברהם הוא ה' חסדים ולכך תחלה היה אברם וניתוסף בו ה' שהם ה' חסדים כמ"ש הרב באוצ"ח וז"ש ואינון כלילן באברהם. ישראל דסליק ביו"ד ה"א וא"ו ה"א פי' זעיר שהוא ישראל עולה לאבא ומקבל משם עשרה הויו"ת מנוקדו' והם עשרה אותיו' דשם מ"ה:

4 זרקא ודאי וכו' מאמר זה אין בידינו הקדמה עליו מהאר"י ז"ל ומה שנלע"ד בפירושו בדרך אפשר הוא בהקדים מ"ש הרב ז"ל בעלייות המלכו' שעולה והולכת עד הכתר של זעיר:

5 גם עלייה שביעית כשמקבל' המ' פרנסתה שלא ע"י זעיר כנרמז בספר מ"ח דף ב' פ"ב ע"ש וכשהיא עולה לקבל השפע לצורך מזון העולמו' ע"י תפלו' המשכילים בחכמה. עולה עד אין סוף ובתיקונים ז"ח וזרקין לה בדיבורא דצלותא בקירטא דילהון וסלקין לה עד ההוא מופלא וכו' ובפרשת פנחס ולאן סליקת לאתר דאתגזר' מתמן דאיהו א"ס ופירשו בח"י בדף רע"ח ביום ש"ת ע"ש ובתיקונים דף מ' וז"ל זרקא האי תגא איהי י' וחוטא דילה ו' וכו' ובגין דאת י' איהי אבנא מרגלית' יקרא קירטא איהי שפה וכו' האי אבנא כלילא מחמש עד דסליק' עד אין סוף עכ"ל. כי יש לה עלייה פרטות בכל תפלה ותפלה כמ"ש בתיקוני' דנ"ו ע"א וז"ל זכאה איהומאן דסליק לה בצלותיה דמצלי בפומוי לעילא לגבי בעלה. בצלותא דשחרית סלקא בשמא דאיקרי אל האל הגדול ודאי. בצלותא דמנחה סלקא בשמא דאיקרי אלהים בצלותא דערבית סלקא בשמא דאיקרי הוי"ה ורזא דמלה אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. פי' אל אלהים יהו"ק שהם חג"ת דבר האדם דיבור תפילותיו. וע"י דיבור תפילותיו קורא המלכו' להעלות' לאל אלהים יהו"ק. וכד סלק' שכינתא בצלותא סלקא כיונה וכד נחתא נחתא כנשרא דאיהי מטרונית' דלא דחילת מכל עופין דעלמא. פי' ולא כיונה המפחדת מהנץ. כי בעלייתה דחילת מההוא דמזנב בתר צלותין. ולכל חד נחתא מזונא כדקא יאות ליה וכו' ע"ש:

6 ולעיתים ידועים שעולה עד למעלה ראש ונזרקת עד אריך הנק' אין סוף אז נקראת זרקא כי היא אבן הנזרקת למעלה בגו קירטא דאיהי שפה ע"י ה' מוצאות הפה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ח וז"ל זרקא מקף שופר הולך סגולת' קם ונטיל תלת אבנין אינון ייי ואבנא עילאה דאיהי קירטא תגא בחוטא הא ארבע דאינון ארבעים וחוט דסחרא עלה היינו ב' ורזא דמלה בראשית ב' ראשית. האי נקודה עלה אתמר בעשרה מאמרות נברא העולם. מאי ב' ההוא חוטא דאסחר עלה. והאי נקודא אית לה רישא ואמצעיתא וסופא. ואתעביד' ג' יוד"ין ייי דסלקין לתלתין וההוא חוט ב' תלתין ותרין. תגא דעל חוט י' הא מ"ב לקביל ל"ב אלהים ועשר אמירן דאתברי בהון שמיא וארעא וכל חיליהון וכו'. ואלין אבנין כולהו חד מלכו' קדישא איהי מסטרא דשמאלא איתמר בה אבן שלימה וצדק יהיה לך. פי' שכולם פועלים ע"י המלכות שהיא י' הרביעית תגא דעל חוט. והא איהי אבנא די מחת לצלמא דהות לטור רב ומלאת כל ארעא מאי ומלאת כל ארעא אלא בגינה אתמר מלא כל הארץ כבודו. ועלה אתמר על אבן א' ז' עינים דאינון ז' רועין קדישין דאינון ז' דכוריך וז' נוקבין כולהו כלילן בה ורזא דמלה ז' וז' מוצקות:

7 כתב הרב ז"ל בפירושו לספרא דצניעותא וז"ל ומסטרא דבריאה נקראת ימא ובהשפיע בה הז' שני' העליונים שהם הז' נחלים ההולכ ים אל הים והם הארזים שנטעו בה והם ז' ימים זכרים. וכנגדם יוצאים ממנה. ז' ימים. ואינון דרגין דילה והיכלותיה. והנה הזכרים הם ימי' רפויים רחמים והנקבות ימים בדג"ש דין ואלו הם ז' בז' מוצקות וכו' ע"ש. והאי אבן איהי חמש אבנין דשוי דוד בקירטא ואתעבידו כולהו חד הה"ד ויקח דוד ה' חלוקי אבנים מן הנחל ואינון חגת"נה דבהון שבח דוד לך ה' הגדולה וכו'. ואלין ה' חלוקי אבנים נטיל לון מן הנחל דאיהו יסוד חי עלמין:

8 וכד שוי לון בקירטא דאיהי שפה איתעבידו בה חד וטבע במצחא דפלשתאה וקטל ליה ואינון ה' אבנין דאינון שמע ישראל וכו' וכד שוי לון בקירטא דאיהי שפה דפומא צריך למיעבד לון בה כולהו אחד דבזמנא די ינצח בה קב"ה כל אומין דעלמא וכו'. ודא שפ"ה ודאי דא שכינ"ה בחושבן עכ"ל. כי ע"י כוונת התפלה זורקים אותה למעלה ראש עד המחשבה העליונה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ז וז"ל פתח ואמר זרקא קדישא שכינתא קדישא אנת היא קירטא קדישא דקב"ה דבה אזדריקו ג' אבנין דאינון סגולתא ג' אבנין יקירין דאינון ג' אבהן ואנת אבן יקרא על כולהו תגא ברישא דכלהו ועלך אתמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה וכו' אבנא די מחת לצלמא:

9 ואיהי תגא כגוונא דא ם ברישא דחוטא דזרקא אבנא כלילא ומתעטרא כאבנא בריש עזקא. וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהי י' מחשבה עילאה. ידעין לזרקא האי אבנא דאיהי בת יחידא לההוא אתר דאתגזרת. בגין דברתא באבא אתעבידת הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ שחכמה דאיהו אבא יסד ברתא דאיהי ארץ הדום רגליו. וההוא חוט דילה איהו ו' ואבנא דאיהי תגא עטרה על רישא עטרה דס"ת. ובגינה אתמר ודאשתמש בתגא חלף איהו כתר תורה ודאי דג' כתרין אינון וכתר תורה על גבייהו והאי אבנא איהי י' בריש א ואיהי י' בסופה עלה אתמר מגיד מראשית אחרית. פי' כמ"ש חכמה בראש וחכמה בסוף ואיהי יו"ד ה"א וא"ו ה"א כליל עשר ספיראן דאינון נעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן. פי' כתר נקרא אין ומלכות ג"כ נקראת אני:

10 וכ' הרב ז"ל על מ"ש בתפילת אליהו ז"ל איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילותואיהו שקיו דאילנא וכו' כי י' אותיות של שם מ"ה מתפשטים בעשר ספי' דאצילות. ואות א' דמילוי ה"א אחרונה היא במ' ולכן נקרא אבן כי יש בה שם ב"ן ועוד לוקחת כללות שם מ"ה באות ו"ו שמקברת ע"י זעיר הרמוז באות ו של שם בחינת שם מ"ה ולכן אות ו"ו של שם ב"ן שבה מתמלאת באות א' ועולה אבן ובזה יותכו תיבות המאמר:

11 זרקא ודאי אתה נקראת בבואך לסלקא בצלותא דאינון משכילים בחכמה לההוא אתר ידיע שהוא המקום שממנו חונבה כנז"ל:

12 כמה דההיא אבנא דקירטא שזורקה האדם בקלע בכוונת מכוין למקום ידוע לאדם הזורקה ורוצה שתגיע עד שם כן צריך לסנקא מחשבתיה בצלותיה בההיא תגא שהיא מלכות שנעשית עטרת בעלה תגא דס"ת כשעולה למעלה ראש ונקראת אבן מוכללת מכל שם מ"ה כנז"ל:

13 ומעוטרת בהשפעת העליונים: דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם שהיא מלכות הנק' שם ה' פי' לכל מקום שירצה לזקוף ולהעלות תפלתו עד שם צריך תחלה לזקוף אותה בשם שיתכוין להעלות המלכות עם תפילתו:

14 ובההוא אתר וכו' פי' אותה תפלה שמתכוין בה להעלות המלכות ולזווגה לגבי בעלה. אין פחד מהנחש שיפסיק ויעכב תפלתו. מאחר שעולה המלכות בתפלתו ומלכותו בכל משלה ועתה בהתעלותה בההוא אתר אין כח לנחש שהוא גימטריא שד"י ואהי"ה באחורים העולה ד"ם ליינק ודוקא מסוד הקטנות יש לו מעט יניקה כמ"ש האר"י ז"ל ובמ"ח דף כ"ז ע"ב פיסקא ב' אבל עתה בהתעלותה אין לו שליטה לינק ולא יפסיק.

15 אע"ג דאתמר בה ואתה תשופנו עקב וכו' איתא בתיקונים ריש דף ע"א וז"ל ורזא דמלה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ובגין דלא ימית ליה חויא דאיהו כרוך על עקבו צריך לחלוץ לגבי נעל דאתתא ואתפטר ההוא חויא מניה: וכולא על ההיא טפה דאיהי י' דפרח מן יעקב בגין דא קנה מניה בכורתא לאחזרא י' לאתריה דאיהי טפה בוכרא דבה חאב אדם ופרח מניה ואשתאר יחיד בלי עזר ובגין דא אמר עון עקבי יסובני וכו'. רווח יעקב מה דאביד דאיהו י' מיעקב וכו'. הכוונה כי ע"י העון שפגם באות י' שהיא מלכות כנ"זל יש שליטה לנחש לשופו בעקב ונשמתקן אות י' ומעלה אותה בתפילתו לגבי בעלה שהיא ההיא אבן דאיהי י מיעקב וכו' לא יעכב שום חטא ועון את תפלתו מלעלות ולהתקבל: ולא יפסיק חיבור ועליית המלכות אלא תעלה עד אין סוף הוא הכתר הנקרא אריך שהוא סוף עולם הא"ס דעתיק מלובש תוך אריך כנודע מדרוש ג' רישין אתגליפן דא לגו מן דא הם כתר וחכמה דאריך. ודא לעילא מן דא היא רישא דלא אתידע רישא דעתיק ועתיק ואריך שניהם נקראים כתר דאצילות: והוא סוף עולם הא"ס כי כל הכתרים הם בחינה תחתונה של עליון אשר על כן הכתר דאצילו' נק' אין סוף:

16 וכד נחית לה מליאה שפע וברכה אתמר ביה כל הכורע כורע בברוך שמתייחד ומזדווג בעלה עמה שם למטה במקומה כמש"ל כריכא ביה כעזק' באצבע' דצריך לנחתא לה עד אין תכלית כמש"ל כד נחתא נחתא כנשרא מטרוניתא וכו' ומורידה מזונות לכל העולמות שתחתיה עד אין תכלית. כמ"ש ריש תיקון י' וז"ל בגין דסלקא עד אין סוף דאיהו י' רישא דא' פירוש קוצו של יו"ד רומז על אריך הנקרא אין סוף:

17 וכאן סליקת בעמודא דאמצעיתא דאיהו ו עטרה על רישא כד סליקת עטרה על רישיה אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה. וכד נחיתת תחותיה אתקריאת בת זוגיה יחודיה. איהי תגא לעילא תגא דס"ת. פי' א י' שלמעלה היא חכמה וקוצה העליון רומז לאריך. י' שלמטה חכמת שלמה. ו באמצע הוא זעיר. וכשעולה המ' ביו"ד העליונה נעשי' לו תגא דס"ת שהוא זעיר. כי ס"ת אין בו לא נקודות ולא טעמים. כי כל אשר לאיש שהוא זעיר. יתן בעד נפשו שהיא מלכו'. כמ"ש הרב בכוונת קריאת ס"ת דשבת וז"ש תגא דס"ת:

18 כורע בברוך כתב הרב שכל היסודות נקראים ברוך ונרמז בס' מ"ח דף ס"ז פ"ב פיסקא א' וז"ש ולא יפסיק מניה כי תמיד המלכו' כרוכא בזעיר כעזקא באצבעא בין בעלותה בין בבואה למטה וז"ש לא לעילא ולא לתתא לעולם לא יפסיק חיבורה בזעיר כמש"ל ובאן סליקת בעמודא דאמצעיתא. ואתי שפיר נמי כל הזוקף למלכו'. זוקף אותה בשם הוי"ה שהוא ת"ת. וכורע בברוך חיבורה ביסוד וכמ"ש בתיקונים סוף דף ח' וז"ל ת תפארת וכו' וביה כל הזוקף זוקף בשם אבל לגבי יסוד כל הכורע כורע בברוך הה"ד ברכות לראש צדיק. גם בר"מ פנחס דרנ"ז ע"א וז"ל אף ביסוד וכו' כליל ח"י ברכאן הה"ד ברכות לראש צדיק. ובג"ד כל הכורע כורע בברוך. וכל הזוקף זוקף בשם דא שכינתא בשם דהוי"ה ביה צריך לזקפא שכינתא וכו' ע"ש. עוד שם דרנ"ו ע"ב וז"ל ואיהי סליקת בעמודא דאמצעיתא דאיהו תדיר עמה בלא פרודא כלל סליקת. ולאן סליקת לאתר דאתגזרת מתמן דאיהו א"ס ואיהו גבוה מעל גבוה מכל ספירה ובג"ד אוקמוה עולה לגבוה סלקא. וכד איהי סניקת אחידן בה כל ספיראן ואינון סלקין עמה וכו' נחת' מלייא כפרה וכו'. והא סליקו דילה איהו בעמודא דאמצעיתא וכמ"ש בפרשת משפטים בדף ק"ך ע"א. אוף הכי נחיתו דילה איהו ביה וכו' עיין שם:

19 דסליקת עד אין סוף למשאל מזונ' מעילת העילו' שהיא הכתר וכד נחיתת כחית' מלייא מכל טבין וכו' וז"ש לנחתא לה עד אין תכלית לשיעור השפע שהיא מורידה לעולמות כל אשר תחתיה:

20 ולזמנין איהו בעלה ו' בצדיק בשית פרקין וכו' איתא בתיקונים דף נ"ד ע"ב וז"ל קום אלעזר ונטיל קורטא דאיהי שכינתא ואקיף לה תגא וכו'. כד סליק' סליק' באימא דאיהי א ועל מאן סליק' על עמודא דאמצעיתא דאיהו ו דאיהו כריכא ביה כעזקא באצבעא. וסליק' בד' מאד"ני דאינון תרין דרועין ותרין שוקין עד דסליק' לאת י' דאיהי אבא חכמה י' עילאה בגין דמתמן אתנטיל' וכו'. ונחית' כלילא מג' טפין. בההוא זמנא אתמר בה הולך סגולת'. פי' זרקא כשנזרק' ועולה למעלה עד חכמה ונכלל' מג' יודי"ן חג"ת שהם מוחין אליה והם סגולתא: והיתה מוקף מוקפ' תגא ומוקפ' מהחוט דאסחר לה כנז"ל. והולכ' ובאה עד מקומה בהארת הג' יודי"ן שהם חג"ת סגולתא:

21 ואתקדיאת ייי בג' יודי"ן יו"ד עילאה איהי על רישא דא' דאיהי כתר עליון על כל עילאין פי' אריך ולבתר נחית' באמצעיתא ונטלא מתמן באמצע. ולבתר נחיתת לתתא באתרהא יו"ד דאיהו לתתא מן א וז"ש לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק פי' כשהיא עומד' נגד יסוד צדיק שהיא בחי' ו'. נחית לגבה ומזדווג עמה זעיר כנגד נ"ה שבהם ו' פרקין. וכשהיא עומדת נגד הת"ת שהוא בחי' ו' בעלה שם מזדווג עמה תרין דרועין שבהם גם כן ו' פרקין:

22 לזמנין איהו בין או"א כמ"ש הרב בסוד חופה שמעלים או"א לזו"ן בהיכל הבינה ואימא אוזיפת לברתא מאנהא שהם מ"ן שלה ושם בהיכל הבינה הם מזדווגים וז"ש צריך לסלקא לה' לעילא לה' שהיא הבינה:

23 וכד סלק' תמן לזמנין איהו בהפוכא ו' בין י י איתא בר"מ פ' תרומה דקנ"ח ע"א וז"ל ובג"ד י' דא לזמנין איהו תחותיה לזמנין על רישיה לזמנין באמצעיתא וכו' ואיהו עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא. זרקא מקף שופר הולך סגולתא. בההי' זמנא איהי כתר על רישא דמלכא כתר יתנו לך ה' אלהינו ההוא דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש. פירוש שעולה לכתר כנקודת י' עליונה של א והוא"ו שהוא זעיר למטה ממנה והיא שהיתה לראש פנה עתה עטרה לבעלה כמו שכתוב בתיקונים דף ל"ח ע"ב וז"ל ולזמנין איהי עטרה על רישא דאת ו' וכו' כד סלקא על רישא אתקרי תגא זרקא בההוא זמנא אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה ואתקריא' חולם. וכד נחית' תחותיה אתקריא' חיר"ק וכו'. וכד סליק' לעילא ברישא דכל רישין סלקא. כנז"ל שעולה עד אריך ואז שואלים איה מקום כבודו שהיא מ' כבו"ד גימ' לב:

1 וכד סליק' לא כגוונא דא שהיה על ראש זעיר כמו י' עליונה שעל ו' שבאמצע א איהי כתר ועטרה על ראשו וכד נחתא לתתא ואתעטר' בכל מיני שפע ומזונות המביאה לכל העולמות שתחתי' נחית' ביה כגוונא דא כיו"ד שתחת ו' שבאמצע א כמש"ל וכד נחתת תחותיה אתקריא' חיר"יק. ואתקרי תגא ברזא דטעמי. פירוש כשהיא עטרה לראש בעלה כטעמים עליונים בסוד טנ"תא תגא דספ' תורה:

2 וכד נחית' אתקריא' נקודה כמש"ל וכד נחתא תחותיה אתקריא' חיר"ק. וכד מתייחד עמה איהי ז' כלילא מניה אות ברית פירוש כי הזעיר בחי' ו"ק ומ' שביעי' אי נמי היסוד הוא ו ועטר' היסוד שהיא בחי' המ' הכלולה עמו היא שביעי'. וכמ"ש בפנחס דף רמ"ז ע"א וז"ל דלית שית בכל אתר אלא מסטרא דאת ו' ולית שביעי אלא מסטרא דאת י' עטרה על רישיה חכמה עילאה אות היא חכמה תתאה אות היא. ותקינו למגזר לח' יומין דאינון ח' מן חכמה עד יסוד לקבל' בהון י' זעירא לסלקא לה עד כתר למהוי עטרה על ראשיהון: הכוונה כשעולה עד הכתר נעשי' המ' עטרה על ראש כל הספירות. ובתיקונים דקל"ד ע"א וז"ל וכתר ועטרה דאיהי י' איהי עטרה דברית מילה דסליק למאה. עשר זמנין עשר מאה:

3 האי אבצא היא בניינא דכל עלמין כמ"ש שכל הספירו' פועלים על ידה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ח ואית אבן דאורייתא דאתמר בה והאבן הזאת וכו' דאיהי מסטרא דעמודא דאמצעיתא. איהי מסטרא דשמאלא אתמר בה אבן שלימה וצדק יהיה לך והא איהי אבנא די מחת לצלמא וכו' איהי מדה בין כל ספירה כי הספירו' כל אחת כלולה מעשר וסוף מדת כל אחת היא מלכות:

4 וספירה דכל ספירה פי' כי החשבון והמספר אינו כי אם במלכיות של הספירות כמו שכתב הרב ונרמז במ"ח דף י"א פיסק' א'. וכמ"ש על פסוק עיניך בריכות בחשבון:

5 ורזא דמלה עשר אמות אורך הקרש בין הכל כל א' כלולה מעשר הם מאה י' שהיא מלכות ב ן פ' ופרק ר"ל סוף כל ספירה:

6 כל מדה איקרי עולם כי כל ספירה כלולה מהכל. ואינון י"ו שיעור ומדה. פי' י"ו מן יהו"ק ו' שיעור ומשקל. הגם שזעיר הוא בן עשרה ספי'. הנה הוא בחינת ו' כי תחילתו הוא בן ו"ק:

7 מדה דיליה היא מלכות שהיא משלימתו לעשר והיא סוף קומתו ונקראת י' וכר"זל חכמה בראש וחכמה בסוף:

8 ושיעורא דמדה שהיא המלכות: הגדלתה היא ע"י ה' חסדים וה"ג חמש אמות אורך הם ה' גבורות שמתארכים ויוצאים מזעיר אל המ' לצורך בניינה. וחמש אמות רוחב הם ה' חסדים שנשארים בזעיר אלא שמתרחבי' עד מקום המלכות כדי שתהנה מהם ג"כ:

9 ואינון לקביל שיעורא דכל רקיע היסוד נק' רקיע. וכל יסוד יש בו ה"ח וה"ג ואינון ה' ה'. הרי לך שיעור קומה באתוון יה"וק. ירצה כמ"ש הרב שסוד שיעור קומה של כלי הספירות דאצילות רל"ו רבבות פרסאות כי גדול אדונינו:

10 ורב כח מספרו ורמז לדבר וכבוד ה' מלא וכו' מילוי משכן הוא גי' רל"ו ומ"ש באוצ"ח רל"ו הוא בחי' נשמת המקיפים דזעיר דעשייה כבר פירוש הרח"ו ז"ל שג' כלי האצילות נעשו נשמה לבי"ע הכלי הפנימי נשמה לבריאה והאמצעי ליצירה והחיצון לעשייה. כן כלי הפנימי דזעיר דאצילו' נעשה נשמה לזעיר דבריאה והאמצעי לזעיר דיצירה וכלי חיצון לזעיר דעשייה ועיין בח"א דף ר"ה וא"כ היינו הך. והוא ז"ל פירוש רל"ו הנזכר על השמו' שיש בהם שעולה חשבונם רל"ו ועיין בפ' בשלח דף נ"ו ע"ב מ"ש שה ומ"ש שם הרמ"ז ובפ' תרומה דף קל"ד ע"ב ע"ש ומ"ש שם הרמ"ז ובעזר מרומם על כל תהלה בסוד שיעור קומה מאד נעלה ארחיב הביאור ליחידי סגולה במהדורא שנייה להיותו יתד ופינה גדולה לכללו' חכמת הקבלה המפוארה והמהוללה ובעליית המ' גם הזעיר עולה וממלא כל אורך עולם האצילו' המתחיל מחכמה הנקרא' ראשי' עד סוף עשר ספירו' דאצילו' הנקרא אדם דאצילו' בכללו': שכן אמרו בפרקי היכלות דר"י היודע שיעור קומה של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן הע"הב ואיתא בתיקונים סוף דף קמ"ד וז"ל ומאן דידע שיעור קומה דילה איהו ירית עלמא דאתי דאיהו ו' דאתמר ביה מקוה ישראל ה' דאיהו קומה דילה שיעור דילה וכו'. ופירושו כמ"ש בתיקונים סוף דף ל"ז אחר שאמר צדיק איהו רקיע וכו' מבוע' דיליה י' דסלקא באוירא עד אין וסוף ונחתא עד אין תכלית ואיהו עשר וכו' דבהון האי קו שהוא ת"ת אזיל חמש מאה שנין פירוש מתגדל בחמשה חו"ג שמקבל מבינה:

11 וכד נחית לתתא לגבי צדיק איתקרי שיעור וכד סליק לעילא לגבי אימא איתקרי קומה. הכוונה כשמקבל המוחין דאימא ודאבא מלובשים תוך של אימא ועולה עד דיקנא דאריך ששם מתחילים פרצופי או"א ושם הוא ראש עולם האצילות ומתארך לתתא עד מקום היסוד שעטרה שלו מלכות. ותופס כל אורך עולם האצילות זהו שיעור קומה. ואין אלו הפרסאות כפשטן כפרסאות שלנו אלא ר"ל שיעורין מוגבלות לכלי האצילות. כנודע ממאמר רגלי החיות ככולהו. קרסולי החיות ככולהו. וכו' בשלח בדף ט"ו ובתיקונים דף קכ"א ע"ב ע"ש עוד שם בסוף הדף הנז' איהו מקוה ישראל ואיהו שיעור קומה וכו'. ופירושו כשתופס הזעיר כל אורך עולם האצילות והמלכות עלתה עמו עד אין סוף כמ"של ובאן סליקת בעמודא דאמצעיתא ותפסה גם היא כל אורך עולם האצילות מן י' עליונה של א עד י' שלמטה. אם כן גם היא שיעור קומתה כמוהו. וז"ש דאיהו קומה דילה שיעור דילה. כי בהארות שמאיר בה דרך יסודו היא נגדלת ועולה עמו והמכוון בידיעת שיעור קומה ירצה כל סודות עולם האצילות. ובאומרם שיעור קומה של יוצר בראשית רמוז על זעיר דאצילות בגדלותו כאמור. ונוקביה כלולה עמו. ולכן פירש כל ד' אותיות הו"יה בזו"ן שבהם סוד שיעור קומה. כי י' הוא מלכות בעלותה להיות תגא דס"ת כאמור ו הוא ת"ת שקל ושיעור. ה' ה' ה' חסדים וה"ג שביסודותיהם: ו איהו רקיע הוא יסוד זעיר הנק' שמים:

12 חמש רקיעין דיליה ה' יסודות של חגת"נה דידיה כי כל אחת היא בת עשר ספירות. חמש אלין של זעיר נקראים ה' שמים:

13 ה' חמש רקיעין של חגת"נה דמ' דכלילן בשמים כי ממנו נבנו ונגדלו קצוותיה חמש עילאין חגת"נה של זעיר נקראים שמי השמים:

14 ה' חמש רקיעין של חגת"נה דמלכות אי נמי ה' עילאין חגת"נה דבינה וראשון נכון מיושב על לשון הזוהר

15 ואינון ה' ה' חגת"נה דידיה וחגת"נה דידה ו רקיע שתיתאה לון. היא יסוד שכללות חגת"נה בו:

16 י מלכות שביעאה לון שכללות כללותה במלכות:

17 י שבעה בשבעה כמש"ל הרב בפי' ספרא דצניעותא ואלו הם ז' בז' מוצקות ז' דידיה בז' דידה. עולם קטן מלכות ו עולם ארוך. זעיר:

18 כי כאן מפרש תמיד י' מלכות אלא לפעמי' היא י' עליונה של א ולפעמים היא י' תחתונה כנזכר לעיל לקצר בתפלה הנוגעת אל המלכות להאריך בתפלה הנוגעת אל זעיר באריכות מ' יום ומ' לילה. י' נקודה באמצע כי באמצעות המלכות עולה התפלה אל זעיר:

19 כי היא השער לה': מסטרא דחסד שהוא זעיר צריך לארכא בצלותא. וגם בשמא קדישא להאריכו כטעם רביע דאיהו רזא דתקיעה חסד. לקצר מסטרא דשברים שהם גבורה. תרועה ת"ת דאיהי שלשלת האוחז ומכריע בין ח"ג שקל הקדש שהוא ת"ת. לקביל רביע דסליק איהו חו"לם שהוא נקודת הת"ת. שברים לקביל שב"א נקודת הגבורה: דא בעא לסלקא קלא בתקיעה שהיא חסד. ודא בעא לנחת' לה שברים שהיא גבורה ומלכות שבניינה מן הגבורות התפלה הנוגעת לה בחשאי. וכשנכללת עם זעיר אז נקראת על שם המדה שמשפע' בה כמ"ש בתיקונים דל"ח ע"ב וז"ל ולזמנין איהי עטרה על רישא דאת ו' וכו' כד סלקא על רישא אתקרי תגא זרק'. בההוא זמנא אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה ואתקריאת חו"לם. וכד נחתא תחותיה אתקריאת חירי"ק וכו' מסטרא דחכמה אתקריאת חול"ם. ומסטרא דעמודא דאמצעית' אתקריאת שור"ק וכו' ושור"ק איהו טמיר וגניז מסטרא דצדיק דאיהו ברית וכו'. כי שור"ק הוא נקודת היסוד. ומ"ש מסטרא דחכמה איתקריאת חול"ם. ולעיל אמר עטרת בעלה איתקריאת חול"ם היינו הך. כשעולה אלי' עליונה של א שהיא חכמה אז נעשית תגא דס"ת עטרת בעלה ונקראת חול"ם כרמוז בראש המאמר זרקא וכו':

20 אלה תולדות וכו' תולדין דתהו הם הקליפו' וכן האומות שלא קבלו התורה כמו שאמר לקמן ואומין דעלמא דלא קבילו לה וכו':

21 דקב"ה ברא עלמא קב"ה שהוא א"ס ברא עלמא הם זו"ן דאצילות שנקראים עולם: וברייה באוריתא הם א"וא כמ"ש הרב בכ"מ שאבא נק' תורה שבכתב ואימ' נקרא תשבע"פ וכן מוכח לקמן שאמר ואלין אינון דאתמר בהון השמים לה' וכו' ואיהי ארץ החיים כלילא מו' ארעי. שהיא מלכות שנקרא ארץ החיים: שכלולה מז' קצוותי' הנה מבואר שעל שמים וארץ עליונים מדבר שהם ז"ון דאצילות בגין דברית כתיב ביה בבראשית גרסינן וכן הוא בספר מוגה:

22 שמיא וארעא בתריה על תהו הם זו"ן דסטרא אחרא: ולית תמן יסוד' וכו': פי' שאין להם בחינת יסוד שמעורר תאותם בסוד תאות רשעים תאבד וכמרז"ל סירס את הזכר וצינן את הנקבה:

1 יקוו המים וכו': ופי' הפ' לפי זה יקוו המים שהיא התורה מתחת השמים ששרשה מת"ת דזעיר הנק' תורה: אל מקום אחד הם ישראל לפי שיש להם נשמה מהבינה שנקראת מקום. הריבים ויבשים גרסינן וכן הוא בספר מדוייק. ושם לאו די שצי איהו גרסי':

2 באלף ה' דאיהו וכו' פי' אלף החמשי הוא הוד כנודע ומלכות אחוזה בהוד ולכך אמר באלף חמישאה דאיהו ה':

3 מוליך לימין משה פי' הפ' כך בשביל ה' דאברהם שנק' ימין לכך מוליך למשה בגלות ה"ג עמלקי"ם נפילים גבורים רפאים ענקים. סי' ענג רע כדמוכח לקמן. עם מבלעם לק מבלק: פי' לרמוז שהם עם שהלקה אותם השם יתברך על שלא קבלו התורה כמו שאמר לעיל:

4 ואלין אינון דאשתארו וכו' כתב הרב כי אותם הנשמות של קרי דאד"הר שהוליד בק"ל שנה באו בדור המבול להתתקן ואדרב' חזרו וקלקלו ואח"כ באו בהפלג' ואח"כ באו באנשי סדום כמ"ש אנשי העיר אנשי סדום ואח"כ באו לכור הברזל למצרים ואז נתקנו וז"ש ואלין אינון וכו' לומר כי דור הפלגה עצמם הם נשמות של דור המבול. ועינו אותם בחומר ובלבנים: ומהם הושלכו למי היאור: ונל"עד שהסיגים של ישראל שהיו במצרים מהם היו ערב רב ולכך נדבקו בישראל. וכן מוכח ממש"ל ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו ואתמר בהו וימחו מן הארץ. הרי מבואר שדור המבול ודור הפלגה וערב רב כלם אחד:

1 נשמתהון דערב רב דאינון וכו' פי' ערב רב שנקראים נפילים שבאו מעזא ועזאל שצפלו מן השמים וגם אלו מפילים עצמם לזנות כאבותיהם. דלא יהי לון חולקא תמן. פי' זה המין שנקרא נפילים אפי' יעשו שום מצוה אין להם חלק לעו"הב ומשלם שכרם בעו"הז א"ני"ל נפילים דאפילו וכו' קאי על עזא ועזאל עצמם שהפילו עצמם לזנות ולכך נטרדו ואין להם חלק לעו"הב ונטלו שכרם בעו"הז שהאריכו ימים. ופי' א' נראה עיקר. כי לפי' שני לא הזכיר הזוהר מה עון עושים המין השני כמו שמזכיר בכל מין מהו עונם:

2 אתברת עבידתא פי' עבודתו יתברך נתבטלה ואין עושים אותה ישראל לפי שגוזלים אותם המין השני הזה:

3 רפאים יחשבו וכו' המין החמישי שהם ענקים מזלזלים בת"ח ומבזים אותם אבל המין הד' שהם רפאים אמר בהו ומתרפים מאורייתא ומאלין דמשתדלים בה משמע שאינם מחזיקים ביד ת"ח אבל אינם מבזים אותם. ולכאורה נראה שאין להם עון כענקים. ומגיד הכתוב שאף הם יחשבו כענקים:

4 והארץ היתה תהו וכו' עכשו מפרש והארץ שהיא ארץ ישראל גרמו לה שהיתה תהו ובהו:

5 עד דיתמחון אלין וכו' פירוש קודם ביאת המשיח שלא נמחו ערב רב לגמרי לא נתגלית הארת התורה ובס' ח"י בדף צ"ו כתב דחמשה מיני ערב הם נשמות הרעו' של ערב רב המגולגלים בכל דור ודור בישראל. ומה שנשבע הקדוש ברוך הוא על מחיית עמלק. הוא שיתמחו אותם נשמו' רעות יען כי לכל מה שבין אדם למקום מועיל תשובה. משא"כ בין אדם לחבירו דווקא עד שירצה את חבירו. ואלה רשעים קיימין על ישראל כלי חמס ועליהם דבר הרש"בי ז"ל בסוף פר' בשלח דבכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דרא דלית ביה מההוא זרעא וקודשא בריך הוא אגח בהו וכו' עד כאן לשונו של ס' ח"י

6 ישראל בבי מקדשא ר"ל כיון שלא נבנית ב"ה העיקרית שהוא לעתיד. ושיעור הפ' כך וכל שיח ועשב השדה שהם יש' שנקראים אילנות ועשבים. טרם יהיה בארץ שלא נתגלית מעלתם והארתם כי לא המטיר וכו' היא התורה שלא נתגלית הארתם ג"כ. והטעם משום דאדם אין שלא נבנית בית ג' שאז יתגלה הכל:

7 לשון אחרו כל עשב השדה וכו' ע"ב ש תלת עלין דאינון ש יאהד"ונהי בס' אור ישראל כתב על לשון זה. ר"ל כי הלא ג"פ ע"ב אתוון דג' אבות הנרמזים באות ש יעשו מהם ע"ב שמות עכ"ל. ופי' הזוהר לפי זה ש הם חג"ת וכל אחד מהם יש בו ע"ב שהם ויסע ויבא ויט ועושים ע"ב שמות במלכו'. וז"ש ואינון ע"ב ענפין דתליין בהון. פי' הם ע"ב שמות ששרשם בח"גת. ומ"ש כחושבן ע"ב. ר"ל כחושבן ע"ב אותיות של ויסע ויבא ויט שבכל פסוק ע"ב לכך גם השמות הם ע"ב וז"ש ואינון ע"ב ענפין דתליין בהו כחושבן ע"ב:

8 ולא אתאחדין וכו' פי' שאינם מתחברים במלכו' עד שיבוא זעיר הנקר' אדם שהוא שם מ"ה לתקן המלכו'. יאהדו"נהי ר"ל כיון שהמלכו' היא אחורי ת"ת שנתרה משני שלישי הת"ת כנודע לכך אמר ג' עלין דאינון ש שהם חג"ת הם הוי"ה ואד"ני. חג"ת הם הוי"ה. ומלכו' שאחוריהם היא אד"ני. אי נמי יובן במ"ש הרב בדרוש ר"ה כי הוי"ה בחסד אד"ני בגבור'. יאהדונהי משולבי' בת"ת. וז"ש כאן ג' עלין דאינון ש שהם חג"ת בהם הוי"ה אדנ"י:

9 ומניה אמת מארץ תצמח פי' מרע"ה כקרא אמת כמ"של תורת אמת היתה בפיהו ור"ל כיון שצדיק העליון צומח גם מרע"ה יצמח ויתעלה מן הגלו'. ות"ח דאינון דשאין לא צמחין בגלות' וכו' זה כמו דבר אחר. שר"ל וכל עשב השדה שהם ת"ת טרם יצמח. מ"ט משום דאדם אין שהוא מר"עה ונמצא ששני פירושים כללם הזוהר. פי' א' וכל עשב השדה שהם חג"ת שהם ש ע"ב ובאים לשדה שהיא מ'. טרם יצמח שלא כתגלו בה עדין מ"ט משום דאדם שהוא זעיר אנפין אין. ופי' הב' וכל עשב שהם ת"ח טרם יצמח מ"ט משום דאדם שהוא מרע"ה עדין בגלו':

1 בצייורא דתרין יודין י י ו בינייהו כמ"ש לקמן דתרין תפוחין שבאדם הם ב' יודי"ן והחוטם שביניהם הוא ו ויש גורסין בעיינין דילה במקום באנפין מראש צורים פי' בשביל ראש האדם שיש בפנים שבה ציור הוי"ה לכך אראנו לישראל ואשגיח עליהם. אי נמי יש לפרש מראש צורים הוא שם הוי"ה שהיא ראש לכל השמו' והוא מצוייר באדם בזה אראנו לישראל:

2 בתרין לוחין וכו': כמ"ש לקמן ששני לוחות הם חכמה בראש וחכמ' בסוף דבת זוגיה וכו' פי' אבא צייר בכל אחד מישראל בת זוגיה עילאה שהיא אימא שהיא ה' ונודע שחכם בבינה: לכך אמר דבת זוגיה עילאה דא י"ה וזה הציור שצייר י"ה בכל אחד פירושו שאיש ואשתו הם נגד אבא ואמא ובן ובת דאדם הם נגד ז"ון:

3 ואינון ו יחודא דתרווייהו פי' היא זעיר שמייחד או"א ומזווגם בגנתא דעדן פירוש מ': דביה הוא זמין מזון לכולא דכולא ביה גרסינן ולא צריכין לתתאין גרסינן:

4 דאינון עץ הדעת וכו' ושיעור הכתוב ועץ החיים שהוא זעיר בתוך הגן שהיא מלכו' לבטל שליטת עץ הדעת שהם ערברב:

5 ונהר דא ו יחרב בה' תתאה גרסינן ופי' זה כמו דבר אחר בגין דאסתלק מניה נביעו דיו"ד לא"ס פי' שנסתלקו מזעיר מוחין דאבא שבתוכו ועלה אבא לא"ס ב"ה ואינו מאיר לזעיר:

1 נצח שוקא ימינא קשה שהרי אוריאל בת"ת שהוא מזרח ומפני שת"ת מכריע בין חו"ג לכך נקרא אוריאל מסטרא דחסד: נוריאל מסטרא דגבורה כמ"ש הזוהר דכ"ג ע"ב והכא אמר שהוא בנצ"ח. וי"ל כיון דאיהו בנצח ואיהי בהוד לכך אמר דאיהו בנצח. וטעם שאמר נוריאל שהוא מצד הגבורה ולא אוריאל שהוא מצד החסד. לפי שנצח גם הוא לבר מגופא שהוא דין לכך אמר. נוריא"ל. ומ"ש רפאל בהוד לפי שהמלכו' אחוזה בהוד ורפאל מצד המ':

2 דעליה אתמר ליעקב והוא צולע וכו' אעפ"י שבדף כ"א ע"ב אמר והוא צולע על יריכו בנצח. שם בדף הנזכר כתבנו התירוץ תבקשהו משם:

3 תניינא עאל בגיחון כתב בס' אור ישראל וז"ל ובספר התיקונים אית' גיחון ההוא דאתמר ביה ויקבור אותו בגי וכו' עכ"ל. הרי מבואר דקאי על מרע"ה. ולעיל דף כ"ו ע"א אמר דוא"ו איהו כפיל בגלותא בתר ה בתראה וכן משה נמי: א"כ סוד ו הוא בגלו' בסוד הולך על גחון. ולכן ו דגחון רברבא והיא באמצע התורה לרמוז למרע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא. עכ"ל ס' אור ישראל וכתב הרב באוצ"ח כי משה הוא יסוד אבא שבתוך יסוד זעיר והוא נגד נקב האחור שהיא נקודה דחורבה להכניע הס"א וזהו מול בית פעור עכ"ל. ובזה יובן לשון הזוהר שאמר תניינא בגיחון הוא אלישע אחר שנטבע בקליפה. ומ"ש ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון ר"ל מרע"ה קבור נגד נקב האחור. ומ"ש כל הולך על גחון ר"ל ו דגחון הוא מרע"ה:

4 גבריאל ר"ל משה הוא גבר אל כמו איש האלהים לגבר אשר דרכו נסתרה לגבר שהוא משה רבינו עליו השלום דרכו שהוא דרך קברו נסתרה. וצריך לומר מה שייכות דגבריאל הכא עד שנדרוש אותו על מרע"ה. ונראה כי ד' חכמים אלו כל אחד נכנס ברגל אחד דמרכבה רע"ק בחסד בן עזאי בנצח בן זומא בהוד אלישע בגבורה שהוא גבריאל ולכן דריש גבריאל על מרע"ה. אל תקשה שבן זומא שבהו' נשאר בקדושה: ואלישע שבגבורה יצא לחוץ. שכבר תירץ זה הרב באוצ"ח בדרוש המקיפים שאמר לפי שנ"ה הם בחינת שבילי הזרע הם מתוקים יותר מהגבורה. ועוד שבנ"ה נתגלו החסדים במקומם אבל חסד וגבורה הם במקום הסיתו' א"נ יובן במ"ש הרב בדרו' ד' נכנסו לפרד' כי בן עזאי המשיך מוח חכמה ובן זומא מוח בינה ורע"ק מוח חסדים ואלישע מוח הגבורות וגבריאל הוא מהגבורות כמ"ש:

5 לחכימא ברמיזא פי' כמ"ש באוצ"ח שמשה קבור נגד פעור וכו' וסוד זה ראוי להעלימו לכך אמר לחכימא ברמיזא:

6 קלה לדרשא הוא בן זומא שהיה דרשן ובן עזאי הוא פה שונה הלכות שהיה אומר כל חכמי ישר אל לפני כקליפת השום:

7 בקליפין דאורייתא בפשטי התורה שהם הלכות ודרשות רע"ק עאל במוחא הם סודות התורה. ויובן במ"ש באידרא ואמאי מתו בגין דעאלו ולא נפקו ואלין אחרנין עאלו ונפקו. ופי' שג' חבירים שמתו עאלו ולא נפקו שלא הורגלו הרבה בסודות התורה. ואחרנין שלא מתו עאלו ונפקו שהורגלו בסודות התורה שאם יתקשו בשום קושיא ידעו לתרצה. וכן מ"ש כאן רע"ק עאל במוחא שהם סודות התורה ואחרים בלבושי התורה ולא הורגלו בסודות התורה ולכך ניזוקו:

8 אבני שיש טהור הם אבא וברתא. והם ב' לוחות התורה הראשוני' שנשברו. דמניהון מיין דכיין פי' החסדים והשפע מהם בא לעולם יצירה דעילאין אבא האציל עולם האצילות:

9 ויצירה דתתאין מ' האצילה לבי"ע אינון תעלומות מחכמה עילא' פי' חכמה ומלכות שרשם ממוחא סתימאה שתחת גולגולתא דאריך. ונודע כי אבא יונק ממזל הח' שהוא ממוחא סתימאה ואבא יסד ברתא וז"ש אינון תעלומות מחכמה עילאה. דתחות כתר עילאה וקראם תעלומות שהם נעלמים. אבא נעלם בפרצופי האצילות. ומלכות נעלמת בהיכלותיה:

10 ואמאי נחתו פי' התרין דמעין אחרנין מסטרא דעץ הדעת טו"ר היא יצירה ששם מט"ט:

1 אבל בעץ דלתתא: הוא מט"ט שהוא ז"א דיצירה ואיהו נטוע וכו' פי' ז"א הנז' נטוע ביצירה שהיא גן של מט"ט שהוא ז"א. דגן עדן דלעילא. פי' אצילו'. ששם אין לקליפו' אחיזה כמש"ה וכבודי לאחר לא אתן:

2 מעדון דיליה מ' דאצילו' ששם מתעדן גן דיליה פרדס דיליה. פי' יצירה. אדם זעירא מט"ט. שכינתא עילאה בינה. עדן תיובתא. פי' בינה שנקראת תשובה. ועץ החיים הוא זעיר שיונק מאו"א שנקרא חיים. ומ"ש ועלה אתמר קאי על מלת החיים שהיא בינה. נטיל ליה מד' יסודין פי' מט"ט נטלו הקב"ה מד' יסודין שהם ארגמ"ן דיצירה. ושוי ליה בגנתא דעדן היא מ' דאצילות שמשם יניקתו. אי נמי נטיל ליה קב"ה קאי על אדה"ר מד' יסודין הם ארמ"ע. יעביד לבר נש שאר בני אדם שאחרי אדה"ר. ודא עץ חיים פי' שתחלה היו עוסקים בפשטי התורה אזי וימררו את חייהם שאינם מקבלים שפע מזעיר דאצילו' ואחר ששבו בתשובה וחזרו ללמוד סודות התורה אזי מושכים שפע משם מ"ה שהוא שקיו דאילנא שהוא פנימיות זעיר כמ"ש הרב כשעוסק בקבלה יכוין בפנימיות זעיר שהוא שם מ"ה שמשם בא השפע. ואיהי אורייתא דבע"פ פי' כי תורה שבע"פ ג"כ במט"ט ששם טו"ר שהם איסור והיתר. דמחא ביה בטנרא כתב הרח"ו ז"ל בפ' שלח לך וז"ל הבן רז זה כשהכה משה את הסלע ע"י הכאה נתעורר הנחש ליינק ח"ו:

1 לאת יו"ד פי' יסוד שהוא י' זעירא מני לגביה ה' עילאה ערות אשת אביך פי' ה' עילאה שהיא אימא. היא עצמה תצוה לאדם ערות אשת אביך לא תגלה אני שנקרא' אשת אביך לא תגלה: אחותך וכו' פירוש שהמ' היא אחות לישראל כי זו"ן הם אחים לישראל לפי שיש לישראל נשמה וחיה מאו"א לכך נקראים אחים לזו"ן. וז"ש אחותך בת אביך לפי שאבא יסד ברתא:

2 אינון ה' ה' פירוש בת בנה היא מלכו' דזעיר ובת בתה היא מ' דנוקבא דאינון תולדין דה'. פירוש שהנקבו' הם מהבינה דא יו"ד. פי' יסוד. תולדה דאת יו"ד פי' שיסוד דאבא בתוך יסוד זעיר. וממנו יונק. אחי אביך. פי' יסוד אח לת"ת שנקרא אביך:

1 אינון עמי הארץ: בספר אור ישראל פירוש דהכי קאמר ואין עליהם תרעומ' שלא למדו הסוד דאינון נפש חיה הם הת"ח הלומדים הפשט ומניחים הסוד עליהם היא התרעומ' לפי דלא אשתכח עזר בהון בגלות' לשכינתא לפי שע"י סודות התורה שקורא האדם עושה תיקון גדול לשכינה לשכינתא בגלותא גרסינן. תרדמה דא גלותא. פירוש סוד הגלות היא הסתלקו' המוחין מזעיר וז"ש ארמי ליה על משה וישן. ומשה הוא זעיר:

2 מאלין עולימין דמטרוניתא וכו' כתב הרב ז"ל בדרוש אטב"ח ובדרוש הנקבה כי בגלות נסתלקו מהזעיר ג' ראשונות ומהמ' ט' ספי' ולא נשאר בה רק כתר שנה ובשעת התיקון שתיקנו אותה או"א נתחלקה נקודת הכתר לעשרה נקודו' וכל נקודה נתוספו בה ט' אחרות ונגמר פרצופה. ותחלה לוקח' חצי שליש שבת"ת וחצי חסד דנצח והחצי חסד דהוד המגולים להגדיל ג' ראשונו' שלה ואח"כ לוקח' ה' גבורו' להגדיל שאר גופה עכ"ל: וז"ש מאלין עולימין דמטרוניתא. פירוש מהספירו' של מ' נטלו או"א חד מנייהו שהוא כתר שנשאר בה:

3 ואיהו סטרא חוורא פי' הנה תחלה לוקחת החסדים לצורך כתרה וחו"ב שבה בשר דמשה סומק הם הגבורו' דזעיר שהוא משה וז"ש לקמן צלע ודאי מסטרא דחסד חוור מתמן אתקריא' סיהרא ויסגור בשר תחתנה בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה אתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא שמאלו תחת ראשי ופי' ואתכליל בתרווייהו קאי על צלע הנזכר שכלולה מחו"ג שהם ימין ושמאל. אי נמי מאלין עולימין דמטרוניתא יש לפרשו ע"פ מ"ש הרב כי מט"ט וסנדל הם מעלים מ"ן למ' ומט"ט מעורר מ"ד וסנדל מ"ן ואחר הגלות וירכב על כרוב ויעף שהוא מט"ט נסתלק למעלה ולא נשאר במ' רק סנדל עכ"ל. ונודע כי סנדל היא בחי' דין וז"ש מאלין עולימין דמטרוניתא ר"ל מנערי המ' שהם משרתיה. ובביאת המשיח בע"ה נטלי או"א חד מנייהו הוא מט"ט שרצו או"א לתקנו ולהחזירו למ' לעורר מ"ד כאשר היה בתחלה קודם החרבן ומ"ש והוא סנורא חוורא. פירוש שהוא מצד החסד לפי שהוא דכורא. ומ"ש בשר דמשה סומק פי' הוא סנדל שהוא דין לפי שהוא נוקבא ור"ל שתקנו גם סנדל להיות עם מט"ט דבר אחר ויסגור בשר בעא לאגנא בה עליה: פי' כשנתקנה המ' אזי היא מגינה על זעיר מהחיצונים לפי שמתלבש' ומכסה לזעיר ונקראת שומר ישראל ישראל עילאה:

4 מסגרת מתקיימ' פי' כמו המסגרת שעל השלחן שעל ידה מתקיים ונשמר מה שעל גביו. כך המ' הארותיה נסגרים בששת ימי החול שלא יינקו מהם החיצונים וז"ש דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה אייתי ליה לגבי צלע וכו' פירוש מן האדם שהוא זעיר בא אל הצלע שהיא מ' וכאלו אמר הכתוב ויביא האדם אל ה'. וז"ל הרב דע כי יש שרשים של נשמו' שלא יצאו מהקליפה רק הזכרים ולא הנקבות עד המשיח. וכל נשותיהם של שרש חור לא יצאו מהקליפה. ואני מסופק אם אמר מורי ז"ל כי גם אהרך הכהן לא נשא בת זוגו עכ"ל. וז"ש הזוהר בההוא זמנא זכו ישראל כל חד וחד לבת זוגיה. ר"ל אפילו אותם שלא יכלו להוציא נשותיהם מהקליפה. הנה בביאת המשיח אז יצאו הכל מהקליפה ויקח כל אחד בת זוגו:

1 נטל בת יתרו פי' קין נתגלגל ביתרו כמ"ש הרב וכשנשא מרע"ה בתו תיקנו לחפו' על אביו לפי שקין הוא ברא בוכר' דאדם:

2 ערום יצאתי וכו' פירוש איוב אומר ברוח הקודש בעד ישראל וכאילו ישראל אומרים פסוק זה ערום יצאתי כשיצאו ממצרים ששם נתקנו כמו עובר במעי אמו היו ערומים בלא תורה וערום אשוב שמה. כששבו אל הגלות היו ערומים. ותיבת שמה אותיות משה לרמוז לו שיהיה עמהם בגלות. אבל לגבי ציצית ויתפרו עלה תאנה. נראה כי תאנה היא מ' כמ"ש בפ' שלח לך על פ' ומן התאנים. ונודע כי ציצית בנוקבא וזהו עלה תאנה שהם ציציו' שבאו מהמ':

1 ואית ס"מ ואית ס"מ ולאו כולהו שוין ז"ל הרב בספר ק"י דע כי בנוגה יש ס"מ ולילית פנימיים ועליהם אמרו רז"ל שהיה מלאך וגורש מן השמים. וכמ"ש בתיקונים ס"מ דנפיק מקדושתיה. ובג' קליפות האחרות יש ס"מ ולילית רעים וחטאים בכל קליפה מהם. וז"ש בזוהר בראשית ואית ס"מ ואית ס"מ ולאו כולהו שוין עכ"ל:

2 במלכא דשלמא דיליה פי' זעיר בנוקבא מ'. מלה תתאה בעילאה. פי' המ' נתחברה עם ה' ראשונה וקיבלה המוחין על ידה שלא ע"י זעיר. וז"ש ורזא דמלה דירתא תתאה לעילאה:

3 היינו בית גרסי' ופי' שהבינה נקרא בית עילאה ומלכו' בית תתאה וכולם הארותיהם מאבא. וזהו טעם לפתיחה זו על תיבת בראשי' שר"ל בראשית ב' ראשית שהם ב' ההי"ן שנקראים בית הם מראשי' שהוא אבא כמ"ש הזוהר לקמן. כתיב אפריון גרסינן:

4 דעלמא תתאה פירוש מ' מעלמא עילאה פי' זעיר. ובס' ח"י דנ"ד כ' וז"ל מלך שהשלום שלו. יסוד אימא תמיד יסוד אבא בו. ועיין בזוהר שיר השירים דף ד' עכ"ל. ובספר ערוגת הבושם בדף ל"ד כתב וז"ל מבואר בכתבי האר"י זל"הה ושאר המקובלים שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת ובהרבה מקומו' בזוהר ובזוהר שיר השירים מבואר שמלך שהשלום שלו היא בינה ובספר כנפי יונה מבואר שמלך שהשלום שלו הוא בכתר. ובזוהר מבואר ששלמה עייל זו"ן לחופה שלהם שהיא בינה. ובזוהר בראשית דכ"ט אמר כל שלמה האמור בש"ה וכו' ורזא דמלה דירתא תתאה לעילאה תרווייהו כחד והיינו בית דכתיב בחכמה יבנה בית. אם תדייק בכל אלו המקומות ובפרט מה שפי' דירתא תתאה לעילאה והוא הבינה כד"א בחכמה יבנה בית. מכל זה תבין שזו"ן עלו למקום או"א. ואז כל הפירושים בקנה א' עולים. כי הת"ת ומ' היו במקום בינה עילאה שהיא מלך שהשלום שלו:

5 ואז גם הת"ת כל זמנא דאיהו לעילא על כולא מלך עילאה איקרי כנזכר בזוהר ויחי דף רל"ט ע"א כי יש לו כתר מלכו' בראשו שהיא בינה דאריך שהוא כתר אמיתי בערך כללות אצילו'. וכדעת ספר כנפי יונה שפי' מלך שהשלום שלו הוא באריך. וגם עולה דעת כתבי הרב ז"ל שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת. ובזה תבין פי' הפסוק בעטרה שעטרה לו אמו שלשון הפסוק מורה שהיא מכתר' בנה בכתר שהוא לבד הת"ת שלה. כי מעטר' את הת"ת בבינה דאריך שהוא כתר אמיתי דאצילו'. והוא לעילא מכולא ונק' ג"כ מלך עילאה. מלך שלמה וכדעת ספר כ"י שמלך שהשלום שלו הוא בכתר כי מן הכתר האמיתי נמשך האחדו' בסוד כי אחד קראתיו דקאי על אריך לכן אומרים בשבת במנחה אתה אחד. כי אז עולה זעיר לעתיק' ונמשך ממנו האחדו' בכל העולמו' וכו'. וז"ש בזוהר עשה לו המלך שלמה לאחזאה לאודעא דאיהו חד ושמיה חד. נמצא כאשר היה זעיר מוכתר מכתר דאו"א שהוא בינה דאריך ובו מאיר ת"ת דעתיק שהוא שרש אמיתי דזעיר שהוא ת"ת דכללו' האצילו'. והשרשים מאירים לענפים שהוא זעיר וכו'. ועל זה רומז הכתוב להורות הזמן אמיתי היה זה הכתר שמוכתר בכל מיני כתרים. ביום חתונתו שהיא עליי' זעיר לחופה לבינה:

6 ואז היה ג"כ שמחת לבו כי הת"ת דעתיק שהוא הלב של כל האצילו' האיר השרש לענף שהוא זעיר. ובזה עולה יפה ג"כ מ"ש בגמרא זו מתן תורה. כי ביום שבועו' מקבל זעיר מכתר אמיתי דאריך שאז עולה לדיקנא:

7 ולכן אמר שעיטרה לו אמו דמשמע שאמו בינה עיטרה לו מדבר הגבוה מעצמותה שגם בערך הבינה נקרא עטרה ומזה תבין שאף אם תדרוש ע"י שלמה ממש ג"כ תדרוש על דרך זה כי הדרש עם הפשט עולה בדרך אחד עכ"ל סע"ה:

8 דעד לא ברא קב"ה עלמא פירוש קודם שברא א"ס ב"ה עולם האצילו' הוה שמיה סתים בגויה חד פירוש שמותיו ית' שהם הספירו' והפרצופים היו כלולים בתוך א"ס ולא היה נגלה שום פרצוף לא עתיק ולא אריך ולא או"א וזו"ן. ולא קיימי מלה עד וכו' כתיב באוצ"ח מ"ש הזוהר בכ"מ כד סליק ברעותא למברי עלמא ר"ל כשעלו המ"ן במצח הרצון העליון של אד"ק הכוונה היא למברי עלמא עולם האצילו' ע"י שם מ"ה החדש שיצא ממצח דאד"ק אשר על ידו ניתקן כל עולם האצילו' כנודע ופי' רעותא ה"ס מצח הרצון הנזכר כי תרגום רצון רעותא ורעווא:

9 למברי עלמא והוא תיקון הז' מלכים הנקראים עולם וז"ש לא קיימא מלה ר"ל לא ניתקן שום דבר עד דסליק ברעותא למברי עלמא דהיינו שעלו מן המ"ן במצח א"ק ויצא שם מ"ה החדש שתיקן המלכים שנקראים עולם אי נמי ולא קיימא מלה נודע כי מלה היא בנוקבא הנקרא דבר ושם ב"ן הוא הנוקבא ור"ל לא ניתקן שם ב"ן עד דסליק וכו' כמ"ש:

10 והוה רשים ובני פי' כשיצא שם מ"ה התחיל אין סוף ברוך הוא לתקן פרצופים הנעלמים כגון עתיק ואריך ולא קיימא עד וכו' פי' אעפ"י שנתקן עתיק ואריך שהם רושם בעלמא מפני דקותם כמ"ש והוה רשים ובני. אפי' הכי לא היה קייום האמיתי עד שנתלבש אריך באבא. וא"ס ב"ה בתוך אריך ועתיק דאתעטף וכו'. וברא עלמא היא הבינה שניתקנה ע"י אבא. ואפיק ארזין וכו' הם ו"ק דזעיר שהיו באבא כקרני חגבים ושם התחלת צמיחתם: נהורא וזיוא רבא עילאה הוא אבא:

11 על כ"ב אתוון רשימין כתב הרב בס' ק"י כי כ"ב אתוון הם הכלים והגוף דזעיר ושרשם מטיפת אבא שנתן לצורך תיקון זעיר: וה' אותיות מנצפ"ך הם טיפת אימא שהם נוקבין ועוד נתן אבא לזעיר עשרה מאמרות שהם עשרה אותיות דשם מ"ה והם עשרה הוי"ות מנקודות שהם רוח דזעיר וז"ש ל"ב נתיבות חכמה כ"ב אתוון ועשרה מאמרות הם ל"ב שבאים מאבא לזעיר עכ"ל וז"ש ושוי רתיכוי על כ"ב אתוון רשימין אתגליפו בעשר אמירן ואתיישבו הה"ד מעצי הלבנון. ופי' רתיכוי שזעיר הוא מרכבה לא"וא כמ"ש הזוהר בפ' וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו:

12 לו לגרמיה דתיבת לו יתירה ופי' לו לגרמיה כי הנקבה צריך להזכר לצורך הזווג כמ"ש הרב כי צורך הזווג הוא למתק הגבורות שהם בנוקבא ע"י החסדים שהם בדכורא:

13 לו לתקוניה סוד התיקון הוא הלבוש כנודע והנוקבא מלבשת לדכורא זעיר מן החזה ולמטה לו לאתחזאה יקרא עילאה פי' כי הארות זעיר שהם סתומים מתגלים ע"י המלכות:

14 לו לאודעא דהוא חד ושמיה חד פי' כי זעיר בן ט' ספירות והנוקבא משלימתו לעשרה ואז נקרא אחד א"ח ד' אח הוא זעיר בן ט' ספירות. ד' היא מ' שהיא נגד תנה"י דזעיר שהם ד' ספירות כמ"ש בזוהר בפ' אמור:

15 אתה שמך ה' לבדך: אתה היא מ' שמך ה' הוא זעיר. לבדך אחדות אחד ובס' ערוגת הבושם דף ל"ב כתב וז"ל:

16 לו לגרמיה וכו' הנה רש"י ז"ל פי' אפריון חופה גם לשון הזוהר דפ' תרומה בדף קמ"ה ע"א שלמה זווג לה למטרונית' בזיווגא שלימא לעילא ועאיל החתן לחופה בקדמיתא ולבתר אעיל תרווייהו בהאי עלמא וזמין להו בחדווא דבי מקדשא דבנה להו ומבואר בשער מ"ן שהחופה דזו"ן היא בינה עילאה:

17 ומלת חופ"ה עם הכולל גי' מאה לרמוז כי החופה היא ס"מ דאפרסמון שהוא סוד בינה ותבונה ונשאר אותיות אפריון לרמוז כי אפריון כלול בתוך הס"מ וכללות שניהם יחד נעשה מהם אפרסמון. כי היו"ד החסר מאפרסמון לרמוז על אפריון הכלול בתוכו הוא סוד המ' שהוא י' דא"דני. והס"מ נעשה בסוד החופה. וחופים על זו"ן וז"ש אפריון עשה לו לגרמיה. כי היא עצמה נעשית חופה לזו"ן. והוא המלך שהשלום שלו. ולפיכך קבילו שם מוחין גדולים כי כשהמוחין מתפשטים לזעיר למטה ע"י נ"הי דבינה אינו מתפשט רק הארת המוחין ממוחי דא"וא עצמם:

18 ומתפשטים למטה עד למוחי חו"ב דזעיר והוא דוגמת הענפים המתפשטים משרשים שלהם כמ"ש בשער הנסירה ובשער התפילין משא"כ כשעלו זו"ן בחופה עילאה ושם קיבלו הארת המוחין דחו"ב עצמם לא הענפים בלבד. אלא אפי' השרשים עצמם דחו"ב שלהם ולא הארה בעלמא. וז"ש מעצי הלבנון:

19 שהוא ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה ומקבלים שם מאימא עילאה מעצי לבנון עצמו ולא הארה בעלמא כמו למטה שהוא כמו ענפים. ובמלת לבנון נרמז ג"כ עליות זו"ן כי הל"ב הם פשוטים בלי מילוי. נו"ן שבאמצע הם זו"ן כי נ' כפופה הוא בסוד מלכות ו זעיר. ן פשוטה בינה:

20 ולכן נקרא לבנון מפני שמלבין עונותיהם של ישראל בסוד בינה שהיא יו"הך ולכך לבנון גי' חקל לרמוז כי הוי"ה אד"ני נתעלו בסוד הוי"ה אהי"ה כי ד' שמות אלו גי' לבנון:

21 ומתוך דברים אלו תבין מ"ש הזוהר אפריון דא תיקונא דעלמא תתאה מעלמ' עילאה ואפיק וכו' פי' הדבר כי ל"ב נתיבות חכמה מלבנון הוא כ"ב אותיות ועשר אמירן וזה כמ"ש. גם אם תדייק במ"ש ואפיק ארזי לבנון רברבין מהאי זיהרא עילאה. הוא רומז ג"כ למ"ש שמתחלה למטה הם דוגמת ענפים. שאין להם למטה רק הארת המוחין: משא"כ למעלה שהם בסוד ארזי לבנון מההו' זיהרא עילאה שהוא עצמות המוחין. ואיתא בס' מאורי אור ארזי ה"ס ספי' דאבא. והוא כמ"ש שארזי לבנון הוא בסוד זיהר' עילאה שהוא מוחין דאבא במקומם. ונמצא שמוחי או"א שהם חו"ב נרמזו במלת לבנון. ומלת עצי נרמז בו סוד הדעת. כי שם אה"וה שבדעת גי' י"ז ובכללות עשר גי' עצי. עכ"ל ס' ע"ה:

22 במטון דקלפוי וכו' פי' בהגעת הכאת המקל כמו בקולפא שהיא מקל.

23 קסטורין ידיעא פי' היכלות ומדריגות עליונים מושגים ונודעים: נטף לסטרא דא לעילא השגיח לצד זה לעילא הוא כתר דזעיר:

24 נטף לימינא חכמה דזעיר

25 סטא לשמאלא בינה דזעיר ולהיותה למטה מן חכמה אמר בה סטא.

26 נחית לתתא הוא דעת דזעיר שתח' חו"ב:

27 לד' זויין הם חגת"ם: ואחר שפירש פרצוף זעיר חזר להזכיר ו"ק דזעיר שמהם נתקנה המ' ששם התחלתה בין תרין דרועין. וז"ש מלכו אתפרש לעילא ותתא: ר"ל פרצוף זעיר שנק' מלך אתפרש לעילא ותתא הם נ"ה שנקראים מעלה ומטה כנודע. ולד' זויין הם חג"ת יסוד שהם דרום צפון מזרח מערב כנודע מכוונת הלולב:

28 נהרא עילאה יסוד דזעיר ימא רבא מלכות. דא אפיק: פירש יסוד. ודא שאיב פירוש מלכות. כד אתער גבורה עילאה. ופירוש הכתוב והמלך שהיא מלכות ישמח באלהים. שהוא גבורה דזעיר:

29 דנהרא דנפיק פירוש יסוד דאימא שהוא נהר שאינו פוסק ויוצא תמיד: בחד שבילא הוא יסוד אבא שנק' שביל. ופי' הניסוק לפי זה והמלך שהי' בינה. ישמח באלהים שהוא אבא וכן כתב באוצ"ח ובעל מערכת האלהות כתב כי החכמה היא דין וישו לו קצת סמך מזה. וכן כתב בספר אור ישראל שאבא נקרא אלהים. וז"ש הזוהר חידו דנהרא דנפיק שהנהר היוצא הוא שמח בחד שבילא וכו' ששמח ביסוד אבא דעייל ביה:

30 בתרין דאינון חד פי' תרין הה"ין. וע"ד עלמא אשתכלל פירוט אימא תיקנה עולם האצילו'. ומ'. תיקנה בי"ע כמ"ש הזוהר בדף זה ע"ב:

31 עלמא תתאה חדי בעלמא וכו' זה פי' ג' בפסוק והמלך היא מלכות. ישמח באלהים בינה. ביה שדר חיים לכול'. פי' ע"י שפע שמקבלת מלכות מבינה נותנת חיים לכל העולמות:

32 חיי מלכא איקרון פי' המוחין דאימא באים לזעיר והם חיותו ומשם למלכות ובהם מחייה העולם וז"ש חיי מלכא איקרון שהוא זעיר. דא עיקרא דביתא פי' הבינה היא עיקר הבית שהיא המלכות.

1 ביתא דא היא בינה בני ביתא דעלמא פירוש בונה המ' שהיא בית דבי"ע ובני עלמא הם בי"ע ב ראשית פי' ב' שהיא המלכו' שהיא ראשית ממטה למעלה. ברא אותה אלהים שהיה הבינה. וז"ש ראשי' חכמה כד כניש כולא לגויה ואתעביד ימא רבא:

2 עילאה דנגיד היא הבינה. כד מחשבה סליק ברעו וכו'. לשון זה הובא בפרש' פקודי ופי' בו הרח"ו בהגהותיו שם. כד מחשבה הו' מוחא סתימאה סליק ברעו. הוא יסוד דכתר:

3 מטמירא דכל טמירין פי' מושך הטיפה מדעת דעתיק הגנוז באוירא עכ"ל. פירוש לפירושו vנה נודע כי גולגולת' ומוחא סתימאה הם זכר ונקבה ומזדווגים זע"ז. וז"ש כד מחשבה שהוא מוחא סתימאה סליק ברעו הוא יסוד דכתר שהוא יסוד דגולגת' דאריך. זהו כוונ' דבריו. ויש מפרשים כד מחשבה הוא אבא. סליק ברעו עולה לקבל הארה מאריך שהוא רעו. ומ"ש מטמירא דכל טמירין. שמקבל ג"כ מעתיק הנק' טמירא דכל טמירין:

4 חד נהר לפירושי הרח"ו ז"ל כמ"ש באוצ"ח אבא יונק מגולגולתא דאריך ואימא ממוחא סתימאה ומהני תרין רישין דאריך נמשך חיותם של או"א ולכך אמר מטי ואתנגיד מגויה חד נהר. ולפירוש י"מ אתי שפיר מאבא יצאה אימא הנקראת נהר:

5 ראשיתא דכולא פירוש אבא. וב' מלך סתם. פירוש מלכו' מהאי ראשיתא אשתכלל הוא אבא כנודע שאבא יסד ברתא וזה פירוש ב' בפסוק בראשי' ור"ל ב' שהיא מ' נתקנת ע"י ראשית שהיא אבא:

6 ובחילא דא ברא אלהים פירוש בכח ראשית שהיא אבא ברא בינה שהיא אלהים שמים וארץ שהם ז"ון:

7 את השמים סתמא פירוש בין שמים וארץ דאצילו' שהם ז"ון דאצילו' בין שמים וארץ דבי"ע שהם ז"ון דבי"ע:

8 נקודה סתימא פירוש בינה ברא ואפיק קול מגויה פי' הוציאה זעיר שנק' קול.

9 קול השופר פירש קול שהיא זעיר יצא משופר שהיא אימ' על ארעא פי' מלכו':

10 בן ישי חי הוא יסוד שאימא נק' יש"י שבה יש עולמו' ויסוד שנק' חי הוא בן הבינה שהיא ישי. ומשפיע לאדמה שהיא מלכות:

11 דחיים תליין בבן ישי: פירוש שהמוחין מתקבצים ביסוד ובו"או נגדין ליה פירוש שחיים הנז' שהם המוחין ע"י תפארת שנק' וא"ו נגדין ליה שיסוד דאימ' בתוך תפארת דזעיר ומשם באים ליסוד זעיר וז"ש ובו"או נגדין ליה:

12 ובהו שליט בכולא פי' בכח אותם המוחין שליט בכל העולמות שצריכים להשפעתו והוא משפיע בהם. וארעא מניה אתזנת. פי' מ' מהיסוד ניזונית בסוד ויוסף הוא השליט על הארץ. וא"ו דאתוסף. ופירוש הכתוב ואת הארץ וא"ו שהוא זעיר ממשיך כ"ב אתוון לארץ:

13 את לעילא פי' את השמים שלא דרש בה כלום עכשיו דורשה. א"ת שה ם כ"ב אתוון מא"לף ועד ת"יו שנותנ' מ' לבינה ובינ' לזעיר והם המוחין כמ"ש הרב בכוונ' ברוך אתה דעמידה דחול שהמוחין הם כ"ב אתוון. וכן החו"ג הם כ"ב אתוון ג"כ וז"ש את לעילא והוא חילא דכללא דכ"ב אתוון דאפיק אלהים ויהיב לשמים שהם המוחין והח"וג וז"ש כמ"דא בעטרה וכו' שהם המוחין:

14 לאכללא דא בדא ולחברא לון דא בדא הנה נודע כי המוחין דאימא נעשו עצם מעצמיו דזעיר ובשר מבשרו. וז"ש לאכללא דא בדא שהם המוחין שנקראים את בשמים שהוא זעיר.

15 באינון חיי מלכא וכו' ר"ל מהמוחין דזעיר מתקיימת המלכו' לאתזנא מניה שמים. ר"ל מאת הנז' שהם המוחין משם ניזון שמים שהוא זעיר. שמים וארץ לקיומא הם ז"ון דאצילו'. רזא עילאה נחית לתתא. פי' יסוד דזעיר שנק' רזא כנודע. נחית לתתא למלכו' להשפיע בה:

16 והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא פי' אחר שקיבלה המוחין מיסוד דזעיר מתקנת זו"ן דבי"ע. אי נמי רזא עילאה היא מ'. נחית לתתא לבי"ע. ומפרש מה היא עושה שם ואמר והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא שהם ז"ון דבי"ע. ופי' ראשון עיקר כמ"של חד אורח וכו' וחד שביל. ורזא דכולא גרסי' ב' תרין עלמין: פירוש בינה ומלכו':

17 ובראו עלמין פי' בינה ומ' הנז' תיקנו עולמות שתחתיהם ומפרש דא שהיא בינה תיקנה עלמא עילאה שהיא אצילו' ודא שהיא מ' תיקנ' עלמא תתאה שהם בי"ע באורח דחד דרגא פי' יסוד זעיר. בים דרך. פירוש בים מ' ודרך הוא יסוד זעיר. ובמים עזים בינה.

18 נתיבה יסוד דאבא שמים וארץ כגוונא עילאה. פי' שז"ון דאצילו' הם כמו א"וא. דעילאי דכר פירוש החסדים שבזעיר הם זכרי'. והגבורו' שבנוקבא הם גבורו' שהם מ"ן וז"ש ותתאי נוקבא:

1 בעובדא דכולא פי' שמהאותיו' נחקקו כל העולמו' ומפרש בעובדא דעילאה היא עולם האצילו' שנתקנה ע"י בינה ומ"ש בעובדא דתתאה. הם בי"ע שניתקנו ע"י מלכות. ב' ברא ודאי פי' בינה:

2 בחילא עילאה פי' אבא וז"ש לבסוף כמה דב' ברא הכי א' אפיק אתוון כללא דכ"ב אתוון פירוש הם הכ"ב אתוון שנותן אבא לאימ':

3 וקבילת לון לאתזנא פירוש המ' מקבלת הגבורו' שהם חלקה מיסוד זעיר ואח"כ מקבלת גם החסדים שהם חלק הזעיר והם רמוזים בתיבת וא"ת ו הם החסדים שהם חלק זעיר. א"ת הם הגבורו' שהם חלק המ' שנק' א"ת ור"ל ו את שהם החסדים והגבורו' קבלתם הארץ שהיא המ':

4 מטון מלה בקלפוי וכו' כמ"ש בגיליון הגעת הדבר להיותו מושג הוא ע"י הכאת האור מלמעלה למטה ובזה יהיה שכיח ומצוי:

5 קוסטרא דקוטרא בארע' שכיח פירוש אהל ומדור העשן שרומז על השכינה שהיא מדת הדין הרפה ונקראת אש. ושלוחי הדין הם העשן תמיד הוא בארץ שכיח ומצוי אשא דמלהטא. הם הגבורו' שמתקנים המ':

6 וסלקא תננא פי' אחר שנתעצמו בה הגבורו' ונשתלשלו מלמעלה למטה עד המ'. נתגלו בהם הסייגים קצת ונעשים תננא שהוא גס ומגושם יותר מהאש והר סיני פירוש מ'. ה' באש פי' שנתן לה זעיר הגבורו' הנקראים אש. דלא לשאלה כדלעילא. פי' כמו שאין שואלים בפרצופי עתיק ואריך. גם באבא אין שואלים וז"ש דחכמה אשתכלל מאין ולא קיימא לשאלה. אלא לשאלה אתר דנפקן למינדע. פי' ששואלים על הבינה שמשם יצאו ז"ון כדי למנדע לז"ון. אבל על הבינה בעצמה אין בה שום ידיעה וז"ש ולא למינדע ליה:

7 ראשית מאמר הוא כתב הרב כי חכמה אומר ובינה עושה נמצא כי האומר הוא המעולה. ולכך אמר ראשית מאמר הוא ר"ל אבא הנק' ראשית הוא האומר ולא בינה הנקרא ב'. או נימא דבראשי' איהו מאמר פירוש יש דרך אחר לומר דבראשית כולה מאמר אפילו הב' שרומזת לבינה. ואומר ששני דרכים אלו אמתיים. אלא עד לא נפק פי' נודע שהבן בחכמה וכשהבינה כלולה באבא בסוד וד' דיו"ד. אזי בראשית איהו מאמר. ר"ל אפילו הבינה שהיה ב' דבראשית איהו מאמר אבל כיון דנפיק וכו' פירוש אחר שנפרדה הבינה ואינה כלולה באבא ואתפשט מניה חיילין הם ז"ון שיצאו ממנה. אזי ראשית מאמר בלחודוי:

8 במסיבו וכו' דריש עד שהמלך היא בינה במסיבו הוא אבא. ר"ל שנזדווגה עם אבא ששם מקום ההסיבה והחירות העיקרי. והזווג הזה לאתיישבא במלכו תתאה. פירוש להשפיע במ' כמ"ש לעיל דא לקביל דא ודא כגוונא דדא ותרוייהו ב' ומפרש סוד הזווג ואמר דההוא חביבותא דבעדן עילאה שהיא אבא בההוא שביל הוא יסוד דאבא. ואתמליי' מיניה אימא נתמלאת מאבא והזווג הזה הוא לצורך המ' כי כשבונים או"א המ' מזדווגים ואז נכנסים נה"י דאימא בזעיר לעשותה פרצוף ואז היא מעלה מ"ן להזדווג עם זעיר וז"ש נרדי נתן ריחו דא מלכא תתאה וכו'. וסליק ריחא טבא הם המ"ן. אי נמי י"ל שהמלד הוא זעיר. במסיבו הם או"א שמקבל מוחין מאו"א. לאתיישבא במלכו תתאה ר"ל לתקן מ' ובפרשת פקודי הביא הזוהר לשון זה ע"ש:

9 בתרין גוונין אתברי עלמא פירוש עלמא שהיא מלכות נבנית מחו"ג וז"ש בימינא ושמאלא שהם חו"ג: בשיתא יומין עילאין הם ו"ק דזעיר שנבנית מאחוריהם. ואלין כרון ארחין וכו' כתב הרב כי המלכות מקבלת מאחורי זעיר כ"ב אתוון ומנצפ"ך והם ניר ודלת שביסוד הנוקבא. ומאימא מקבלת ג"כ כ"ב אתוון ומנצפ"ך אחרים שהם ציר ודלת אחר והם ם דלמרבה המשרה עכ"ל וז"ש ואילין שהם הו"ק כרין ארחין ועבדו שתין שהם ציר ודלת שנותנים למ' והם הדרכים שביסוד דידה. וז"ש לתהומא רבא שהוא יסוד דנוקבא:

10 דנחלי גו תהומא גרסינן שתין מששת ימי בראשית נבראו פירוש הדרכים הנז' שהם ציר ודלת מהיכן באו למלכות מו"ק דזעיר שהם ששה ימי בראשית.

11 סוספיתא דקמרי מאמר זה אין בידינו הקדמה פרטית מהרב זל"הה עליו ומה שנלע"ד בו בדרך אפשר הוא בהקדים מ"ש הרב כי שם מ"ב דמעשה בראשית הוא מן ב' דבראשית עד ב' של ובהו בחילופי אלפ"א ביתות. והובא גם כן ברבינו בחיי על פסוק לפני ה' תטהרו ע"ש עוד כתב הרב כי שם מ"ב דאבגי"תץ הוא בז' ספירית דזעיר אבגי"תץ בחסד קר"ע שט"ן בגבורה נג"ד יכ"ש בת"ת וכו' ורמוז ריש תיקון ד'. עוד כתב הרב כי שם מ"ב סגולתו להעלות הנשמה ובו מתעלות הניצוצות והבירורין.

12 ובזה נבוא אל הביאור דבסמוך אמר ואלין כרון ארחין ועבדו שתין וכו' שר"ל ו"ק דזעיר תיקנו יסוד דמלכות ששייך בו לשון כרייה כי הוא שקוע ולכן נקרא תהומא. והשתין הם ארחין ונקבים לאעלא מיא דנחלי השפעת הו"ק דזעיר גו תהומא שהוא יסוד דמ' דוגמת השתין שכרה דוד בעומק שדרך שם יורדים הנסכים. ואלו השתין דיסוד דמ' מששת ימי בראשית שהם ו"ק דזעיר נבראו ונתקנו. ואינון הוו שלמא דעלמא כי דרך שם מזדווג עמה היסוד המשים שלום בבית וידוע כי אחר שנתקנה המלכות בכל שלימות פרצופה. אז תיקנה גם היא בי"ע וז' היכלין דבריאה אשר תחתיה עד עשיה דעשיה שהיא העו"הז וז"ש:

13 והארץ וכו' קודם שהובררה וניתקנה על ידי ו"ק דזעיר היתה הזוהמא שהיא סוספיתא דדהבא כמ"ש בפקודי דר"לו ע"ב טמונה ומכוסה תוך קליטתה. ופי' דקמרי כומונה מלשון בי"ב הקמור בארץ. ור"ל הסוספיתא היתה מכוסה ומעורבת תוך הטוב וקלוטה בתוכו. ולא אתקיימא. ולבתר ע"י שבירת הכלים שהובררו והובדלו הסיגים כי היה מקלקל על מנת לתקן. אז עלתה הבריאה כהוגן. ואתקיימת במ"ב אתוון. שם אבגי"תץ וכו' שהוא בו"ק דזעיר כנז"ל וכן הארץ הלזו היתה מעורבת בסיגיה והובררה וניתקנה על ידי ו"ק דמ' כמ"ש בפקודי דרל"ד ע"א וז"ל במ"ב אתוון וכו' ולבתר נפקו אתוון וברא עלמא לעילא ותתא בעלמא דיחודא הוא עולם אצילות ובעלמא דפירודא הם בי"ע הנקראים עולם הפירוד. והטעם כמ"ש האר"י ז"ל שעולמות בי"ע מהרוח שלהם ולמטה וגם הרוח בכלל אינם אלהות גמור. וכנרמז בס' מ"ח סוף דף כ"ד ע"ש. והמאמר הזה הובא קצתו שם בפקודי דף רל"ד וסיים שם בצלאל עביד לון ברזא דגילופא דאתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא שהוא שם מ"ב דאבגית"ץ כנז"ל:

14 וכלהו מ"ב אתוון הנז' הם עיטורא דשם הוי"ה כי הוי"ה פשוט בכתר דזעיר מלא בחכמתו ומילוי המילוי בבינה שלו הכל עולה מ"ב אותיות וכמ"ש הרב דשם מ"ב ברישא דמלכא. גם שם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו גי' מ"ב.

15 כד מצטרפין מ"ב אתוון דאבגית"ץ סלקין לעילא ונחתין לתתא וכו'. ויובן במ"ש הרב ז"ל בסדר נענועי הלולב ונרמז בס' מ"ח דף קכ"ה פרק ו' ובס' ח"י ד' רנ"ח כי דרום צפון מזרח הם חג"ת. מעלה מטה הם נ"ה רחיים הטוחנים מן לצדיקים וכמ"ש בויקרא דכ"ו ע"א וז"ל דטחנין מנא לצדיקייא ומאן נינהו נצח והוד וכו' מאן צדיקים צדיק וצדק יוסף ורחל והנצח עליון וההוד למטה ואח"כ מערב הוא יסוד המחובר למלכות ובו שם יג"ל פז"ק ובמ' שקוצי"ת שהוא השביעי. וז"ש סלקין אתוון ונחתין בנ"ה שהם בחינת מעלה ומטה ובד' סטרי עלמא שהם חנ"ת"י. כל הו"ק השפיעו במ' ואז יכיל עלמא שהיא מ' לאתקיימא. ואלין ו"ק דמלכות אתקיימין במעשה התחתונים כמ"ש הינוקא דבלק בדף קצ"א ע"א על פסוק גבורי כח עושי דברו. כי דבר ה' היא מלכות:

16 טופסרא דקילטא בדמות הסיגים שהיו קלוטים ומעורבים למעלה והובררו ע"י ו"ק דזעיר כדמית זה נעשה בארץ הלזו שהוברר סיגיה וניתקנה ע"י ו"ק דמ' וז"ש בהני שכיחי. בהני נמצא ונתהווה זה הענין עצמו:

17 כחותמא דגושפנקא שממציא חותם הטבעת בשעוה צורה כצורת החותם ממש עאלו ונפקו את ואת. פי' כל אות ואות מן מ"ב אותיות דאבגי"תץ עלו בזעיר ונפקו הוציאו הארתם למ' ותיקנוה. וז"ש ואתברי עלמא כי מ' נקראת עולם. וכן נמי עאלו גו חותמא מ"ב אותיות דבראשית ונצטיירו מן מ"ב אותיות דאבגית"ץ וכו' כמו ע"י חותם כי ע"י חילופי אלפ"א בית"ות נצטרפו כמש"ל בשם הרב ז"ל ובהם נתקיים העוה"ז וז"ש ואתקיים עלמא. בקולפוי דחויא. במקלות בלשון הש"ס קולפא מקל. ופירושו במקלות ובכחות של הנחש הגדול הכו ונכנסו תחת נקבי העפר אלף ות"ק אמות. ירצה כי הקליפה רוצה להדמות אל הקדושה וכשראתה שניתקן יסוד דמ' דקדושה בכריית השתין מקום קבלת מיא דנחלו ע"י ה' חו"ג שנכללו ביסוד וכללות כללותם ירדה במ' ומתרבים החמשה חו"ג זה בזה עד שעולים אלף ות"ק. וכן רצתה לעשות הקליפה. ובקולפוי שהם מקלותיה וכחותיה מתו ועאלו תחות נוקבי דעפרא ירמוז למקום שליטת הנחש ומשכנו במחילות עפר:

18 אל"ף ות"ק אמין שנתרבו גבורותיה זו בזו עד אלף ות"ק לתקן ח"ו יסוד דמ' דקליפה. ובזה תהומא רבה היסוד הוה סליק בחשוכא בתגבורת הקליפה. וחפי כולא. כי סביב מ' דקדושה רשעים הקליפות יתהלכון כדי להפסיק זווג זו"ן ח"ו או כדי ליהנות ממנו. עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא. ר"ל נתחזקה הקדושה ונתגברו זו"ן דקדושה בזווגם. ושברו זו"ן דקליפה בסוד סרס את הזכר וכו' ועל דרך מ"ש הרב ז"ל בפסוק אם תגביה כנשר להדמות לקדושה וכו' והובא בס' ח"י בביאור המגילה דקכ"ה ע"ב ואז זו"ן דקדושה בקע אורם בעולמות שתחתיהם ולא עצרו כח הקליפות להפסיק זווגם ולא ליהנות ממנו. ויוצא שפע זו"ן לעולמות ואתנהיר. וכעין מ"ש בויקרא דף י"ד ע"ב על פ' יעשה שלום לי וז"ל אלא בגין דאתעבר חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה. ובג"כ יעשה אקדים ולבתר שלום ובפקודי דף רמ"ב ע"ב וכד אתייהיבו אלין סמכין אשתקעו כולהו דס"טא ועאלו בנוקבא דתהומא רבא וכו' בגין דכל זמנא דקדושה שלטא וסלקא. מסאבא שפיל ומאיך לתתא. מגלה עמוקות מני חשך. פירוש מי גרם לגלות עמוקות מצד החשך שרצה לשלוט ח"ו. ואז נתגלה כח הקדושה שהיה עמוק ומכוסה. ויוצא לאור מקום הצלמות. במקום שרצו להתגבר זו"ן דקליפה הנק' צלמות כמ"ש בפקודי בדף רמ"ב ע"ב וכד מתחברן תרווייהו כחדא איקרו צלמות. והוא סביב מ' דקדושה. שם נתרבה האור כדי לסמות עיני הקליפות ובקע האור בחשוכא ואתנהיר לבי"ע:

19 אי נמי יש לפרש עאלו ונפקו את ואת א"ת רומז אל כ"ב אותיות מן אל"ף ועד תי"ו כמ"ש בזיהר סוף דף זה כללא דאתוון דאינון את וכו'. וזו"ן שניהם נקראים ואת כמש"ל ריש דף ל' ואת רזא דשמים וארץ כחדא ור"ל דנטיל ו' שהוא זעיר אנפין א"ת שהם כ"ב אותיות מאל"ף עד תי"ו. ואחר שנכנסו ועאלו בזעיר יצאו ממנו למלכות. ומהאותיות נבראו העולמות כי אותיות גדולות בבינה. ובנוניות בזעיר וקטנות במ' כמ"ש הרב ז"ל ונרמז בפקודי דרכ"ח ע"ב וז"ל ת"ח אתוון עילאין דעלמא עילאה הכי נמי אתוון אחרנין לתתא. אתוון עילאין רברבין ואתוון תתאין זעירין. מיא אתקלו בתיקלא:

20 הת"ת נקרא משקל כי הוא ממוצע בין ח"ג כקנה המאזנים והנה טיפת החסדים בחסד וטיפת הגבורות בגבורה. וטיפה מעורבת משניהם חו"ג בת"ת. והנה ה' חו"ג בחג"ת נ"ה ורמוזים בה' אצבעות דכלהו סלקין במתקלא דחמש חמש לכל סטרא כמ"ש בתיקונים דל"ז ע"א וז"ל ורזא דמלה ועשית בריחים ה' וה' בריחים לקרשי צלע המשכן הב' וה' בריחים לירכתים ימה. לירכתים אינון ירכי קשוט. ימא דא שכינתא עילאה. ופירושו כי החו"ג מתפשטים בחג"ת נ"ה כמ"ש בדף ל"ז הנז' וז"ל מי מדד בשעלו מים דא חסד. בזרת תכן דא גבורה. וכל בשליש דא עמודא דאמצעיתא דאיהו תליתאי בפלס הרים דא נצח. וגבעות דא הוד ורזא דמלה עץ החיים מהלך ת"ק שנה ובין כל חד ת"ק ובעובי דכל חדת"ק כי נבחנים לג' פעמים ת"ק הם אל"ף ות"ק. אי נמי בחג"ת נ"ה הם מתרבים חמש בחמש עד שעולים ת"ק. וכללותם ביסוד ת"ק אחרים וכללות כללותם במ' ת"ק הכל אל"ף ות"ק. וחמש אצבעות היד רמוזים להם אצבע אמצעי הוא ת"ת קו אמצעי. וב' אצבעות מצד זה גבורה הוד קו שמאל. וב' מצד זה חסד נצח קו ימין וכמ"ש ינוקא דבלק דק"פו ע"ב וז"ש אלף ות"ק באצבען. בחו"ג שבחג"ת נ"ה הרמוזים באצבעות. ועיין בפירוש הרמ"ז ריש פרשת יתרו:

21 תלת נטפי גו תיקלא שהוא ת"ת שקיבל טיפת החסדים מחסד וטיפת הגבורות מגבורה וטיפה הכלולה מחו"ג שבת"ת עצמו הרי ג' נטפי. פלגו מנייהו לקיומא. קיום זעיר ועיקר בניינו הוא מהחסדים. ופלגו דעאלו לתתא. הם הגבורות שירדו למ' כי עיקר בנין המ' הוא מהגבורות. אלין סלקין הם החסדים בזעיר: ואלין נחתין הם הגבורות במ': כיון דסליק בסליקו דידא: כי ע"י נשיאות כפים בברכה או בנטילה מתעלים הגבורות ומתיחדים עם החסדים ע"י הת"ת שהוא מיושר ביניהם באמצע. הה"ד מי מדד בשעלו מים. הבינה הנקרא מי מדדה מימי החו"ג המגדילים האילן הקדוש מה שראוי לכל ספירה מחג"ת נ"ה במדה ובמשקל שוה כדי שיהיה הת"ת ממוצע ומכריע בניהם: ודרך בו בקו האמצעי יורדים אל היסוד. ונותנם למלכות בזווגו דרך יסודה. וכולא הוה ביה בארעא סתים וכו' להיות עוקר בנין גופה מהגבורות לכן מיא גלידין בגווה. כי השלג נקרש מתוקף הגבורות כנודע ממאמר יומא דתלגא וכו' וכמ"ש בזוהר בראשית דף כ"ט ע"א וז"ל דהא מסטרא דצפון גלידי מיא ומסטרא דדרום שהוא החסד משתרין ונגדין לאשקאה כל אינון חיות ברא וכו':

22 עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא הוא אור החסד דחסד ראשון דזעיר. כי מימי ג"ת נ"ה שנקרשו הפשירם מי החסד. הגדול והכה אורו במייא גלידין שנקלטו ונתקשרו זה בזה ואז אשתריאו ונפתחו כחותיה והראו פעולתם:

23 ויהי אור דא הוא אור קדמאה מדלא כתיב ויהי כן אלא ויהי אור אור שכבר הוה הוא אור החסד דחסד דזעיר. וכמ"ש בפקודי דרכ"ו ע"ב ע"ש: שזה אינו משתנה כלל בירידתו למטה. אלא תמיד בתוקפו. וככחו אז כחו עתה בהיותו במלכות והוא סגולתו למתק הגבורות ואז נשלמה הפעולה ואפיקת המלכות חילאם לבתר: כיון דנהיר ונחית זה החסד הוא מחזק כל חסדי גת"נה הנחלשים בירידתם. כנרמז בספר מ"ח דף קכ"ד ע"ב פיסקא ד' כי הוא אינו משתנה בירידתו ועדין הוא מאיר מסוף העולם העליון ועד סופו התחתון והוא נקרא אברהם דאזיל עם כולהו יומי לחזקם ומשום חייבי עלמא שאינם ראויים ליהנות ממנו עמד וגנזו לצדיקים צדיק וצדק כמ"ש הרב ז"ל והתמצית היוצא בשבילוי סתימין ולא בגילוי מספיק עתה לקיום העולם עד לע"ל שיזהיר שבעתים כאור שבעת הימים:

1 חמי אתוון כפום אורחוי וכו' פי' שצריך שיראה תיבת טוב ביושר ע' ואח"כ ב' לאפוקי אם רואה האותיות להפך:

2 ס תשיעאה פי' יסוד שהוא תשיעי לכתר מעילאה ראשית' פירוש בינה כמ"ש לקמן כד אתנהיר ראשיתא דכול' שהי' בינה אי נמי יש לפרש מעילאה ראשית' הוא אבא לפי שיסוד דאבא בתוך יסוד זעיר. ומלבד שהארה שיש ליסוד מאבא עוד עיקר תיקונו מאבא שהוא יו"ד: וז"ש ואתעביד בסתימו דנקודה רזא דיו"ד. אבל ממ"של כד אתנהיר ראשיתא דכולא שרומז אל הבינה נראה שפי' ראשון עיקר:

3 ו' מחיליה נפיק פירוש זעיר שהוא ו' של שם מחיליה דאבא נחיק ביה אתעביד שמים פי' ביו"ד הנז' שהוא אבא אתעביד שמים:

4 כד אסתיים וכו' פירוש כד אסתיים זעיר שנגמר תיקונו מכח אבא שנק' כקודה כנודע ונגנז תוך המ' בסוד הזווג אז אתנהרא ב' שהיא המ' אי נמי כד אסתיים פירוש כשנגמר זעיר מאבא ואתגניז גו פי' שעלה בסוד מ"ן לאימא. אז אתנהרא ב' שהיא. אימא כמ"ש לעיל תרין הה"ין כל אחת נקראת ב'. מניה נפקו פירוש מאבא. עלאה ותתאה. פירוש תרין ההי"ן כמ"ש. עילאה טמירא היא אימא. תתאה אתגליי' היא מלכות. ברזא דתרין הם ת"ת ויסוד שרומזים בט"ו דתיבת טוב. בחילא דלעילא פירוש בינה. ודא הוא טוב. נלע"ד ב' דטוב היא מלכות ט"ו הם ת"ת ויסוד וז"ש תתאה אתגלייא ברזא דתרין ודא הוא טוב:

5 דכליל כולא וכו' פירוש שיסוד עולה בסוד הדעת ונמצא דאיהו לעילא ואיהו לתתא בסוד האי משכיל. בגין דנהירו עילאה כלילא ביה. פירוש חסד. כי טיפת חסד בגו היסוד. לכל כתיב יסוד נקרא כל. יומא חד דנהיר לכולא הוא חסד דאיהו יומא דכליל כולהו יומי והוא עליון על כולם כמ"ש עילאה על כולא. ב' ביתא דעלמא פי' מלכות:

6 לאשתקאה מההוא נהר פי' יסוד זעיר יוצא מעדן פי' אימא. הגן פירוש מ' מעומקא עילאה פי' בינה: לגנתא פי' מלכות: אסתיימו ביה אתוון. הם כ"ב אתוון שבבינה שמקבלת מאבא וז"ש בחד שביל דקיק דגניז בגויה שהוא יסוד דאבא: תרין חילין הם זו"ן שמים לא כתיב אלא השמים פירוש לרמוז שמוחין דבינה שהיא ה' ראשונה באים לשמים סתמא דא פירוש בינה:

7 מתדבקא בסטרוי פי' שהיו דבוקים בכותל א' לשניהם ראשיתא דכולא פירוש אימא: שמים נטלו לה ואותיבו לה באתרה. פירוש שהיתה מ' באחור מהחזה ולמטה ונסתלקו המוחין מזעיר ונכנסו במ' באחור ונגדלה פרצוף גמור מאחור וז"ש כד אתנהיר ראשיתא שהם המוחין דאימא שנסתלקו מזעיר ונכנסו במלכות. אזי שמים נטלו לה שע"י הנ"הי דאימא שהיו בתוך זעיר שנקרא שמים שנכנסו בה והגדילוה פרצוף גמור מאחור היה בה יכולת לחזור פנים בפנים. ומ"ש כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה: פי' הוא חזרתה פנים בפנים אחר שננסרה מאחוריו כמ"ש הרב בכוונת עמידה דחול שמתחילה היתה פרצוף מהחזה ולמטה. ובתיבת מאהבה נסתלקו נה"י דאימא מזעיר ונכנסו בה והגדילוה פרצוף גמור מאחור ואח"כ ננסר' מאחוריו וחזרה פנים בפנים בסוד נקודה. כי כל מה שהיה לה באחור בהיותה בפנים הלואי תהיה בסוד נקודה: ואח"כ נכנסו בה נה"י דאימא פעם אחרת בהיותה בפנים והגדילוה עכ"ל:

1 הות תוהה וכו' פירוש כשחזרה נקודה בהיותה בפנים רצתה לחזור לאחור כבתחילה וז"ש כקדמיתא ול"ג בקדמיתא עד דנהורא עילאה וכו'. פירוש שחזרו נה"י דאימא ליכנס בה העם אחרת בהיותה בפנים ואזי נתיישבה במקומה פנים בפנים כמ"ש בספר הכוונות: נפק נהורא בסטר ימינא פירוש הם החסדים שבאים לזעיר שהוא דכורא ונקרא סטר ימינא וחשוכא בסטר שמאלא פי' שהלכו הגבורות לנוקבא:

2 ואפריש לון לבתר כתב הרב ז"ל כשהיו דבוקים אחור באחור היה להם כותל אחד מהגבורות ובשעת הנסירה שנסתלקו נה"י דאימא מזעיר. אע"פי שהוא ישן עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו הכח קיסטא דחיותא הנשאר בגופו. ונתפשט החסד של הבינה בכולו ואז הדינים שבאחוריו היו נדחים מאליהם ונדבקים באחורי הנקבה וז"ש באידרא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד. כי כאשר היה נמשך בו החסד היה הדין נדחה ונשאר החסד שקוע במקום הדין עכ"ל. ועיין בכוונת ר"ה וז"ש נפק נהורא לסטר ימינא שהם החסדים דאימא שבאים לזעיר. וחשוכא לסטר שמאלא. שהחסד הנז' היה דוחה הגבורות לנוקבא שהיא סטר שמאלא. וכיון שהם הפכיים זה מזה זעיר יש בו חסדים ונוקביה הגבורות אזי ננסרו כי תחלה היה כותל שניהם מהגבורות. ועכשיו שהם הפכיים ננסרו כמ"ש ואפריש לון לבתר שה"ס הנסירה:

3 וא"ת הבדלה הוה ממש פירוש וכי ח"ו נפרדה המלכו' שהיא מהגבורו' מזעיר שהוא מהחסדים. ותירוץ אלא יום אתי מסטרא דנהורא וכו' ר"ל אינו פירוד ח"ו כפשטי' דקרא ויבדל. אלא הכוונה שנסרה מאחור כדי לחזור פנים בפנים: ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהו חשך פירוש אעפ"י שיש למ' הארת הגבורות עכ"ז לית לה נהורא מגרמה עד שיאירו בה החסדים. כמ"ש אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום. ר"א קפץ בקדמית' פי' אע"פ שבסודות הנסירה היו עסוקים עדיין. קפץ ודרש פסוק זה קול ה' שהיא אימא שנקרא' קול גדול ונקרא' הוי"ה. על המים דנגדין וכו'. ר"ל הם ה' חסדים שמתפשטים בה' קצוות דזעיר וכללותם ביסוד וז"ש עד דמתכנשי לאתר חד שהוא יסוד דזעיר. ונודע שהחסדים גורמים הנסירה כמו שאמר לעיל לכך קפץ ודרש פסוק זה שהוא מעניינו: דא סטרא פירוש מלכו':

4 דאתיא מן גבורה וכו' פירוש שבניינה מהגבורו' דאימא ופי' הכתוב אל הכבוד מלכו' בניינה מהגבורות שנקראים רעם. דא ימינא ופי' הכתוב אל הכבוד שהוא חסד דזעיר. יצא ממנו השמאל שהוא גבורה שהיתה כלולה בו בסוד שמאלא בימינא פריש פלוגתא. ה"ס הנסירה. אי נמי פריש פלוגתא מפרש סדר ירידת השפע מאימא לחג"ת ומחג"ת לארגמ"ן:

5 אתר סגיר פי' יסוד דאימא ורשים תרעין גרסינן. ופירוש תרעין הם ן' שערי בינה. וחמשים שערי בינה הם או ה' חסדים או ה' גבורות כל אחת כלולה מעשר הם ן' והחסדים מאירים לזעיר. והגבורו' מאירים למלכו' וז"ש ורשים תרעין לאדלקא בוצינין:

6 אילין עזקן עילאין פירוש חגת"ם כהני עזקאן גרסינן מתאחד לההוא נהורא עילאה פירוש שבתוך יסוד דאימא נאחז יסוד דאבא הנקרא נהרא עילאה וז"ש דבה מתאחד פי' במסגרת הנזכר מתאחד ההוא נהרא עילאה שהוא יסוד דאבא. ההוא נהרא גרסינן. ולקמן קרא ליסוד אבא נהרא עילאה:

7 דאינון רתיכין פירוש ארגמ"ן שחגת"ם הם בתים להם שמשם היא השפעתם כמה דאילין ארזין נפקין מן לבנון פי' ו"ק דזעיר שיצאו מאבא שמשם התחלת צמיחתם והיו שם כקרני חגבים כנודע. נפקין מן בראשי' פירוש יצאו ג"כ מאימא שגם היא נקרא ראשית כמו אבא:

1 ואיקרי ראשי' וכו' פירוש טעם שנקרא אבא ראשית והלא אריך הוא שנקרא ראשית ותירוץ בגין דהאי וכו' ר"ל שכתר אינו מחשבון עשר ספירו' ולכך החכמה נקרא ראשי' כמ"ש באוצ"ח בראשית מאמר פי' אבא. כגוונא דאלין אחרנין. פירוש הם ו"ק שיצאו מאימא. הה"ד ונהר יוצא מעדן. פירוש ונהר הוא יסוד דאבא. יוצא מעדן מאבא להשקות את הגן היא בינה. וז"ש דמשמע בראשית ברא אלהים ודאי על ידא דההוא נהרא. שר"ל שאבא שהוא בראשית ברא אלהים שהיא הבינה ע"י יסוד דידיה שהוא נהרא:

2 לבתר האי ביה אתברי וכו' פירוש אחר שניתקנה המ' שנקראה א"ת על ידה תקנה אימא בי"ע וז"ש ביה אתברי עלמא לתתא. בתר ראשית אפיק ליה. פירוש דראשית שהוא אבא אפיק לבינה:

3 כיון דהאי אפיק כולא פי' הבינה שממנה הכל כחד עזקא גרסינן. דא בתרייתא פירוש מ' ובהאי ראשית אפיק נהרא ופירוש הכתוב בראשי' ע"י ראשית שהיא המ' שנקרא' ג"כ ראשית ברא אלהים שהיא בינה שמים וארץ דבי"ע וז"ש ובהאי ראשית שהיא מ' אפיק נהרא ושרי מייא לנגד' לתתא שהם בי"ע: מיומי עיבורא דיליה הזוהר ס"ל כמ"ד שמרע"ה נולד למקוטעים בן ז' חדשים והמצריים מנו לה ט' חדשים:

4 עאל קמי פרעה נטל ליה קב"ה מניה כתב הרב ז"ל כי אור שברא הקב"ה וגנזו הם חסדים וגבורו' הראשונים שהם גנוזים בצדיק וצדק יסוד דידיה ויסוד דידה. ופירוש מסייפי עלמא עד סייפי ענמא. מיסוד דאימא שמשם יציאתם. עד יסוד דמלכו' עכ"ל ומרע"ה היה לו לבוש מסוד החסד וכשעמד לפני פרעה פרח ממנו אורו ולא חזר עד הר סיני. אי נמי יובן במ"ש הרב בספר ק"י וז"ל דע כי בתיה היא קליפת נוגה. ומרע"ה עשתה לו אמו גופא דחשמל שהוא התיבה חמר מבפנים רמ"ח איברים של זה המלבוש והוא שם הוי"ה. וזפת שחורה מבחוץ והוא שם אדנ"י כי חשמל הוא יאהדונ"הי. וכשנגעה בו בת פרעה פרח ממנו גופא דחשמל ונתלבש בנוגה בתיה ובסנה חזר ותיקן הנעל דבתיה בסוד של נעליך שהוא הרע שבנוגה ונשאר הטוב שבנוגה ונתחבר עם החשמל וז"ס הצרעת ואח"כ שבה כבשרו בשר דחשמל וז"ס המטה שחזר נחש וחזר מטה עכ"ל וז"ש ובתר ג' ירחין עאל קמי פרעה ונטיל ליה קב"ה מניה עד דקאים על טורא דסיני והיינו בסנה שאמר הרב. כי משם התחיל מרע"ה להתנבאות:

1 נפק מגו חשוכא פירוש בינה שנקרא' חשך. דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכולא. פי' שבינה נחקקה בהכאת ובהארת אריך שנקרא טמירא דכולא:

2 עד דמההוא נהורא דאתגניז וכו' פי' שהחסדים דאימא הנזכר נחקקו והאירו בכח שביל חד שהוא סוד דאבא ואפשר שכאן קרא ליסוד הבינה שביל חד. טמירא לחשוכא דלתתא. פירוש שהחסדים הנזכר טמורים כדי לתתם למלכו' שהיא חשוכא דלתתא:

3 ונהורא שארי ביה פירוש בשביל הנזכר. מחושך סתים פירוש הבינה. ת"ח כל אינון עמיקין סתימין דנפקין מגו וכו' דבור דחול אסור וכו' בספר ח"י דף פ"ג כתב וז"ל שאלני אדם אחד כי בתורה לא הוזכר אפס איסור עשיית מלאכה כי לא האמין למרז"ל ודבר דבר שלא יהא דיבורך של חול וכו'. והשיבותי לו כתוב בדבר ה' שמים נעשו כי המלאכים שלו היה הדיבור וא"כ כשאמר הכתוב וישבות ביום השביעי היינו ששבת מהדיבור: וממילא שגם כשציוה אותנו לנוח בו. ציוה בדומה לו לשבות ג"כ מדיבור. וכאן בזוהר ביארו טעם סוד הדיבור ת"ח כל וכו'. עכ"ל ספר ח"י:

4 מני דייקא פירוש אלו כתב מגלה עמוקו' מחשך הוה אמינא מהבינה. אבל כיון דכתיב מני חשך משמע דקאי על המ' שעיקר תיקונה מאימא שהיא חשך:

5 אי הכי מ"ד ויבדל אלהים פירוש כיון שאמרנו שחשוכא דלתתא היא מלכו' שבניינה מאימא הנקרא חשך א"כ מהו ויבדל דמשמע שנפרדו החסדים מהגבורו' ולא נתחברו ור"ל בשלמא כפי פשטיה דקרא ניחא. אבל לפי הסוד שחשך היא מלכות מאי ויבדל. ויש מפרשים דהכי פירושו בשלמא אי אמרינן חשך היא הבינה א"ש קרא ויבדל בין האור שהוא חסד ובין הבינה שהיא חשך. כי יש חילוק בין ג' ראשונו' לו"ק. אבל עכשיו שאמרת שחשך היא מלכו' מהו ויבדל וכי יש פירוד בין זו"ן ח"ו:

6 אמר ליה אור וכו' והאי דכתיב ויבדל בזמן הגלות שבזמן הגלות נפסק הזווג ולא נתחברו החסדים עם הגבורו':

7 א"ר יצחק עד הכא וכו' פי' ר"י מתרץ תירוץ אחר לעולם זו"ן מחוברים תמיד כאחד. והאי דכתיב ויבדל. ר"ל שהאר' החסדים ניכרים והאר' הגבורו' ניכרים וז"ש בין נהורא ובין חשוכ' אתפרשן דרגין וכו' ואע"ג דאינון חד אתפרשן בגוונין. ולעיל דף ל"א תירץ האי דכתיב וכו' על הנסירה מדבר הכתוב שתכליתה לחזור פנים בפנים: והכל דברי אלהים חיים. ברית פי' יסוד עלמא אתברי פירוש מלכות: קול יעקב פי' ת"ת שמכריע בין ח"ג ולכן נקרא מחצצים בין אינון דשאבין מייא. פי' חסד וגבורה שמקבלים הארת המוחין. חכמה מאירה בחסד ובינה בגבורה:

8 מהימנותא לאתדבקא פי' מלכות שנקראת מהימנות' ודבוקה אחורי הת"ת בין תרין דרועיך ופי' צדקות ה' הם ספי' המלכות שנקראת צדק. תמן ינקין צדקות ה'. נראה שפי' אחר הוא. ור"ל נ"ה שנקראים צדקות ה' יונקים משם:

9 צדקות פרזונו דא צדיק גרסינן ול"ג בישרא. וכן נמצא בזוהר מדוייק שערי צדק. פי' כי המילה במלכות ופריעה ביסוד:

1 מיין עילאין וכו' הם מוחין דאימא שצקראת אם שבאים לזעיר שנק' ישראל:

2 תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא עאל וכו' יובן במ"ש האר"י ז"ל ג' נפקי מחד הם חב"ד דזעיר שהם טיפות הנמשכות ממוחי או"א. וקאמר תלת שהם חב"ד דמצד אימא. נפקי מחד שהיא אימא:

3 חד בתלת קיימא חד שהוא זעיר קיומו והעמדתו בתלת הנזכר שנה"י דאימא נעשו עצם מעצמיו אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דמצד אבא ומתלבשים בנה"י דאבא. חד בתלת קיימא הוא זעיר שנבנה בתלת הנז' כנודע כי חב"ד דאו"א המתלבשים בנה"י דאו"א נכנסים בזעיר. עאל בין תרין. זעיר הנזכר עאל בין או"א לפי שעולה בסוד מ"ן וגורם זווגם וחיבורם: תרין ינקין לחד. הם או"א הנז' ינקין לחד שהוא זעיר.

4 ונודע שנה"י דאימא בתוכם נה"י דאבא ושניהם כאחד נכנסים בזעיר לכך כפל תרין שהם או"א ינקין לחד שהוא זעיר חד שהוא זעיר יניק לכמה סטרין. כי בזעיר נתגלה אור השלש ראשונות וממנו יניקת הכל אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דזעיר כנז' חד בתלת קיימא הוא יסוד דזעיר שעולה בסוד הדעת להמשיך הטיפה מן המוחין שהם חב"ד הנזכרי' עאל בין תרין בין נ"ה. תרין ינקין לחד. הם נ"ה הנזכרים שהיסוד ביניהם ינקין לחד היא המלכות שבניינה מנה"י דזעיר. חד יניק לכמה סטרין מלכות היא מאירה לבי"ע אי נמי ג' נפקי מחד. הם נה"י דעתיק שבהם מתלבשים חב"ד דעתיק. נפקי מחד. מעתיק לבנות פרצוף אריך. חד בתלת קיימא. חד הוא אריך בתלת הנז' כבנה. עאל בין תרין אריך הנז' עאל בין או"א שאבא מלביש צד ימינו ואימא צד שמאלו תרין הם או"א הנז' ינקין לחד הו' זעיר חד יניק לכמה סטרין זעיר הנזכר משפיע לעולמות כולם. אי נמי תלת נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דנפקי מגולגלתא חד הוא זעיר. בתלת קיימא בג' הויו"ת הנז' ניתקן כמ"ש הרב ז"ל דשני הויו"ת דצד פנים נמשכים לצד פני זעיר. והוי"ה דאחור נמשכת לאחור ומכה באחורי זעיר:

5 אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דדיקנא דנפקי ממוחא סתימאה חד הוא זעיר בג' הויו"ת הנזכרות ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שנמשכים ג' הויו"ת דדיקנא דאריך לדיקנא דזעיר. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דצפקי מגולגלתא כמ"ש. חד הוא רישא תניינא הנקרא אוירא שמשם הנימין והי"ב יודי"ן דחוורתי מאירים באלו הי"ב נימין. וז"ש בתלת קיימא בג' הוי"ות דחוורתי שמהם י"ב יוד"ין אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דס"ג דנפקי מאוירא רישא תניינא:

6 חד בתלת קיימא חד הוא הדיקנא בג' הנזכרים ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שהי"ב יוד"ין דס"ג נמשכים לדיקנא ונעשי' כל יו"ד הוי"ה דע"ב והם י"ב הויו"ת דע"ב שבדיקנ'. אי נמי ג' נפקי מאד הם ג' בחינו' דנה"י דאימא חצוניו' אמצעיו' ופנימיו'. נפקי מחד שהיא אימא לבנו' זעיר. חד בג' קיימא הוא זעיר בג' הנזכרים ניתקן ונבנהכי חצוניו' נה"י דאימא מוחין דעיבור. אמצעיו' נה"י דאימא מוחין דיניקה. פנימיו' נה"י דאימא מוחין דגדלו' כנודע אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' מקיפים שיוצאים מא מא לזעיר אחד מקיף לחיצוניו' ב' מקיף לאמצעיו' ג' מקיף לפנימיו' זעיר. חד הוא זעיר בג' הנז' תיקונו וקייומו. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' דצלם צ ל ם שיוצאים מאימא לזעיר. חד הוא זעיר בג' הנזכר תיקונו וקיומו. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינות דמ' או דזעיר שיוצאים מאצילו' ויורדים לבי"ע. חד בג' קיימא. חד הם בי"ע וקראם חד כי שלשתם הם חיילות המ'. בג' קיימא בג' בחי' הנזכר תיקונם כי הפנימיו' נעשה נשמה בבריאה ואמצעיו' נשמה ביצירה וחצוניו' נשמה בעשייה. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' פרקי חסד דאריך שיוצאת הארתם לבנות פרצוף אבא. פרק ראשון חב"ד דאבא. וב' חג"ת. וג' נה"י דאבא כמ"ש החכם נאגארה באוצ"ח חד הוא אבא בג' הנזכר נבנה. א"נ ג' נפקי מחד ג' פרקי גבורה דאריך שמהם נבנה פרצוף אימא נפקי מחד מאריך חד היא אימא בג' הנזכר נבנה פרצופה. א"נ ג' נפקי מחד הם חג"ת דעתי' שיצאו מעתי' ונתלבשו בכח"ב דאריך חד הוא אריך בג' הנז' ניתקן. עאל בין תרין הוא דעת דעתיק שנתלבש באויר' בין ח"ג להחיו' תרין רישין כמ"ש הרב ז"ל. תרין ינקין לחד הם ב' פרקין דנ"ה דאריך שעלו בחזה דאימא. הוד הוא העיקר וכלול עמו נצח והם ב' דדים להניק זעיר. חד הוא זעיר משפיע לכל העולמו':

7 וגם יפורש תרין הם ב' דדי בהמה ב' פרקים תתאין דנ"ה דעתיק שבבריאה שהם הניקו כל פרצוף ופרצוף ופי' לחד לכל חד וחד:

8 א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חלקים שבת"ת אריך חצי ו התחתון חד שהוא זעיר בג' חלקים הנזכר ניתקן א"נ ג' נפקי מחד הם נה"י דאריך שיצאו ממנו לתקן זעיר. חד שהוא זעיר בג' הנז' ניתקן. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה. חד שהוא זעיר בג' הנז' קיומו: כי החסדים הסתומים אין אורם מאיר לעצמם וכ"ש לזולתם. עאל בין תרין הוא חסד דת"ת שנכנס בין חסד דנ"ה. כי חסד דח"ג לא נתגלה: וירד חסד דת"ת עם חסד של נ"ה להגדיל זעיר ולהמתיק הגבורו'. תרין שהם ב' חסדים דנ"ה ינקין לחד שהיא מ' כי חסד דנצח חציו מספיק לנצח וחציו לקו ימין דמלכו'. וכן חסד דהוד חציו להוד וחציו מאיר לקו שמאלי דמ'. חד יניק לכמה סטרין היא מ' מאירה לב"יע א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה כנזכר. חד בתלת קיימא הוא יסוד זעיר שניתקן מהם כי לכך נקרא יסוד דזעיר מזלא שניתקן מג' הוי"ות אלו הנזכרים כמ"ש הרב ז"ל: עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה דזעיר תרין הם נ"ה הנזכר ינקין לחד היא מלכו':

9 חד שהיא מ' יניק לכמה סטרין שהם בי"ע. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינו' חסדים א' בדעת וא' בת"ת וא' ביסוד שיורדים ליסוד זעיר ולכך נק' יסוד י"ה כנודע. חד בתלת קיימא יסוד זעיר בתלת הנזכר קיומו. עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה כדלעיל: ולהיות כל אלו ההקדמו' אמיתיות מהאר"י ז"ל אפשר שרשב"י ע"ה כוונתו לכל אלו הפירושים ואם כוונתו למקצתם יהיו השאר אסמכתא ללשון זה ביען כי ההקדמו' אמיתיות מכתבי האר"י ז"ל.

10 ז רקיעים אינון לעילא פי' ז' קצוות דזעיר:

11 בקדושתא עילאה פי' א"וא שנקראים קדש ושמא קדיש' וכו' פירוש מ' שנקרא שמא קדישא בכ"מ בז' רקיעים הנזכרים שהם ז' קצוו' דזעיר נתקנת ונשתכללת: ודא רקיעא פי' יסוד דזעיר. דא רקיע קיימא על גבי וכו' פי' יסוד הנז' עומד ומאיר לארג"מן שבמ' כמ"ש הרב בהדיא בהגהותיו לפ' ויקהל ע"ש. בין מיין עילאין למיין תתאין פירוש החסדים הם מיין עילאין שמגדילים זעיר והגבורו' הם מיין תתאין שמגדילים המלכו':

12 ומהאי רקיע שתאן דא הוא גרסינן ול"ג לון דכולהו מייא ביה כלילן שהחו"ג נכללים בו ומשם נפרשי' והחסדי' הולכים אל זעיר להגדילו והגבורו' הולכים אל הנוקבא להגדילה: להני חיותא פירוש ארג"מן:

13 דכולא אסתיים ביה פי' שכל הארות של מעלה כלולים ביסוד דנוקבא וטעם שנקראת ג"ן לפי כי שם ב"ן והכולל גי' ג"ן וטעם שנקר' ג"ל כי מילוי המילוי דאדנ"י עולה ג"ל עם הכולל א"כ לפי שיש בה גלין ונהרין כנז' בזוהר במ"א:

14 דההוא נהר פירוש יסוד ועייל ביה פי' ביסוד דנוקבא ול"ג בהו. רקיעא עילאה. פי' יסוד דזעיר. כחיזו דהאי רקיע פירוש המלכו'. ור"ל יסוד סתים ואינו נודע אלא מהמלכו' אנו יודעים ענין היסוד ת"ש וחיזו דהאי רקיע' עילאה כחיזו דהאי קרח. ובספר ערוגת הבושם בדף מ"ו כתב וז"ל גן נעול דכולא אסתיים ביה וכו' יובן בהקדמה א' מכוונת יוה"ך וז"ל כל הספירו' דמלכות נעשים מפנימיו' זעיר משא"כ יסוד וע' שבה שאין להם על מה שיסמוכו בזעיר כי אין כנגדם מקום בזעיר להעלו' יסוד ומ' שבה כנגד זעיר וידוע כי זעיר הוא רחמים וכל א' מהספירותיה מקבל ממדה אחת דזעיר. משא"כ היסוד שבה שנעשה מהארת כל המדו' שבה. והיא מן כ"ב אותיו' דכלי פרצופה נעשה היסוד שבה כמ"ש הזוהר דכולא אסתים ואתכליל ביה:

15 ועיקר הדבר צריך להבין כי הנ"הי דבינה אשר הם לבר מגופה וכל הדינים מתעוררים מהם ומהארותיהם שיש בהם ג' אה"יה דיוד"ין דאלפ"ין דההי"ן. מהם נמשך לעשו' חותם ביסוד המלכו'. וחותם גי' ג' אהי"ה הנזכר ולכן בהנתן בה החותם הוא זמן הדין בנעילה דיוה"ך ובה"ר ואז נקרשים המים אשר ביסוד:

16 ולכן אומר הזוהר גל נעול דההוא נהר דנגיד ונפיק עייל ביה ולא וכו' כי מהיסוד דבינה שהיא נקראת נהר ושם החותם יוצא ליסוד המלכו' שהוא חותם כל האורו' וצריכים שימור ולכן נחתמים בחותם הבינה שאין לחיצונים אחיזה בהם והמיין נוקבין אשר שם נעשים קרח בסוד מבטן מי יצא הקרח. מבטן מי שהיא בינה יצא הקרח הנורא:

17 כי מרוח צפונית שהיא גבורה קשה הם וסוד האבנים אשר הם ע"פי הבאר והם סותמים האורות שלא יצאו לחוץ והם בסוד חומות ירושלים חומת אותיות חותם ג' אהי"ה הנז"ל ונעשה בה חומה ונעילת דלת וצירים. כי הדלת הוא אות ד והיו"ד שבאחורי העוקץ הוא הציר שעליה סובב הדלת ציר גי' ש כי מתפשט ביסוד מג' אברין שהם חג"ת הכלולים בנ"ה דבינה והם הידים בסוד באר חפרוה שרים ומהם נעשה שם שד"י ביסוד' וזהו שד"י שאמר לעולמו די כי הג' אברין הם ש וכל א' הוא יד הגדולה יד החזקה יד רמה. וכל זה נעשה מן ד הנז"ל מהשני ווי"ן המתפשטים לכאן ולכאן עם י' שבעוקץ גימטריא כ"ב אתוון אשר ביסוד המ' סוד החותם הנז"ל ובזה תבין מ"ש בזוהר שמות ד"ד ע"א וז"ל גן נעול מה הגן צריך לשמור ולעדור ולהשקות כך כ"י צריכה וכו' הנה בתחלה אמר לשמור שה"ס החותם כנ"ל ואח"כ לעדור הוא כריית הבאר שה"ס עשיית הכלי מהידים דחג"ת כנז"ל. ואח"כ להשקות כי צריך להוריד מימי החסד שהם המים בסוד רוח דרום דאקיש תוקפיה דהאי קרח:

18 ואז הקרח אשר ביסודה נעשה מים מרוב חמימות דרום ונקרא' גן כי בה חותם היסוד וחותם המ' ובכל חותם יש כ"ב אתוון דאורייתא אשר כוללים ג"ן סדרים דאורייתא והמלכו' היא בסוד עשייה דאצילו' בחי' מקרא וחותם שבה כולל כל התורה וכו' עכ"ל ספר ע"ה:

19 לאו הכי פירוש שיסוד לא שייך בו בתוך המים שר"ל במציעות מייא שהם החו"ג כי אדרבה הם כלולים בו:

20 ההוא דהוה מניה פי' שהמ' שהארתה מיסוד זעיר היא במציעות מייא שהחסדים מגדילים זעיר והגבורות בתוך המ' וא"כ היא בין החו"ג. על רישי דחיותא גרסינן:

21 קרומא במציעות מעוי דבר נש היא הפרסא שבבטן האדם כמ"ש באוצ"ח שמתחלת מהחזה מצד פנים ושופעת לאחור ויורדת עד כנגד הטיבור ופי' דאיהו פסיק מתתא לעילא שמתחלת מתתא מכנגד הטיבור עד החזה. אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא. פי' מהחסדים יצאו הגבורו' שהיו כלולים בהם כללות שמאלא בימינא בסוד יצחק שיצא מאברהם:

22 והבדילה הפרוכת לכם פירוש יסוד דזעיר הוא הפרוכת שמבדיל בין הקדש שהיא המ' ובין קה"ק שהוא זעיר שנק' קדש ויש בו מוחין דאו"א שנקרא קדשים מיין עילאין פירוש החסדים תקין ביתא. פירוש המ' שהתכוננותה ע"י החסדים בסוד והובן בחסד כסא. ע"ב י"ם פירוש ע"ב שהם הגבורו' בונים המ' שנקרא ים. א"נ יש לפרש המקרה במים עליותיו הם החסדים שבונים זעיר שנקרא בית כנזכר באידרא זוטא. השם עבים רכובו הם הגבורות שבונים המ' שנקרא ים:

23 רוחא היא מ' דמקדשא עילאה היא בינה. ור"ל שבנייינה מהבינה שנים כרובים הם מט"ט וסנדל"פון על כרוב חד הוא סנדל שמעלה מ"ן למלכו':

24 לבתר איגלי על כנפי רוח פירוש אחר שעלה סנדלפ"ון לעורר מ"ן במלכו' אח"כ עולה מט"ט גם הוא לעורר ע"ד במלכו' כנודע מדברי הרב ז"ל שסנדל מעלה מ"ן ומט"ט מעלה מ"ד במ' וז"ש ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי ר"ל קודם שעלה סנדל לעורר מ"ן לא נתגלה מט"ט במ' לעורר מ"ד. במדה ממש פירוש היא הבינה שמודדת כל ספירה וספירה דזו"ן ואומרת עד פה תבא ולא תוסיף. ולכך נקרא קו המדה כמ"ש הרב בכ"מ: תיקונא דעלמא הם זו"ן שנקראים עולם: מסטרא דגבורה. פירוש הבינה שבניינה מגבורה דשם ב"ן בסוד ואם בגבורות כמ"ש באוצ"ח: את קדמאה דאתוון. פירוש אל"ף שרומזת לאבא כמ"ש הזוהר לעיל. דקיטרא דכייא פירוש הוא האויר הזך שנקרא טהירו עילאה שבתוכו נצטיירו כל העולמו':

25 ואתעטר מלרע פירוש שז"ון עולים בסוד מ"ן להמשיך מוחhן לאו"א ומלעילא פירוש מפרצופים העליוני' עתיק ואריך שגם הם עיטרו לאל"ף הנזכר שהוא אבא. אי נמי את קדמאה היא בסוד אל"ף בינה. ואתעטר מלרע פי' מזו"ן שעולים בתוכה בסוד מ"ן. ומלעילא מפרצופים העליונים כמ"ש:

1 ומייא מתגלפים הם החסדים והגבורות ואתכללו חד בחד פי' כל חסד כלול מכולם שכל חסד יש בו בחינת ז' חסדים כמ"ש הרב בכוונת מ"ט ימים דעומר. וכן הגבורות ג"כ כל א' כלול מכולם שכל א' יש בו בחינת ז' גבורות: מיין עילאין פי' החסדים: מתערבין במי"ן תתאין הגבורות. ביתא דעלמא מלכות ב אתחזי פי' מלכות. רקיע הוה ואפריש לון פירוש כמש"ל שהחו"ג יורדים ליסוד ומשם נפרשים החסדים הולכים להגדיל זעיר והגבורות הולכים להגדיל הנוקבא:

2 ומחלוקת הוה בשני פי' שיום ב' הוא גבורות והיו נלחמים החסד עם הגבורה החסד אומר אני אמלוך והגבורה אומרת להפך. לשם שמים הוה. פירוש החסד שרוצה למלוך כוונתו לש"ש להנהיג העולם ברחמים וימצאו בני אדם שפע במה לעבוד הש"י כי העושר סיוע לאושר: והגבורה שרוצה למלוך כוונתה ג"כ לש"ש להפרע מהרשעים ורוב העולם יריאים מהרצועה ועובדים הש"י ושמים בהא אתקיים פי' הת"ת עושה שלום ביניהם ונכלל משניהם וזהו קיומו. לרקיע שמים. פי' רקיע שהוא ת"ת יש בו אש ומים שהם שמים:

3 בקטפירא דעלייתה פי' בהתדבקות העליונים שהם הנאצלים בקסטייהו שכיחי ואתקיימו פי' במדתם ועי"ז שכיחי ואתקיימו והכוונה כי על ידי התדבקות פרצופים תחתונים בעליונים ומקבלים הארה מהם. אזי כל פרצוף ופרצוף מצוי במדתו ומתקיי'. מתחת השמים ממש פירוש יסוד זעיר שהוא תחת הת"ת שנק' שמים. דהא איהו אשלים לאחד פי' אח הוא זעיר והד' היא מלכות והזעיר אין בו רק ט' ספירות כמנין א"ח והמלכות השלימתו לעשר. אתר דכתיב ביה וכו' פירוש יסוד דזעיר. ולפ"ז פירוש הפסוק יקוו המים שהם החסדים. מתחת השמים שהוא יסוד דאימא אל מקום א' יסוד זעיר. וע"ל בזוהר דף י"ח. דא הוא ארץ פי' מה שהיתה יבשה אחר שנמשך לה הארה מיסוד זעיר אזי תראה ותתגלה הארה ממה שהיתה יבשה ולתנא קמא שפי' מתחת השמים יסוד אל מקום א' מלכות ותראה היבשה ר"ל אחר שנשפע השפע למלכות שהיא מקום א' אזי תראה ממה שהיתה יבשה:

4 וכדין נגדין מייא וכו' פירוש אחר שנתמלאת המלכות מהיסוד אחר כך נמשכים ממנה הארות לבי"ע על ידי הדרכים והנתיבות שביסוד דידה. בית כנישות מיין פי' מלכות: ר"ח אמר דא צדיק פי' ר"ח חזר לחזק סברתו שמקוה המים הוא יסוד. נחלין ומבועין ונהרין כפל ג' לשונות. נחלין הם מוח חכמה מבועין מוח בינה נהרין מוח דעת שכללות ג' מוחין הם ביסוד. אי נמי נחלין הם החסדים מבועין הם הגבורות. ונהרין הם דעת המכריע ביניהם כמ"ש הרב שגם בין תרין עטרין יש דעת המכריע ביניהם. א"נ ונהרין הם הארת הו"ק שנכללים ביסוד. ואיהו מקורא דכולא. נגד מוחין דאימא שמקבל הארה מהם:

5 ואיהו נטיל כולא נגד מוחין דאבא שג"כ מקבל הארה מהם אי נמי בסוד האי משכיל איהו לעילא ואיהו לתתא לתתא שעולה בסוד הדעת ומושך הטיפה משם כנודע ולכך כפל לשונו מקורא דכולא ונטיל כולא. ובגין דאתרשים וכו' פי' בשביל שנרשמו בו כל האורו' עליונים. איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה פי' עשה היסוד הבדל והפרש והודיע לנו מעלת הת"ת על יום א' שהוא חסד וכ"ש על יום ב' שהוא גבורה. ונקט יום א' לרבותא וכ"ש על יום ב'. אי נמי נקט יום א' כמו מן הארז אשר בלבנון עד האזוב וכו' וז"ש ולא אתמר כי טוב בגווייהו. פירוש ביום ב' שרומז אל הגבורה לכן לא נאמר בו כי טוב. אבל ביום ג' נאמר כי טוב. ב' פעמים לרמוז שלא היה התיקון הגמור אלא עד יום ג' שרומז לת"ת שהשפימ ביסוד והיסוד במלכות ואזי הוציאה הארץ פירותיה. וז"ש דהא ביומא תליתאה עבדת ארמא איבין מחילא דהאי צדיק:

6 איבא דההוא אילנא פי' הנשמו' שבאים מהמלכו' כמש"ל וההוא אילנ' אתעברת וכו': מאי עושה ארץ דא קב"ה פי' שת"ת מתקן הארץ ע"י יסוד וז"ש עושה ארץ דא קב"ה. בכחו דא צדיק:

1 ארץ דלתתא פירוש בי"ע דא צדק גרסינן. קוטרי דאתוון כ"ב קטירין וכו' פירוש צירופים של כ"ב אלפ"א בית"ות כנודע שע"י כ"ב אלפ"א ביתו"ת נצטיירו כל העולמו'. תרין אתוון פי' א"ב. דא סליק ודא נחית. פי' א' רומז לאבא שהוא דכורא ונק' סליק. ב' רומזת לאימא שהיא נוקבא ונקראת נחית:

2 ודסליק נחית ודנחית סליק פי' כתב הרב בס' הכוונו' כי המוחין דאו"א נתערבו וזה סדרם חכמה דאבא במקומה וחכמה דאימא נעשית בינה דאבא וכן חסדים דאבא במקומם. וחסדים דאימא נעשו גבורו' דאבא כדי שיהיה אבא כולו חכמות וחסדים: ובאימא בינה דאימא במקומה. ובינה דאבא נעשית חכמה דאימא. וכן גבורו' דאימא במקומם וגבורו' דאבא נעשו חסדים דאימא כדי שתהיה אימא בינות וגבורו' עכ"ל האר"י ז"ל. ובזה יובן מ"ש ודסליק נחית הם מוחין דאבא שהלכו לאימא. שהיא התחתונה מאבא. ודנחית סליק הם מוחין דאימא שעלו לאבא. וסי' אך בך אל פי' או"א רמוזים בשתי תיבו' אך בך. אי נמי תרין אתוון הם ב' אותיו' י"ה שהם רומזים לאו"א ומ"ש דא סליק ודא נחית הם או"א אבא סליק ואימא נחית. והכל כמו שפירשנו. וסי' אך בך אל פי' אך היא אימא שנק' אהי"ה גי' אך. בך הוא אבא והוא נקרא ג"כ אל לפי שכ"ב אתוון שרשם באבא ונתנם באימא וזהו ב"ך כ"ב אתוון. וגם שרש החסדים הוא באבא והחסדים כקראים אל בסוד חסד אל כל היום:

3 טיפסא דשיקלא פי' ת"ת שהוא האמצעי ומאזנים ביה קיימין פי' נ"ה נקראים מאזנים כמ"ש מאזני צדק. פי' נ"ה הם בתוך המ' ומהם בניינה כנודע. וכמ"ש בתפילת אליהו מאזני צדק תרי סמכי קשוט. והרמ"ז כ' וז"ל אך בך אל פסוק זה הוא בישעיה מ"ה. והנה בספר יצירה יש אלפ"א בית"ות והאמצעי שבהם הוא אל בך ג"י ד"ט ה"ח ו"ז וז"ש דא סליק הם אותיו' שבראש כל תיבה שעולים בסך ואותיו' שבסוף הולכים ומתמעטים. דסליק נחית וכו' פי' שהגדול יורד והקטן עולה ונלע"ד שאל בך זה הוא בת"ת שהוא באמצע וכמ"ש טיפסא דשיקלא וכו' ודוק שבכל כ"ב א"ב שבס"י הנז' שזה הוא האמצעי שבהם. לא תמצא בשום אחת מהם שאם תחליף אותיו' הוי"ה באותיות אחרות שיעלו גי' הוי"ה אלא בא"ב זה שהוא אל בך ג"י ד"ט ה"ח ו"ז וכו' שאם תראה חילוף הוי"ה בו הוא גח"זח שעולים גי' כ"ו. וגם ג"י ד"ט הוא כ"ו וכן ה"ח ו"ז הוא כ"ו. ולא תמצא שני סגולות אלו מקבילות לשם הוי"ה אלא באל"ף בי"ת זה. וכוונת ר"י לפרש שכחו הוא ת"ת זעיר שמשם יצאה רחל שכן גילוי הארץ היה ביום השלישי שהוא ת"ת דזעיר ועוד ר"ת אל"ף בי"ת זה עד וא"ו שהוא ת"ת עולה אהי"ה. וסופי תיבו' עולים ד' אהי"ה שכנגד ד' מילויים דהוי"ה והוא בסוד יסוד אימא שמסתיים שם בת"ת זעיר. ואהי"ה מתחלף בשם בוכ"ו ששם זה הוא עיקר בניינה. ואח"כ אומר מכין תבל בחכמתו דתמן סוד אבא יסד ברתא עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

4 שמים דלתתא פי' זעיר אנפין דבי"ע: בדבר שמים דלעילא פי' בהארת ז"א דאצילו'. כולהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דבר פי' שכל הצבאות של מעלה שהם המלאכים נעשו מנשיקין דז"א היוצאים מפיו אל המ' כמ"ש הרב ז"ל בס' הדרושים בדרוש הנשיקין ובדרוש המלאכים. והאי ידיעה. ל"ג ובס' מוגה אינו:

5 משקה הרים פירוש הם היכלות הבריאה שנקראים הרים כמ"ש בזוהר פ' חקת על פסוק בין הרים יהלכון מעליותיו הם ספי' הנוקבא. מפרי מעשיך תשבע הארץ. פי' מהארת היסוד תשבע המ' שהיא הארץ. מארת חסר. פירוש תנא קמא לא פירש הטעם למה מארת חסר ובאו ר"ח ור"י לתת טעם למה המ' היא מארת חסר ו' ר"ח ס"ל לפי שבניינה מהגבורו' שהם דינים גמורים לכך מארת חסר. ור"י ס"ל לפי שממנה יונקת לילית שמביאה אסכרה לרביי עלמא. וז"ש ובה תלייא מארת:

6 דא הוא רקיעא פירוש יסוד דז"א רי"א ואפילו האי רקיעא וכו' פירוש אפילו המ' נקרא' רקיעא דלא נהיר. מ' שמים. פי' מ' שמקבלת הארה מזעיר שנקרא שמים:

7 וארץ ישראל פירוש ארץ זעיר שנקרא ישראל וארץ החיים פי' ארץ שיש בה המוחין שנקראים חיים השמים איהו דנהיר להאי רקיע גרסינן. ור"ל יהי מארת היא מ'. ברקיע הוא יסוד ז"א השמים הוא ת"ת. דלא נהרא מגרמה פירוש ר"א נותן טעם אחר למה נקרא המ' מארת חסר בגין דלית לה מגרמה כלום. כעששיתא וכו' שאין בה אור עד שנותנים בה הנר ואז מאירה. כך המלכו' אין בה שום אור עד שמאירים בה ו"ק דזעיר:

8 ארון איהו אדון פי' גם הארון שהיא מ'. נקראת אדון. ולמה המ' נקרא אדון כיון שעיקר אדון הוא ביסוד. ונתן טעם בגין שמשא דנהיר לה וכו' ומניה נקטא שר"ל שנקראת גם היא אדון על שמו:

1 ככבים ומזלות בברית קיימין כתב הרב ז"ל כי החסדים נקראים ככבים והגבורו' נקראו מזלות והם יורדים ליסוד זעיר וז"ש בברית קיימין:

2 זמנייא וחגין וכו' פירוש המועדים פסח ושבועות וסוכו' שנקראים חג וגם ר"ה רוה"ך שנק' זמנייא תלויים בזו"ן כנודע פסח בחסד שבועו' בת"ת סיכו' בגבורה ר"ה ויוה"כ במ' שמתחבר' עם בינה ולכך כפורים תרי כמ"ש בפ' אמור וכן ראש חודש במ' ושבת יום ולינה הם זו"ן וז"ש בהו תליין והוו. וכולא בעבידתא וכו' פירוש וגם זו"ן עצמם תלויים בבינה שהיא עושה. כמש"ל חכמה אומר ובינה עושה:

3 דשמיה קדישא וכו' זעיר שהוא שם הוי"ה אתאחיד בבינה עלמא עילאה בינה: עלמא תתאה מ' ה' מלך לעילא כתב הרב בס' הכוונו' ה' מלך הוא אריך ה' מלך מאו"א. ה' ימלוך זו"ן וז"ש ה' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא ה' ימלוך לתתא ובזה א"ש מה בין ת"ק לרבי אחא:

4 ועד לעילא דתמן ויעודא פירוש הוא יסוד דאימא ששם מתקבצים כל ההארו'. ורביי עלמא בעיין לאסתמרא. פירוש כיון שיונקים הקליפו' ונותן להם שליטה לכך רביי בעיין לאסתמרא. כדין חדוותא דא עם דא כדין סיהרא וכו': צריך להבין במה תלוי זה שכשנתמלא זעיר מהמוחין ושמחו זו"ן זה בזה כדין סיהרא אזעירא וכו'. ונראה שיובן במ"ש הרב בספר הכוונו' כי אחר שחזרה המ' פנים בפנים ונגדלה ע"י בוכ"ו כמוהו חזרו המוחין ונסתלקו ממנה ונכנסו בזעיר ואזי נחסר' המ' ונחשכ' וחזר הזעיר והאיר לה ע"י ו' לגבי ה'. וזה תכוין בברוך אתה ה' מגן אברהם עכ"ל. וז"ש וכד כולהו קיימין ביה. ר"ל שהמוחין והארות כולם ביסוד זעיר ונגדל הזעיר אזי חדוותא דא עם דא ושמחים זו"ן זה עם זה. כדין סיהרא שהיא מ' אזעיר' פירוש כיון שחזרו המוחין לזעיר ונתפשטו בו עד היסוד בו. כדין סיהרא שהיא מ' נחשכת. מפני שהלכו המוחין ממנה להגדיל זעיר:

5 וכל מה דנטיל בגין לאנהרא לה פירוש אחר שנכנסו בו המוחין האיר לה זעיר מהמוחין שקיבל ועי"כ נתקנה פנים בפנים מהחזה ולמטה כמ"ש הרב שם. ז' יומין דבראשית. פי' שלא היתה בהם שליטה לנחש שעדיין לא חטא אדה"ר:

6 מיין תתאין דרחשין זינין פירוש הם מ"ן דמ' שהם הגבורות שמתקנים בי"ע. כגוונא דלעילא פירוש אצילו': אינון עילאי. אצילו' ואינון תתאי בי"ע. רח"א עילאי אפיקו פירוש ר"ח פליג וס"ל דישרצו המים דקרא הם מים העליונים שהם החסדים שנותנים נפש לחיה שהיא מ' והיא נפש של אדה"ר:

1 לא כתיב באלין למינהו פירוש באלו התחתונים לא כתיב למינהו לויתן ובת זוגו הם זו"ן דס"א. השורצ' מ"ל. פירוש אי קאי על המ' שנקרא חיה. השורצת מ"ל ומדקאמר הרומש' ש"מ על לילית מדבר. דכולהו שלטאן וכו' פירוש שהמלאכים אלו שאומרים שירה בלילה. שלטאן בלילה בעת שליט' לילית. כי יש מלאכים אחרים שאומרים שירה ביום כמ"ש בפ' ויקהל. ויומא שתיתאה פי' יסוד. רעותא עילאה פירוש אבא. שירותא דכל נהורין. פי' אימא שהיא ראשי' הבנין:

2 א"נ דסלקא רעותא עילאה הם זו"ן שעלו בסוד מ"ן לאימא וגרמו זווג או"א ובאו מוחין לז"א וז"ש ונהיר שירותא דכל נהורין שהיא אימא שנכנסו כה"י דידה בזעיר. תרעא דמזרח פי' ת"ת דזעיר:

3 דהא מתמן נהורא נפיק פי' שיסוד דאימא בתוך ת"ת דזעיר ונפתח אורו שם ומתגלה ודרום פי' חסד דזעיר:

4 דירית מרישא פי' הוא חסד ראשון מה"ח שמקבל חסד דזעיר ואתתקף במזרח פירוש שכלם מקבלים מיסוד דאימא שבתוך ת"ת דזעיר:

5 מזרח אתקין לצפון פירוש שגם הגבורה שהיא צפון מקבל' חסד שני מיסוד דאימא שבת"ת ונמצא שכולם מקבלים מהמזרח שהוא ת"ת. בחיל סגי למערב פי' שהשמאל תחת ראש המ' בסוד שמאלו תחת לראשי:

6 גדרי גנתא פירוש שהוא בין תרין דרועין ובעאת מכלהו. ופירוש ויאמר אלהים היא המלכו'. בד' סטרין הם חג"ת ויסוד ועילא ותתא הם נ"ה. מאתר דבה"מ נפק פירוש המ': קודשא בריך הוא אמר. פי' אלהים דקרא היא הבינה או המ' שנקרא אלהים לאלין תתאי הם המלאכים שבאו מזעיר שנק' ?אדס. אדם מרזא סתימאה עילאה פי' מכל הפרצופים וז"ש דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא פירוש כליל לעילא הם ג"ר ולתתא הם ז"ון:

7 א' לעילא פי' אריך ואבא מ דאדם היא בינה ד דאדם היא מלכות וז"ש דסתימא במערב. שמערב היא מ' ד שם היא. ומה שלא הזכיר זעיר כי הוא יושב בחיק הבינה ושם עיקר מושבו כמ"ש הרב בספר הדרושים. ובכלל דבינה הוא:

8 אתתקן לעילא ואתתקן לתתא כמ"ש לעיל אדם רומז לה' פרצופים וכן איתא באוצ"ח שאדם אינו רומז לספירה אחת לבדה אלא לכל ה' פרצופים. באתר דבי מקדשא לתתא. פי' ב"ה בג"ע:

9 אחת דייקא פירוש היא חוה השנית שרומזת לפרצוף רחל ולכך אמר אחת כמו אחת היא יונתי שהיא הנוקבא ולא אמר א' מצלעותיו וכפי זה פירוש ויסגור בשר תחתנה הם החסדים שתחלה היה כותל אחד לשניהם מהגבורו' ואח"כ ננסרו הגבורו' למלכות והחסדים לזעיר וכמ"ש באידרא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד:

10 דא לילית קדמיתא דהות וכו' יובן במ"ש הרב בספר הדרושים ובאו"צח וז"ל ענין חוה ראשונה וכו' דע כי אדה"ר הוא דמיון זעיר והנה זעיר יש לו שתי נקבות לאה ורחל וכבר ביארנו כי לאה היא דינים קשים עד מאד מפני שהיא אחוריים של הבינה וגם כי היא עומדת למעלה במקום הסתום אך רחל הוא נמתקת כי היא במקום גילוי החסדים. והנה זעיר נקרא אדם כי הוא סוד מ"ה דמילוי אלפי"ן שהוא גימ' אדם:

11 ונודע כי הפשוט שבו הוא העיקר כי המילוי הוא בחי' הנוקבא כי מילוי גי' אלהים דין שהיא הנוקבא שכולה דינים. וגם נקראת מילוי מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הזעיר כי עטרא דגבורה היא תוך הזעיר ואח"כ יוצאת ממנו לחוץ באופן שהנוקב' הי' המילוי של זעיר כי המילוי ר"ל עצמות גוף הממולא מן העובר והוולד שבתוכו ולכן סוד המילוי מורה על הנוקבא אמנם מילוי של שם מ"ה הוא גי' י"ט כמנין חוה. הרי איך חוה היתה אשת אדם והיתה בשר מבשרו ואמנם כבר ביארנו כי הזעיר יש בו ב' בחינות. א' הוא עד החזה ושם יש לו בחינת היסוד האחד ששם מזדווג עם לאה וחציו האחר הוא מהחזה ולמטה בסוד הגילוי נמצא שיש בו שני שמות של מ"ה וכנגדו יוצא ממנו שני מילויים שהם שני פעמים חוה:

12 ואמנם חוה הא' היא לאה וחוה השנית היא רחל והנה להיות בחינת לאה דינים קשים עד מאד אעפ"י שבעולם העליון הוא סוד קדושה עכ"ז בעולם התחתון הזה שהיא חומרי לא יכלה לצא' לאה ממותקת ויוצאה בסוד הקליפ' וזהו חוה ראשונה. ואח"כ יצאה חוה השני' ממותקת והיא נשארה עם אדה"ר אך אחר כך ביעקב שתיקן פגם אד"הר הוא לקח כל השנים לאה ורחל ונמתקה לאה על ידו וז"ס משר"זל כי לאה היתה בחלקו של עשו לולי ריבוי תפלותיה ודמעותיה וז"ש ועיני לאה רכות מן הדמעו'. והנה מצינו כתוב באדה"ר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וביארו בתיקונים שהם שתי נשים אחת היא עצם ואחת היא בשר:

13 והענין כי לאה היא עצם דינים קשים והיא סוד הצלע כי לאה היא אחורי הצלעות ורחל היא בשר מבשרי דינא רפיא במקום גילוי החסדים וכוונת אדם כי שתי נשים היו לו עצם ובשר אך לזאת יקרא אשה ולא לראשונה שאינה נמתקת עכ"ל הרב ז"ל וז"ש בזוהר בספרין קדמאין וכו' פירוש ויקח אחת מצלעותיו היא לילי' שהיא כצגד לאה היוצאת מאחורי הצלעות ולפי שלאה היא דינים קשים לא יכלה להתקן ע"י אד"הר בזה העולם החומרי אע"פי שלמעלה היא קדושה עד שבא יעקב ותיקנה ולכן אסתלקת מניה דאדה"ר ולא הות עזר לקבליה:

14 עד ההוא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו וכו' ושיעור הכתוב כך הוא ויקח א' מצלעותיו שהיא לילית הראשונה שנק' צלע. ויסגור בשר תחתנה היא חוה השנית שנק' בשר שהלכה חוה הראשונה. וחוה הב' ישבה במקומה:

15 וכל שיח השדה וכו' זה לשון מורינו אילנין רברבין הם זו"ן. דנטיעו לבתר פי' באבא היו כקרני חגבים. ובאימא נגדלו: וז"ש דנטיעו לבתר פי' באימא. והוו זעירין פי' באבא. אי נמי יובן במ"ש הרב ז"ל שזו"ן היו תחלה אחור באחור עד שהוצרכו לסוד הנסירה ואז חזרו פב"פ. וענין חזרתם פב"פ הוא כמ"ש הזהר דנטיעו לבתר וכמ"ש בסמוך. והוו זעירין כי מתחילה כשהיו אח"בא לא אתרביאו בנהורא. עד דאהדרו אנפין באנפין ואתרביאו בנהור':

1 דא בסטרא דדא אתבריאו וכו' יובן במ"ש הרב בס' הדרושים וז"ל דע כי זווג הנעשה בבריאת העולם ע"י ת"ת ומ' להוציא אד"הר וחוה היה בסוד אח"בא וסוד הענין כי ודאי שאין מציאות זווג באחור אך הענין מובן במה שנבאר בקיצור מציאות מ"ן מה מציאותם וכו' ואח"כ נחזור לבאר זווג אח"בא:

2 הנה כאשר ניתקנה נוקבא דזעיר כבר ידעת שהיתה עדיין בסוד אח"בא ואמנם כל שאר החלקים הובררו ממילא ע"י המחשבה המבררת. ולא הוצרכו למעשה אדם לבררם ע"י תפילותיו לפי שהקליפות אשר כנגדם אין בהם כל כך כח. אך המ"ן של הנוקבא דזעיר הלא היא סוד העשייה אשר שם עיקר ושרש ותוקף כל הקליפות. ולכן לא היה כח לתקן ולברור אלו המלכים שהם החנק הנשאר מהם אל מ"ן שלה. להיותם בעומק הקליפות ולא היה יכולת בהם עד שיבא אד"הר שיתפלל ויעשה מצות וע"יז יתבררו אלו המ"ן של חלקה ג"כ ואז יהיה הכל מבורר כהוגן. ואם אד"הר לא היה חוטא. היו הסיגים תמיד מובדלים מהקדושה. ואמנם כיון שלא היה כח לברור אלו המ"ן של המ' עד שנברא אדה"ר. והנה אז היו ז"ון אח"בא כי אם היו פב"ב היו הקליפות נאחזים באחוריים שלה בהכרח מרוב תוקפם אז קודם הבירור ולכן הוצרכו להיות אח"בא. והנה כדי להזדווג זו"ן אי אפשר אם לא פב"פ וזה א"א כדי שלא יאחזו הקליפות באחוריים ולכן מה עשו א"וא נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם העלו את זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דא"וא אשר אין כח לקליפות לעלות עד שם ושם נזדווגו זו"ן. וז"ס ויבן ה' אלהים את הצלע וכל פרשה זו מבוארת בהקדמה זו אם תעיין בה וזמ"ש בזוהר בראשית דף מ"ט ע"א ויביאה אל האדם עד השתא בקדמיתא ויביאה אל האדם וכו' לבתר איהו ייתי לגבה וכו' פירוש כי מתחלה היה שזעיר עלה בחיק א"וא ושם העלו הא"וא את הנוקבא בסוד ויביאה אל האדם אך שאר זווגים הם למטה בהיכל המלכות ושם יורד הזעיר ואמנם עדיין לא היו המ"ן של המ' מתוקנים ומבוררים. ואז אחר שכבר עלתה בסוד הבינה המ"ן של הבינה הם אשר שמשו למ'. וע"י מ"ן אלו יצאו אדם וחוה כל כך מעולים ונאחזים עד למעלה ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמות של אדם וחוה שנעשו ע"י זווגם הנה כאשר ירדו חזרו בסוד אח"בא שעדין לא היה בהם כח להיות שם פ"בפ ואז בהיותם אח"בא הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו סוד שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זזוג אח"בא. ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פ"בפ אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומלכות להזדווג במקומם למטה פנים בפנים היו יוצאים אדם וחוה מתוקנים בתכלית התיקון וכל העולמו' היו שלימים. והנה אם כאשר נוצר אדם וחוה אח"בא ונסרן הקב"ה והחזירן פנים בפנים להזדווג עם אשתו אם לא היה חוטא. אז ע"י מצות ומע"ט היה מכניע הקליפות והיה מחזיר את זו"ן פ"בפ במקומם למטה והיו מתבררים המ"ן של המ' בירור גמור ואז לא היה שום חרבן בעולם כמו שיהיה בזמן המשיח בע"ה כי זהו סוד בלע המות לנצח כי כאשר יכלו כל נשמות שבגוף אז לא יהיה חיות אל הקליפות וימותו ויתבטלו ובלע המות לנצח כי תתבטל הקליפה מעצמה ותתבלע ותמות. והענין הוא כי אלו המלכים היו מתבררים ועולים בסוד מ"ן שמהם נוצרים הנשמו': ואז יתבררו כולם ויוצרו כל הנשמות ואז לא תשאר שום נשמה קדושה בתוך הקליפה וימותו הקליפות ויתבטלו. הרי בזה תבין מציאות מ"ן מה עניינם כי הוא סוד בירור ניצוצות של אלו המלכים ומהם נוצרים הנשמו' עם חיבור מ"ד ג"כ. ולכן צריך ענין מ"ן מחודשים בכל זווג וזווג כי המ"ן של הזווג ההוא ממנו נוצרו נשמו' וצריך בכל פעם בירור ניצוצו' אלו להעלותם במ"ן להיות נוצרים נשמו' חדשו'. והבן טעם זה ואמנם כאשר חטא אדה"ר גרם שלא יתבררו חלק מ"ן של המ' ולכן הגם שע"י זווג של אדה"ר החזיר את זו"ן פב"פ למטה במקומה הנה לא היה דבר של קיום כי לא הספיקה חזרה זו רק בשעת זווג לבד ואח"כ חזרה המ' תכף בסוד אחב"א ולכן צריך לעשות תיקון בכל זווג וזווג כדי להחזיר המ' פב"פ בעת הזווג ולברור אז כמה ניצוצו' של אותם המלכים ולהעלותם בסוד מ"ן לעשו' מהם נשמו' ואח"כ חוזרים תכף בסוד אחב"א כי אין כח להעלות ולברור כל הניצוצו' ביחד רק מעט מעט עכ"ל לעניינינו. וז"ש הזוהר ת"ח אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו פירוש אחב"א:

3 מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין וכו' ה' אלהים על הארץ פירוש או"א שנקרא אלהים לא האירו אל המ' כדי שתוכל לחזור עם זעיר פב"פ:

4 לא אשתכח בתיקוניה פי' הגם כי כבר היה הזווג רק לא אשתכח בתיקוניה פירוש כמו שכתב הרב ז"ל כי עדיין לא היו המ"ן מתוקנים ומבוררים ועלתה המ' אל הבינה. והמ"ן של הבינה הם אשר שימשו אל המ'. ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמו' שנעשו ע"י זווגם שהם נשמת אדם וחוה חזרו בסוד אחב"א מיד כאשר ירדו. כי עדיין לא היה בהם כח להיות שם במקומם פב"פ. ואז בהיותם אחב"א הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זווג אחב"א ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פב"ב. אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומ' להזדווג במקומם למטה פב"פ היו יוצאים אדם ואשתו מתוקנים וכל העולמו' היו שלימים. ולא יכלו להיות פב"פ למטה במקומם כמ"ש הטעם שלא יאחזו הקליפו' באחוריים שלה מרוב תוקפם אז קודם הבירור וכדי להזדווג אי אפשר אם לא דווקא פנים בפנים ולכן או"א נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם נזדווגו זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דאו"א אשר שם אין כח לקליפו' לעלות ולא יוכלו אז להאחז באחוריים של המ'. והנה אם זה הזווג שעשו בהיכל א"וא היו יכולים לעשותו למטה במקומם פב"פ היו יוצאים אדם וחוה גם הם פנים בפנים מתוקנים. וז"ש מ"ט וכו' משום דזווגא לא אשתכח בתיקוניה כדקא יאות פירוש פנים בפנים למטה במקומם:

5 וכד אתתקן האי דלתתא וכו' כמ"ש הרב שע"י זווג אדם וחוה החזיר אתזו"ן פב"פ למטה במקומם:

6 מנלן מן המשכן וכו' פירוש מנלן שהעליונים תלויים בתחתונים דכתיב הוקם המשכן שרומז למשכן עליון מדלא כתיב הקים אלא הוקם מאליו וא"ש נמי כפל הפסוק ויקם משה את המשכן היינו משכן תחתון כי בהתעוררו' התחתוני' להקים משכן של מטה הוקם משכן אחרא למעלה שהוא משכן הנער מט"ט. אוף הכא כשחזרו אדם וחוה פב"ב למטה גרמו להחזיר זו"ן פב"ב במקומם:

7 ובגין דעד כען וכו' פירוש כיון שזו"ן לא נתקנו עדין והיו אח"בא גם אדם וחוה לא אתבריאו אנפין באנפין:

8 וקרא מוכח טעמא מאי כי לא המטיר ה' אלהים א"וא להאיר על הארץ היא המ' לתקנה פ"בפ בשביל שאין שם מי שיעלה מ"ן וגם מאיליהם אי אפשר לעלו' כמ"ש הרב הטעם בשביל שהיו בעמקי הקליפה וכיון שלמעלה היו בלי תיקון והיו אח"בא ג"כ למטה וז"ש ובג"כ ואדם אין דלא הוה בתיקוניה גם הוא ונבראו אח"בא. ושיעור הכתוב וכל שיח השדה שהם ז"ון טרם יהיה בארץ תיקונם רק היו אח"בא במקומם. מ"ט כי לא העטיר ה' אלהים שהם או"א על הארץ שהיא מלכות להאירה ולתקנה והטעם מבואר שאין מי שיעלה מ"ן. ולפי שלא היה תיקון למעלה ואדם אין גם למטה שהיו גם הם בלתי תיקון ונבראו אח"בא אדם וחוה אשתלים אדם. רצה לתרץ הרי אדם היה מתוקן ולא חסר תיקון אלא לחוה. ואיך אמר דלא הוה בתיקוניה. ותירץ כיון שלא נשלמה חוה גם אדם לא נשלם:

9 לא אית סמ"ך מבראשית עד ויסגור בשר לא יש ס' דחברייא אמרו הטעם כפי הפשט. אבל לפי הסוד בא לרמוז שלא חזרו ז"ון פב"פ עד שחזרו אדם וחוה פ"בפ והיו עזר זה לזה. דא בדא סמ"ך זה תלוי בזה תחתוני' בעליונים ועליונים בתחתונים. ועולם דא תתאה. הוא אדם וחוה כד אתתקן פ"בפ אזי אשתכח סמוך לעילא שחזרו זו"ן פ"בפ. דהא מקדמת דנא. קודם בריאת העוה"ז היו ז"ון אח"בא מ"ט בגין דלא המטיר א"וא שפע לתקן המ' פ"בפ: תקונא דלתתא הם מ"ן. והשקה הם מ"ד שבאים מזעיר למ' שנק' אדמה:

10 ד"א מ"ט לא המטיר בגין וכו' לפי' א' טעם דלא המטיר לא הוצרך הפ' לפרשו. ופי' ואדם אין ר"ל גם אדם וחוה אין שהיו אח"בא. אבל לפי' הב' הפסוק נותן טעם למה לא תיקנו א"וא לזו"ן פ"בפ מעיקרא לפי שאדם אין שאין מי שיעלה מ"ן תחלה לכך היו זו"ן אח"בא וזה גרם שגם אדם וחוה היו ג"כ אח"בא וכשחזרו אדם וחוה פ"בפ גם זו"ן למעלה חזרו פ"בפ ופירוש לעבוד את האדמה כמו שהאדם חורש וזורע האדמ' ואח"כ המטר מועיל להולידה ולהצמיחה ואדם לא תקדום החרישה וזריעה אין תועלת במטר על ארץ לא זרועה כמו כן האדמה העליונה אם אין ישראל מנכשים ומנקים אותה מהקליפות ע"י התרחקם ממל"ת. ואח"כ זורעים אות' בסוד העלאת מ"ן ע"י קיום מ"ע. ובלתי זה לא יועילו בה המ"ד היורדים מהשמים זעיר. ולכן לא המטיר לא תיקנו א"וא המ' פ"בפ בשביל ואדם אין לעבוד האדמה העליונה וז"ש לעבדה במ"ע ולשומרה במ"לת:

11 תננא רומז אל מעשה התחתונים המעוררים את המלכות ומכינים אותה אל הזווג כי עולה רוחניות מע"ט של התחתונים כתימרות עשן ובוקעים רקיעים ועולים עד המ' ומכינים אותה אל הזווג. ואח"כ זעיר יתאוה לה שרואה אותה מקושטת ואז יהיב לה מ"ד וז"ש:

12 אתחבר לבתר דא בדא. פי' גם זעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים שניהם יחד לפי שזעיר עיקר חשקו לינק שפע ביניקה גדולה מהעליונים ואינו מתעורר אל הזווג זולתי בראותו המ' מקושטת בקישוטים נאים שהם בחינת המ"ן ואז מתרצה אליה לתת לה מהשפע שקיבל. תננא דקרבנא אתער וכו' פי' התעוררות רוחניות הקרבן וכוונה טובה שמכוין הכהן ותשובה ווידוי של בעל הקרבן עולים ומעוררים המ' ועביד שלימו ואתחבר כולא דא בדא: פי' גם הזעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים זו"ן יחד ועולים אל א"וא בסוד מ"ן ומקבלים משם מוחין וזהו ואשתלימו שבכל פעם מקבלים מוחין חדשים לצורך זווגם ואחר שנמשכים להם מוחין חדשים לצורך זווגם מא"וא אז מזדווגים כי אין זווג אלא מן המוחין כנודע:

13 כגוונא דא לעילא פירוש כמו שהשכינה אינה מתעוררת אל הזווג עד דשרייא אתערותא מתתא מסוד מעשה הצדיקים שמעלים לה מ"ן. כן הזעיר אינו מתעורר עד שהמ' תתקשט במ"ן שבה ואז יתעורר הוא להשפיע בה מ"ד כמ"ש הרב בשער ב' ח"ג פ"ט וז"ל פי' הענין כי הלא בכל זווג צריך שתחלה תתעורר הנוקב' ע"י קישוטיה הם המ"ן אשר בה ואז הזכר מתאוה לה להיותה מקושטת בקישוטים נאים ומזדווג עמה ואטיל בה מ"ד כי הדכורא כל תאותו להדבק במה שלמעלה ממנו לקבל משם שפע. ואינו מתעורר זולתי בראות נוקבא מקושטת במ"ן ואז מתרצה לה לתת לה ממה שקיבל:

14 ואין המ"ן עולים זולתי ע"י נשמות הצדיקי' המעלי' אותם ע"י מעשיהם הטובים וכו' ונשמות הצדיקים הנמשכים מאצילו' הם בני זו"ן המעלים להם מ"ן. ועד"ז הנשמות שמבריאה הם המעלים מ"ן בבריאה. ורוחין של הצדיקים ביצירה ונפשו' בעשייה סוף דבר אין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן וכו' ובכל תפלות התחתונים מעלים מ"ן וכפי כוונתם ומעשיהם בעת ההיא כך גודל תיקונם להעלו' ניצוצו' רבות דמ"ן אם בכמות אם באיכו' ובכל יום מעלים מ"ן ניצוצות חדשות מחדש וזהו גודל התפלות והמצות ואין כל האנשים שוים כי כל א' מעלה כפי בחי' הראויה לו ולכן כל ישראל צריכים זה לזה ולא יוכל אחד מישראל לעשו' מה שיעשה חבירו והבן זה היטב וכ"ז יהיה עד שיבוא המשיח כי אז המלכות תתעורר מעצמה להעלות מ"ן בלי סיוע נשמות הצדיקים רק ע"י מה שימשיך לה הארת החוטם העליון דאריך אנפין עכ"ל:

15 ובסוף אותו הפרק עצמו כתב וז"ל הלא דוגמת שהנוקבא מעלה מ"ן גם הזכר יהיב אח"כ מ"ד והענין כי כמו שהמ"ן הם משם ב"ן שהם הגבורות כן המ"ד הם משם מ"ה בחדש מלמעלה. ואי אפשר להיות שום זווג ושימשוך הזכר מ"ד אם לא שיקבלם מלמעלה כי אותם החו"ג שלקחתו זו"ן בעת האצילות בפעם הראשונה היו לצורך גופם בלבד ונתפשטו החסדים בגופא דזעיר והגבורו' בגופא דנוקביה אך לא להוציא תולדות ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים. ונמצא כי בהזדווג זו"ן צריך שיעלו הם בסוד מ"ן תחלה עד או"א ואז או"א מעלים מ"ן וכן ע"ז הסדר עד רום המעלות ואז גורם שיושפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש כי גם הוא כולל חסדים וגבורות שהוא הדר ואשתו מהיטבאל ויורדים מזה לזה עד או"א. ואז או"א מזדווגים ומקבלים אותו השפע ונותנים אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן ואז מזדווגים גם הם כי אי אפשר להמשיך טיפת הזרע אלא מן המוח וכיון שיש להם מוחין מזדווגים ואז הזעיר שלקח פי שנים מהמוחין שהם חסדים וגבורו' שבדעת אשר משם המשכת טיפת הזווג בסוד וידע אדם את אשתו. ונותן הגבורות בסוד זווג לאשתו ונותן אח"כ גם החסדים ואז הנוקבא גם היא מעלה את הגבורו' שבה בסוד מ"ן וכו' וביאור הענין כי הלא כל המוחין שבכל הנקבות שבאצילו' ומה שלמטה בבי"ע כולם מברורי אלו המלכי' דשם ב"ן נעשו ואין שום בירור אלא במוחות הנקבות וכו' ונמצא כי המוח והמחשבה שבנוקבא תמיד היא המבררת בירורי המלכים אחרי היות בנוקבא מוחין חדשים כנז'. ואז אותם הבירורים שנתבררו ע"י מוח הנוקבא יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן. ופירוש הענין כמו שבזווג זו"ן צריך שיקדים אליו זווג או"א. גם הם בעצמם אין זווגם התחתון נעשה עד שיזדווגו חו"ב שלה בעצמה ומבררים הבירורים ואז יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן:

16 אז גם הזעיר שיש בו אז מוחין חדשים מוריד כח החסדים משם מ"ה החדש מזווג חו"ב שבמוחותיו ויורדים עד היסוד בו בסוד מ"ד ונותנם ביסוד הנוקבא ומתערבים שם דכורין ונוקבין ומשם מצטיירת צורת הוולד וז"ס הזווג בכל מקום לחבר החסדים עם הגבורו' לתקנם כי הם מהבירורים. עכ"ל לעציינינו:

17 ועבודת האדמה העליונה יובן עניינה במ"ש האר"י ז"ל בס' הדרושים וז"ל ואמנם סוד הזריעה והעבודה היא בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה כי ע"י האדם נעשית עבודת קרקע העליון: והנה סוד הזריעה היא סוד הנשמות המ"ן הטמונים בארץ בתוכה מהם עולים ממטה למעלה ומתגלי' על פני הקרקע והוא בסוד אור זרוע לצדיק שכבר הוא זרוע מתחלה ועתה עולה מאליו ונזרע כנז' בזוהר ודי למבין גם סוד הקצירה ה"ס הלידה העליונה שהם הנשמו' שהם בעיבור תוך הנקבה והם נקצרות משם וניתנו' בעו"הז אל הגופים. וכדי להבין זה נבאר לך ענין הנז' בזוהר באומרו ורזין אלין לא אתייהבו אלא למחצדי חקלא וכו' והכלל היוצא מזה כי צריך תחלה תפלו' הצדיקים להזריע תחלה אלו הנשמו' ואח"כ לילד אותם שה"ס קצירת שדה העליון והכל ע"י תפלותיהם ומעשיה' ולכן נקראי' החכמי' היודעים סוד התפילו' מחצדי חקלא קוצרים השדה העליון ולוקטים פירותיו עכ"ל האר"י ז"ל ודבריו אלה יספיקו לביאו' מספיק ללשון זה. עץ החיים הוא זעיר:

18 מהלך ת"ק שנין שמתפשטים בו ה' חסדים וכל א' כלול מעשר וכו' הם ת"ק מימוי דבראשית. פירוש המוחין דאו"א שנקראים בראשי' נהר דנגיד ונפיק פירוש יסוד דזעיר: גנתא ועייל ביה פירוש שנכנס במ'. ומתמן מתפלגין מייא. פירוש מיסוד הנזכר מתחלקים החסדי' והגבורו' וגם הארת המוחין. ונטיל כולא וכו' ולבתר וכו' פי' אחר שמתפשטים במ' יוצאים ממנה לבי"ע. עלמא עילאה בינה. טורין עילאין. הם ו"ק דזעיר ששרשם מאימא שנקראת אפרסמונא דכייא:

19 מתרין סטרין הם חו"ג ה' חסדים נקרא טוב וה' גבורות מתכליתם יש יניקה לקליפו' ולכך נקרא רע:

20 ושריא בגווייהו המ' שורה בין תרין דרועין שהם ח"ג אי נמי החסדים הם בתוך זעיר. והגבורו' הם בתוך המ' נמצא חסדים מכאן וגבורו' מכאן והמ' ביניהם שריא בגוייהו: וכל אינון נטיעין שרייא עליה גרסינן ופירוש ו"ק דזעיר. וביה אחידן נטיעין אחרנין עילאין פירוש הפנימיו' דזו"ן ששרשם מאבא הנקרא לבנון כמ"ש הרב ז"ל כי שקיו דאילנא שהם פנימיו' זעיר הם מאבא וז"ש מאן אינון ארזי לבנון אינון ו' יומין וכו'. אי נמי וכל אינון נטיען הם החו"ג וביה אחידן וכו' הם ו"ק דזעיר.

21 נטיעות ודאי וכו' פירוש כי ארזי לבנון הם זו"ן אשר היו תחלה אחב"א ולא היו יכולים להזדווג אז אלא בהיכל או"א ואח"כ נסרם והחזירם פב"פ למטה במקומם וזהו ענין הנטיעה שנטעם פב"פ למטה במקומם ואתקיימו כי בהיותם אחב"א לא היה להם קיום והעמדה. אי נמי נטיען ודאי באבא היו כקרני חגבים ואח"כ נתקיימו באימא שפירושו נגדלו. מכאן ולהלאה וכו' פי' אחר שחזרו זו"ן פב"פ נזכרה אות סמ"ך כמ"ש למעלה להורות שהם סמוכים דא לקביל דא מה שלא היה כן מתחלה שהיו אחב"א דא בסטרוי דדא:

1 ודאי עקרן קב"ה ושתיל לון פירוש זו"ן היו באבא כקרני חגבים ועקרם משם ושתיל לון באתר אחרא שהיא הבינה ונתקנו שם ואז חזרו פב"פ וכן אדם וחוה נגמר תיקונם כשחזרו פב"פ אי נמי עקרן קב"ה היינו סוד הנסירה שנסרן ועקרן זה מזה והשתילה והנטיעה היא ענין חזרתם פב"פ. וכן אדם וחוה עקרן ושתלן נסרם והחזירם פב"פ ואז אתקיימו בקיומא שלים כמו נטיעו' הגן שעוקרין אותם ונוטעים אותם במקום אחר. אחר שגדלו קצת כדי שיגדלו מוצלחים בקיומא שלים:

2 ביומא דאתנטיעו סרחו פירוש ביום אשר חזרו פב"פ חטאו תנן הנטיעו' כקרני חגבים וכו' פי' תחילה בהיות זו"ן אחב"א היו הנטיעות כקרני חגבים. כי כיון שהיו אחב"א לא היה נמשך להם האור הגדול הראוי להם וכיון שחזרו פב"פ שהוא ענין נטיעה ושתילה אז אתרביאו בנהורא. ואדם וחוה עד וכו' פירוש גם הם קודם שחזרו פב"פ לא אתרביאו בנהורא שלא נמשכה בהם הנשמה עליונה עד שחזרו פב"פ. וכן לא סליקו ריחא דהיינו התעוררו' עליית ריח טוב של מעשיהם הטובים עד שחזרו פב"פ. עכ"ל מורינו ז"ל: דשרייא ליה כולא דליכלינהו ביחודא גרסי' וכן הוא בזוהר מדוייק ופי' שלא נאסר לאדה"ר רק לאכול מעה"ד לבדו אבל אם יחבר עץ הדעת עם עץ החיים שרי לפי שכשמחבר עץ החיים עם עץ הדעת. מחבר זו"ן כאחד ואז אין רגליה יורדות מות אלא כולה עלתה נגד עץ החיים לכן לא נאסר לו אם יחבר שניהם. אבל כשאוכל עץ הדעת לבדו הוי פירודא ח"ו:

3 ברית קדש מאתריה פי' שמפריד יסוד מן המ' באחרא לא הוי פירי פירוש הנחש ויש מפרשים באחרא הוא היסוד שעיקר הפירות הם בתוך המלכות:

1 יאות הוא כי הוא כגרזן ביד החוצב בו פירוש שהבינה ע"י המ' תיקנה בי"ע כמ"ש הזוהר דף ל"א ע"ב וא"כ אין כאן שום עון:

2 רי"א ראייה הוה פי' לא כסברת ר' יצחק שהריחה ריח טוב מהאילן אלא ראתה האילן שהיא המ' ולכן חמדה פירותיו והא כתיב ותפקחנה. פירוש אחר החטא דמשמע קודם החטא לא היה להם פקיחו' עין להשיג מהות הדברים ואיך ראתה האר' המ':

3 ראייה בשיעורא פירוש ראייה שכלית שהשיגה שיעור האילן וכחו אבל בענייני עוה"ז לא נפקחו בו עיניהם עד אחר החטא וראייה שכלית היתה להם מקודם. ותרא האשה דיקא משמע שמחמת ראייה חמדה. ותרא היא ראייה ממש. חמאת ולא חמאת פירוש ראתה הארת היסוד שהיה מאיר למ'. ולא השיגה אותה הארה יפה כמ"ש חמאת כי טוב ולא אתיישב' ביה ר"ל ראתה הארת היסוד ולא השיגה אותה יפה. מפריו ולא כתיב ממנו. פירוש שלקחה הארת המ' ולא לקחה הארת היסוד וזהו הפירוד:

4 אתאלם ולא יכול למללא: פירוש קאי על אדם שעושה פירוד בין קול לדיבור ח"ו שגם הוא אתאלם ולא יכיל למללא שהארת זעיר מסתלק' ממנו. וכיון דאשתקל מניה מלולא אתייהב לעפרא. פירוש כיון שנסתלקה ממנו הארת זעיר שהוא הקול אז אתייהב לעפרא כי ימות:

5 סחטה ענבים כתב הרב באוצ"ח וז"ל פי' הדינים שבעקבי לאה ענבים גי' עק"ב סחטה אותם הדינים ונתנה לו ח"ו נתנה יניקה גדולה לקליפות:

1 זיהרא עילאה דהוה חפי עליהון כתב הרב בקהלת יעקב וז"ל דע כי אדה"ר היו לו נר"ן דאצילו' ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה: ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשייה וכשחטא נסתלקו ממנו רוח ונשמה שהם זיהרא עילאה. והלבושים לקחתם קליפת נוגה. והנפש שנשארה בו ערומה חזר הקב"ה ועשה לה לבוש אחר מנוגה והוא כתנות עור עכ"ל. וז"ש דאבדו זיהרא עילאה וכו' ואשתארו ערומים מניה. שהם ג' חשמלים שנסתלקו ממנה ונפלו בנוגה. ואלביש לון לבושא דמשכא הה"ד כתנות עור שהם מנוגה. ואעפ"י שהרב ז"ל קרא לנשמה ורוח זיהרא עילאה. הכא שאמר אבדו זיהרא עילאה דהוה חפי עלייהו משמע דעל הלבושים מדבר וקרי להו זיהרא עילאה בהשאלה לפי שהם אור גדול. אי נמי קאי אריח ונשמה הנק' זיהרא עילאה בעצם שהיו מלבישים עליהם בהארותיהם ואח"כ נסתלקו:

2 כתנות אור דהוו משתמשין וכו' פירוש אדם וחוה היו משתמשים בכח אותם הלבושים בעילאי דלעילא שהם הפרצופים העליונים וכמ"ש בזוהר לקמן דף כ"ב וז"ל ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא והוו ידעי חכמתא עילאה וקיימי בקיומא דזיהרא עילאה וכו':

3 צולמין דההוא אילנא פירוש ע' שרים שיניקתם מהמ': תרין אתו עלה דחוה פירוש ס"מ ואדם שלדעת רז"ל בגמרא קין והבל קודם החטא נולדו כמו שסידרו השעות של יום ו' שבו נוצר אדם מה נעשה בכל שעה ושעה. אבל רשב"י ס"ל שאחר שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא אח"כ נולד קין ולזה הסכים האר"י ז"ל:

4 ואולידת תרין קין והבל דא נפק לזיניה קין רובו מטיפת הנחש שהיא זוהמא והבל רובו מטיפת אדם:

5 חמר טב בחמר ביש טיפת אדם נתערבה עם טיפת הנחש ביש אי נמי כמ"ש הרב בספר הדרושים שקין כולו גבורו' והבל יש בו חסדים ויש בו גבורות ושת כולו חסדים ולכן קין שלטו בו הקליפות וכל אינון חצופין ממנו היו. אבל הבל חמר טב בחמר ביש שהם חסדים וגבורות מעורבים ושת כולו חסדים וז"ש ולא אתתקן בהדיה עד דאתא שת:

6 אהא סתיר מבניינא דילי גרסינן ולפ"ז פירוש ומפניך אסתר ר"ל מפני פנים של זעם מאינון פנים דילך אהא נסתר וכו' פי' מפניך הטובות אהא נסתר דלא ישגחון בי שאין הקב"ה משגיח עליו לטובה ואז כל מוצאו יהרגהו כמו שנקוב והסתרתי פני מהם והיה לאכול וע"ד כל מוצאי יהרגני:

7 אות חד נכתב בצדו היא אות ט' בשדה דא אתתא פי' היא התאומה שעליה נחלקו. מסטרא דא ירית לקטלא פי' מכח הטיפה של ס"מ שהיתה בקין לכן הרג להבל כדמפרש ואזיל:

1 ר"ה לעילא הוא מלכות וה' הוא ובית דינו ו' של ו"ה הוא זעיר הו"יה היא מ' בית דינו בקוטרא דפלגא קסטרהא שכיח פי' בחבור ובקשר הקטרוג נמצאת הממשלת. ר"ל כשתהיה המחלוקת המושל מצוי שם לעשות דין ביניה' וכיון שאליך תשוקתו והוא נלחם עמך ואתה נלחם עמו להנצל מידו. אז ואתה שהיא השכינה שנק' אתה תמשול בו היא המושלת לעשו' דין:

2 מעולם דייקא פי' היא המ' הנקרא עולם ונק' שם רח"א מעולם ממש הוו מעולם דלתתא ונטיל לון קב"ה. פי' ר"ח פליג וס"ל אשר מעולם היא העו"הז שסילקם הקב"ה מהעו"הז וז"ש כגוונא דא כתיב זכור רחמיך ה' שפירש בזוהר בפרשת שמיני רחמיך דא יעקב וחסדיך דא אברהם וכו' כן אמר כאן מעולם דלתתא נטיל לון קב"ה סילקם למעלה שיהיו מרכבה בעולם העליון. אוף הכא בפסוק זה היא בהפך שסילקם הקב"ה מהעו"הז שלא להחריב העולם:

3 רי"א מעולם דא מטתו של שלמה פי' ר"י בא להחזיק סברת רבי יוסי שמעולם היא מלכות ר' אחא אמר כלהו בני האלהים איקרו פי' לפי שלמעלה פליגי ר"ח ס"ל בני האלהים הם בנוי דקין. ור"י ס"ל אפי' הנפילים נק' בני האלהים לכך בא רבי אחא להחזיק סברת רבי יוסי דבין בנוי דקין ובין הנפילים כולם נקראים בני האלהים:

4 כולהו נטיעין הוו סתימין וכו' פי' נטיען הם זו"ן שהיו באבא כקרני חגבים וכפל ג' לשונות סתימין רשימין דקיקין נגד ג' כלים שיש לזעיר ח' א' פ' שכולם לא נגלו. לבתר עקרן מאבא ושתלן באימא ואז נתקיימו:

1 ספר עילאה פי' בינה מניה נפק כולא כמה מיני הארות לזעיר הארת המוחין והארת חו"ג שמתפשטים בז"ון: נפק מניה כתיבה פי' זעיר שנק' תורה שבכתב. אי נמי יסוד אבא שיצא אחר סיום יסוד אימא ויצא ממנה לתוך זעיר וספר עילאה הוא יסוד דאימא. ספר דאמצעיתא הוא ת"ת. כללא דעילא ותתא פי' בינה ומ' כמ"ש הרב. מקצה השמים וכו' קצה העליון בינה וקצה התחתון מ' ושמים ביניהם:

2 ואחיד לכל סטריך פי' מכריע בין קו ימין לקו שמאל ואיקרי תורה שבכתב אדם קדמאה פירוש הת"ת נק' כן. ה"ג כללא דעילא ותת' ואחיד לכל סטרין ואיקרי תורה שבכתב אדם קדמאה ספר תליתאה דאיקרי תולדות אדם ותיבות רזא דאדם קדמאה ספר תליתאה ל"ג:

3 דאיקרי תולדות אדם הוא יסוד דזעיר. דצדיקים גמורים הם ביסוד בינונים בת"ת. רשעים גמורים בדיני הבינה לפי שדינין נפקין מסטרהא:

4 כדין אתתקן כולא וכו' חד אתכליל בחד גרסי' ור"ל שניתקנו זו"ן למעלה שנק' אדם שהם כ"ו י"ט גי' אדם. וג"כ נתקנו אדם וחוה התחתונים הנק' אדם. וזהו אתתקן כולא לעילא ותתא:

5 חד אתכליל בחד פי' זו"ן זה כלול בזה וזה כלול בזה ושיעור הכתוב כך ביום ברוא אלהים שהיא בינה אדם שהם ז"ון בדמות אלהים שהיא בינה ברא אותו. וכשנפר' הכתוב על אדם וחוה פירוש ביום ברוא אלקים היא המ' וכן בדמות אלהים היא המלכות:

6 והרמ"ז כתב זה ספר וכו' זה מלא זי"ן ה"ה גי' מגד"ל וגי' ע"ז ספר גי' ש"ם ומילוי ספר כזה סמ"ך פ"ה ר"ש המילוי לבד גי' ש"ם יה"וה גם זה במילוי זיי"ן ה"א גי' עוז. וזהו השם הוא ביסוד כדכתב הרח"ו ז"ל בס' קרית ארבע. גם שם יג"ל פז"ק שהוא ביסוד עולה ר"ל גי' אל הוי"ה במילוי אלפי"ן. והסתכל בשמות אלו כי המערכה הראשונה שהוא מב"ש גר"ג דצ"ב לק"ה עולה תש"עט גי' זה ספר במילוי כזה זי"ן ה"א סמ"ך פ"ה ר"ש. והמערכ' השנית היא עו"י וו"ה וד"ו ש"וה גי' ת"ל. וכן זי"ן ה"ה סמ"ך פ"ה ר"ש המילוי לבד גי' ת"ל. ומערכה שלישית היא מי"ץ יצ"ד הי"י ונ"ק גי' תכ"ה שהוא פנים של שד"י. וכן מילוי ז"ין ה"א סמ"ך פ"ה ר"ש כשתוסיף הכולל יעלה שם תכ"ה עכ"ל הרמ"ז.

7 ודא ספר מאתר וכו' פי' שספר של חנוך שיש בו רזי תורה הוא מיסוד זעיר שכל הסודות הם מיסוד כמ"שה סוד ה' ליריאיו וכו'. והיסוד נק' סוד כנודע:

8 מארעא אתנטיל פירוש מהיכן זכה חנוך לספר זה שיש בו כל הסודות העליונים ואמר דהא מארעא אתנטיל חנוך וכו'. וכל גנזי עילאי אתמסרן בידיה ומאחר שהראה לו הקב"ה כל הסודות כתב הכל בספרו:

9 ואלף מפתחן פי' אל שד"י במילואו שהוא בבריאה עולה אלף בגי': מאה ברכאן נטיל הם המוחין כמ"ש הרב ז"ל שמקום הסיתו' הם כחב"ד ח"ג ושליש הת"ת והם גי' ס"ג כי כח"בד ח"ג הם ס'. ושליש הת"ת הם שלשה. ומקום המגולה הם ב' שלישי הת"ת ונה"י גי' ל"ז נ"ז עם ס"ג הם ק' וז"ש מאה ברכאן נטיל בכל יומא כי המוחין מתחדשים בכל יום:

10 ומן דא אתמסר ספרא פי' ממטט"רון נתגלה הספר הזה: נהרא דנגיד ונפיק פירוש יסוד דזעיר:

11 רוחא עילאה מאילנא דחיי פירוש רוחא עילאה הם נה"י דאימא שבתוך זעיר שנק' אילנא דחיי והיסוד מושך הארות דאימא שבתוך זעיר ונותנם למלכות ואריק באילנ' דשריי' ביה מוחא:

12 ואתמשכן רוחין בגוייהו דבני נשא פי' כי תחלה אע"פ שהנשמו' הם מזווג ז"ון עכ"ז עיקר הנשמה היא מהזעיר וקצת מהמ' ולכך היו מאריכים ימים הרבה:

13 ואתעדתו לפתח פי' שעלו אותם העונות עד שהגיעו למלכות וח"ו פגמו בה וכמש"ל דף ל"ו ע"ב מאי לפתח דא פתחא דלעילא:

14 רוחא עילאה מההוא אילנא פ' הארות זעיר נסתלקו מהמלכות שנק' אילנא דמותא ור"ל שמשם ואילך עיקר הנשמה מהמ' וקצת מזעיר ולכך לא היו מאריכים ימים:

15 נשמתין בבני נשא גרסינן לא ידון רוחי למיהב לעולם פי' לא ידון רוחי לא תמשך הארת הבינה שנקראת רוחא עילאה באדם שהוא זעיר כדי ליתנה לעולם שהיא מ' ומ"ש בשעתא דפרחו נשמתין ר"ל כשיוצאים הנשמות מהמלכו' ובאים בבני אדם לא יהיה להם הארה מזעיר אלא העיקר מהמלכו' וכן מוכח בדף נ"ח ע"א וז"ל לא ידון רוחי וכו' קב"ה אתער רוחא דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה ומתמן נגדי אינון חיין עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד שרייא ביה ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי וההוא רוחא עילאה אתנגיד ואתמשך לתתא ויכלין לאתקיימא בעלמא וכו'. השתא דחאבו אסתלק כולא בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם עכ"ל:

16 וכוונתו מבוארת דמעיקרא היתה הבינה שנק' רוחא דחיי מושכת הארה לזעיר דהיינו שנה"י דאימא בתוך זעיר ומשם למ' שנק' עולם. ולכך היו מאריכים ימים הרבה. ולאחר שחטאו אמר הקב"ה לא ידון רוחי שהיא אימא באדם שהוא זעיר כדי שתנתן לעולם שהיא מלכות. וז"ש כאן הזוהר נהרא דנגיד ונפיק היינו היסוד היה מושך הארת הבינה שבתוך זעיר וגם כן צריך לומר שתחילה היה עיקר הנשמה מזעיר וקצת מהמ'. וכיון שטיפת הדכורא שיש בה הארת אימא היא מרובה על של הנוקבא לכך היו חיים הרבה. ואחר שחטאו היה בהפך טיפת הנוקבא מרובה על הדכורא והיא נק' אילנא דמותא לכך לא היו מאריכים ימים. ודע שאע"פי שפירשנו במ"ש הזוהר אתער רוחא דחיי דלעילא היא הבינה מ"מ שרש החיים היו באים להם מאריך וכמ"ש בתיקונים וז"ל א"ר אלעזר אמאי הוו קדמאי חיין יומין סגיאין. א"ל אריכו דיומין אינון מאריך וכו':

1 ד"א בשגם הוא בשר וכו' ופירוש והיו ימיו ק"ך שנה לפירוש זה הוא כפשטיה דקרא:

2 בראשית דכד ברא קב"ה עלמא: פירוש עולם האצילות גליף בגילופי דרזא דמהימנותא. פירוש חקק בחקיקת הספירות שנקרא רזא דמהימנותא. אי נמי גליף וכו' חקק העולמות בכח חקיקת רל"א שערים שהם כ"ב אותיו' שנקראים רזא דמהימנותא. גו טהירין פירוש תוך הטהירו עילאה שהו' האויר הזך שעשה א"ס ב"ה ואמר טהירין לשון רבים לפי שיש בו כמה מיני עולמו' שהם זכים ונעלמים וז"ש גו טהירין וגליף לעילא. חקק עולם האצילו'. וגליף לתתא חקק בי"ע. וז"ש ועביד עלמא תתאה שהם בי"ע. כגוונא דעלמא עילאה שהיא עולם האצילות. ז' היכלין מדורין אינון לעילא. הם ז' היכלות שבג"ע העליון. וז' לתתא שבע היכלות שבג"ע התחתון:

3 ואינון שש היכלות התחתונים וחד טמיר וגניז: הוא היכל הז' הנק' ק"ק אית בהו גוונא דלעילא וכז': פירוש היכלות אלו שהיה בהם אדה"ר קודם שחטא הם בג"ע התחתון: ולכך אינם רוחניים הרבה כהיכלות של ג"ע עליון אבל היכלות אלו יש בהם גוונא דלעילא ויש בהם גוונא דלתתא שהוא עוה"ז:

4 ובתר דאתתרך מג"ע אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקייא לאשתעשעא בהו הוכחה שההיכלו' שהיה בהם אד"הר הם בג"ע של מטה שג"כ אמר לקמן היכלא דא קאים בדיוקנ' דרז' דלעיל' בגין דכד נשמתין דצדיקייא נפקין מהאי עלמא עאלין גו אינון היכלין דבגנתא דעדן דלתתא וכו'. ואל יקשה לך כי בג"ע של מטה אין שם כי אם הרוחות ולא הנשמות כנודע. ואיך אמר דנשמתין עאלין וכו'. כי תירץ קנשיא זו במ"ש ותמן יתבין כל ההוא זמנא דאצטריכת נשמתא למיתב תמן. וכמ"ש לקמן ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת עד דמטי זמנא לאסתלקא לאתר עילאה: והכוונה שהנשמות הללו עדין לא נזדככו לעלות לג"ע של מעלה שהוא מקומם האמיתי. ואחר שיזדככו בג"ע שלמטה עם הרוחות אשר שם אז עולים למקומם האמיתי בג"ע העליון. ומ"ש באו"צח שההיכלות שבפרשת בראשית הם היכלי א"וא דבריאה והם רמוזים ביוצר דשבת ונקראים שבעת הסריסים שמסרסים עצמם בחול ואינם נפתחים אלא בשבת והיכלו' דפ' פקודי הם דזעיר דבריאה והם ביוצר דחול. דברים אלו קאי על ההיכלו' דלקמן שבדף מ"א ולא על היכלות אלו וזה ברור:

1 עד דקלא נפיק ומתאחד וכו' פירוש אחר שיצא הקול מלמעלה משיח נאחז באותו הקול ועולה למעלה על ידו:

2 לגו מהאי היכלא קיימי גו דרגא עילאה אינון עשרה וכו' קשה דלקמן בהיכלא חמישאה אמר תמן קיימין כל אינון דקדשו שמא דמאריהון וקבילו עלייהו מיתה ונודע שהיכל ה' הוא עליון מהרביעי כמ"ש לקמן האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי וא"כ אחר שכל מי שנהרג על ק"ה הוא בהיכל ה' למה רע"ק וחביריו הם בהיכל ד'. וכן קשה שבהיכל ששי אמר דא היכלא דחסידים והוא היכלא דקיימא על כולא. ורע"ק נק' חסיד כמ"ש בפרשת פקודי וז"ל בר ההוא שלימא חסידא רע"ק והיה ראוי שיהיה בהיכל ששי. וי"ל שיובן במ"ש הרב על מאמר אין לך דור ודור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב ומשה והיאך אפשר זה. ותירץ שכל צדיק וצדיק כשמתחיל לתקן עולם העשייה ועולה ליצירה מניח שם קצת ניצוצות מנשמתו וכן כשעולה מיצירה לבריאה ג"כ מניח קצת ניצוצות ביצירה וכן עז"הד וכו' ואחר שמתו אבות העולם ומרע"ה עיקר נשמותיהם באמת עלו מעלה מעלה ואין מי שישיג אותם:

3 אבל על אותם הניצוצו' שבכל עולם ועולם אר"זל אין לך דור ודור וכו' שע"י מעשיו של אדם כשעושה ג"ח כאברהם ישיג ניצוצות שהניח אברהם מנשמתו בעולמו' התחתונים. וכן עז"הד לשאר הצדיקים עכ"ל וא"כ מ"ש בהיכל ד' הם עשרה ה"מ איפשר על ניצוצות נשמות' שהניחו למטה. אבל עיקר נשמותיהם הם מעלה מעלה. אי נמי איפשר שעשרה ה"מ הם ממונים ושרים בכאן על אחרים להנהיגם. אבל עיקר מחיצתם היא למעלה וזה שכתב רברבין ממנן:

1 ושית כולא ברזא דשית פירוש שית היכלין אלו שבג"ע של מטה הם ברזא דשית שהם הו"ק דזעיר שמשם יונקים. וע"ד כתיב בראשית גרסי'. ור"ל שהבורא העליון בראשית ומפרש מהו שית הנזכר. ואמר שית דרגין לעילא שהם ו"ק. שית דרגין לתתא הם שית היכלין:

2 ב' עילאה פי' בינה:

3 פתחא תרעין לכל סטרא פי' המוחין דאימ' מתפשטים בז"א בקו ימינו ושמאלו וקו אמצעי. וכן החסדים דאימא שהם ן' שערי בינה מתפשטים בה' קצוות זעיר וז"ש פתחא תרעין לכל סטרא. דכליל דא בדא פי' ה' עילאה בתתאה ותתאה בעילאה:

4 כדין הוא ראשית לאעלא וכו' פירוש בינה היא ראשית הבנין ולכך נקרא ראשית וזהו בראשית ב' ראשית כללא דדיוקנא דכל דיוקנין: פי' המלכות שכל מראות העליונים מתראים בה:

5 בראשית פי' המ' ברא בי"ע בכח שית שהם הו"ק וכמ"ש ת"ח וכו' דהא כדין משבח ופירוש עת הזמיר הגיע עת שהמלכות מזמרת:

6 רח"א דהא כדין וכו' פי' ר"ח פליג וס"ל עת הזמיר הגיע לא קאי על המ' אלא הגיע עת שמזמרים התחתונים וז"ש דהא כדין מטא זמנא לשבחא. עלמא עילאה בינה: דקיימא ברזא עילא': הוא יסוד דאבא שנק' רזא וכשם שהוא סתים כך היא סתומה:

7 יומא דכל יומין גרסינן ול"ג רומא ופי' ו"ק נקראים ששת ימים ובינה נק' יומא דכל יומין:

8 עבידתא תתאה פי' בי"ע ברא אלהים פי' המ' שנקרא אלהים את השמים ואת הארץ. הם זו"ן דבי"ע את לאסגאה שמים תתאי פי' שמים שבעוה"ז. דא ארץ עילאה פי' מלכות: היתה דיקא ולבתר אזעירת גרמה פי' ביום ד' שקטרגה הלבנה וחזרה בסוד נקודה. וט' ספי' שלה חזרו לזעיר. אי נמי אחר חטא אדם שחזרה בסוד נקודה. וט' ספירות שלה הלכו לקליפו' כמ"ש הרב בספר הדרושים. ואע"ג דוהארץ היתה תהו ביום א' מדבר הכתוב. רמז מה שיהיה אח"כ. ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה. פי' הם ד' קליפו' שתיקונם ויניקתם מהשכינה אי נמי הם ד' יסודות אר"מע שבעו"הז:

9 ארעא דלתתא פי' לרבות ארץ הלזו שיש לה שבעה מדורין כמו המלכו' כגוונא עילאה פי' מלכות:

10 ודא הוא והארץ וכו' אינון מדורי ארעא פי' והארץ הלזו יש בה ז' מדורין ונקיט קרא ארבעה מנייהו ולפי' ראשון והארץ היתה תהו היא מ': ולפי' ר"א היא הארץ שלנו:

1 עד דאתנשי מכולא פירוש אם יורד שום אדם לשם אין רואה בה חיזו כלל עד שישב שם ימים רבים ונעשה כאחד מהם מפני שהיא תחתונה יותר מארקא. אבל בארקא הסמוכה לתבל אמר אתר דלא אתנשי לפי שאינה תחתונה כנשייה. מדורא קדמאה ז"ל הרב בספר ק"י מדורין שבפרשת ברראשי' דף מ' הם נוגה דעולם היצירה ולכן תמצא כי ראשו מלאכים טובים. וסופו רע מהחזה ולמטה עכ"ל ולכן במדורים תחתונים יש מלאכים שאינם קדושים. משא"כ דהו"ז שיש בהם מלאכים טובים:

1 הוא מיכאל שהוא בחסד ולכן בדרום ולקמן אמר לסטר מזרח רפאל ולסטר מערב אוריאל. ואף על גב דקיימא לן אוריאל במזרח ורפאל במערב. יובן הענין במה שכתב בפרשת פקודי וזה לשונו בסטר מזרח קיימא נהורא אחרא דאיהו קיימא בכל מילי אסוותא בגין לאשלמא אסוותא בפקודא דמאריה והאי נהורא רפאל שמיה. ואע"ג דהא אוקימנא ליה לסטר אחרא ר"ל למערב. ולקמן אמר והכי הוא מסטרא דמערב:

2 אע"ג דאמרן רפאל מסטרא דמזרח ואוקמוה דסטרא דא דמערב אסוותא וחיין לאו איהו אלא מסטרא דמזרח דהא מתמן אתמשכן לתתא עכ"ל. הרי שתירץ כיון שהמ' שהיא מערב החיים שבאים אליה הם מהמזרח נמצא שהכל אחד. ולהכי אמר בכאן רפאל במזרח כיון שהמערב שהיא מ' תיקונה מהמזרח שהוא ת"ת. א"כ הרפואה שמרפא רפאל באלו מהמערב ומהמזרח שהם ז"ון מביא הרפואה לבני אדם ולכן פעם אנו אומרים רפאל במערב ופעם אנו אומרים במזרח. כן אוריאל שאמר שהוא לסטר מערב כיון שז"ון הם באחדות אחד פעם אנו אומרים שהוא במזרח ופעם אומרים שהוא במערב. אבל בדרך אמת הג"ה מיכאל במזרח והוא כמ"ש הזוהר בפר' בהעלותך שמיכאל לסטר מזרח. אבל רוב המקומו' בזוהר אומר מיכאל בדרום וכן ברפאל הגיה בדרך אמת שהוא לסטר דרום. וזה לא נמצא בשום מקום שרפאל בדרום. ואפשר כיון שמערב שהוא מ' התכוננותה ע"י החסד לכן הגיה רפאל בדרום ויותר טוב נראה שלא להגיה וכמ"ש:

3 כגוונא דלעילא פירוש כמו היכל ק"ק שיש בו ברכה ונדבה כך המדורא שביעאה אע"פי שהיא בנוגה דיצירה כמו שאמר הרב לעיל עכ"ז יש בו ברכה ונדבה:

4 לארץ דלתתא דשבעה מדורין וכו' פירוש שהמדורין ארץ השפל כמו המדורין שתחת המ':

1 אר"ש ז' מדורין וכו' אית שבעה היכלין היכלו' אלו שבתוך המדורין אינם ההיכלות שהזכיר הזוהר לעיל דף ל"ח מכמה טעמי. חדא שההיכלות דלעיל הוכחנו מלשון הזוהר שהם בג"ע של מטה. וכאן אמר ז' היכלין בתוך המדורין וכתבנו בשם הרב ז"ל שהמדורין הם בנוגה דיצירה ש"מ דאלו לחוד ואלו לחוד. ועוד היכל ב' וג' שבכאן אינם כמו ב' וג' דלעיל אלא אלו היכלו' אחרים והם בתוך המדורין שהם בנוגה דיצירה:

2 ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי בההוא נהורא נמצא כתוב בזוהר מדוייק שיש כאן חסרון ניכר שחסר היכל ששי ושביעי:

1 רוחא תתאה ברוחא עילאה פי' רוח של היכל התחתון נכללת ברוח של היכל שלמעלה ממנו וכעז"הד היכלא קדמאה וכו'. כתב הרב באוצ"ח שההיכלות שבפ' בראשי' הם היכליאו"א דבריאה והם היכלות דיוצר דשבת ונקראים שבעה הסריסים. והיכלות שבפ' פקודי הם היכלי זעיר דבריאה והם ביוצר דחול עכ"ל וכבר הוכחנו לעיל שעל היכלות אלו שבדף מ"א מדבר הרב ולא על היכלות שבדף ל"ח ולא על היכלות שבתוך המדורין:

2 רוחא דאיקרי ספירה כתב הרב ז"ל באוצ"ח שבכל מקום שאומר הזוהר היכל הם גוף הספירה ובכל מקום שאומר חד רוחא הוא רוח הספירה ובכל מקום שאומר חד חיותא הה נפש הספי' עכ"ל. עוד אמר שם כי היכל הראשון נקרא לבנת הספיר לפי שהוא כולל יסוד ומ'. ספיר הוא יסוד. לבנת היא מ' שהיא נוקבא. ור"ל יסוד ועטרת היסוד דאו"א שהיכלות אלו הם דאו"א וא"כ מ"ש הזוהר אית רוחא דאיקרי ספירה הוא רוח דיסוד דאו"א:

3 נציץ לתרין סטרין פי' כי יסוד יש בו ג"כ הארת עטרת הסוד לכך יש בו שני אורות וז"ש נציץ לתרין סטרין:

4 וההוא נהורא חוור פירוש כי יסוד הוא רחמים יותר מעטרת היסוד שהיא מלכו' שנק' לבנת עילא ותתא ולד' סטרי עלמא. הם ו"ק כי מעלה ומטה הם נ"ה כנודע. וד' רוחות הם חג"ת יסוד ולפי שיסוד כולל כל הו"ק לכן אמר נציץ לכל סטר עילא ותתא ולד' סטרי עלמא. נהוריה תלייא גרסינן. ד' נהורין נגד ארבעה רגלי המרכבה:

5 לשמאלא אית רוחא דאיקרי וכו' פי' רוח עטרת יסוד דאו"א ולפי שהיא דינים אמר בה לשמאלא. ודא אתכליל ברחא קדמאה פי' כי הנקבה כלולה בזכר. נהוריה סומק וחוור פירוש לפי שגם בעטרת היסוד יש בה הארת היסוד שהוא חוור וז"ש בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין:

6 תרין רקיעין תתאין פי' יסוד ועטרה דאו"א דאיקרון שמים גרסי' אחר דנפקו מניה היא מ' שממנה יצאו כולם:

7 ונוגה לאש מ' נקרא אש כמ"ש ה' אלהיך אש אוכלה הוא. חד חיותא רמייא על ארבע אופנים גרסי' שליט על אלף ותלת מאה רבוא. כגד י"ג תיקוני דיקנא או י"ג חוורתי או י"ג נימין. לקשרא קשרין בשלימו וכו' פי' הראשון שמתחלת התפלה לקשר הוא הרוח שבהיכל זה שמקשרת אותה ברוח שבהיכל השני וכעזה"ד:

1 נהורא אתעטף ביה פירוש הרוח הנזכר שבהיכל זה בכח התפלה מתעטף באור וחדי בה פירוש הרוח הנזכר שמח בתפלה ועולה עמה. רוחא דכליל הוא רוח דאיקרי ספיר לפי שרוח דאיקרי לבנה נכלל בו נקרא רוחא דכליל:

2 ברוחא אחרא עילאה דעליה פי' נכלל ברוח שבהיכל השני שהוא עליון ממנו: אשא במייא ומייא באשא דרום בצפון וכו' קשה אשא במייא הם חסד וגבורה ודרום וצפון הם ג"כ חסד וגבורה. ויובן במ"ש הרב בספר ק"י וז"ל אשא ומייא הם פנימיות חסד וגבורה. ודרום וצפון הם כלים דחסד וגבורה כרמוז בפ' וארא:

3 דלא אתערבו גוונוי באחרא ואיהו עצם דלא אשתני גרסי' דא לאו איהו באתגליא פירוש היכל זה גדול מן הראשון וכעז"הד כי ההיכלות הם ממטה למעלה. דא קשי לאתגלייא כסתימו דעינא גרסי'. ופירוש כמו כשאדם סותם עינו נראים לו מראות דקים שאינם נראים רק ע"י סתימת העין. כך היכל זה אין אורו נראה אלא בהעלם ובסיתום:

4 כקישורא דחוורתא דעינא גו וכו' ר"ל כמו שמתקשר חוור שבעין בגוון אחר שעליו שהוא זך ממנו. כן מתקשר רוחא קדמאה ברוח שבהיכל זה. נטיל נהורא לסטר שמאלא פי' אעפ"י שהיכל זה הוא הוד עכ"ז יש בו כללות ימין ושמאל ולכך יוצא ממנו אור אחר לסטר שמאלא כמ"ש וכד נהורא דא מתגלגל' נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא. רוחא אחרא אתכליל בהדיה פירוש רוח שבהיכל ראשון נכלל ברוח שבהיכל זה. בגוון תכלא וחוור הם דין ורחמים ההוא חוור אתקשר בחוור דא פירוש חוור שברוח הראשון נקשר בחוור שברוח השני:

5 וההוא תכלא אתקשר וכו' פירוש שלמעלה אמר שמרוח דאיקרי זוהר נטיל נהורא אחרא לסטר שמאל' והוא תחתון ממנו והוא דין ולכך אמר וההוא תכלא פירוש שברוח ראשון. אתקשר בסומקא דנהורא תתאה דלסטר שמאלא כי הוא דין ורמיא על ד' חיון הם השרפים שהזכיר למעלה וכמ"ש בפרשת פקודי בהיכל השני ואעפ"י שהיכלות אלו הם דאו"א דבריאה ודפ' פקודי הם דזו"ן דבריאה אפילו הכי רוב הדימויים דומים זה לזה דוק ותשכח:

1 ואסתכיין לאמצעיתא פירוש לסמכא האמצעי כי הוא מכריע ביניהם וכוללם רוחא בעפרא הם פנימיו' ת"ת ומ' מזרח במערב הם הכלים דת"ת ומ' ועיין בפ' וארא:

2 הכא הכרעה וכו' פי' כדי לעורר היכל זה צריך הכרעה לאתדבק' במאריה כי עי"ז מקשר היכל זה בהיכל שעליו ומושך ממנו הארה. היכל נוגה הוא נצח. ולאו גוון חד מכלהו. פי' אלא אור גדול מכולם:

3 נהורא דכליל בג' נהורין פירוש לפי שנשלם רוח שבהיכל זה מהיכלות שתחתיו כמ"ש כד אשתלים האי רוחא מכלהו תתאי לכן אפיק מניה נהורא דכליל בתלת נגד ג' היכלות. אחד גדול כנגד היכל זה דנצח ושנים אחרים תתאין מניה נגד ב' היכלות שתחתיו שנכללים בו וז"ש אינון תרין נהורין סלקין ונחתין שר"ל השני אורות שתחתיו שנכללים בו. וכולהו חד נהורא פי' כ"ב נהורין והשני נהורין תתאין כעשו אור אחד ונכללו באור הגדול כמו שאמר ועאלין בגו ההוא חד נהורא:

4 ואתחזון תתאי כחושבן כ"ב אתוון דאוריית' גרסי': ופי' שנראים בשני אורות תתאין הנזכר כ"ב אורות כחושבן כ"ב אותיות התורה וכלילן בההו' נהורא פירוש באור הגדול שבכולם ומפרש ואזיל כיצד הוא הכללות ואמר כל אינון נהורין כולהו כלילן בהני נהורין תתאין שר"ל כל הכ"ב נהורין נכללו בשני אורו' תתאין וכולהו בנהורא דא פירוש אח"כ נכללים כולם באור הגדול הזה שבכולם וה"ג כל אינון נהורין כלהו כלילן בהני נהורין תתאין: וכולהו בנהורא דא וכו' וכן הוא בנוסחא מדוייקת:

1 הני מגינין כולהו מגיחין קרבא פירוש שהמגינים דוחים בעלי הדין והרוגז כדי לפנות מקום שיעלו ההיכלות ויכללו זה בזה כמ"ש וכדין היכלא סלקא:

2 אינון שליחין מרהטין לאשלמ' דינין ופורענין צריך להבין למה אלו המלאכים בשעה שמתקשרים הם עושים דין כמ"ש לעיל בשעתא דכל אלין קשרין וכו' נפקין מליין בדינא. ואפשר כיון שמתקשרים ההיכלות ע"י תפלות ישראל ורואה הקב"ה קצת בני אדם שאין מתפללים ואין עושים שום תיקון מעורר עליהם הדין באותה שעה: וז"ש בשעתא דכל אלין קשרין קשירין שהם הצדיקים כולהו נפקין מליין בדינא לנקום נקם מאותם שאינם מתפללים ואינם עושים תיקון זה. כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין גרסי':

1 היכלא ד' ארבע היכלין לדא פירוש שהוא כולל ג' היכלות ששחתיו ועמו הם ד' ג' אתוון דאינון יה"ו דכד אלין וכו' פירוש כי היכל זה נקרא זכותיאל. אל היא מ' בסוד ואל זועם בכל יום עם יה"ו הם דכורא ונוקבא. וכן כתב בפרשת פקודי וסיים שם וז"ס ואלה"י לצור מחסי אליה"ו:

2 תלת בתי דינין פי' וכל ב"ד הם ע"ב הרי רי"ו עם ע"ב הראשון הם ע"ב רי"ו ועיין בפרשת פקודי:

3 דלא אתמסר בהאי היכלא פי' שהנהר דנגיד ונפיק הוא מע"ב גלגלים שבהיכל זה והוא נמשך למטה. ואינו עומד בהיכל זה לפי שיש בהיכל זה ג' אתוון יה"ו שהם רחמים. ולכך האי נורא נגיד ונפיק למטה:

4 בההוא נהר עילאה פירוש יסוד דזעיר שנקרא מזלא או יסוד דאימא קיימא מלה פי' ששאר דינים הם נידונים בהיכל זה ונחתמים. אבל בני חיי ומזוני הגם דהכא אתדן ג"כ אבל אין נחתם ונגמר על פיהם אלא על פה מזל העליון ועיין בסוף היכל זה ותבין:

1 היכלא ה' האי חיותא דד' גוונין מרקמן אעפ"י שלעיל אמר ואתכליל בה ירוק וסומק דמשמע שאין בה אלא ב' גוונין ירוק וסומק. אפשר שאלו ניכרים הרבה ולעולם שיש בה ד' גוונין מרקמן:

2 אתכליל בתרין רוחין פירוש רוחא דכורא הוא ימין וכלול עמו רוח מצד שמאל חד חיותא. היא החיה דלעיל:

1 דאתוון ד' פירוש כל אחד כלול בחבירו הם ב' שהם ארבע היכלא ו' אתכליל בשית ז"ל הרב באוצ"ח אתכליל בשית עולים ה' שתחתיו ומתחברים עמו ונכלל עמהם להשלים חשבון שית. ופי' וקיימא בשית נגד הששה שיש בתוכו ממש עכ"ל. ובפ' ה' מתיקון זו"ן כתב וז"ל וז"ש בבראשית דף מ"ד כי בהיכל הרצון שהיא כנגד הת"ת יש בו ו' היכלין כלולים בו והענין כי יש בת"ת לבדו בחינת ו"ק כנגד ו' פרקים של חו"ג הנכללים בו כנז' ואלו הם הששה היכלין שבו ואינם הששה היכלין אחרנין הנז' שם עכ"ל:

2 תריסר נהורין פירוש נגד י"ב היכלות הנזכר: מתתא ומלעילא פירוש משם היכלות התחתונים ומשש שכלולים בהיכל הרצון: ד' חיון קדישין נגד ארבע אותיות אהבה:

3 אינון זוטי פי' החיות שבחמשה היכלות נכללים בד' חיות שבהיכל זה הששי דגנת אגוז ירדתי פירוש שהזעיר אומר בשביל להזדווג עם המלכות שבהיכל זה ירדתי. אי נמי הנביא אומר אל היכל הנקרא גנת אגוז ירדתי. ופי' ירדתי כמו ירד פלוני למרכבה: ההוא דאיקרי שמים פי' ת"ת דאצילות. ולפי שהיכל זה הוא היכל הרצון שהוא ת"ת מתחבר עמו ת"ת דאצילות. ישקני מנשיקו' פיהו פי' המלכות יורדת שם וכשנושק אות' זעיר אומרת ישקני וכו':

1 כל חד וחד נטיל ההוא היכלא וההוא רוחא וכו': פירוש חסד דאצילות כולל עמו חסד דבריאה וכן גבורה דאצילות כוללת עמה גבורה דבריאה וכעז"הד:

2 אברהם הוא חסד דאצילות נטיל היכל אהבה שהוא חסד דבריאה וכן יצחק נוטל לגבורה דבריאה. וכן הנביאים שהם בנ"ה דאצילות נוטלים נוגה וזוהר שהם נ"ה דבריאה:

3 ואף על גב דכתיב ותחת רגליו בגין וכו' זה לשון הרב בספר אוצ"ח ואף ע"ג דכתי' ותחת רגליו פי' אע"פי שלא הזכירו הכתוב בשמו אלא ברמז ותחת רגליו וכו'. בגין יקרא דמלכא לא פרסמו אלא ברמז את שהוא נתון תחת נ"ה והוא יסוד כי יסוד למטה מנ"ה היא עכ"ל:

4 ולבתר עמודא דא נטיל יתיר פירוש לפי שעמוד זה שהוא יסוד עולה בסוד הדעת כנודע לכך אמר נטיל יתיר וכו' באתר דהיכלא שביעאה:

5 ה' הוא האלהים פירוש זו"ן רעותא דרוחא עילאה פי' בינה. היכלא ז' פירוש קה"ק. פרוכתא דפריסא וכו'. פירוש המסך שהוא מחשמל דאימא כמ"ש הרב באוצ"ח והוא מקיף על עולם הבריאה:

6 דלא לאתחזאה תרין כרובים כתב הרב בס' הליקוטים תרין כרובים הם מט"ט וסנדל והם זו"ן דבריאה ונודע כי זו"ן דבריאה הם עולים בסוד מ"ן לאו"א דבריאה והיכלות אלו הם דאו"א דבריאה כמ"ש לעיל. ולכך הפרוכת פרוסה כדי שלא יהיו נראים השני כרובים כשהעולים בסוד מ"ן לאו"א דבריאה. לגו מן דא קיימא כפורתא. הוא בינה דאצילות שנק' כפורת כנודע. נשמתא עילאה פי' בינה:

7 עלמא דאתי פי' בינה לגבי האי עילאה פי' בינה מאירה להיכל זה השביעי שהוא עליון שבכולם:

8 רוחא עילאה וכו' פי' בינה סתימא דכל סתימין פי' הבינה עולה לקבל הארה מאריך הנק' סתימא דכל סתימין לפי שאו"א סתומים תוך זו"ן ואריך סתום תוך או"א לכך נק' אריך. סתימא דכל סתימין:

9 נהירו עילאה פי' בינה קדש קדשים. בינה. ואתמלייא פי' מ' מתמלאת מן השפע:

10 מהאי היכלא פי' המ' אינה מתמלאת שפע אלא ע"י היכלא שהוא היכל קדש קדשים שנכלל בה עם כל היכלין דבגויה ועולים בסוד מ"ן בה ואז יורד יסוד זעיר ומעלה אותה לאצילות וז"ש ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא כהירו עילאה פי' בינה:

11 אתר דחבורא דזווגא פי' כמ"ש שיורד זעיר ומעלה אותם לפי שהיתה המ' בהיכל קדש קדשים כלולהמכל הני היכלין ויורד יסוד זעיר להעלות' כמ"ש בכוונת סמיכות גאולה לתפלה וז"ש איהו אתר דחבורא דזווגא. לאתחברא שביעאה בשביעאה פי' הרב באוצ"ח שביעאה הם ז' דמ' דאצילות בשביעאה הוא היכל ק"ק שיש בו כח"בד דבריאה ונה"י דמ' דאצילות שהם בסוד כסא שם בבריאה והם ז' עכ"ל. נהורא עילאה פי' אבא:

1 לגבי קה"ק פי' בינה ההוא דלא אתיידע פי' אריך ונשמתא עילאה פירוש בינה רעוא חדא דמחשבה פירוש אבא. נהירו דלא אתפס פי' אריך. תפיס ולא ידע מה תפיס. פי' אבא עצמו אינו משיג א"א שבתוכו. אלא דאנהיר ואתבסם ההוא רעו דמחשבה פי' אע"ג שאבא עצמו אינו משיג אריך שבתוכו מ"מ מגודל הארת אריך שבתוכו נתוסף בו אור גדול ומתבסם:

2 דכתיב יהי פי' מדלא כתיב יברא אור אלא יהי אור ש"מ דמעיקר' היו כקרני חגבים אלא שלא נגמרו הוייתן עד שהיו באימ'. ולפי נ"א שבדרך אמת דייק מדלא כתיב ויהי כן אלא ויהי אור משמע כבר היו באבא ושתלן באימא. והיה לא כתיב אלא ויהי פי' דוהיה משמע על ההוה ועל העתי' ויהי משמ' שכבר היה ש"מ שהיו באבא ושתלן באימא:

1 והוא ימינא לאתעטרא גלופי גלופין בהדיה פי' כי החסד הו' מעטר כל הקצוות בסוד יומא דאזיל עם כולהו: בהאי אתפרשו מיין עילאין ממיין תתאין פי' כי היסוד מפריש בין החסדים ובין הגבורות כי החסדים הם עולים מתוכו להגדיל זעיר בסוד אור חוזר עד הכתר והגבורות הולכים אל המ' משתככין שבבין גרסי':

2 כל דא היא לעילא פי' תדשא הארץ דשא היא המלכות והוא לתתא בעולם השפל: מאן ויאמר אלהים א"ל אלהים סתם פי' בינה היא אמרה תדשא כו'. ואי תימא פי' כשאנו אומרים תדשא הארץ היא הארץ הזאת. וכי ג"כ אנו מפרשים אלהים היא הבינה: ומשני אלא לתתא איהו תולדות. פי' כשאנו מפרשים הארץ הלזו אז אלהים דקרא היא המ' שהיא תולדות הבינה כי המ' נק' בת והבינה אימא:

1 וההוא דלעילא אבהן דכולא פי' היא בינה שכולל' חג"ת שנקראים אבהן עד יום הששי גרסינן ול"ג חמישי. אפיקת תיקון חילהא פי' מ"ש ביום ג' ותוצא הארץ היינו בתוך בטן הארץ עד פתח הקרקע ולא יצאו לאויר העולם עד יום הששי:

2 לעילא פי' בי"ע ותתא עו"הז. על הארץ פי' דאי כתיב בארץ משמע הארץ הזאת ומדכתיב על הארץ משמע בי"ע: והא כמה חושבנין עבדי חברייא לעילא. פי' שגם באריך ואו"א וזעיר יש שמות שיש בהם חשבון. ותירץ אלא חושבנא קיימא בסיהרא: וז"ל הרב באוצ"ח כל החשבונו' במלכות. וקשה אפילו בשמות של שאר הספי' יש בהם חשבון. אך הענין כי בכל מ' ומ' שיש בבחינת השם ההוא שם הוא החשבון של השם. באופן כשאנו אומרים בחינת חשבון בכל שם ושם הנה החשבון ההוא הוא למטה במלכות של אותו השם עכ"ל. מובן שמה שתירץ הזוהר אלא חושבנא קיימא בסיהרא. היינו מלכות שבכל שם ושם: ומתמן ייעול בר נש למנדע לעילא. פי' מהמ' שבכל שם ושם יכנס האדם לידע שאר הספירו' של השם כדמוכח זה הפי' מדברי הרב שזכרנו:

3 נקודה חד פי' אבא נקודה לעילא אבא. ומשום שר"ל ואית נקודה וכו' ה"נ אית נקודה וכו' לכך כפל הלשון. א"נ מ"ש ואית נקודה סתים. לעילא דלא אתגלייא כלל היא חכמה דאריך שהיא המחשבה הראשונה. דאינון מיין רחישו. פי' מ"ן של מ' שהם הגבורות הוציאו בי"ע:

4 כגוונא דלעילא אצילו' ועיין בדף ל"ד ע"א. על הארץ דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא. זה הלשון נתחבטו בו קמאי וכ"ש לפי מה שקיבלנו ומפורש בדברי הרב ז"ל שאליהו הוא פנחס א"כ איך כתב הזוהר ולא מסטרא דאבא ואימא. אבל יובן כמ"ש בס' הדרושים בדרוש אליהו בארבע מבואר שם שטיפת יתרו ויוסף היא נק' פנחס. ונשמה שבאה מגד ובנימין נק' אליהו ואליהו מושבו בגוף פנחס. כי עיקר הגוף הוא של פנחס ולא של אליהו. לפי שארבעה נשמות היו לו. נשמה מזרע יוסף ומזרע יתרו הם נקראי' אחת כיון שבאו משעת לידה ושל נדב ואביהו הם אחת שהם תרי פלגי גופא. ונשמה מגד ונשמה מבנימין הם שנים אחרים. ושל יוסף ויתרו נק' פנחס. ושל גד ושל בנימין נק' אליהו. ובזה יובן מ"ש הזוהר דא אליהו דאשתכח וכו' ולא וכו' כי לפי האמת נשמת גד ובנימין אינה מאב ואם וז"ש ואיהו טאס עלמא בד' טאסין:

5 ונודע שנשמת בנימין היא הבאה לעוה"ז לעשות נס לצדיקים והוא טאס עלמא בד':

1 דאתכליל בו' סטרין פי' אדה"ר היה נכלל מו"ק דזעיר והמ' כלולה עמהם והם נקראים צלם ודמות וז"ש הכתוב נעשה אדם בצלמצו כדמותינו. בכולהו יומי לא אתמר בהו ה"א אלא הכא וכו' ז"ל ספר ח"י בדף ה' בירושלמי ר' אבין הוה ציים בכל ע"ש וכן בגמ' איבעיא לן על הני בר בי רב דיתבי בתענית' במעלי שבתא מהו לאשלומי ומשם למדו אנשי מעשה להתענו' בע"ש ולא לבד הטעם כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. כי הן לזה יספיק מן המנחה ולמעלה אכן עיקר הטעם על כי יום ו' היא מדה כוללת כל ימות השבוע ובו ימצא עזר להבין ולהתענו' ולפשפש במעשיו של כל השבוע וגם בשבת הכולל כל השבוע ברמז ביומו תתן שכרו ר"ת שבת ובהם נתווך השלום לבין אבינו שבשמים די בהו צדיק וצדק בדרגא חדא כמ"ש בזוהר מ"ש בכולהו וכו' הנה כי ביום ו' נאדר בצדיק יסוד עולם ונלוה אליו אות ה' כי כלתו היא: עכ"ל

2 ובמה זכי בר נש לההוא נהורא גרסינן דא ג"ע פי' ג"ע הארץ. השמים והארץ לעילא ותתא. פי' זו"ן דאצילו' זו"ן דבי"ע. תורה שבכתב זעיר. בתוקפא דכתב פי' זעיר הוציא הכל בכח בינה הנק' כתב:

1 דנפיק מחכמתא פי' אימא יצאה מאבא ובפרשת ויקהל בענין אית ספר ואית ספר כתב שם שאימא נק' כתב. יסודא דעלמא פי' וישבות היא בינה שנקראת אלהים שעשתה שביתה ע"י יסוד ונק' שביעי כשמתחילים מן הבינה. דא יובלא ופי' וישבות ביום הז' הוא אבא שעשה שביתה על ידי הבינה ולא קאי על אלהים דרישא דקרא: ונק' הבינה ז' כשמתחילין מיסוד ממטה למעלה:

2 דא כהן גדול פי' חסד שהוא ז' מהמ' ממטה למעלה בעמודא דאמצעיתא פירוש ת"ת שהוא שביעי כשמתחילין מכתר כחב"ד חג"ת. כמ"ש באוצ"ח:

3 מאן דהוה לחם עוני גרסי' ול"ג ליה ובספר ערוגת הבושם כתב וז"ל. מאן דהוה לחם עוני אתהדר וכו' דא כ"י הוא יהיב וכו' וכל קידושין דנפקא מלעילא מרזא דבינה הנק' הוא כי הא בהא תלייא. כשהבינה היא בזווג הפנימי של תענוג זיווגא שלים. גם המ' יש לה יופי הפנים ונעשה ג"כ עמה זווגא שלים. בסוד נועם העליון דבינה. בסוד לא אבוא בעיר. והזעיר אומר לשכינה בחי' נוקבא דאצילו' מה יפית ברזא דיופי דעתיקא שהם שע"ח נהורין והם שע"ח גוונים מיני זוהר שהוא יפה מאד: ומה נעמת בנועם העליון דבינה המבואר בזוהר בראשית מאשר שמינה וכו'. ושיעור הכתוב כך מה יפית ברזא דיופי דעתיקא שהוא ש"ע נהורין עילאין. ומה נעמת ברזא דבינה כמ"ש בזוהר מאן מלך דא כ"י. שהוא פנימיו' המ' שהוא דומה ממש לבינה עילאה. וכשאת ביופי הבחינו' אלו האהבה שבינינו הוא בתענוגים שאין הזווג נעשה בינינו בחיות המוכרח שהוא אינו של תענוג. רק שיעשה בינינו זווג של תענוג להוליד נשמות מרוב העיטרין קדישין שניתוספו בנו. עכ"ל ספר ע"ה בדף ע"ג ע"ב:

4 אשר ברא וכו' מכללא וכו' פי' אשר שהוא היסוד כמ"שה מאשר שמינה לחמו ברא המ' שנק' אלהים וז"ש מכללא דזכור נפקא שמור:

5 והחסד דא אברהם פי' שחסד גנוז בתוך אמת היסוד ולכך אמר הפ' שומר הברית שהוא יסוד והחסד שבתוך יסוד ובזה ניחא דנקט חסד יותר משאר הספירות:

6 בסטר שמאלא לקבלייהו בזוהר מדוייק גריס לקי בהו וגירסא זו ניחא טפי:

1 בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא כ' הרב על פסוק אשר אחר הרחיים כי רחיים הם ד' מחנות שכינה. והקליפה היא אחריהם. ולפי מ"ש הרב כי נוקבא דתהומ' רבה היא בינה דבריאה. נפרש הרחיים הם מרכבה שלה והמזיקים הם אחר מרכבה דבינה דבריאה דקליפה. ולקמן שאמר בעילא דרחייא דנוקבא דתהומא רבא: איפשר תחלה הם אחר רחייא ולבסוף מכניסים אותם בעינא דרחייא שהוא בתוך המרכבה כדי שיהיו סגורים שם שלא יצאו

2 סוכת שלום אתפריסא פי' מלכות. ובס' ח"י דף ל"ו כתב וז"ל מנהג טוב לטעום בע"ש מכל תבשיל ע"ש טועמיה חיים זכו. והמתענה בע"ש עדיף טפי לטעום תחלה ולהתפלל בציבור בלא ענינו משיתפלל יחידי: ומורי היה נוהג לטעום התבשילים ליל שבת וסמוכות שלו ממ"ש בזוהר בליליא דשבתא וכו' משם יתבאר דלא נגעו בה מטעם לבדוק התבשילי' אם הם מבושלי' ומתובלים יפה אפס טעם הדבר לאחזאה דסוכת שלום מכולא אתכלילת: וטובים השנים לטעום בע"ש אם עלה בישולו יפה: ובליל שבת ישוב לטעום מכולם ופנה למעלה לאחזאה דהא סוכת שלום מכולא אתכליל' וכן הוא מנהג ותיקין עכ"ל ס' ח"י אריקת נשמתין חדתין וכו' בס' ח"י דף ס"ב כתב על מאמר זה וז"ל וביאר הרב ז"ל שהוא מכח תלת פרקין אמצעיים דלמד דצלם דאבא שהם כמו נשמה לגבי אמצעיים דאימא עכ"ל שם. ובדף ס"ד כתב וז"ל:

3 ההוא תוספת מרזא וכו' כתב הר"חו ז"ל שיש לעמוד כשאומר ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום כמ"ש בזוהר בראשית וההוא תוספת דנשמתא מרזא דדכורא וכו' והמשכיל ישכיל ר"ת הפורש סוכת שלום עלינו. ס"ה מספ' אד"ני ש"ע סוד ש"ע נהורין אשר המה נמשכים אל אדנ"י ומשם ישתלשל עלינו וכו' וצ"ל וע"כ עמו ישראל ושגו המדפיסים וכתבו ועל עמו ישראל כמ"ש לשון הזוהר בראשית בדף מ"ח אבל בשבת סוכת שלום וכו' מברכין הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמאי על ירושלים אלא וכו'. ש"מ תרתי. ש"מ טעמא דלא אמרינן ברכת שומר ישראל בשבת. שאין צריך שמירה. וש"מ שצריך לומר ועל כל עמו ישראל. לתת כנגד היסוד רחובות הנהר שלום. כל לו כל אליו עכ"ל ס' ח"י. דלא יפגים מיכלא חדא ליומא. פי' שלא יאכל ממנו הרבה עד שלא ישאר בו שיעור סעודה ולפי שהסעודה ג' יכול לעשותה אפי' בפירות. לכך אפי' יפגום אותה שרי שאין בה חומרא כשל שחרית:

1 ואית דאמרי תרי: ס"ל כיון שחובה ב' סעודות ביום לכך לא יפגום ב' סעודות אבל הטעימה כ"ע מודו דצריך לטעום מכל תבשיל כמ"ש הרב ז"ל שצריך לטעום מכל התבשילין שבישל לצורך שבת בסוד טועמיה חיים זכו: וכ"ש אי סליק יתיר ליומא ר"ל אם בישל לסעודת היום הרבה מאכל לכל סעודה שיטעום ממנו שכיון שהמאכל מרובה ישאר לו הרבה אחר הטעימה. אי נמי אם עושה הרבה תבשילין ליום שצריך לטעום מכל מין וישאר הרבה לכל סעודה: ולזעירי בתרי תבשילין פי' מצוה מן המובחר שיטעום מכל תבשיל כמ"ש הרב ולפחות יטעום ב' תבשילין שהם כנגד ב' סעודו' של שבת:

2 דא תורה שבע"פ דאית בה דרך יובן במ"ש הרב כי ב' ידים דאימא הם כלי מ"ן דרחל בסוד ונתתם חמישית לפרעה וזש"ה אלהים שהיא הבינה הבין דרכה הם הדרכים שביסוד רחל:

3 מאן מקומה דא תורה שבכתב פי' זעיר הוא מקום המ' שהיא עומדת מהחזה שלו ולמטה: נמצא שזעיר הוא מקומה ששם עומדת המ':

4 דאית ביה דעת פירוש שהזעיר יש בו דעת שלם אבל המ' אין בה רק חו"ב כמ"ש באידרא ונהירו דתרין מוחין גליפן בה. ולפי פי' זה הכי קאמר אלהים שהיא בינה הבין דרכה דמ'. והוא שהיא הבינה הנז' ידע את מקומה ר"ל המשיך דעת לזעיר שהוא מקומה דמ'. שבדעת עדיף זעיר מהמ' שיש לו דעת ומ' אין לה דעת:

1 דא עלמא דאתי ופי' הפ' כך אלהים שהיא הבינה הבין הדרכים של אבא אבל לא מקומה: אבל והוא שהוא א"א ידע את מקומה דאבא וכ"ש הדרכים הנמשכים ממנה: ודומה פי' זה למ"ש באידרא. אעפ"י ששם הוא פי' אחר. ואיהי צבייה גרסינן:

2 אמאי אתעבד שמא דא גרסינן ופי' אמאי המ' אינה נק' בשם אשרה מזבח דאיהו מאדמה. פי' מ' בניינה מבירורי המלכים שנק' אדמה ועיין פ' משפטים בסוד אדמת עפר. כי עפר הוא כשנתקנת המ'. אי נמי יובן במ"ש הרב באוצ"ח כי אדמה היא התבונה אדם ה' וזהו מזבח אדמה. מזבח שהיא מ' בניינה מהתבונה שהיא אדמה וכן נמי עפר מן האדמה. עפר היא מ' בניינה מן התבונה שהיא אדמה:

3 ויפח באפיו נשמת חיים אתכליל וכו' פי' שהבינה שהיא נשמת חיים נכללה בעפר שהיא מ'. בקדמיתא ויביאה אל האדם. ז"ל הרב בס' הדרושים זווג ראשון שממנו יצאו נשמת אדם וחוה היו זו"ן אחור באחור דהיינו שעלו להיכל הבינה והיה שם זווגם והזעיר קדם שם שהוא יושב בחיק א"וא ואח"כ עולה המלכות אצלו וז"ש בזוה' בראשית דף מ"ט בקדמיתא ויביאה אל האדם ולבתר איהו ייתי לגבה שמשם ואילך הזווגים היו דמטה במקומם פנים בפנים והזעיר הולך למקום המ' להזדווג עכ"ל הרב ובזה מובן לשון הזוהר ויביאה אל האדם מהכא אוליפנא דבעאן א"וא דכלה וכו':

1 ערסי דדהבא המשל יובן במ"ש הרב שזעיר מדורו בהיכל הבינה והוא יורד להיכל המ' להזדווג עמה וערסי דדהבא הם ההארות שבהיכל הבינה ששם מדורו דזעיר. והוא מניח אותם ההארות ויורד להיכל המ' שרוכבת על י"ב בקר שהם י"ב אבנים כמ"ש הזוהר על פ' ויקח מאבני המקום:

2 אלין לעילא פירוש חסד וגבורה ואלין לתתא הם יצ"הר ויצ"הט שהם ענפים מח"ג:

1 נוקבא עילאה לתקנה ליה גרסי' וכפל לשון לרמוז לתקנה ליה ה"ס תיקון הפרצוף ע"י חו"ג דאימא ולאעטרא ליה בסוד אור מקיף: ולברכא ליה בסוד ממוחין דאימא:

2 כד נביע בי גרון פי' כשמאירה חכמה דאריך לגרון שהיא בינה דאריך כנודע שמחיך וגרון ניתקנה אימא: במחשבה דלא אתגלייא. היא חכמה סתימאה שנק' מחשבה. וע"ד אורייתא שרייא בבית וכו' פירוש כי ב' בתיס הם בינה ומלכות. ומ"ש בי"ת ראשית פי' ב' שהיא הבינה היא בי"ת לראשית שהוא אבא וכשנפרש על המ' הכי קאמר בי"ת שהיא המ' היא נק' ראשית בסוד ראשית חכמה יראת ה':

1 היינו דכתיב ויבן ה' אלהים ופי' הפ' בראשית שהם א"וא ב' ראש"ית ברא אלהים שהיא המלכות שנק' צלע וטעם אומרו ברא ולא בראו לפי שהם אחדות אחד כנודע. היינו דכתיב ויביאה אל האדם פירוש כמש"ל בשם הרב כי תחלה עלתה המ' להיכל הבינה אצל זעיר וזהו את שהיא המ' עלתה לשמי' שהוא זעיר. כמ"דא עצם מעצמי ופירוש הפ' ואת הארץ ו' שהוא זעיר נותן את. שהם הגבורות הנק' את לארץ שהיא המ' לבנות פרצופה וזהו עצם מעצמי. שהגבורות בונים זעיר ונותן מהם למלכות לבנותה:

2 ימינא ביובלא שרייא כתב הרב ז"ל שהבינה נתלבשה בחסד זעיר ואחר כך הוציאה ה' קצוות האחרים וז"ש דהא ימינא ביובלא שרייא: וברא עלמא דין פי' עו"הז מן הגבורות כי בי"ע כולם הם חיילי המלכות וצבאיה וכולם מן הגבורות שהוא שם ב"ן:

3 עד זמנא דאלף שביעאה וכו' פי' כתב הרב כי ז' בחינות יש למ' ובחינה ששית היא בימי שלמה שהיתה המ' כתרה נגד כתרו אבל עדיין היתה צריכה אליו. ובימי המשיח ב"ב תהיה מדריגה ז' דהיינו כתרה נגד כתרו ואינה צריכה אליו אלא שניהם שוים עכ"ל: וז"ש עד ימות המשיח שתהיה בין ימינא ושמאלא בקיומא שלים במדרגה שביעית שאינה צריכה אליו ותהיה בין ימינא ושמאלא רוצה לומר בקו האמצעי בין ימין ושמאל:

4 וישתכחון שמים חדשים וארץ חדשה פי' כשם שזעיר יש לו מוחין חדשים מאימא גם המ' כן לא תעדי מתמן לעלמין היא עדיפותא אחרת מלבד שהמ' במדרגה ז' עוד זווגה תדירי בלי הפסק משא"כ בימי שלמה שהיה אח"כ חרבן ונפסק הזווג. וז"ש אלא עד זמנא ידיעה דכתיב וכו' שר"ל שלא היה הזווג ושהיתה המ' בימין אלא עד זמן ידוע שהיו האומות כבושים תחת יד דוד ושלמה אבל לא תדיר. את השמים דא שכינתא עילאה פי' א"ת שהיא בינה שכ"ב אתוון דילה מתקנים הזעיר שנק' שמים וזהו את השמים ואת הארץ וכו' פי' הארץ היא מלכות שלוקחת כ"ב אתוון מזעיר הנק' ו וז"ש באתחברותא דכר ונוקבא:

5 תרי קרא כתיבי כי וכו' פירוש דקשו קראי דאש אוכלה משמע שהמ' אוכלת כל מה שתחתיה וכתיב ואתה הדבקים חיים וכו':

1 וההוא נהורא אוכמ' או גוון תכלא גרסינן לזמנין תכלא או אוכמא ולזמנין סומקא פי' כשהמ' הלאה דינים היא אוכמא שהאוכם גרוע מן האדום כמר"זל שחור אדום הוא אלא שלקה והסומק הוא דין יותר מהתכלת. כדין כולא אתחבר כחדא איהי אתדבקת בנהורא חוורא גרסינן:

2 לאוספא תרבין ועלוון וכו' זהו סיום התירוץ של הפסוקים שמ"ש ה' אלהיך אש אוכלה הוא הכי הוא ודאי שהמלכות אוכלת הקרבנות וכל מה שתחתיה אבל ישראל אע"פי שהם דבוקים במ' הם חיים וקיימים. דאינון מלה גסה על מה דקיימא ושריא עליה גרסי:

3 כמה גווני זיני מאמר זה וכו': מפורש בספר הדרת מלך וגם בספר זוהר הרקיע בדף כ"ה ואילך:

1 אלא מתהלך פירוש שהת"יו כינוי אל הנקבה שהיא מ' בחכמה דנהירו עילאה פירוש אבא. מאילנא דחיי. פי' זעיר. קלא מלעילא פי' זעיר. חכמתא עילאה פירוש אבא. זיהרא עילאה פירוש בינה. דהא אתרחק אהל מבינייהו גרסינן:

1 צדיק וישר צדיק הוא יסוד וישר היא מלכות בר משה וכו'. הוה בסטרא אחרא עילאה גרסינן: ופירוש שכל אדם שהוא אחוז במלכות נפגם. אבל משה הוא בזעיר ולא הגיע לו הפגם ח"ו. ובזוהר תרומה אר"ש משה לא מת והכתיב וימת שם משה עבד ה': מסטרא דילן קרי ליה מיתה:

2 דהא שרייא ביה זמן קציב לכל עלמא פי' ר"ש ס"ל כר' אבא דלעיל דדריש אוהל מועד לביש. אית ימינא לעילא פי' בקדושה יש ימין ושמאל שהם חסד וגבורה. וכן בקליפה יש ימין ושמאל שהם ח"ג כי גם זה לעומת זה עשה האלהים. ומ"ש לקמן ודא הוא סטרא דחויא בישא. פי' היא לילית והיא אחוזה בשמאל כי נוקבא משמאל' אתקשרא:

3 דאע"ג דאיהו נער לתתא פירוש אעפ"י שיהושע זכה למדריגה מט"ט ויעלה על הדעת שלא נפגם אע"פי כן לא ימוש מתוך האוהל שנפגם כמו האוהל:

4 בקדמיתא הוו מתלבשן וכו' כיון דחאבו וכו' יובן במ"ש הרב בס' קהלת יעקב והובא לעיל וז"ל דע כי אד"הר היו לו נר"ן דאצילו' ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשיה וכשחטא נסתלקו ממנו נשמה ורוח דאצילו' שהם זיהרא עילאה ולא נשאר לו רק נפש דאצילו'. והלבושים שלשתם לוקחתם קליפת נוגה עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה. חד מההוא רוח מסאב פירוש קין. וחד כד תב אדם פירוש שת: אבל הבל לפי שמת מיד לא הזכירו:

1 חד מההוא סטרא מסאבא הוא קין וחד מסטרא דאדם הוא הבל: והוי דמי הבל בדיוקנא דלעילא וקין בדיוקנא דלתתא גרסינן:

1 כד"א ומפרי העץ פי' עץ הדעת הוא במ' ונצטוה אדם שלא לאכול ממנו לבדו שלא לעשות פירוד ח"ו והוא אכל ממנו לבדו ובזה נתגברה הקליפה כיון שהפרידו אלוף וכן קין נמי הביא מפרי האדמה שהיא מ' לבדה וז"ש ר' אלעזר נמי מפרי האדמה כד"א אוי לרשע רע שר"ל שע"יז הגביר הקליפה:

2 כי גמול ידיו דא מלאך המות יעשה לו דאתמשך עלייהו ואתדבק בהד לקטלא לון גרסינן ול"ג כי פרי מעלליהם דההוא בצדיקים כתיב. אמרו צדיק כי טוב וכו' ר' יצחק אמר להחזיק סברתו הא' שארץ שהיא תבל לא קבלה אותו אלא ארקא הפך סברת ר' יוסי:

1 רזא דרוחא דאתאביד פי' כמ"ש הרב שהבל נתגלגל בשת ומשה ור"ת משה שת הבל דהבל מסטרא אחרא. מצד הקדושה: בדיוקנא דלתתא פירוש אעפ"י שהבל יש בו קדושה יותר מקין מ"מ קצת זוהמא יש בו ולכך לא היה גם הוא בצלם אדם אלא שת דווקא:

2 א"ל ר' יוסי דהא כתיב גרסינן ומביא ראיה לסברת ר' יהודא ובזה אין צריכים להגהת דרך אמת וכן נמצא בזוהר מוגה:

3 אבל לילית ונעמה וכו' פירוש ארבעה הם ר"ת שלהם אל"מן כמ"ש בס' אמתחת בנימין ומחלת ואגרת בתה נפקי מסטרא דלילית ונעמה:

4 אוזיף ליה ע' שנין פירוש אדם שרומז לזעיר נתן הארה מז' קצוות לדוד שהי' המ' והם ע' שנה. אי נמי שהמ' היא מהחזה ולמטה ושם שני חסדים המגולים דנ"ה וב' שלישי הת"ת הם ע' ומקבלת המ' הארה מהם ועיין בדרוש המילה בסוד יין. לשית מאה ושבעין נגד אד"ני במילואו שעולה תרע"א שהוא תר"ע עם הכולל: אלף ות"ק מפתחן. נגד ט"ו חסדים כנודע. דמגו רזא דנא פירוש מז"ון אתברי אדם:

1 על ברית יסוד בריתי יומם ולילה פי' יסוד שעל ידו מתחברים ז"ון שהם יומם ולילה. וקיים עליה עלמא פירוש שמיסוד מתקיימת המלכות שנק' עלמא. דכתיב בראשית בראשית גרסינן והוא היסוד שכולל כל הו"ק כנודע. א"נ שכולל ו' פרקים דנ"ה כמ"ש באידרא וצדיק יסוד עולם דכליל שית. בקרטופ' חדא באת יו"ד פי' יסוד נק' יו"ד זעירא:

2 אודי על חטאוי שקרא שת בלא י"ד לומר שפגם ביסוד איהו בי"ת פי' יסוד נקרא בי"ת לפי שהוא שני למ' ממטה למעל'. אר"י למטה אתהדרו פירוש שלא היה הפגם רק למטה בעו"הז והיו נתקנים האותיות קצת בכל דור עד סיני טרפי אילנ' כחו' חיצונייו'. חמא לון לאינון טרפי אילנא:

1 אל לבו עציב פירוש מלכות ולא לאתר אחרא פי' זעיר ולפי זה מ"ש הוד והדר לפניו היינו לפני זעיר. כיון דקביל תנחומין ודאי דינא. קשה לדעת ר' חזקיה דאמר לביש וקביל תנחומין על מה דאביד. איך יפרש הפ' וינחם ה' על הרעה וכו' והתם וכי קיבל תנחומין על מה דאביד. וי"ל שר"ח מפרש קיבל תנחומין כאלו נאבדו בשביל הרעה שדיבר עליהם ואלמלא זכות מר"עה שעלה אח"כ לסיני כמ"ש אעלה אל ה' אולי אכפרה וכו' ואם אין מחני וכו'. לא היו ניצולים. שכבר קיבל תנחומין עליהם:

1 חס עליה קב"ה וגניז ליה וכו' פירוש ע"י האור שהראה לו הקב"ה יוצא מג"ע למערת המכפלה אז עשה שם מקום קבר לו ולאשתו. ובזה ניחא שתחלה אמר בשעתא דמית סמיך לגנתא. ולבסוף אמר עבד מערתא חדא ואתטמר בה וכו':

1 רוחא דחוי דלעילא פירוש בינה לאתר דיעקב שרייא פירוש זעיר ששם אחוז יעקב אבינו. להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה: פי' מלכות ששם אחוז דוד: לעולם חסדו פירוש מלכות יש שם חסדים. לעלם בלא ו' פירוש לרמוז אל הנוקבא:

2 השתא דחאבו וכו' ופירוש הפ' כך הבינה אומרת לא ידון רוחי לא תהיה הארתי נמשכ' באדם שהוא זעיר ומזעיר לעולם שהיא מלכות בשביל שלא יינק הנחש: וז"ש בשגם הוא בשר וע' בדף ל"ז שלשון זה מוכיח על לשון דהתם כדי שלא נא' פליגי ודוק:

3 זה ינחמנו ממעשינו זה אמאי וכו' בדרך אמת מחקו וטעמו משום דלשון זה עיקרו בפ' נח דף ס' ע"א ושם יפורש בע"ה:

1 מאי חזו כד"א וכו' גם תיבות אלו מחקם בדרך אמת משום שעיקר' הוא בפרשת נח דף ס':

2 מפעלות שמא דאלהים וכו' פירוש ר' יהודה מפרש שמות דקרא לשון שממה ור"ל בשביל שם אלהים שהוא דין שממה בארץ:

3 בין שמא דא וכו' פירוש בין שם אלהים בין שם הוי"ה כולא הוא שבחא ששמות דקרא שהם שמות הצדיקים נח ואברהם. בשמא דרחמי אתקיים עלמא פי' ואז אין אנו צריכים לשמות הצדיקים יהיו בארץ אבל בשביל שם אלהים שהוא דין שם שמות הצדיקים בארץ כדי שלא תחרב. וזהו השלום שעשה ר' יצחק בין ר' יהודה ובין ר"ח דשמות דקרא מפרש אותם שמות ממש כר' יהודה וחילוק יש בין הוי"ה ובין אלהים כר' יהודה. והרמ"ז כתב וז"ל כוונתו בסוד עולם הניקודים שידוע שהוא מנה"י דאד"ק שעלו אורות דב"ן למעלה ויצאו דרך העינים וז"ש לכו חזו. שכן מהרגלים נתעלה עד העינים והם ממש מפעלות. כי כל נה"י סוד עשייה. ואם תשכיל במזמור ההוא תראה שקודם פסוק זה אמר ה' צבאות עמנו נתן טעמו למה כל עלול תחתון תלוי בנה"י עולתו ואמר שסודו הוא במרומים שכן כל העולמות שרשם מנה"י:

4 אמנם קשה שהפסוק אמר מפעלות הו"יה תרצתי שקיבלו כל אלו החכמים שסוד הוי"ה זו שבזה הפסוק הוא בנקודת אלהים כמו של יה"וה מלך בסג"ול כנז' בתיקונים. וזה רמז הכתוב באומרו הרפו ודעו כי אנכי אלהים כלומר הבינו כי יה"וה זו היא סוד אלהים. עכ"ל הרמ"ז. וקשה דבזוהר חדש בראשית דף י"ג ע"א במדרש הנעלם איתא דא"ר פנחס מה ראה דוד דאמר לכו חזו מפעלו' אלהים ולא אמר מפעלות יה"וה. אלא בשמא דאלהי"ם אשתכלל עובדא דבראשית וכו' ע"ש: ולקמן דף ס"ג גרסינן ר' אלעזר פתח לכו חזו מפעלות יהו"ה וכו'. ואם הכוונה על הניקוד לבד מאי קא מקשה על דוד שלא אמר מפעלות יהו"ה. ומקושיתו זאת נראה דר' פנחס גירסתו בפסוק היא מפעלות אלהים. וכן ר' יהודא דהכא. וכמ"ש הרמ"ז עצמו בזוהר שמיני דף מ' ע"ב על פסוק ויכון בחסד כסאו ע"ש. גם בזוהר שיר השירים בסופו גריס לכו חזו מפעלות אלהים:

5 אבל בס' אשל אברהם על מאמר ראשון דפרשת בראשית כתב וז"ל בזוהר אחרי מות דף ק"ז כתב אית הוי"ה דאיהי קדש קדשים. ואית הוי"ה דאיהי קדש וכו'. ונודע דבספירן דאצילו' איהו דיוקנ' דמלכא ממש ודבריאה חותמא דמלכא. ודיצירה ציורא דחותמא בשעוה. ועל הוי"ה דציורא דחותמא אמר בתיקונים דף פ"א על השושנה הרומזת לה וכולא אלהים. רומז שמדבר בהו"יה דרשימו דחותמא דאיהו רזא דאלהים כמ"ש לכו חזו מפעלות. הוי"ה שזאת ההו"יה היא רזא דאלהים עכ"ל:

1 דנטרין ברית פי' יסוד דזעיר דעלמא אתקיים עליה פי' מלכות שנק' עולם קיומה על היסוד:

2 חולקא בעלמא דאתי כתב הרב ז"ל שיסוד זעיר עיקרו מחסדים וגבורות המגולים שיצאו מיסוד אימא ולכך ישראל ששומרים בריתם ומתקנים יסוד זעיר עי"ז גם הם יש להם חלק בבינה שהיא עלמא דאתי דוגמת היסוד שעיקרו מחו"ג דיסוד אימא א"נ יובן במ"ש הרב ז"ל שפנימיות יסוד דזעיר עולה בסוד הדעת דזעיר ודעת דזעיר הוא בתוך היסוד דאימא ולשם עולה היסוד ומושך הטיפה משם: ולכך מי ששומר בריתו שבזה מתקן היסוד ונוטל חלק ביסוד גם הוא יש לו חלק בבינה. דוגמת היסוד שעולה עד שם. וז"ש וע"ד ישראל וכו' אית לון חולקא בעלמא דאתי:

3 לעולם יירשו ארץ ארץ העליונה שהיא הבינה: וע"ז מביא ראיה דאית לון חולקא בעלמא דאתי. ולא עוד אלא דבג"כ איקרון צדיקים מפסוק ועמך כולם צדיקים הרי שנקראו צדיקים: לעולם יירשו ארץ הרי שיש להם חלק בארץ העליונה שהיא עלמא דאתי:

4 אלה פסל וכו' כמר"זל ואלה מוסיף: ונהר יוצא מעדן וכו' פי' הפ' ונהר הוא יסוד יוצא מעדן מהבינה שנק' עדן. להשקות את הגן היא מלכות ומשם יפרד שמשם יצאו בי"ע וחיילותיהם. והביא הזוהר פ' זה לפרשו גם על נח התחתון שנכנס לתיבה שרומזת למ' אז נתחברו יסוד ומ' מהם יצאו התולדות דכתיב ומאלה נפצה כל הארץ: כמ"ש בגן ומשם יפרד וכדמסיק:

5 עייל לגנתא פי' מ' ואשקי ליה משקיו דלעילא פי' שממשיך היסוד טיפה למלכות ממוחי א"וא שנכללים בו. איבין הם המלאכים וזרעין הם הנשמות כמ"ש דף ט"ו ע"ב למיעבד פירין ואיבין. וזרעין ופירין הכל אחד:

6 כדין נייחא לכולא פירוש שע"י האורות שממשיך היסוד למ' שיש נחת רוח לכל העולמות שמקבלים שפע על ידו:

7 ודא עביד נייחא ג' פעמים הזכיר נייחא לבד הרביעית שאמר נייחא דכולא דקאי על כל העולמות. אבל ג' פעמים נייחא האחרים קאי על נייחא שעושה היסוד למ'. ולהבין עניינם נקדים מ"ש האר"י ז"ל בספר הדרושים וז"ל כשהיתה המ' באחורי זעיר נתן לה הארת ה' גבורות כדי לבנות פרצופה. ואחר שננסרה וחזרה עמו פנים בפנים נתן לה עצם הה' גבורות בביאה ראשונה והם שם ב"ן אחד והוא ההוא רוחא דשבק בה בביאה ראשונה:

8 והנה ב' בחי' נתן לה היסוד א' שם ב"ן המעלה מ"ן ב' הכלי של המ"ן שהוא ע"ב קד"ם גי' רי"ו אח"כ כשרוצים להוליד נשמות צריכי' זו"ן לעלות בסוד מ"ן לא"וא וא"וא לאריך וכעז"הד עד רום המעלו' ומושכים מהדר ואשתו מהיטבאל חסדי' וגבורו' חדשי'. וזעיר מקבל החסדי' החדשי' ומתלבשים בחסדים הראשונים:

9 וכן המ' מקבלת הגבורות החדשות ומתלבשו' בגבורו' הראשונים ואח"כ מזדווג עמה זעיר ונותן לה טיפת החסדים שבו ומתערבים החו"ג החדשים עם לבושיהם בתוכה ומהם נוצר הוולד:

10 וזהו בחי' השלישית שנותן לה היסוד לעשות נשמות עכ"ל והנה לכך כפל ג' פעמים נייחא לרמוז לג' בחינות נייחא אלו שעושה היסוד למ'. וקיצרנו בזה הדרוש כי מי שרגיל בדברי הרב יבין הדברים על מתכונתם:

11 וישבות ביום הז' פי' השביתה היא ע"י היסוד שנק' שביעי כשנתחיל מבינה הוא אשלים לכולהו פי' שע"י נשלמו ונתקנו כשיצאו מן התיבה. כי שם בתיבה נתקנו ונשלמו כמ"ש לקמן:

12 הוא הוה שלים מכולהו פי' שהוא רומז לצדיק יסוד עולם ולכך מעלתו יותר מכולם ולא בדרין דעלמא פי' שדורות הראשונים לא היה להם קיום והעמדה ונאבדו כולם אבל מהיכן נתקיימו התולדות מנח:

13 ת"ח נח אתחזי מיומא וכו' נראה מלשון זה שאפילו לא חטאו דור המבול היה מוכרח נח שיתחבר בתיבה ומשם יצאו התולדות דוגמת המ' שמשם יצאו הכל דכתיב ומשם יפרד. וכן נמי מוכח מדף ס"ב וז"ל ת"ח כל אינון תולדין דג"ע פי' הם הנשמות שמהבינה שנק' ג"ע. לא נפקי מצדיק אלא כד עייל בהאי תיבה בחבורא חדא וכולא גניזין בה ולבתר מינה נפקין. אוף הכי נח לא אפיק תולדות למפרי בעלמא עד דעאל לתיבה ואתכנש כולא בה והוו גניזין בה ולבתר מינה נפקו למפרי בעלמא. ואלמלא דנפקו מגו תיבה לא אתקיימו בעלמא. מגו תיבה נפקו לעילא. מגו תיבה נפקו לתתא עכ"ל וכן בדף ס"א ע"א וז"ל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מג"ע הוה עביד תולדין מסטרא דרוח קודשא דקודשין כמלאכי עילאי קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא כיון דחטא ואוליד בנין לבר מג"ע ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא. עד דאתא נח ועאל בתיבה ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא ומתמן אתבדרו לכל ד' רוחי עלמא עכ"ל. מבואר מכאן שאלו אדם הוציא תולדות מג"ע שהג"ע רומז למ' אזי אותם התולדות היה להם קיום והעמדה ושרש מהמ' והיו נתקנים בתוכה תיקון גדול והיו כמלאכי השרת חיים לעולם. אבל כיון שתטא וגורש והולידם חוץ מג"ע לא היה להם שרש גדול מהמ' והיו כמו נפילים שנופלים מבטן אשה העליונה ולכך לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא ומוכרח שיהיו כלים ויאבדו כולם מדור לדור עד שיאבדו כולם. אלא כיון שהריעו מתו מיתה משונה ונימוחו ע"י המבול. וכשבא נח שרומז ליסוד ונככס לתיבה שהיא מ' ונכנסו לתיבה כל התולדות אזי חזרו כולם להתעבר תוך בטן המ' ונכנסו בה בסוד מ"ן. ואז נתעורר היסוד העליון ונזדווג עם המ' וחידשם שם חידוש אמיתי ולכך היה להם קיום וז"ש נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא למהוי בתיבה שמשעה שראה הקב"ה שחטא אדם והוליד התולדות חוץ מג"ע. מאותה שעה עלה ברצונו שלא יהיה להם קיום עד שיכנס נח בתיבה ובזה מובנים כל לשונות אלו שזכרנו:

14 ואשקי ליה ז"ס אור הגנוז שה"ס הטיפה הנמשכת מלמעלה מן הדעת שבו היה צופה אדה"ר מסיף העולם ועד סופו שאינו מתעבה. וז"ש משקיו דלעילא ר"ל מאותו שלמעלה ממש. ועביד ליה נייחא. היינו שיסודה מלא גבורות. וכשמקבל טיפת החסדים שהוא ממש שקיו אז מתבסמות הגבורות:

15 איבין הם נשמו' הצדיקים שהם עיקר הפנימיות ורבי זרעין הם המלאכים כי סתם זרעים הם פרי האדמה וסתם איבין הם פרי העץ ולכן ייחס הזרעין למלאכים מפני שעיקרם מן הניצוצות שהם בחי' המ' מעלמא דנוקבא. והנשמות מעלמא דדכורא פרי צדיק. ועוד י"ל דאיבין קרי למ"ד. וזרעין קרי למ"ן פירוש ניצוצות המתבררות מקליפ' נוגה ומתתקנו' בסוד זווג:

16 ודא נייחא לה לגנתא פירוש שיש כמה מיני זווגים דיעקב עם רחל ועם לאה: וישראל עם לאה אבל אינם העיקר כי אם ישראל ורחל שאז מקבלת אור יסודות או"א שהם בתוך זעיר ביושר אמצעיות ותוכיות. ויסוד אבא מבריח עד יסוד זעיר:

17 וגנתא נייחא ביה פירוש אעפ"י שיסודה מלא גבורות והטיפה היא של חסדים לא תימא שיהיה ח"ו איזה פירוד בניהנם כי הגבורות הקדושות משתוקקות להטיב ולהתבסם כדי שיהיה שיעור רחב לשפע. לשיוכלו לקבלו וז"ס עזר כנגדו. פי' מה שנראה שהיא מנגדת לו. הפך לטבעו. זה יהיה לו עזר אותיות זרע. כי בכח הגבורות מתכונן הכלי לקבל הטיפה. והזרע יצמח ויגדל ויוציא פרי וז"ש רז"ל לא זכה כנגדו. ופי' הפ' כך זכה עזר מה שהיה נראה שהיה הפכי לו. ואם לא זכה מה שהיה ראוי שיהיה עזר יהפך כנגדו. כי החיצונים אוחזים בגבורות. ולגירסת הספרים:

18 ודא עביד נייחא ביה ר"ל ששאר הזווגים הגם שבא השפע מהם ובאות נשמות. מ"מ אינו תיקון ונחת עצמי לנקבה הקדושה כי אינה מתפייסת בהם מחמת חסרונם. ואפילו זווג יעקב ורחל שהוא היותר נבחר מכל זווגי החול. מ"מ קים לן שאין הזווג שלם בשלימות כי מסוד ע"ב שהוא עצמיות הטיפה אין ליעקב כי אם נ"ה מן ע"ב ונשאר י"ז כמנין טו"ב הגנוז לישראל ורחל כנזכר בכוונת קונה הכל. וז"ש. כד"א כי בו שבת פי' דווקא בשבת היא השביתה השלימה כמ"ש בסוד ענ"ג עדן נהר גן:

19 וראוי לדקדק למה הביא פ' וישבות ביום השביעי והלא ביום הששי היתה השביתה ויובן במ"ש הרח"ו בכלליו וז"ל יסוד גי' י"ה אדנ"י שהוא בחי' יום השבת כנזכר בר"מ פ' יתרו וצדיק איהו ז' כנודע. ואמנם י"ה הוא יסוד עצמו והעטרה היא אדנ"י ע"כ וטעם שקרא יסוד בשם י"ה מבואר בשער התפילין לפי שיש בתוכו עשרה חסדים דאו"א וה' גבורות דאימא. ובדרוש רפ"ח ניצוצין כתוב שבכאן ה"ס זכור ושמור בדיבור אחד דהיינו ברית ועטרה. ונמצא שבבחי' ו"ק דזעיר נק' היסוד יום הששי. ובבחי' פרטיות איבריו דעטרה הדבוקה היא סוף ששי ויום הז' כנודע מסוד הלולב כי ג' הדסים הם חג"ת וב' ערבות נ"ה ולולב יסוד. ואתרוג עטרה. וידוע שדווקא בשבת הוא שיש זווג בבחינת יסוד עצמו דזעיר כנודע אצלנו בכוונת מוסף שאנו אומרים בו זכר למעשה בראשית. ולא כן בשחרית. ונודע שעיקר שרשה ובניינה דרחל הוא ביסוד זה שהוא כנגד דעת שלה. ולכן זווג זה דשבת הוא העיקרי. כי אז נכנס בה שרשה ממש כתוכיותה וזהו תכלית שלימות מוחותיה בקרבה וזה יפורש ג"כ במ"ש ודא עביד נייחא ביה. כי אז היא נק' גן ממש כי נכנס בה בעלה האמיתי שה"ס א' שבשם ב"ן כזה יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה העולה ג"ן וגם היא נק' גן עדן כי אז בה אור יסוד אבא ממש שהוא עדן. ואז מתחברים יחדיו עדן בנהר ושניהם בגן והוא ענ"ג מופלא. ובזה יובן פ' ויכל אלהים ביום הז' שה"ס העטרה. ואח"כ וישבות ביום הז' שה"ס הנייחא והזווג. ואמר ויברך אותו ויקדש אותו הטעם כי בו שבת וכו' פי' לא ברכו וקדשו מפני שבו כלה מלאכתו. אלא מפני כי בו שבת ולכן הביא אחריו פסוק וישבות להורות שאין הכוונה על כלוי המלאכה שזה כבר נאמר בויכל אלהים ביום הז'. ומוכרח שוישבות הוא ענין אחר והיינו הזווג אשר מפני זה נתברך מאימא ונתקדש מאבא. ואמר שהיסוד הזה האמיתי הטיפה הנמשכת בתוכו היא העושה תולדות אמיתיים ועיקריים ולא אחרא. כי כל שאר היסודות הם בערך הארות לגבי גדולת היסוד הזה:

20 ת"ח כגוונא דא נח קים לן בדברי הרב ז"ל נח זה משה. ומשה הוא יסוד אבא המבריח עד סוף יסוד זעיר. וז"ש כגוונא דא. פי' כמו יסוד האמיתי ועיקרי הזה שבו יסוד אבא. ובסוד שבת קדש כי קודש הוא מאבא. כן נח לתתא. פי' מן החזה ולמטה ששם כנגדו בנין רחל:

21 קיימא קדישא הוה קדישא דייקא דוגמא דלעילא הוא המקום המכוסה. וכמש"ל בתוספתא דלכל צדיק אית תרין רוחין. והוא ממש כנהר דנגיד ונפיק וכו'. ועיקרו הוא בבחינת נפיק ועייל לגנתא כנז' שהוא מהחזה ולמטה. איש האדמה. ר"ל לבעל שלה. יסוד זה הוא בעלה האמיתי המבסם כהוגן גבורותיה שה"ס הזווג כי רק ביסוד זה יורדת טיפת הדעת ביושר. והנה בדעת יש חסדים מימין וגבורות משמאל. ובחינה ג' המתמצעת ביניהם לחברם ר"ת אי"ש אמצע ימין שמאל. וכן ר"ת אד"ני יהו"ה שד"י שהם ג' מוחין הנז' בסוד האל הגדול הגבור והנורא:

22 ורזא אוליפנא: סוד גדול ביסוד עצמו והוא מ"ש בפ' תרומה בסוד זווג הצדיקים במ' שהוא בסוד הספיחים דמניה ומגרמיה אזדרע. וזווג זה הוא לקיים העולמות ולא להמשיך נשמות חדשות שאין כח לזה בזמן הגלות שהדינים גוברים מאד:

23 ובזמן המבול גברו יותר ונאחזו בארץ העליונה ושחתו כל בניה ולולא שנשאר כח נהפך העולם לתהו ובוהו ולכך הוצרך שיבנה התיבה שיפרש עניינה בסמוך. ובכח צדקתו ויחודיו תקן המ' באופן שישארו בה ספיחים להזריעה בימי הרעה הוא זמן המבול. וז"ש:

24 להתחברא בה הוא כניסתו לתוכה עד שלא יתעוררו הדינים ולקיימא וכו' זהו קיום המינים שהיה משפיע כח לקיום הנמצאות בבחינת הספיחים. ואע"ג דקי"ל דאין זווג או"א תדירי אלא לקיום העולמות היינו בשאר זמנים שאין הדינים גוברים כל כך. אבל בזמן המבול הוצרך נח לתקן תיבתו כאמור:

25 מאן תיבה דא וכו' דע דאיתא בל"ת פ' תרומה כי סוד ארון הוא התפשטות יסוד אבא מן החזה ולמטה. עוד שם ארון ה"ס מלכות דנוקבא. וב' הפי' אמת כי הכל אחד. כי הלא כל עצמה של מלכות היא מאור אבא בסוד אבא יסד ברתא. והמ' נק' צדק גי' פקד עם י' אותיותיו. כי הארתה מאחורי יסוד אבא. אבל משל אימא אורה פנימי ממש נוקב להבינה ולכן צד"ק עם ס"ג גי' ארון. והברית הוא פנימיות יסוד אבא שה"ס התורה:

26 ונח ותיבה לתתא כנז"ל שבחינת נח העיקרית היא מן החזה ולמטה שמאיר בתנה"י דזעיר שכנגדם הנוקבא:

27 נח כתיב ביה ברית וכו' פי' הגם שנח היה בחינת היסוד מ"מ הוצרך שה' יבטחהו שגם בזמן תגבורת הדינים במבול לא יתאחזו בו. והובטח שיהיה תמיד מושפע באור יסוד אבא שהוא המבריח החיצוני' וז"ש והקימותי את בריתי אתך שיתקיים בו. ועד דאתקיים וכו' שהרי התיבה היא סוד מ' ואם לא היה בנח קיום ברית חדש לא יועיל אפי' להציל התיבה שלא יטביענה המים הזדונים שהרי כל כחם ותוקפם הוא להאחז בנוקבא. וכ"ש שלא יהיה לו כח לחיות זרע כנז"ל. ואמר ובאת אל התיבה לשון ביאה וזווג:

28 וצדיק הוא תיבה וכו' פי' כשנתקיים בו הברית אז נקרא התיבה ארון הברית שהוא אדון כל הארץ ושולט בכל:

29 תיבה ונח כולא וכו' ירצה שמעשה התיבה ושיעורה וכן מה שעשה בה נח וגם שנותיו ובניו הכל כדוגמא של מעלה שכן בן ת"ק שנה הוליד בסוד מילוי שד"י. וג' בניו הם בסוד נ"הי כמ"ש בדברי הרב ז"ל:

30 בגין דהאי ברית וכו' פי' זה היה קודם המבול שאז הוליד בנים לאפוקי בזמן המבול דלא עביד תולדות שנאסר בתשמיש המטה. כי לא היה לו כח רק לחיות זרע כנז"ל. עכ"ל הרמ"ז:

1 משיעורא דתיבותא וכו' פירוש שד"י ואדני גי' ש"ף כחשבון שיעור התיבה לפי ששד"י היא יסוד ואדנ"י היא מ' והוא חיבור נח עם התיבה אי נמי יהו"ה אדנ"י בהכאה י' עם א' הם עשר. ה' עם ד' עשרים ועם עשרה הראשונים הם שלשים אמה קומתה. ו' עם ן' הם שלש מאות אמה אורך התיבה. ה' עם י' הם חמשים אמה רחבה:

2 אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק פירוש שיסוד ומ' שניהם קראו לו שם נח וז"ש בגין דלא מתפרשן דא מן דא. ואע"ג דלקמן אמר ויקרא את שמו נח דא דרגא תתאה שהיא מ'. היא העיקר לקרות לו שם והיסוד כלול עמה. והרמ"ז כתב וז"ל תנינן וכו' הוא לעיל דף כ"ד שאמר אלה פסל תולדין דתהו מפני שלא היה בהם יסוד הוא המלך הדר. אבל בתיקון כתיב ונהר יוצא מעדן שה"ס התלבשות יסודות דאו"א וכן בכאן אלה תולדות פסל תולדות הנזכר בפ' בראשית:

3 טוב איש דא קב"ה פי' זעיר. ההוא דבר לא אתזן אלא ממשפט. משפט הוא ת"ת דזעיר. וכתר המ' הוא משני שלישי ת"ת דזעיר והיסוד דאימא כלה בחזה דזעיר נגד כתרה. ולוקחת המ' הארה מהחו"ג המגולים שביסוד דאימא. וזהו יכלכל דבריו במשפט:

4 דקב"ה מתעטר בעטרוי פי' המ'. מתעטר מלעילא פי' מבינה כמ"ש מעמיקא דכולא. ומתתא פי' ע"י נשמות הצדיקים שעולים בה בסוד מ"ן ומקשטים אותה. כמ"ש מנשמתהון דצדיקייא:

5 אתר מקדשא פירוש מלכו'. ובירא אתמלייא. פירוש יסוד דידה הנקרא ציון כנודע. וימא אשתלים פי' מלכות דידה שנקראתי ירושלים:

6 אי נמי דקב"ה מתעטר הוא זעיר ופירוש מתעטר מעילא היא הבינה. שנ"הי דידה בתוכו. ומתתא הנשמות של הצדיקים שעולים במ' בסוד מ"ן ומקשטים אותה וכשרואה אותה מקושטת אזי מתעורר לקבל מזולתו שפע לצורך המ' ולפי' אחר דקב"ה היא מ' ניחא טפי מתעטר מנשמתין דצדיקייא שעולים בתוכה ממש ומתעטרת בהם ומתקשטת. וכן מוכח לקמן שאמר ונביע לתתא מנשמתהון דצדיקייא וקאי על המלכו':

7 והרמ"ז כתב וז"ל בשעתא דקב"ה מתעטר וכו' ידוע שיש ב' מיני שפע א' לקיום העולמות וזה תדירי והשני הוא של הפנימיות והוא אינו אלא לפרקים לפי זכות ישראל ותפילותיהם. ועתה מדבר על זה של הפנימיות. ולפי שאינו תדירי אמר בשעתא דקב"ה הוא זעיר:

8 מתעטר בעטרוי הם ב' עטרין חו"ג הפנימיים שבפנימיות יסוד אימא שמהם באות נשמות ישראל אז מתעטר מלעילא וכו'

9 עמיקא דכולא ה"ס יסוד אימא שהוא עמוק בית קיבול דכולא שה"ס כל השפע של העולמות בבחינת הפנימיות:

10 מתעטר מתתא שהרי בשעת הזווג אז הצדיקים מעלים נשמותם בסוד מ"ן כנודע מכוונת נפילת אפים ואז מעלים ג"כ ניצוצי קדושה שהכל הוא בחינת חו"ג ולכן נקרא גם כן מתעטר. ועי"ל שנקרא כן מפני שהנשמות עולות ליסוד ועטרה דמ' וכמו כן השפע דלעילא הוא בעטרת אימא:

11 כדין אתוסף חיין הם המוחין הנקרא חיים נוספים כי בזכות הצדיקים מתרבה השפע ומאיר בנשמותם וגם בניצוצין שהעלו ויש אור גדול ברחל. וידוע שסתם זווגים דחול היותר מעולה הוא יעקב ורחל שהוא אחר חזרת עמידה שאז עולים עד חג"ת ולזה צריך מוחין יותר גדולים ממה שהוא בעמידה דלחש שאז הם כנגד נה"י ועתה מתגלים כל החסדים שה"ס החיים האמיתיים:

12 אתר מקדשא היא רחל שעלתה עד חג"ת ואז נכללת מחסדי כל הקצוות דזעיר דהיינו כל סטרין: כי בלחש לא היה בה רק חסדי תנה"י:

13 ובירא אתמלייא ה"ס יסודה הנקרא ציון גי' ו' הויות דו"ק ועוד ניתוסף בה גם חו"ב דזעיר שהרי כל הד' מוחין נכללים בטיפת זעיר והנה ציון שהיא ו' הויו"ת דו"ק דזעיר תצרף לו הוי"ה אהי"ה דחו"ב יעלה באר ומלא ברכת ה':

14 וימא אשתלים כתוב בס"ה שהים העליון העומד על י"ב בקר הוא היכל ק"ק ונודע אצלנו שהיכל זה העליון ק"ק נכלל בסוד אצילות גמור. ונודע שהיכל זה נקרא אדנ"י גי' היכל כמ"ש על פ' אדנ"י שפת"י והנה שם אדנ"י פשוט ומלא ומלא דמלא כזה אל"ף למ"ד פ"א. דל"ת למ"ד ת"ו. נו"ן וא"ו נו"ן. יו"ד וא"ו דל"ת. הכל ן' אותיות גי' י"ם. ואמר אשתלים שנכלל באצילות שהוא שלימותו:

15 וכדין יהיב לכולא יובן במ"ש בובא לציון גואל שאחר נפילת אפיים שאז היה הזווג וכשנגמר ובא לציון שאז הוא לידת נוקבא דזעיר וניתן השפע שלה בבריאה שנכללת באצילות. ונמצא שהים הנזכר מקבל השפע תחלה ואח"כ נותן לכל העולמות: שתה מים וכו' סומך הסוד על פ' זה ומדייק מה שקשה בו. א' הכפל ב' שינוי מים לנוזלים. ג' שינוי בורך לבארך ועוד הוסיף מלת מתוך. ולא חש לפרש רק א' שאינה מורגשת והיא אמאי בורך וכו' שאם יש מי באר נובע למה ישתה מבור מים מכונסים. ותירץ אלא כולא אתר חד הוא ואינם ב' מקומות וה"ס נוקבא דזעיר. ותחלה צריך לשתות משך השפע ממש כשהיא מבחי' בור. ואח"כ מבחינת באר. וצריך להקדים מ"ש בספר הליקוטים שבאר נק' רחובות כשנעשה הזווג לצורך הנשמות כי אז גם נשמות הצדיקים מעלים מ"ן ואז יסוד הנוק' נקרא באר מים נובע:

16 בור הוא עשק וה"ס יצחק גי' בו"ר שהן הגבורות לבדן עכ"ל עוד שם כתוב שבחי' בור הוא כשהיא אחור באחור עכ"ל: ונודע מכוונת שמע ישראל שהוא להמשיך שפע מהזווג דלא פסיק שהוא לחיות העולמות לתת כח בזו"ן שיעלו מ"ן לזווג הפנימיות. אבל יש חילוק גדול בזה בין זעיר לנוקבא שהזעיר כבר יש לו ו"ק שלכן די לו שיקבל מחו"ג די"שס כמ"ש במלת ישראל שיר אל אבל הנוקבא אז היא חסרת כל הנזכר והיא בור דלית ליה מדיליה אלא:

17 מה דיהבין בגויה שישראל ממשיכים לה השפע והוא ממש מ"ן דבינה: והיינו שתה מים מבורך כלומר שים כוונתך להמשיך מים לבחי' בור שהוא גי' יצחק בסוד ה' גבורות. ונ"ה דזעיר הם כאחד מבחי' אחורים ולכן הם ד' פעמים ב"ן גי' בור. אבל בנוקבא מתפשטות לחמש בחגת"נה שלה ה' פעמים אלהים גי' ת"ל והוא ה' פעמים אהי"ה אדנ"י דהיינו שמקבלת מים משם אהי"ה שהיא אימא בסודע רבתי של שמע שהם ז"ק דאימא והמ"ן שממשיכים לה הם סוד בנימין בן ימין שה"ס ההוא רוחא דיהב בה בעלה והוא בחי' מים ממש. ואז היא רחמי"ם גי' בור מי"ם. ר"ח גי' יצחק. מים מן החסד וז"ש שתה מים מבורך:

18 לבתר אתעביד באר פי' אחר שכבר היה בו כח להעלות מ"ן ולהוריד השפע והמוחין אז באה לצד פנים ומקבלת אור הזווג ואז מה שהית' ד נעשי' ה שמקבל' אור בעלה דאיהו ו והמשך הפ' כך בתחלה שתה מים מבורך כאמור: ואח"כ תשתה נוזלים שנוזלים מלמעלה ממזל העליון וגם התחתונים נובעים מלמטה: ונודע שמה שיורד ממזל העליון נוצר ונקה הם חו"ג והיינו ב' נוזלים וזהו מתוך בארך שהוא הוא"ו שבתוך הה"א ובכלל הנוזלים הם גם הנשמות שכל עצמם מחו"ג עכ"ל הרמ"ז:

19 חד דכלילא בתרי פי' הנשמה שמתלבשת בתוך הרוח והנפש ובמעשים הרעים דוחים אותה אומנא דאומנא היא ג"כ הנשמה:

20 תוספתא למה נח נח תרי זמנא אלא כל צדיק וכו' ז"ל הרב בס' הדרושים הגה אמר בריש פ' נח דכל צדיק אית ליה תרין רוחין והענין נודע כי הרוח אין לה רק בחי' אחת כי היא מיסוד הת"ת שהוא זעיר: ואמנם הנשמה הבאה מבינה יש לה ב' בחינות א' בהיותה למעלה במקום הסיתום וא' למטה אחר החזה דזעיר שאז הוא מקום מגולה ואז משתנית הנשמה ברדתה לזעיר וז"ש הפ' כי רוח מלפני יעטוף פי' כי אינו רק רוח אחד והיא עוטף ומלביש הנשמה כי בינה מתלבשת בזעיר ולזה לא אמר יתעטף אלא יעטוף לאחרים. והטעם הוא כי ונשמות אני עשיתי פי' כי ב' מיני נשמות עשיתי. א' הוא מה שנמשכת הבינה נגד הסיתום וא' מה שנמשכ' נגד הגילוי ושם במקום הגילוי צריך הזעיר שיעטוף ויכסה אותה כדי שלא תגלה אורה וזהו ונשמות אני עשיתי: ומ"ש בזוהר תרין רוחין לא דק ופירושו תרין נשמתין עכ"ל:

21 שתה מים מבורך דא דוד מלכא וכו' פי' מצוה לאדם שיתקן מעשיו עד שיזכה לשתות מים מבורך שהוא שפע של המ' וכן יקבל ג"כ מחג"ת שהם ונוזלים מתוך בארך והכוונה שישתדל האדם לקבל שפע מחגת"ם שהם ד' רגלי המרכבה. בארך דא יצחק דאיקרי באר מים חיים פי' שהמ' בניינה מהגבורות:

1 וכולא אתעביד תיאובתא חדא: כפל ה' לשונות נגד ה' בחי' שמקבלת המ' מזעיר והם נר"נחי כנודע שכל פרצוף תחתון נעשים לו נרנח"י מהפרצוף שלמעלה ממנו כמ"ש באו"צח:

2 בתרי גווני אמר קרא פי' ותשחת הארץ לפני האלהים שהיו עושים מעשיהם בסתר ולבסוף עשו בגלוי דכתיב ותמלא הארץ חמס:

3 א"ר חזקיה וכי היך יכלי למעבד תולדין וכו' נקדים מ"ש בש"ס בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו הם לא באנו לעולם ופריך והכתיב פרו ורבו ומשני על תנאי ומסיק דהכי קאמר שאלמלא הם אנו כאלו לא באנו לעולם נמצא כפי קס"ד אלמלא לא חטאו ישראל לא היו תולדות כיון שהם כמלאכי השרת וזו היא סברת ר' חזקיה הכא וקראי דקשו מתרץ להו כדמתרץ להו הש"ס ור' אבא סובר כמסקנת הש"ס ולעולם אפי' לא חטאו לא תתבטל הפריה ורביה: אמאי נשחתה פי' בשלמא בבני אדם שייכא השחתה שהריעו מעשיהם אבל בארץ מאי השחתה איכא ותירץ בגין כי השחית כל בשר ועיקר הארץ הם בני אדם וכאלו הארץ עצמה נשחתה כמ"ש לקמן בריש דף ס"ב וז"ל אי בני נשא חטאן ארעא במה. א"ל בגין דכתיב כי השחית וכו'. ארעא אתתקפת פי' ארץ שלנו שמתחזקת ומקבלת השפע מלמעלה וז"ש וכל חירו אשתכחת בה:

4 דהא כדין ארעא וכו' היא המלכות שמתקשטת במעשה התחתונים ולעילדקאמר ארעא אתתקפת מוכרח שהיא ארץ שלנו ולא המ' דהא קאמר עלה בגין דשכינתא שריא על ארעא ש"מ דארעא אתתקפת היא ארץ שלנו:

1 פורפיר' דיליה פי' המלכות פקיד ליה מאינון יומין קדמאי וכו' פי' צוה א"ס ב"ה שתהיה יניקתה והתגדלתה מו"ק דזעיר:

2 איהי יקרא דיליה ותוקפא דיליה פי' המ' מלבשת לזעיר מהחזה ולמטה והיא מכסה אותו וסוד הלבוש נקרא יקר כי תרגום כבוד יקר ור"י קרי למאני מכבדותי' וסוד התיקון הוא הלבוש כנודע וז"ש יקרא דיליה ותיקונא דיליה. והרמ"ז כתב וז"ל כיון דכתיב ותשחת וכו' שממנו נודע שעשו כל עון חמור שכן השחתה כוללת כל מין עון חמור א"כ למה אמר לפני האלהים משמע שהם לא היו מכירים בעונתם כי אם ה' לבדו וא"כ לא היתה השחתה גמורה אלא כיון וכו' ירצה שאמרו לפני האלהים הוא הוא עצם ההשחתה וזה שיש טפשים שחושבים להסתתר מלפניו יתברך ובמחשך מעשיהם אבל אלו היה חוטאים בפרסום וזהו לפני האלהים לחלל שמו ברבים. ולפי הסוד נקדים ג' הקדמות א' מ"ש בענין ד' חלוקי כפרה בס' נגיד ומצוה שכל א' מאותם ד' עונות פוגם בעולם א' ממטה למעלה עד שעון חלול ה' פוגם במ' דאצילו' והקדמה ב' ק"ך צרופי אלהים הם מזעיר דבריאה ולמטה דהיינו מהיכל הרצון שה"ס זעיר דבריאה הכולל ו' היכלות כנודע. הקדמה ג' שכסא הכבוד דבריאה הוא סוד מלכות דאצילות המקננת שם כמ"ש בדרוש מיעוט הירח בס' א"ח:

3 ונראה שלכן האריך להם ה' עד ק"ך שנה שהמתין להם עד שפגמו בכל ק"ך צירופי אלהים והגיעו עד מדת האצילו' בחילול ה'. וידוע שק"ך צירופים הם ה' מדרגות. כי כ"ד צירופים מתחילים מאל"ף וכו' והגיע פגמם עד המדרגה העליונה של שם אלהים. וז"ש לפני האלהים לפני ולפנים. ולפי' רבי יהודה הפ' מורה גודל חטאם יתר על האמור וז"ש כיון דעבדו חוביהון באתגלייא וכו' שהיו מכוונים לחטוא במקום מפורסם בקהל כדין לפני האלהים כתיב. פי' מה שלא נכתב למעלה:

4 אנא איפכא אמרי כוונתו שאין זה סיום העונות אלא שבדרך כלל הודיע סדר עונם מתחילה ועד סוף והתחילו בצינעא לדחוק רגלי השכינה המצוייה בעו"הז ומתפשטת בכל מקום. ולעומת כן אמר אנא איפכא אמרי. ירצה שרבי יהודה פירש לפני המעלה העליונה של שם אלהים ור' יוסי מפרשו על היותר התחתונה והיא מ' שבמ' דעשייה. וזהו ותשחת הארץ זו התחתונה. לפני האלהים המתפשט בה ולא לפני בני נשא ולבסוף עבדו:

5 באתגלייא הה"ד ותמלא וכו' ותרי גווני אמר קרא בסתר ובגלוי לכן כפל ותמלא הארץ חמס בגלוי כמו ויחמוס כגן דלדידך קשה למה פרט החמס והלא הכל נכלל בו תשחת. ולדידי ניחא שהכוונה שחטאו גם בגלוי ואין עוד תקוה שישובו:

6 מיומא דעבר אדם ק' הלא בכל פ' בראשית לא נק' בשם בני אדם רק האדם ונראה דקאי דווק א ע"פ זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם ור"ל ביום ברוא אדם באותו יום ממש דעבר על פקודא דמאריה. מאז נתייחסו כל באי עולם אליו בכללו': ולא שנק' כך ממש בשם בני אדם כי זה אינו אלא ממש כשל נח שלא כתוב בכל מקום בני נח על בני העולם. אלא תולדות נח ותולדות בני נח ובזה תדייק פי' הה"גה של הרב שהגיה בני עלמא. כלומר סתמם נקראים בני האדם ר"ל תולדות אדם שכך מייחסם הכתוב כמו תולדות נח אלה פסל את הראשונים מכאן ואילך הם תולדות נח איש צדיק תמים שקיים העולם. ולא כאדם דאעבר לון מעלמא פירוש מעולם הקדושה והפילם תוך הקליפה והוכרחו למות להתקן:

7 אלו אפיק אדם וכו' פירוש אילו היה ממתין להזדווג עד שבת שאז היו העולמות נכללים באימא והוה ממשיך הנשמות מא"וא עץ החיים ואז כבר היה מתבטל הרע מעץ הדעת והיה כולו טוב: ולא אתחשך נהורא שהיו ז"ון פנים בפנים בכל קומתם הגדולה: פורפירא דיליה ה"ס מלבוש גי' חשמ"ל השומר את הקדושה שלא תהנה משם קליפת נוגה הסובבת החשמ"ל כמ"ש בשער הקליפות בדף פ"ג ושהוא גי' ו"פ ס"ג והם ימי קדם ר"ל ו"ק דנה"י דאימא והם עילאי על ימי בראשית. ואיתא שם בשער הנז' ששרשם מג' אלהי"ם גי' רנ"ח ועם ק"ך צירופים גי' חש"מל:

8 וביומא דאתחרב בי מקדשא וכו' בצע ליה ודרך אותה קריעה יצא אור לחיצונים וניתן להם כח לשלוט בבה"מק: יקרא דילי': שבו מתככד לעיני החיצונים. ותיקונא דיליה שלא ישלטו זרים בקודש:

9 ת"ח מן וכו' נראה שהטעם לזה מפני שמעולם לא היה העולם מתוקן ולא היתה הקדושה נבדלת בעצם מן הקליפה שלא היה בא לחוץ שום ניצוץ מהקדושה שלא היה אפי' שום נקב קטן במלבוש העליון מרוב השגחת הקדושה עליו והיינו דהוה מסתכל ביה לשומרו בל יקרב זר אליו להתחכך בו ע"ד שעושים לת"ח הני מאני דרבנן דבלו מנייהו הוי:

10 אבל בזמנא אחרא וכו' מפני שהרשעים גורמים קושי הדינים וריבוי הסיגים ומונעים שלימות הזווג העליון שעניינו ביסום הגבורות שהיא השמחה השלימה בסוד יי"ן המשמח הה"ד ובאבוד רשעים רנה. פירוש בטוב צדיקים תעלוז קריה ויש שמחה וזווג וכן ובאבוד רשעים רנה למעלה כי באדם יש כח יפה לעילוי מ"ן שהוא מציאות השמחה והרנה שסגולתה התעלות התחתוני' לעליוני' והגבורות מתבסמות. ולכן אחר עבור המבול נאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ רוח תנחומין. ומיד וירח ה' את ריח הניחוח וידוע שכל סוד ריח הוא המתקת חרי אף. ואחרון חביב כריתת ברית הקשת. שכל סודו מיתוק הדינין והקמת הברית. וכן בכל דרא: לא כשהפגם כולל כבזמן המבול אלא אפי' בשאר דורות שהוא פרטי באומה א' יש חדוה לפניו ית' ונוסף תושבחתא מהנותרי' שמשבחי' ברוך המקום שעקרם. וגם יראו ויקחו מוסר להוסיף מעשים טובים:

11 אלא חדו בשעתא וכו' כשאבד זכרם והשר שלהם מלמעלה. כמ"ש ובאבוד רשעים רנה. ולא אמר וברעת רשעים כמ"ש בטוב צדיקים דבר והופכו שדוקא באבוד רשעים איבוד גמור אז רנה:

12 והני מילי וכו' כשהגיע זמן שהאריך להם ולא שבו כמ"ש לקמן דף קנ"א וז"ל לא עביד קב"ה דינא בחייבייא עד דאשתנים חובייהו שלא יהיה שום מלמד זכות וכל המדות יסכימו בדין:

13 בגין דמשתתפי וכו' שבזה גורמים לישראל שהם מהפנימיות להתבטל מתורה ומע"ט ודין הוא שיתבטלו מפניהם או"ה שהם מהחצוניות ר"ל שיש להם אחיזה בחיצוניות:

14 ארבעים יכנו נגד מ' יום ר' יהודה לטעמיה דס"ל בפ"ג דמכות ארבעים שלימות הוא לוקה ורבנן ס"ל ט"ל נגד ד' מילויי הוי"ה עס"מב שיש בהם ט"ל אותיות. וג' אלהים שהם ג' דיינים יש במילויי' ג"פ י"ג אותיות הם ט"ל: וסוד ההכאות לגילוי החסדי' כמ"ש הרב ז"ל ור' יהודה סבר שבעת רצון יש א' בתוך וא"ו של שם ב"ן והו"ל מ' אותיות. וכשתחלק עשרה אותיות אלו של שם ב"ן בפרצוף רחל תהיה אות א' הנזכר שביעית יו"ד ה"ה ו"או ובערך כת"בד חג"ת תבוא האלף הנזכר בת"ת שהוא אמצע הגוף: ולכן היתירה היה לוקה בין כתיפיו. ולפי סוד ג' אלהים הם כח"ב שלה האל"ף היתירה היא כנגד הדעת שלה ששם מתקבצות כל הגבורות ונכללות כאחד עכ"ל הרמ"ז:

1 בגין דמיין עילאין ומיין תתאין לא אתחברו כדקא יאות מה אינון חבילו אורחייהו כגוונא דא מיין דכורין ונוקבין לא אתחברו גרסינן וכן נמצא בזוהר מוגה: ופירושו שאם הם לא היו משחיתים זרעם והיו מזדווגים בהיתר עם נשותיהם אזי גם למעלה יתחברו זו"ן והזעיר מוריד מ"ד שהם ה' חסדים והמלכות מעלה מ"ן שהם ה' גבורות: אבל כיון שהשחיתו דרכם גם למעלה גרמו פירוד ח"ו ולכך נידונו במים. ומיין הוו רתיחין פי' מים התחתונים וטעם הדבר לפי שהמיין תתאין הם ה' גבורות שהם אש ולכך היו חמין אבל מיין עילאין שם ה' חסדים ולכך המי' שירדו מלמעלה לארץ היו צוננים:

2 ונפקו תרין או ג' בנין וכו' יובן במ"ש הרב כי ג' גווני הקשת הם ג' בני נח היוצאים מן התיבה והם ג' מדות חג"ת שמהם מקבלת המלכות טיפה העליונה עכ"ל: ופירושו שח"גת נעשו חב"ד ומשם מהמוחין באה הטיפה כמ"ש הרב בואנחנו עמך בני בריתך פירוש בני היסוד שמושך הטיפה מאברהם יצחק ויעקב וזהו בני אברהם אוהביך והם חג"ת שנעשו חב"ד והם כלי המוחין שמשם באה הטיפה עכ"ל ובזה יובן לשון זה נח הוא היסוד וג' בניו שם חם ויפת הם חג"ת שנעשו חב"ד וכמו שיסוד העליון מושך הטיפה מח"גת למ'. כן נח המשיך נשמות בניו שהם מח"גת בעו"הז והנה שם הוא מחסד וז"ש דא זכאה. וחם הוא מגבורה ונודע כי הסיגים יוצאים מהגבורות בסוד מקום המשפט שמה הרשע ולכן חם שלטה בו הקליפה ונעשה רשע ועליו אמר ודא חייבא. ויפת הוא מת"ת וז"ש ודא בינוני. ה"נ ג' קטרי דרוחא פירוש מפרש נמי שם חם ויפת על נר"ן. שם היא הנשמה יפת רוח חם הוא הנפש מעשייה ששם מדור הקליפות:

3 נשמתא נפקת פירוש הנשמה יצאה מבריאה שרומזת לבינה כנודע ואעיל בין טורי פרודא פירוש שירדה ליצירה ששם הפירוד שהם הקליפות יותר מבריאה כנודע ואתחבר רוחא בנשמתא ר"ל שנתלבשה הנשמה שבאה מבריאה ברוח שהוא ביצירה בירידתה שם:

4 נחית לתתא פי' ירדה לעשייה אתחבר נפש ברוח פי' הנשמה כבר נתלבשה ברוח ואינו נראה רק הרוח וכשירדה לעשייה נתלבש הרוח בנפש והנשמה בתוך כולם:

5 תוספתא חד דכלילא בתרי פירוש הנשמה שמתלבשת תוך הרוח ונפש ובמעשיהם הרעים דוחים אותה. חד אומנא דאומנא היא הנשמה שהיא מבינה הנק' אומנא ג"כ ורווחין לה שעתא ופלגא. ז"ל הרב בסה"כ מ"ש בזוהר בענין הקדיש דרווחין להו לרשיעייא שעתא ופלגא בגיהנם והק' הוא ז"ל שא"כ בי"ו קדישים יורווחו כל היום שהוא כ"ד שעות: ותירץ שז' מדורין יש בגיהנם והתחתון הוא כפול ונק' ארץ עיפתה ונמצא שהם ח' והשנה היא י"ב חדשי' לח' מדורין דגיהנם וכל אחד כנגד חדש וחצי ולמדור התחתון יורדים אותם שאין חוששי' לענות אמן. ומהדין שנידונים בזה המדור נמלטים בזכות עניית הקדיש ולא משאר הדיני' שבשאר המדורות שא"כ אין גיהנם עכ"ל:

1 דנחית לאבדון לא סלקין ליה לעלמין כתב הרב כי שאול הוא יסוד דנוקבא דקליפ' ואבדון היא מ' דנוקבא דקליפה עכ"ל:

2 תרין קיצין אינון חד לימינא וחד לשמאלא פי' קץ הימין היא מ' ונק' קץ לפי שהיא סוף הספירות. ועוד הרב נתן טעם אחר בספר הדרושים לפי שזעיר יש בו ט' ספירות כנודע שהמ' משלימתו לעשר. והמ' יש בה עשרה ספי' עם ט' דזעיר הם י"ט ספי' כל אחד כלולה מעשר הם ק"ץ. והמ' מקבלת גם מט' ספי' דזעיר לכך נקרא קץ. קץ שם לחשך היא לילית שהיא סוף הקליפה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים והיא מסוספיתא דחשך שהם הגבורות וז"ש קץ שם לחשך ר"ל קץ שם אותה מחשך. א"נ קץ שהיא לילית שם אותה רצועה לחשך שהם הגבורות שברצועה זו מכים הגבורות לרשעים:

3 והרמ"ז כתב וז"ל נודע שאותיות כמנ"פץ הם נגד ה' גבורות והם ב' בחינות מ"ן צפ"ך מ"ן הם גבורות הראשונות צפ"ך הם ג' גבורות אחרוניות והם גי' קץ וכשאלו ג' גבורות מתמתקות אז ה"ס החיים והטוב ולכן יוסף חי עלמין הוא בסוד ו' הויו"ת ג' חסדים הממתקים ג' גבורות. וזהו קץ הימין סוד קץ חי כמ"ש בל"ת בפרשת לך לך והנה קץ הימין גי' אלה"ים דיו"דין עם ה' אותיות שה"ס דין ממותק אמנם כשאינם ממותקות אז רגליה יורדות מות קץ הימים גי' צר"ה שהוא אלהים דההי"ן היא המדרגה התחתונה שהיא בהוד ונהפך דוה. ור"ת קץ שם לחשך גי' ת"ל שהם ה' פעמים אלהים ה' גבורות. וכשהם כפולות לפעול הדין אז ולכל תכלית שעולה ב"פ ת"ל ואז אופל וצלמות שהם זו"ן דקליפה מתחזקים:

4 ויש מפרשים מילוי כל בשר כ"ף למ"ד בי"ת שי"ן ר"ש המילוי עולה תת"צד גימ' חש"ך צלמ"ות וזהו קץ כל בשר פירוש אותיות אחרונות דהיינו המילוי של תיבות כל בשר בא לפני ודאי. הנה שם אלהים האמור כאן ה"ס מדות המ' בהיות הגבורות שלה חזקות וחסר מיתוק ג' גבורות המתמתקו' בג' חסדים בתוך יסוד בסוד יוסף והם ג' בני נח כמ"ש הרב בסוד הקשת. ולכן אמרה מלכות ליסוד שאין תקנה שהוא יכול להעמיד העולם כי חזק כח הקליפה כ"כ עד שקץ כל בשר שעולה צפ"ך ג' גבורות אחרונות בלי מיתוק שמסוספיתא דילהון יונקת לילית והיא צרתה. בא לפני ודאי כי נודע שבהתגבר מאד החיצוני' בר מינן יש להם כח ליהנות מיסודה מהפנימיות. וז"ש בא לפני ודאי. פירוש לפנימיות שלי. והטעם בגין דאינון גרמו:

5 והענין שכל עצם הס"א הוא בנשמות הנעשקות בתוכה שלכן צריכה ההשגחה העליונה לקיים אותם באור הקדושה ואז הקליפה מחשבת עצמה כמדת הקדש:

6 והנה ר' יהודה רצה לפרש ענין ב' הקיצין ההפכיים הם ב' מלכיות דקדושה ודמסאבא ג"ע שהוא לימין וגיהנם שהוא לשמאל כמ"ש בדרוש ציור העולמות. תרין ארחין זה לימין וזה לשמאל ובמקום שעולמות הקדושה שבימין נגמרים שם הוא קץ הימים ששם האור כלה ואין עוד ימים כי אם לילות:

7 מאן הוא חוקר: אמאן קאי הוא ומפרש דמוסב אל קץ החשך הנזכר היא הקליפה שאין כוונתה אלא לכלות הכל בחושבה שבזה יגדל כחה בנשמות שירדו בתוכה ויהיו לה ח"ו כעין הקדושה שהנשמות הן מ"ן לעורר הזווגים כן היא מגמתה שע"יכ יתחברו אופל וצלמות שהם ז"ון דקליפה:

8 מחשיך אפיהון דברייתא הוא אור הצלם המאיר הפנים ובמותם מסתלק ונשארו חשוכים. קץ לימינא כדאמרן. פי' צד הקדושה שהוא בכל צד הימין עד סופו:

1 לאן אתר וכו': נסתפק במלה זו שמא יצטרך לשוב להתגלגל עוד אתר מותו להשלים תיקונו א"ל ותנוח שלא תוסיף עוד להטלטל אלא תנוח כמ"ש הרב בס' הגלגולים שכל אותם החכמי' שאמרו בהם נח נפשיה ר"ל שלא יצטרך לבוא לעו"הז עוד. בזמנא דיקומון מעפרא כתב הרב בספר הגלגולים שפעמים תשוב הנפש להתגלגל בגוף שני להשלמת הגוף הראשון שהוא עיקר מפני שהרבה לסגל תורה ומע"ט אלא שחסר לו איזה דבר וכמ"ש ברב ששת שהיה גלגול של בבא בן בוטא בבא באת"בש ששת והוא היה אומר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי מפני שהיה יודע שגוף בבא בן בוטא הוא העיקר. ובענין זה היה מסתפק דניאל אם קדמהו אחר שיהיה עיקר ושאל אם הוא עצמו יקום בין החיים ושלו יהיו כל מעשיו ותורתו. ולזה השיבו ותעמוד אתה בעצמך:

2 חזר דנסתפק לא ידענא וכו' שהרבה אין להם זכות לעמוד בתחיה וצריכים לסיוע הצדיקים ע"ד מוריד שאול ויעל ושאל שמא יקום עם החייבים לידון עד שיהיו דיראון ויאמרו הצדיקים די ראייה זו ואז תהיה להם מנוחה ע"י סיוע מהצדיקים. ולזה השיבו לגורלך חבלך בנעימים עם הצדיקים ונודע שהוא היה מושרש בקדושת העשייה שסודו מאור המלכות ושמו דניאל שהוא אל אדנ"י המאיר בעשייה ונודע שמ' דאצילות מקננת שם ואיהי בהוד וע"כ אמר דניאל בעת צרתו והודי נהפך עלי למשחית הוד נעשה דוה ונודע שבמדת הוד מאיר שם ה' דאבגית"ץ שהוא חק"ב טנ"ע גי' גור"ל וז"ש לגורלך פי' אתה אדוק ומושרש בגורלך שהוא הוד. וענין הגורל רמז למקום שנפלו חבלו ברדת הנשמות מאדה"ר שזו נפלה במקום אחד וזו נפלה במקום אחר:

3 הא אמרת ואתה לך לקץ ירצה כי במלת קץ נרמזו כל הגמולים טובים שתגמלני שאנוח ולא אשוב להתגלגל ושבפטירתי אתן קץ לביאת העוה"ז ושיהיה לי תקוה ואחרית בזמן התחיה ושלא אזוז מגורלי שהוא הוד דקדושה שהיא ממש המדרגה האחרונה. אבל מ"מ מסופק אני שמא מייתור מלת לקץ לאיזה קץ הוא אם לג"ע או לגיהנם להתברר מאיזה פגם א"ל לקץ הימין ה"ס מ' דקדושה כנ"ל שהיא סוף לימין וראש לשמאל אשר תחתיה שהיא הס"א וגם הוא סוף למ"ד וראש למ"ן: משא"כ בקץ השמאל שאין עוד עולם אחר תחתיו והוא קץ ימים וכולו חושך. וגם לענין התחיה א"ש רמז קץ הימין שאז תגמר ממשלת החסדים ותתחיל הנהגת הגבורות וזהו קץ הימין החסדים שהם בימין. אוף הכי דוד שגם הוא סודו מהמ' ועוד שנפשו לא היו לה חיים לכן גם הוא נסתפק עכ"ל הרמ"ז:

4 ברתיה דאברהם אבינו ופי' בת גלים כמש"רזל בת גולים שאברהם היה גר בארץ א"נ מה גל זה מסויים בים כך אברהם מסויים בעולם:

5 כדכתיב גל נעול כאלו אמר דבר אחר ופירוש הפ' בת שיסוד דידה נקרא גל נעול מהחיצונים גלים אינון נהורין פי' ג' הוא זה ומפרש גלים הם ו"ק דזעיר שמשפיעים למ' בת גלים בת שמקבלת מגלים. או משום דכתיב ליש גבור בבהמה או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף וכולא איהו ליש גבור בשעתא דמקבלא גבורה תתאה מגבורה עילאה. ליש אובד מבלי טרף דא איהו בשעתא דאינון נחלין וכו' גרסי'. ופי' לישה מורה על המ' כשאין לה שפע כ"כ והיא תשושת כח כנקבה. וכשנקראת ליש יש בה לטובה ויש בה להפך ח"ו לטובה ליש גבור בבהמה דהיינו המ' שנקרא ליש מקבלת שפע מגבורה וזהו ליש גבור. ונלע"ד טעם שנקרא המ' ליש שהוא גי' ש"ם והוא שם ב"ן ורפ"ח ניצוצות שיש במלכות כמ"ש בכוונת שמע שם ע'. ולהיפך הוא ליש אובד מבלי טרף:

1 ברזא דשמא קדישא באינון ד' מינין שבלולב כתב הרב בספר הכוונות כי הדס רומז ליו"ד דהוי"ה ויו"ד במילואה ג' אותיות נגד ג' הדסים. ערבה רומז לה' ראשונה ובמילואה יש בה ב' אותיות נגד ב' ערבות הלולב רומז לו' ולפי שהלולב רומז לדעת ויסוד לכך ו' ו' במילוי. ההי"ן יש בה ב' ווי"ן. אתרוג רומז לה' אחרונה שהיא עטרת היסוד דזעיר ואינה נוקבא דזעיר אלא עטרת יסודו היא האתרוג:

2 לרצויי ליה לקב"ה עלייהו פירוש זהו שאמר לעיל דכולהו אתיין לרצויי על מייא הם ע' שרים שנקראים מים הזדונים:

1 בר"ה אתערותא קדמאה איהו בעלמא וכ' הרב בספר הכוונות ענין ר"ה הוא להיות שכל הדברים חוזרים בכל שנה למציאותם הראשון והנה תחלת הבריאה יצאו זו"ן אחור באחור ד"ו פרצופי' ואח"כ ננסרו וחזרו כנים בפנים והנה בר"ה נברא העולם לכן אירע בימים אלו דוגמת מה שאירע בבריאת העולם והוא כי עתה חוזרים אחור באחור וצריכים נסירה וחזרה פב"פ. ומר"ה עד יוה"כ ה"ס שמאלו תחת לראשי שה"ס הנסירות שננסר ספירה אחת בכל יום וביוה"ך האירו ונמתקו הדינים ההם ע"י ה' גבורו' קדושות דאימא. ובחג הסוכות וימינו תחבקני ובשמיני עצרת היה הזווג עכ"ל וז"ש בר"ה אתערותא וכו' שהמ? היא אז כמו בבריאת העולם שהיתה אחב"א ואח"כ ננסרה וחזרה לפנים ובכל ר"ה נעשה ענין זה. ומפרש ואזיל מאי אתערותא קדמאה דא בי דינא דלתתא וכו' פירוש לפי שבימים אלו המלכו' מקבלת הדינים והנסירה מזעיר מר"ה עד יוה"כ והיא דינא קשיא בלי מיתוק לכן דנה בימים אלו העולם וז"ש וקב"ה שהיא המ' יתיב בדינא על וכו':

2 עד יוה"כ נהרין אנפהא כמש"ל בשם הרב שביוה"כ נמתקו הדינים והאירו ע"י ה' גבורות דאימא ושעיר דא כההוא שעיר דר"ח דאתעסק ביה ונהירו אנפהא כך בר"ה גרסינן:

3 א"ל כד סיהרא וכו' פירוש הוא הסוד שלא רצה לגלות להם מתחלה ואחר שידע מעלתם גילה להם הסוד:

4 דיוקנא שייפי דאדם הם רמ"ח איברים דזעיר ה"נ אית רזא דדיוקנא ותיקונא דנוקבא פי' הם רמ"ח איברים דמלכות וכלא פריש בגוון ה"נ אית לתתא רזא ותיקונא דאדם תתאה גרסי' וכן נמצא בזוהר מדוייק ופירושו כמו שיש זו"ן דקדושה כך בקליפה אית זו"ן:

5 נחש איהו דרועא שמאלא פירוש לילית נקרא נחש וקרי לה דרועא שמאלא לפי שהיא מסיגי הגבורות ויש בה סיגים הרבה יותר מדוכרא דקליפה כנודע:

6 מאן דרכיב בה פירוש ס"מ הרוכב עליה וקרבא לגבי דסיהרא פי' ליינק מהקדושה ומשיך לה בינייהו דקוטפא פי' ס"מ הנזכר מושך לנחש הנזכר בינייהו דקוטפא בין ההתדבקות שיש למ' למעלה ר"ל להפסיק הזווג ונרגן מפריד אלוף ח"ו: כד מטו לחג מתערי סנורא דימינא כמש"ל בשם הרב שבחג מקבלת המ' חסדים פנימיים ומקיפים דזעיר ע"י הלולב ומקיפים דאימא ע"י הסוכה וז"ש סטרא דימינא:

1 וה' באתגלייא פי' כשנזכר וה' כגון בסדום אעפ"י שיהיה האדם באתגלייא לא יירא משום נזק אבל במבול שנזכר אלהים בעי סתימו שיסתיר האדם עצמו כמו נח: ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא ז"ל הרב בספר הדרושים וישב יהו"ה מלך לעולם ר"ת פ"ו לרמוז שהוי"ה שהוא רחמים ישב ולא היה רק אלהים שהוא דין וכו' ישב בלחודוי דלא אתי עם דינא:

1 אר"ש ארימית ידא בצלותין לעילא וכו' לשון זה הובא בסוף פרשת פקודי ושם בהגהות הרח"ו ז"ל פירש אותו ונעתיק לשונו ומה שלא פירש נרחיב ביאורו בס"ד. דכד רעותא כתב שם א"ס ב"ה ונל"עד שלכן כפל לשונו עילאה לעילא לעילא לרמוז שא"ס ב"ה הוא עילאה ע"ג אדם קדמון לעילא ע"ג עתיק לעילא ע"ג אריך שהם הפרצופים הנעלמים וא"ס ב"ה נעלם ועליון מהכל: קיימא על ההוא רעותא כתב שם האציל את אדם קדמון:

2 דלא אתיידע נכתב בצדו עתיק ונלע"ד לפי זה מ"ש ולא אתפס הוא אריך ומ"ש רישא דסתים יתיר לעילא הוא א"ק מדקאמר אח"כ וההוא לישא וכו' ונכתב בצדו מהרב הנז' הוא א"ק ש"מ רישא דסתים הוא א"ק ואע"פי שהזכירו תחלה דקאמר קיימא על ההוא רעותא. כיון שהפסיק בתיבת דלא אתיידע שהוא עתיק דלא אתפס שהוא אריך חזר לא"ק הנז' לפרש סדר האצילו':

3 וההוא רישא אפיק מאי דאפיק ולא ידיע נ"ב וא"ק הוציא את רישא דלא אתיידע ונלע"ד מ"ש ונהיר מה דנהיר הוא אריך שע"י א"ק נתקנו עתיק ואריך. ומ"ש כולא בסתימו ר"ל אע"פי שאדם קדמון התחיל לגלות הפרצופים הנזכרים אפ"ה כולם סתומים: רעו דמחשבה עילאה נ"ב היינו רישא דלא אתיידע הנזכר כאן:

4 למרדף אבתריה נ"ב דא"ק: חד פריסו אתפרס נ"ב היינו פרסא שבתוך א"ק שמשם התחיל רד"לא: ברדיפו דההוא מחשבה עילאה נ"ב שהשפעת ומרוצה רדל"א: מטי ולא מטי עד ההוא פרסא היינו פרסא דבגו רדל"א גופיה:

5 וכדין ההוא מחשבה עילאה פי' עתיק נהר בנהירו סתים פירוש בנוקביה דעתיק הנק' ג"כ דלא אתיידע הוא מאיר בנוקביה בהארת יסוד ועטרת היסוד דא"ק שבו וז"ש סתים דלא ידיע:

6 והאי מחשבה לא ידע פירוש כי עתיק בעצמו אינו משיגו כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע היינו אריך היוצא מהארת רדל"א: בנהירו דפרסא היינו חכמה סתימאה מקבלת משלשה אורות דנהיר ממה דלא ידיע נגד א"ק ולא אתיידע נגד רדל"א ולא אתגלייא נגד כתר עליון. וכדין האי נהירו דמחשבה אריך. בטש בנהירו דפרסא היינו מוחא סתימאה. רעותא דכל תשע נהורין היינו התשע מקוריות:

7 דקיימי כולהו במחשבה פירוש מוחא סתימאה דאיהי חד מינייהו בחושבנא המשלמת לעשרה. כולהו למרדף אבתרייהו של היכלין הפנימיים בשעתא דקיימי ההיכלין הפנימיים:

8 במחשבה מוחא סתימאה אלין לאו קיימי אחר שאינם מושגים אמר שגם הם אינם מושיגים לדעת. לאו ברעותא ולאו במחשבה עילאה נלע"ד רעותא הוא אריך מחשבה עילאה עתיק וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עילאה רדל"א. ולתתא כולהו איקרון א"ס היינו אריך שגם הוא נקרא א"ס. עד הכא מטון נהורין כי האצילו' התחיל מאבא. כד נהיר מחשבה אבא ונהיר מאן דנהיר זעיר. ואעיל דא בדא אבא באימא. ומחשבה אתעטר בא"ס אבא מקבל מחכמה סתימאה:

9 ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עילאה דלא ידע איקרי א"ס נלע"ד ההוא נהירו הוא א"ק שממנו נהיר עתיק שנק' מחשבה עילאה ומ"ש איקרי א"ס כי א"ס בעצם הוא א"ק אבל עתיק ואריך נקראים א"ס בהשאלה.

10 ונהיר למאן דנהיר לעתיקא קדישא ולחכמה סתימאה ועל דא כולא קאים הכל קיים על מוחא סתימאה כי הוא מחיה את כולם:

11 כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר כי בשר סומקא הוא משמות אלהים כנודע ע"כ הגהות הרח"ו בלשון זה מה שחידשנו כתבנו בלשון נלע"ד ומה שהוא סתם הוא מהר"חו זל"הה:

1 אני כרסייא למה דלעילא וכו' כתב בס' ערוגת הבושם על פסוק שחורה אני שיובן במ"ש בלק"ת על פסוק אנכי כי חיצוניות השכינה נקרא אני והחיצוניות הנזכר שהוא בגלות הוא הנקרא אני וסי' ואני בתוך הגולה. וז"ש הזוהר אני כרסייא למה דלעילא כי החיצוניית הוא מרכבה לאורות הפנימיות. והטעם שנק' אני כי שם ב"ן עם ט' אותיותיו גי' אנ"י ולזה קורא הזוהר אור מלובש בחשך מפני כי שם ב"ן הוא דין לפי ששרשו הוא מהמלכים הראשונים שהם דינים ובפרט מלכות שממנה דינים מתגלים שהוא חיצוניות שלה המכונה לחשך כמ"ש ולחשך קרא לילה וכו' ז"ש שחורה אני מצד הדינים שמבחוץ אבל מצד נקודת הפנימיות שהוא הכתר כ' של אנכי אני ונאוה וכו' ע"ש מ"ש באורך:

2 הכי אוליפנא וכו' זה שייך עם מ"ש ההוא יודאי משמיה דר' יצחק ב"ר יוסי מחוזאה וגם פתיחה זו אמרה ההוא יודאי משמו:

3 לאתר צרורא דחיי פירוש המלכות שצוררת אל חי שהוא היסוד בתוכה תמן מתזנן בזיהרא דאספקלריא דנהרא פירוש מתוך המלכות יונקים מהארת זעיר שיש שם במלכות. דנהיר מאתר עילאה דכולא פירוש בינה:

4 משה לא יכיל וכו' אלא כד אתלבש בלבושא אחרא ע' פ' בראשית דף י"ח שפירשנו ענין הענן שבו נתלבש משה ועלה להר:

1 חלוקא דרבנן ז"ל הרב בספר ק"י ענין חלוקא דרבנן ה"ס בחי' מוחין דיניקה דקטנות דאלהים אשר הוא חיצונייות כלי האמצעי כי הנשמות באות מן הפנימיות ולכן החיצוניות נעשה לבוש אל הנשמה הבאה מן הפנימיות ונמשך לה משם אל"וה שהוא כלי האמצעי של חסד זעיר כנזכר במ"א ונקרא כסותה כנז' בפרשת משפטים עכ"ל:

2 דאית מיין מתיקן וכו' כפל ג' לשונות מתיקן צלילן שלם יובן במ"ש הרב ז"ל כי ה' חסדים שורשם בדעת ואח"כ מתפשטי' בגוף ואח"כ כללותם ביסוד ונודע עוד שהחסדים נקראים מים ונכן נגד ה' חסדים שבשרשם בדעת אמר מיין מתיקן כי שם מתוקן ע"י המוחין שיש שם וכנגד התפשטותם בגוף כמים צלולים הניגרים אמר מיין צלילן וכנגד כללותם ביסוד שנקרא שלם אמר מיין שלם ולהיפך בקליפה:

1 למהוי את ברית בעלמא הוא כמו דבר אחר שמתחילה מפרש והקימותי את בריתי שה"ס הקמ' הברית בסוד זקיפת השרביט הוא ע"י הצדיקים ועכשיו מפרש והקימותי את בריתי אתך למהוי את ברית בעלמא ר"ל שיהיה נח במדרגת היסוד ואח"כ יכנס לתיבה:

2 ברית קיימא פירוש מלכות מלה היא המלכות שנקרא דבורים לדוכתיה הוא היסוד. דא הוא תקונא דמזבח פירוש י"ב אבנים הם י"ב בקר שתחת המלכות. ברית קיימא פירוש מלכות לאתריה פי' יסוד. ומה איהו שלום ופירוש הפ' הנני נותן לו את בריתי כאלו אמר הנני נותן לבריתי שהיא המלכות ומה אתן לה שלום שהוא יסוד להיותו מתחבר עמה תמיד:

1 אר"ש אמאי בכולהו וכו' ז"ל הרמ"ז ירצה שביאתו אל התיבה אינה כי אם הרחקת הנזק אבל בצאתו הבטיחו על הקרבת התועל' ויברך אלהים ויאמר אלהים זאת אות הברית וכו' והכל בשם אלהים:

2 שמא עילאה ה"ס דעת דזעיר ששם יסוד אימא שה"ס אמירם כנזכר בליקוטים פ' יתרו על פסוק כה תאמר רזא איהו פירוש הפ' מדבר בסוד המשכת השפע מן הדעת אל היסוד שהוא רזא משורש נח כידוע:

3 לקבלא אושפיזא פירוש שיפקח על צרכיה כיוסף בבית המצרי ונודע שבזמן המבול נפגמה המלכות תכלית הפגם עד שלא היה תיקון כי אם לשרש ולהרוס ממנה שרשי נשמות של כל אותו הדור וכל הנמצאים ב"ח וזש"ה והנני משחיתם את הארץ שארז"ל אפילו ג"ט של מחרישה פירוש רמז זה הוא מקום שחורש שם הזווג שלא היה מקום לזווג כלל ולכן נצטווה נח הצדיק לטרוח בכוונה במעשה התיבה לתקן יסוד המ' מחדש להיו' לו לחומה בהסתרו בתוכו. ואח"כ להשפיע בה שפע חדש לקייום העולם וז"ש לאעל' לתיבות' לאיתחברא בהדה שהם ב' עניינים האמורים ולהיות שזה חדוש גמור ולא כיתר ייחודי הצדיקים לכן הי' צריך לרשות בעלה דהיינו שהרשהו וכוננהו לעשות כל היחודים ולהמשיך כל השפע רב על התיבה וזהו בא אל התיבה ביאת ממש ונודע שעיקר בנין המ' הוא בדעתה ודעתה מכוון כנגד עטרת זעיר שהוא חצי יסוד וביסוד יש שד"י שבמילואו עולה תת"יד וחצי תת"ד גי' תב"ה ואמת אמרו בא אתה וכל ביתך לעומת בניו שסודם בנה"י כנודע ואח"כ האירו אורם בקייום העולם בסוד הקשת הנקרא או"ת שהוא חצי שד"י בבחינת עצמו של יסוד ובהם היתה הקמת הברית בסוד ותשב באיתן קשתו:

4 ולא הוה יאות וכו' הגם שאלהי"ם אמר לו כבר ובאת אל התיבה לא יאות לו אלא בכח שם הוי"ה שה"ס הדעת שבו שרש הו"ק שסודו זעיר בעלה ולכן היה בן ת"ר שנה בבואו לתיבה:

5 איקרי הכא ה' דייקא מלת איקרי שנודע שהמ' כשמאירה מזעיר נק' הוי"ה ע"ש והנה בכאן כל הפרשה עד ויאמר ה' לנח בא וכו' תמיד כתוב שם אלהים שסודו מדת המ' מצד הדין: ואח"כ ויאמר ה' היא מדת המ' מצד זעיר וז"ש איקרי ירצה מ' נקרא הכא באור הוי"ה הה"ד לבתר ויבוא נח ר"ל שכתב כך אחר אומרו ויעש נח ככל אשר צוהו ה' שה"ס זעיר: מאריה דביתא ולימוד דרך ארץ לב"ה ולאשה ולאורח שלא הכניס בניו אלא ברשות ודרך כללות אומר בסוד זה הדרך ארץ רומז שהצלת נח ובני ביתו היתה בהסכמת כל המדות העליונו' עד כאן לשון הרמ"ז זל"הה:

6 דא שאר ארעאן פי' חוצה לארץ ולפי דבר אחר שהארץ היא מ' ומלואה הם נשמות הצדיקים פי' תבל ויושבי בה הם בי"ע:

7 מאן הוא דא קב"ה פי' בינה אלין ז' עמודים פי' ז"ק דזעיר וקאי על ימים דקרא שהם ז' קצוות דזעיר אבל מלת נהרות לא פירשה ובפ' וארא דף כ"ג פירשה שאמר שם כי הוא על ימים יסדה אלין ז' עמודין דארעא סמיכא עלייהו ואינון ז' ימים. ועל נהרות יכוננה מאן אינון נהרות כד"א ונהר יוצא מעדן להשקו' את הגן ובג"כ ועל נהרות יכוננה ופי' שם בהגהות הרח"ו ז"ל הם הגבורות שיוצאים מפי היסוד ע"כ הרי מבואר דהאי דקאמר אנין שבעה עמודין וכו' קאי על ימים דקרא:

8 ואי תימא הא נח פי' וכיון שהוא צדיק היה לו להגין על כל העולם ותירץ דהו"ל לאגנא על גרמיה דיו להציל עצמו שלא היה צדיק גמור כמרע"ה ולגי' דהו"ל לאגנא על דריה הכי פירושו שהכל בכלל הקושייא שהו"ל להציל כל דורו ותירץ בדור הזה דייקא דמשמע לפי אותו הדור שהיו כולם רשעים נראה שהוא צדיק ולא בדורות אחרים:

1 דאברהם דאיהו ימינא וכו' ופירוש הכתוב כך מוליך הקב"ה לישראל בהשקט ושלוה בזכות ימין של משה שהוא אברהם שהוא זרוע ימין דזער ואיהו תפארת דמשה כי משה הוא זעיר ותפארת שלו הוא הימין שהוא אברהם וזהו זרוע תפארתו:

2 ויחל משה בעא רחמין וכו' ז"ל הרב בס' הליקוטים דע כי נח היה משה ולא התפלל על דורו ולכך נק' המבול על שמו ואף שלא התפלל עליהם בזכותו ותלה להם ק"ך שנה כמנין שנות משה כמ"ש בשגם והיו ימיו ק"ך שנה ולכן משה התפלל על דורו לתקן את אשר עוות בראשונה ולכן אמר מחיני נא לשון מיחוי כמו המבול וכל ימיו לא היו אלא בתפלה על הדור והנה ר"ת יהו"ק למבול ישב יל"י וס"ת הב"ל שהשם הזה מעלה ניצוצות הבל ואותם שחטאו בעגל פגמו בשם זה ואמרו עלה שור וז"ס ישראל לא ידע ר"ת יל"י עמי לא התבונן ר"ת על"ה עכ"ל ובזה יובן לשון זה למה היה משה משתדל להתפלל על ישראל:

3 רבי יצחק אמר כל זמנא וכו' גרסינן ול"ג ר' אלעזר שכבר הקשה קושיא זו לאביו ותרצה לו והכא מתרצה מעצמו כמי שלא שמעו מאביו ועוד תירוץ דהכא משינה מדלעיל ואי גרסינן ר"י ניחא שאחר שא"ר יהודה מאי הו"ל למיעבד וכו' אח"כ פתח ר' יצחק ואמר קושיא זו. קרבן לא מיקרב לשמא דאלהים אלא לשמא דה' קרבן לה'. בח"י בדף קע"ז את האלהים התהלך נח בא לתרץ מה שהקשו בזוהר דף ס"א דקרבנא דהקריב לבתר דיקריב ליה מן קדמת דנא דילמא ישכך רוגזא מעלמא. ועל כן כאשר סיפר בשבחו לאמר תמים היה בדורותיו. והיה לזרה מה שלא הקריב קרבנות על דורו לזה אמר את האלהים התהלך נח דכב"יכול ה' למבול ישב ושליט שמא דאלהים כמ"ש בזוהר פ' נח בדף ס"ד ע"ב וקרבן לא מיקרב וכו' ובפר' משפטים על פ' כי לא תח וץ זבח ואתנה וכי לא בעא קב"ה דיקרבון וכו'. וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דה' דהא לגבי דינא קשיא מדה"ד לא מקרבין קרבנא וז"ש ר"י בדף ס' מאי הו"ל למיעבד דהא חייבי עלמא הוו מרגיזין קמיה ואיהו יקריב קרבנא:

4 דכך הוא דינא וכו': פי' ובשביל שידונו דור המבול י"ב חודש ישב נח בתיבה י"ב חודש:

5 רבי יהודה אמר וכו' א"ל ר' יוסי בתרי דינין וכו' קשה דהכא משמע דר' יהודה לא היה יודע שבמבול היו ב' דינין מייא ואשא ולכך הקשה והכא מייא הוו אמאי י"ב ירחין. ובפ' וירא בדף ק"ז ע"ב אמר שר' יצחק הקשה לר"י ור' יהודה הוא שהשיב מייא קרירן נחתי מלעילא ומייא רתיחן סלקי מלתתא שהוא מייא ואשא וי"ל שאחר ששמע ר' יהודה תירוץ זה מר' יוסי קבלו ולכך כשהקשה לו ר' יצחק תירץ לו ר' יהודה כמו שקיבל מר' יוסי:

1 מן הארץ דייקא פי' ארץ ישראל שזוכים אליה שאר מתים להתגלגל גופם עד שם ואז יקבלו בה נשמתם ויחיו אבל אלו וימחו מן הארץ שאינם קמים בתחיה:

2 אפליגו קדמאי ע"ד פי' שיש סוברים שדור המבול יחיו והאמת הוא וימחו כמו ימחו מספר חיים שאינם חיים ור"ש חולק וס"ל דיקומון בדין וקשה דהכא ס"ל לר' אבא שדור המבול אינם קמים אפילו בדין ורבי שמעון הוא דס"ל דיקומון בדין ובפרשת וירא דף ק"ח ע"א אמר ר' אבא כולהו בני עלמא יקומון לדינא והתם קאי על דור המבול וסדום. וי"ל שאחר ששמע סברת ר"ש קיבלה ולכן בפרשת וירא אמר כסברת ר"ש דהכא:

1 חד חוטא חוט של חסד ולכך שכיך זעפיה ומ"ש לקמן וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא וכו' צריך לומר שהוא חוט אחר מצד הגבורות ויש בו קצת חסד כי שמאלא אתכליל בימינא ולכן אמר מסטרא דימינא וזה החוט שהוא דין מתערין גלגלוי דימא כד נחית לימא. אבל חוט שאמר ברישא הוא חסד גמור ולכך משיך גלגלוי ושכיך זעפיה:

1 אמאי כתיב אשה וכו' פי' למה אמר אשה שרומז על הנוקבא אש מיבעי ליה דהא אש בעי לאשתכחא תמן. ותירץ בשביל שלא לעשות פירוד בין זו"ן לכך כתיב אשה:

2 לשון אישים פי' אעפ"י שאז"ל הקרבן צריך להקריבו לשם אישים דכתיב אשה ולשם ניחוח דכתיב ניחוח אפ"ה דרשינן ליה נמי לשון אשה שרומז על מלכות. באתר דדכורא עבד ליה קב"ה פירוש זה טעם אחר למה הקריב עולה ולעיל תירץ בשביל שנח הרהר וכו' וכאן תירץ שנח הוא באתר דדכורא לכך הקריב עולה:

3 תננא ואשא מחוברים כחדא נראה מלשון זה שהגבורות שהולכים למלכות ומתעצמים בה נקראים תננא והגבורות שעדין בה בזעיר נקראים אשא וז"ש תננא ואשא מחוברי' כחדא שהם גבורות שבמ' עם גבורו' שבזעיר וז"ש לקמן אש נפיק מלגאו ואחיד במלה אחרא דלבר היא מלכו':

4 ואתאחדן דא בדא וכדין וכו' פי' אחר שנכנסו הגבורו' במ' אז תננא סליק ש"מ שהגבורו' אחר שנתעצמו במ' נקראים תננא וז"ש נמי לקמן דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט וכו' שר"ל שנתחברו גבורו' דמ' שנקראים תננא עם גבורו' דזעיר שנקראים אשא ונכנסו אצל המוח להתמתק:

5 ואתקריב כולא לגו מחשבה ואתעביד רעותא חדא כדי להבין לשון זה נקדים מ"ש הרב בס' הכוונו' וז"ל והנה סוד כוונות הריח הוא כי הדינים המתפשטים חוזרים להתמתק בשרשו ע"י הריח וכשהם מתקבצים ועולים דרך החוטם עד המוח כי שם הדעת ושם שרש הה' גבורו' שם הם מתקבצים ומתמתקים כנודע כי אין הדינים מתמתקים אלא בשורשם והנה הריח בעצמו קודם שיעלה לחוטם ה"ס דינים כי ה"ס אחוריים דאלהים גי' ר' וי"ג אותיות דמילוי אלהי"ם וה' אותיו' דפשוט הם י"ח הרי ג' בחינות אלהי"ם נקראים ריח ואחר שנכנסים בחוטם נקראים ניחוח כי כבר התחיל להתמתק וניחוח מלשון חן והנה ריח זה נכנס תוך שני נקבי החוטם וב"פ הבל גי' ניחח עם ב' כוללים וכבר ידעת כי חרון אף הוא אדרבה הוצאת הדינים מן האף ולחוץ אך הריח הוא התקמטות' תוך החוטם כנודע. אח"כ עובר הריח באמצע המצח כי החוטם עומד באמצע המצח והנה הדעת הוא ממש נגד המצח ולכן עולים שם הגבורו' כי שם הוא שורש הדינים ושם נקראי' אשה שהוא אלהים דיוד"ין גי' ש' וחמש אותיותיו הרי אשה. אח"כ עולים עד המוחין עצמם ומגיעים שם באותם שני הבלים הנקראים ניחח ומגיעים עד המוחין שהם ד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם כלולים בארבע אותיו' הוי"ה. והנה ניחוח גי' למ"ד של ליהו"ה עם ב' כוללים והוי"ה עצמה היא המוחין הרי כי ליהו"ק הוא ניחח והמוחין ואז נמתקו עכ"ל הרב ובזה יובן מ"ש הזוהר וחוטמא אתכניש בההוא רוחא לגו לגו עד דאתאחיד כולא וכו' וכדין ריח ניחוח דנח רוגזא וכו' פי' לגו מחשבה הם המוחין שממתיקים הדינים ושאר המאמר מובן:

1 אזער לה לסיהרא וכו' כתב הרב בס' הליקוטים כי במיעוט הלבנה כשקטרגה ביום רביעי נסתלקו ט' ספי' ראשונו' ממנה והלכו לזעיר אבל בחטא אדה"ר נסתלקו ממנה והלכו לבנו' פרצוף לילית הרשעה בסוד אמלאה החרבה לא נתמלאת צור אלא מחורבנה של ירושלים שהיא המ' עכ"ל וז"ש קב"ה אזער לה לסיהרא היינו ביום ד' שקטרגה וניתנו ט' ספי' ראשונו' שלה לזעיר ובזה שלטא הקליפה כמ"ש ושלטא ההו' נחש. ומ"ש אבל בגין חובא דאדם אתלטייא פי' בחטא אדה"ר נעשה מט' ספי' שלה פרצוף לילית כמ"ש הרב ואמר אתלטייא בגין למילט עלמא שהוא פגם גדול יותר ממה שהיה בקיטרוג הלבנה וז"ש לעיל ההוא ינוקא דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא בחובא דאדם אתייהב רשו לשלטאה עלה ההוא חוייא בישא שר"ל שהמ' שנקראת ארעא אתלטייא ח"ו שנסתלקו ט' ספי' שלה וחוייא בישא שהיא לילית הרשעה שלטה שנבנה פרצופה והכל סובב על הקדמת הרב שזכרנו:

1 ר"ש פתח וכו' ד' חיון רברבן וכו' הם ארגמ"ן שביצירה דההיא רקיע מתתקנא עלייהו. פי' המסך שבין בריאה ליצירה והוא פרוס על החיות שביצירה:

2 אדם אנפי אריה פי' אע"פי שקראם הכתוב פני אריה פני שור פני נשר היינו הבטת אריה והבטת שור ונשר אבל פניהם כולם פני אדם כמ"ש הרח"ו ז"ל בהגהותיו פ' תזריע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ש כאן גליף בכולהו אדם אדם אנפי אריה וכו' שר"ל שאדם חקוק בכולם וכולם פניהם פני אדם:

3 והאי רקיע דאתרבע וכו' הוא המסך הנז' שתחתיו הם ד' חיות מרובעים א' בכל רוח ד' גוונין אתחזיין ביה ברקיע הנז':

4 גליפין בארבע פי' ד' אלו שביצירה חקוקים מד' שבבריאה שהם חג"תם דבריאה שהתחתון חקיקתו מן העליון ד' בד' גליפין פי' ארבע שבבריאה ג"כ חקוקים מד' שבאצילו' שהם חג"תם דאצילו' שהתחתון נחקק מן העליון:

5 רשימין טהירין וכו' פי' שכולם הם דקים ורוחניים ורשימין הם רשימו' דקות טהירין מורה על רוב זכותם כעצם השמים לטוהר. ואמר עילאין שבאצילו' ותתאין ג"כ כולם רשימין טהירין סלקין י"ב פי' כל א' עמו שנים הם י"ב:

6 ברית דקשת פי' ברית היא מ' ונקראת ג"כ קשת וכאלו אמר ברית שהיא קשת דאתכליל בצדיק פי' שהמ' נכללה ביסוד שנק' צדיק וברי' כמו המ' שנק' בשני שמות ברית וקשת כך היסוד נקרא בשני שמות צדיק וברית:

7 דא בדא פי' שנתחברה המ' עם היסוד בקשר אחד ושיעור פ' ותשב באיתן קשתו כמ"ש בפ' ויחי דף רמ"ז וז"ל קשתו דא קשת באיתן תוקפא אלביש' עילוי דלא אחלשת חילהא דהא ידעת דיוסף לא יסטי בההוא את קיימא דיליה עכ"ל: אנהירו בחמידו דכולא פי' שנמשך להם הארה מתרין דרועין דזעיר שבהם מתחזק יעקב שהוא הת"ת וזהו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב כמ"ש בפ' ויחי ששם ביאר הענין היטב. חיזו לכל חיזו פי' מ':

8 חיזו כחיזו טמירין פי' מראו' שבה כחיזו חג"ת שבזעיר שהם טמירין אבן השתיה פי' מ' דאצילו' ושיעור הכתוב וממעל לרקיע שהוא המסך שבין בריאה ליצירה הנז' וע"י אותו המסך יורד הארת הבריאה ליצירה ולכך אם עשאו בהוצא ודופנא שפיר דמי. כי אם לא יהיה המעקה והמסך אנו מפחדים שמא ירד אור הבריאה ליצירה ויקרא מיתה ח"ו כי כל דבר שיורד ממקומו אל עולם שתחתיו יקרא מיתה ולכן עתה שיש מסך אין האור נופל רק עוברת הארתו דרך המסך והמעקה ההוא והוא סוד דין המעקה כמ"ש באוצ"ח בדרוש המעקה ואמר הכתוב וממעל לרקיע שהוא המסך הנזכר והבריאה כולה כלולה ברקיע ההוא כי הכוונה כדי שיעבור אורה ליצירה דרך המסך ההוא:

9 כמראה אבן ספיר היא מ' דאצילות: ודמות כמראה אדם הוא זעיר דאצילות וקיימא עלה ק"ק בינה שנק' ק"ק עומד' על המ' ומשפעת בה ומתקנתה: חדוה דכל חדוואן הוא אריך שאו"א יש בהם הארות שנק' חדוואן שאין בהם דין ואריך נקרא חדוה דכל חדוואן:

10 טמירא סתימא פירוש אריך הנז' סתים חציו העליון באו"א וחציו התחתון בזו"ן סבתא דסבתין פירוש או"א נקראים זקנים שאין בהם דין ואריך נק' סבא דסבין. נהירו דקיק פירוש אבא שהוא יו"ד דשמא קדישא וגם הוא נקרא חדוה דכל חדוואן לגבי אימא וזו"ן. נהיר לימינא במשח רבות עילאה פי' אריך הצז' מאיר לקו ימיני דזעיר במשח רבות עילאה שהוא אבא שנקרא שמן:

11 ונהיר לשמאלא בחדוה דחמרא טב פי' מאיר ג"כ לקו שמאלי דזעיר בחדוה דחמרא שהיא אימא שנקרא יין טוב: וא"ת והלא בקו ימיני דזעיר יש בו מח חכמה דאבא ומח חכמה דאימא ובקו שמאלי יש בו בינה דאבא ובינה דאימא ולמה אמר נהיר לימינא במשח רבות וכו' דמשמע דאבא בקו ימיני דזעיר ואימא בקו שמאלי וי"ל שיובן במ"ש האריז"ל בספר הכוונה שאחר שנתערבו המוחין כך הם חכמה דאבא במקומה וחכמה דאימא נעשי' בינה דאבא. וכן בינה דאימא במקומה ובינה דאבא נעשי' חכמה דאימא נמצא כשנכנסו המוחין בזעיר נכנסו חכמה דאבא וחכמה דאימא שהיא בינה דאבא בקו ימיני דזעיר הרי שבקו ימיני דזעיר אין שם אלא הארות אבא וז"ש נהיר לימינא דמשח רבות שהוא אבא. ובקו שמאלי דזעיר נכנסו בו בינה דאימא ובינה דאבא שהיא חכמה דאימא נמצא שבקו שמאלי דזעיר אין שם אלא הארו' אימא וז"ש נהיר לשמאלא בחדווה וכו' שהיא בינה:

1 נהיר לאמצעיתא וכו' פירוש מאיר לקו אמצעי דזעיר מהארת הדעת שיש בו חו"ג שהם תרין סטרין רוח אתער פירוש זעיר מתעורר להזדווג:

2 ורוח סלקא פירוש מ' ואתייהיב ברוחא דבקן דא בדא שנתחברה עם זעיר שנקרא רוחא ונדבקו זה בזה:

3 תלת עאלין בתלת פי' חג"ת דזעיר שנעשו חב"ד והם כלי המוחין כנודע הטיפה שלהם נכנסה בנה"י:

4 מגו תלת נפקא חד ברית פי' מהארת חג"ת הנז' שנעשו חב"ד יוצא היסוד ברית דבקא בברית פי' יסוד דזעיר דבוק ביסוד דנוקב': אתעברת רוח דסלקא פירוש מ' נתעברה מטיפת יסוד זעיר.

5 כד אתייהיב' בתרין סטרין פירוש לא נתעברה המ' רק אחר שהיא בין תרין דרועין ושמאלו תחת ראשה וימינו תחבקנה:

6 רוחא ברוחא הם זו"ן כמש"ל דתלתא עילאין פיר' חג"ת:

1 זוהמא דדהבא פירוש כי הסיגים אינם יוצאים רק מסוף הגבורות ולכן יצחק כהו עיניו לעת זקנתו אבל החסדים אין בהם שום סיגים אלא הולך ואור ולכן אברהם לא כהו עיניו לעת זקנתו. וכן חם שרומז לגבורה יצא ממנו כנען מסיגי הגבורות:

2 א"נ נפרש חדווה דכל חדוואן הוא עתיק ששם עיקר השמחה והוא טמירא סתימא יותר מאריך ונקרא סבא דסבתין כי שם הרחמים הגדולים שמורים על הזקנה: חד נהירו דקיק חדווה וכו' פירוש אריך שיצא מעתיק:

3 נהיר לימינא במשח רבות עילאה איתא באוצ"ח כי אבא מלביש קו ימיני דאריך ואימא מלבישת קו שמאלי דאריך בסוד אבא אחיד ותלי בחסד ואימא אחידא ותלייא בגבורה וז"ש אחיד לימינא פי' עתיק הנז"ל שקראו חדווה דכל חדוואן הוא מאיר לימין אריך במשח רבות שהוא אבא. ונהיר לשמאלא קו שמאלי דאריך בחדווה דחמרא טב היא אימא ששם מקומה. ואין להקשו' איך אמר שאבא מאיר בקו ימין דאריך וכן אימא בשמאל והלא הוא להיפך שאדרבה אריך מאיר באו"א ולא או"א מאירים בו. וי"ל כמ"ש באוצ"ח שאו"א עולים בסוד מ"ן לאריך אבא מעורר מ"ד ואימא מ"ן ונודע שקו ימיני דאריך הוא דכורא לפי שהוא משם מ"ה החדש דקו שמאלי דאריך הוא נוקבא לפי שהוא משם ב"ן וכיון שאין צד ימין דאריך שהוא דכורא מזדווג עם נוקביה שהוא צד שמאלו רק ע"י עליית או"א בסוד מ"ן נמצא כאלו הם מאירים לקוים הנז' וצריכים הקוים הנז' להארת או"א ויפה אמר נהיר לימינא וכו':

4 נהיר לאמצעיתא וכו' נודע כי זו"ן מלבישים מטיבורא דאריך ולמטה שהוא חצי ת"ת דאריך כנודע וז"ש נהיר לאמצעיתא שהוא ת"ת דאריך בחדווה דתרין סטרין הם זו"ן שמלבישים מחצי ת"ת אריך ולמטה ומ"ש נהיר לאמצעיתא דמשמע שזו"ן מאירים לת"ת אריך ואדרבה איפכא הוא י"ל כיון שזו"ן עולים בסוד מ"ן לאו"א ואו"א לאריך נמצא צריך לאו"א וזו"ן:

5 א"נ יובן במ"ש הרב בדרוש עיבור זו"ן כי טעם שעיבור ראשון דזו"ן היה ע"י אריך לפי שהיה אריך בלי לבוש ולכך הוצרך לתקן התחתונים להלבישו ולהעלים אורו ובזה ג"כ יתורץ מ"ש נהיר לימינא וכו' וכן כולם כיון שהם מלבישים אורו זהו תיקונו והארתו:

1 רוח אתער הכל כמש"ל שמדבר על זעיר שמתעורר להזדווג כמש"ל:

2 ורזא דבת שבע דאתייהיב' לאוריה החתי פירוש ס"ל כאן שאוריה היה גוי ונתגייר הפך דברי סבא דמשפטים דס"ל דאוריה דיוריה הוה בחת ולעולם ישראל הוה:

3 כד סלקא רעותא דקב"ה פירוש כשעלו המ"ן במצח דא"ק כמ"ש באוצ"ח ועיין במ"ש בדף כ"ט כי שם הארכנו בהקדמה זו:

1 למעבד יקרא ליקריה פי' לתקן זו"ן שהם מלבישים לאו"א ואו"א מלבישים לאריך כי סוד הלבוש הוא יקר ואו"א הם יקריה וזו"ן הם יקרא ליקריה סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא פירוש עלה חפץ ורצון באבא כדי לאתפשט אורו לתקן פרצופים שתחתיו:

2 ואתפשטת וכו' פירוש מחשבה הנז' שהוא אבא מהיכן התפשטות' הוא ממוחא סתימאה דאריך לפי שאבא יונק ממזל הח' דאריך שהוא ממוחא סתימאה: עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון פירוש שאותה הארה שיצאה מאבא לתקן הפרצופים שתחתיו נתפשטה עד הבינה שנקרא גרון כנודע:

3 אתר דהוא נביע וכו' פירוש בינה הנזכר תמיד נה"י דידה הם בזעיר ומכוונים אותו בסוד כונן שמים בתבונה כונן הוה ולא כנן על משקל יסד ארץ שהוא עבר. איקרי ההיא מחשבה אלהים חיים פירוש אור אבא כשנתלבש בבינה נקרא גם הוא אלהים חיים כמו אימא:

4 מתמן נפקו וכו': יובן בהקדים מ"ש הרב בספר הליקוטים באוצ"ח וז"ל והנה באצילות כתיב כולם בחכמה עשית כי האצילות כולו נעשה מסוד החכמה וביאור הענין דע כי אור העליון של המאציל ב"ה מתגלה באבא שנקרא חכמה ונעלם בתוכו בלי שום מסך משום דעד הכא אתגלייא א"ס ב"ה עד המחשבה שהיא חכמה ואמנם מחכמה ולמטה אין אור א"ס ב"ה מתגלה. רק אבא הוא המתפשט תוך כל האצילו' אמנם נודע כי אבא מתלבש באימא ואימא בזעיר וא"כ איך אמרנו שאור אבא מתגלה בכל האצילות אך הענין הוא כי אור העליון מגיע עד אבא בהתרחבו' גדול בלתי מחיצות ולכן עד אבא שהוא חכמה נקרא הכל חכמה אך מאבא ולמטה יש שינוי אחר והוא כי מתלבש אבא תוך אימא ואימא תוך זעיר ואמנם אור אבא מתפשט עצמותו ממש תוך אימא ואימא אינה מעברת אל הזעיר האור דרך מסך ומחיצה רק דרך חלון שהוא יסוד דידה הנכנס בזעיר ומשם מתגלה אור אבא ממש רק שאימא נעשית מעבר ודרך אל אבא ונמצא כי אור אבא עצמותו מקבל זעיר וכן הנוקבא מקבלת דרך יסוד זעיר ג"כ שהוא חלון קצר אך אין האור משתנה ונמצא כולם בחכמה עשית כי כל האור העליון באבא ממש בהתרחבות גדול ומשם למטה כולם מקבלים ממנו עד כאן לשונו וזה שאמר עוד בעא לאתפשטא וכו' דקאי על אבא שנתלבש באימא ונתפשט עוד על ידי אימא שנעשית לו מעבר ודרך ותיקן זעיר שנקרא קול עוד אתפשטת האי מחשבה ובטש האי קול ואקיש בשפוון וכדין וכו' פי' שמחשבה שהוא אבא נתפשט עד זעיר לפי שהוא בתוך אימא ואימא תוך זעיר ולא נתעצם אור אבא בהם ואח"כ תיקן זעיר את הנוקבא בכח הארות אבא ופי' ואקיש בשפוון הם נה"י דזעיר שנקראים שפתים כידוע ומהם נבנית המ' כידוע וכדין נפקא דבור שהוא מלכות:

5 א"נ נודע מ"ש הרב בס' הליקוטים כי ה' מוצאות הפה שהם אח"הע גבורת ההוד גיכ"ק היא גבורת הנצח דט"לנת גבורת הת"ת זסש"רץ גבורת הגבורה בסוד ש שורקת בומ"ף היא גבורות החסד בסוד ט דוממת נמצא כי ה' גבורות הם ה' מוצאות הפה ונודע כי המלכות בניינה מהגבורות לכן אמר ואקיש בשפוון שהם הגבורות הבונים המלכות שנק' דבור:

6 דכולא איהו ההיא מחשבה וכו' כמ"ש לעיל כי הכל הוא מאבא שנקרא מחשבה והשאר מובן: ובספר ע"ה כתב וז"ל:

7 ובאלו ההקדמות תבין הזוהר בפ' נח דף ע"ד ע"א וז"ל והבית בהבנותו וכו' אר"ש כד סלקא ברעותא דקב"ה למיעבד יקרא ליקריה סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא דלא אתיידע פי' הוא מוחא סתימאה דאריך כנז"ל עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון אתר דאיהו נביעו תדיר ברזא דאיהו רוח חיים פי' הוא בינה דאריך שנעשה כתר לאו"א וכו'. עוד בעא לאתפשטא וכו' ונפק יעקב גבר שלים. פי' הוא זעיר וכו' עד כיון דמטא אתפשטותא דא ואתעביד דיבור בתקיפו דההוא קנא כדין כתיב והבית בהבנותו. הרי בשעת בנין הבית התחיל להאיר בתמידו' הארת מוחא סתימאה כמו שדייק שם כאשר נבנה לא כתיב אלא בהבנותו בכל זמנא וזמנא ומפרש שם כל כלי ברזל לא נשמע אלין שאר דרגין תתאין דכולהו תליין ביה סוד האחוריים שכתבתי לעיל:

8 עוד מ"כ בשם הרב וז"ל החסדים כשהם בחסד הם ה' שהוא יומא דכולהו וכשמתקבצים ביסוד נעשים בחי' א' וז"ס שיר השירי"ם לשון ה' שירים ה' חסדים. אשר לשלמה הוא מלך שהשלום שלו. ולהיות ששני חסדים הם מכוסים ואינם מאירים אלא שלשה לכן אמר ג' אלפים מש"ל אות מ' בחסד. אות ש' בגבורה אות ל' בתפארת והראש באימא מגדל הפורח באויר. וכל זה כשאין זיווג אבל כשיש זווג לוקח כל החמשה חסדים של אבא בגילוי וז"ש ויהי שירו חמשה שהם חמשה חסדים ואלף הבחי' הכוללת. עכ"ל ס' ערוגת הבושם הנז"ל:

1 בעטרה מלכות נקרא עטרה שאר דרגין תתאין בי"ע וא"ת הא כתיב ונהר וכו' דמשמע כשעדין הם יונקים מהגן שהיא מ' נקרא פירוד דכתיב ומשם יפרד ותירץ ודאי הכי הוא דכיון דנטלי מתמן הוי פירודא ופי' ומשם יפרד אחר שינקו מהמ' והלכו להם אזי הוי פירודא אבל כד אינון כנישין תמן לינקא לא הוי פירודא. ומ"ש לעיל דהא מתמן מתפרשן לכל אינון סטרין ואיהו ריש מלכו לאתבדרא פי' כמ"ש האר"י ז"ל שבבל היא חב"ד דצלם דקליפה בסוד אנת הוא רישא דדהבא:

1 נתקין באתר דא עיר ומגדל פירוש עיר היא בחי' ציון דכתיב עיר דוד היא ציון והיא יסוד דקליפה דוגמת יסוד זעיר ומגדל היא מ' דקליפה דוגמת המ' שנק' מגדל ועיין בסתרי תורה שאמר ובג"כ הוו מתייחדין למיעבד עבידתא דא בחכמה ס"א דכר ונוקבא ולמעלה מזה אמר עיר דכתיב עיר דוד הא ציון מגדל דכתיב כמגדל דוד וכו':

1 רבי שמעון פתח כה אמר ה' שער החצר וכו' עד אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקדושא בר ביומא דשבתא וביומא דחדשא ובזוהר אחרי מות דף ע"ט אר"ש כתיב והיה מידי חדש וכו' ואוף הכי בחדתותי דסיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא וכו' בח"י דף ך' פשטן של דברים הוא כי ו"ק שבעולם היצירה הם הנקראים ששת ימי המעשה השולטים בחול על העולם והענין כי בשבת ור"ח וי"ט יתגלה אור עליון בלי לבוש בלי אמצעי אלא הוא בעצמו ע"י הבריאה:

2 ואז נאמר שהקב"ה לובש בגדי מלכו"ת בגדי שבתות ור"ח וי"ט אכן כאשר יצטרך עוד אור של בריאה להתלבש ביצירה ר"ל באור של יצירה. אז נאמר שהמלך לובש בגדי חול אחר שהאור הנמשך אלינו הוא ע"י העבד מטטרו"ן ושער החצר הפנימית שה"ס הבריאה עצמו הוא סגור שלא לערבב ממשלת היצירה הנק' חול עם הבריאה הנק' קודש. אמנם בשבתות ור"ח וי"ט מתגלה הבריאה עצמה שעל ידי זה מאירה האורות בעולם בלי אמצעי:

3 וז"ש דהא כדין שמושא דקב"ה וכו' ולבאר הדבר יותר בביאו' אמר ת"ח תרעא דא הוא הבריאה אינו נפתח כל ו' ימי החול והטעם שכל ו' ימי החול מתנהגים ע"י היצירה עולם דמט"ט ולא ע"י הבריאה. חוץ מארץ ישראל דכתיב בה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכו': ואין כח לשלוט שם העשייה והקליפה. ואפילו מדת הדין. אלא כל הפעולות הנעשית בא"י תהיינה ע"י היצירה בכח הבריאה. ואפילו המיתה בארץ ישראל אינה ע"י מלאך המות הטמא אלא ע"י גבריאל כנודע. ולפי ששער הבריאה בחוצה לארץ סגור כל ששת ימי החול לכן שולטים ששת ימי המעשה ו' קצוות היצירה חוץ משבתות ור"ח וי"ט כי אז מתגלים ענפי הבריאה בעולם. ואין הכוונה באומרינו ששולטים ו' ימי המעשה ששה קצוות דיצירה שההנהגה על ידם ח"ו. כי עם היות שאמר שער החצר הוא סגור. אין הכוונה לסגירת ההשגחה ח"ו כי לעולם הוא פונה קדים כקדם בהיותו פתוח רק הסגירה לבד לענין המזון שכל ימי החול אינו נשפע אלא מלמטה כמו שמתבאר מדברי המאמר. כללו של דבר משם מבואר שביום השבת וביום החדש שער הבריאה פתוח להשפיע בעולם והעולמות הם יותר בשלימות מבחול ע"י תוספת קדושתו. וקבלנו מרבינו הקדוש האר"י ז"ל שבר"ח יש הארת נפש יתירה בעת הכתר וע"כ חייב להקביל פני רבו בר"ח כדי שיושפע לו מכח רבו להעמיד קרן האורה וכו' כמ"ש בואתחנן דף רס"ה תנינן דחיובא עליה דב"נ לקבלא וכו'. ובמדרש הנעלם פרש' חיי שרה דף קכ"ז חייב אדם לקבל פני רבו. ובתיקוני' דף י"ז וביומ' דחדשא וביו"ט אתפתח' לקבלא ריחין ובוסמין ולירתא נפש"ין ועינוגין לבנהא וכו'. הנה נתאמ' כל מ"ש הרב ז"ל שגם בר"ח יש הארת נפש יתירה. אלא שאמר בעת הכתר כדי שלא יהיה חולק על מ"ש שם דף י"ח ואיתקראו אילין נפשו' אושפיזין בגין דלא שריין בישראל אלא ביום השבת וכו' דהיינו דלא שרייאן בישראל בקבע כל היום אלא ביום השב'. כי יש עילוי רב למעלה בין שבת לר"ח כמ"ש הרב וזש"ה יפתח ב"פ. כי כל אחד יש לו פתיחה בפני עצמה שאינם שוים בעלייתם. אבל השוה אותם הכתוב מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו לרמוז דשוו בנפש יתירה:

4 דתרעא דא יהיה סגור פירוש המ' שנקרא' שער באינון יומי דחול וכו': פי' בו' ימי החול עלמא תתאה שהיא עה"ז חוצה לארץ ניזוני' מעשייה וארץ ישראל ניזוני' מיצירה וז"ש ושלטין כל אינון ו' יומי דחול שהם ו"ק דעשייה על עלמא שהיא חוצה לארץ. בר בארעא דישראל שא"י ניזונית מו"ק דיצירה:

5 אבל ביום השב' וכו': פירוש שבשב' ור"ח מ' מגלית הארותיה ע"י הבריאה לבד בסוד נתעלה וישב על כסא כבודו: ויצירה ועשייה כלא הוו ואין הארת הבריאה מתעצמ' בתוכם אלא עובר' בתוכם מעבר בעלמא:

6 ת"ח הפונה וכו' פירוש שלא תאמר שבימי חול שמאירה עשייה בח"ל ויצירה בא"י אין שם האר' המ' לכן אמר עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא ופי' הפונה קדים ר"ל השער הזה שהיא מ' פונה להאיר להם קודם שליטתם וכאלו אמר הפונה קודם וז"ל הרב בס' הכוונו' דע כי אע"פי שכל ששת ימי החול פועלים מדות אלו כנודע אין דומה פעולתם בשש' ימי החול לפעולתם במועדים כי בו' ימי החול פועלים ז' מדות אלו ע"י אצילו' בבריאה ובריאה ביצירה ויצירה בעשייה. בריאה ביצירה בא"י ובעשייה בח"ל ואמנם בימים אלו מתגלים הספירו' העליונו' בהתלבשותם בבריאה לבד ומרוב התגלו' האצילו' בבריאה יתבטל אור דיצירה לגמרי וכ"ש אור דעשייה כי שרגא בטיהרא מאי מהני הא למה זה דומה למעיין הנוטף טיפין טיפין וארובו' השמים נפתחו שאינם ניכרי' אותם טיפין הנוטפין כי נתבטלו בריבוי המים היורדים מן השמים ועד"ז תקיש בשאר המועדים ועיין בהקדמת התיקונים שאמר דביומי שבת וי"ט אלביש לבושי מלכו' דאינון עשר ספי' דבריאה עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה:

1 סתרי תורה חד אילנ' פירוש יסוד זעיר אבא מצד החסדים ותקיף מצד הגבורו': גו נטיען נטיע אילנא דא פי' ו"ק דזעיר כולם נטיעו' גו או"א ויסוד נטוע היה עמהם:

2 בי"ב תחומין אסתחר פירוש י"ב גבולי אלכסון שביסוד בד' סטרי דעלמא פרישא רגליה פי' בארגמ"ן שתחת המ' משפיע בהם: ת"ק פרסי מטלנוי פי' הם החסדים שנכללים בו. קם מלעילא פי' מבינה: לגו יומא פירוש מ' דאצילו':

3 כל מימוי דבראשי' פי' המוחין דאו"א שנקראים בראשית ב' ראשית על ידו מתפלגים ושאר המאמר מובן:

1 רחימותא דקב"ה פי' שאז היתה מ' בתכלית החסרון כמרז"ל שאברהם הורידה רקיע א' וה"ס התפשטות החסדים בנוקבא כי היו חסרים ממנה ו"ק ואברהם תקן מדת חסדה והיינו רחימותא דקב"ה עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

2 דכד ברא קב"ה עלמא א"ס כשברא עולם האצילות עבד שמייא מאש ומים וכו' פירוש א"ס ב"ה תקון זעיר שנקרא שמים מחו"ג כנודע שהמ' אין לה רק הגבורות אבל זעיר יש לו חו"ג:

3 ולא הוו גלדי פי' אעפ"י שקיבל זעיר תחלה חו"ג לצורך תיקון פרצופי עכ"ז לא נשלם פרצופו אלא בכח המוחין דנה"י דאימא שנעשו עצם מעצמיו ובשר מבשרו כמ"ש הרב ששני פרקים עליונים דחסד דזעיר ופרק עליון דנצח דאימא מהם נעשה חכמה דזעיר וכו'. וז"ש ולבתר אגלידו וקיימא ברוחא עילאה שהיא אימא שנקרא רוחא עילאה:

4 ומתמן שתיל עלמא פי' מזעיר הנז' שתיל עלמא שהיא מ' לקיימא על סמכין הם נה"י דז"א שמהם נבנה פרצוף הנוקבא כנודע:

5 ואינון סמכין לא קיימין אלא בההוא רוחא פירוש שנה"י דזעיר קיומם והעמדתם מאימא כמ"ש הרב שנה"י דזעיר באים בסוד תוספת ועיקרם מהארת החו"ג דיסוד דאימא המגולים בסוד ומבינה נביאים ולזה הביא ראיה מפ' המרגיז ארץ ממקומה וכו' דהיינו כשמסתלקין המוחין דזעיר. אז נה"י דזעיר אין להם על מה שיסמוכו וממילא מ' שנבנית מהם אין לה תיקון וז"ש ובשעתא דההוא רוחא אסתלק כולהו מרפפין וזעין ועלמא שהיא מלכות אירתת הה"ד המרגיז ארץ שהיא מלכות ממקומה ועמודיה שהם נה"י יתפלצון:

6 וכולא קאים על אורייתא נודע כי יסוד אבא נקרא תורה וכתב הרב כי כשבאים המוחין דאימא לבדם לזעיר נקרא מיתה ח"ו והקליפות יונקים מזעיר אבל כשבאים מוחין דאבא דוחים את החיצונים ומה שאומרים שאימא דוחה את החיצונים היינו אחר שבאים מוחין דאבא וז"ס ימותו ולא בחכמה וז"ס החכמה תחיה בעליה כמ"ש באוצ"ח בדרוש הנגעים: וז"ש וכולא קאים על אורייתא הם מוחין דאבא הנקרא תורה. דכד ישראל משתדלי באורייתא אזי מושכין מוחין דאבא לזעיר ואז מתקיים עלמא שהיא מ'. ואינון קיימין וסמכין קיימין באתרייהו שאין לקליפו' אחיזה בהם כיון שבאו מוחין דאבא:

7 בשעתא דאתער פלגו' ליליא וקב"ה עאל' וכו' וז"ל הרב בספר הכוונו' דע כי ג"ע העליון נגד הבריאה שהיא בינה גן עליון כנגד נקודת היסוד שבה וגן תחתון בעשייה יסוד דמ' וז"ש רז"ל הקב"ה נכנס לג"ע להשתעשע עם הצדיקים אחר חצות לילה והענין כי לאה בעת ההיא מזדווג' ביעקב אך רחל אין לה שעשוע בעת ההיא אלא בנשמות הצדיקים אחר חצות וז"ס ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת וכו' כי קודם חצות אינה תחת מרגלותיו כי היא עומד' בצדו אך אחר חצות היא שוכב' מרגלותיו למטה ממש. גם פירוש אחר בסוד שעשוע הקב"ה בנשמו' הצדיקים שהוא העלא' נשמותיהם בסוד מ"ן ללאה להזדווג עם יעקב עכ"ל:

8 נמצא לפי' הראשון קב"ה היא רחל עאל לגנתא דעדן היא בריאה לאשתעשעא בתור' הצדיקים ויש לה נחת רוח בתורת': ולפירוש השני קב"ה הוא יעקב עאל לגנתא דעדן היא לאה לאשתעשעא עם צדיקייא הם נשמות הצדיקים שעולים בסוד מ"ן ביסוד לאה וזה כלל גדול בכל מקום שתמצא בזוהר קב"ה עאל לגנתא דעדן וכו'. יש בו השני פירושים האלו שפירוש הרב זלה"ה:

9 כולהו אילנין דבג"ע וכו' לפי' א' שג"ע היא בריאה לפרש כולהו אילנין וכו' הם הספירו' דבריאה אומרים שירה ושבח לפני המ' שבאה וירדה לעולם הבריאה. ולפירוש ב' דקב"ה הוא יעקב וג"ע היא לאה נפרש כולהו אילנין וכו' הם הספי' דלאה אומרים שבח לפני פרצוף יעקב שבא להזדווג עם לאה לפי שיש להם הנאה גדולה מזה הזווג:

10 דעייל רוחא באודנוי וכו' כתב הרב שיכוין האדם לעשות אזניו מרכבה לשם ס"ג אולי בלילה שיונאה נשמתו יזכה לשמוע שמיעה רוחנית ורזין עילאין ע"כ וז"ש באודנוי למשמע:

11 ועינוי פקיחן למחמי כתב הרב יכוין אדם להיות עיניו מרכבה לחמש הויו"ת שהם גי' עין עכ"ל ועי"ז יזכה לראייה רוחנית.

12 ולביה פתיח למנדע פי' יעשה לבו מרכבה לל"ב נתיבו' חכמה כדי שיהיה לבו פתוח למנדע רזי תורה:

13 דרוחא דכל רוחין פירוש בינה שכל הנשמות נמשכות ממנה ורוחין דקאמר הכא הם הנשמות כמו שכתב הרב ריש פרשת נח על תרין רוחין אית להו לצדיקייא ע"ש ומ"ש ארים בסימו דנשמתא פירוש התורה והמצות שעושים הנשמות ביום עולים בסוד מ"ן לאימא כי הנשמות הם מבינה ואומרו ארים בסימו דנשמתא ר"ל בינה הנז' מעלה הבשמים של הנשמה שהם מעשיה הטובים ואומרת לאבא חזי בהאי ברא קדישא אתינא לקמן כדי להזדווג עמו. והגם שכתב הרב כי זו"ן הם מ"ן דא"וא י"ל שגם הנשמה שהיא מאימא וחיה שהיא מאבא עולים עמהם כמו שכתב הרב בכוונת ק"ש:

14 מתמן נפיק קלא דקלייא פי' מבינה הנז' יוצאים המוחין לזעיר שנקראים קול הקולות שהספירות דזעיר נקראים קולות והמוחין שבתוכם נקראים קול הקולות:

15 חיילין אתבדרו לד' סטרי עלמא פי' המוחין הנז' נתפשטו לד' רוחות זעיר בפנים שלו ובצד אחור ובצד ימין ושמאל:

16 חד סליק לסטר חד פי' נצח דאימא שמתפשט בח"חן דזעיר חד נחית לההוא סטר פי' הוד דאימא שמתפשט בקו שמאל דזע יר ואמר בנצח סליק ובהוד נחית כמ"ש הרב כי הנצח גבוה מהוד בסוד והקרנים גבוהות וכו' ובסוד אימא עד הוד אתפשטת שמובן שהוד דאימא מתפשט למטה יותר מנצח ועיין בכוונת הלולב סוד דרום צפון מעלה מטה וכו' שכתב כנז'. ואמר לההוא סטר כיון שנ"ה דאימא כולם תוך זעיר לכך אמר לההוא סטר שפרצוף זעיר כולא חד הוא:

17 חד עייל בין תרין פי' יסוד דאימ' מתפשט בקו אמצעי דזעיר והוא בין נ"ה דאימא:

18 תרין מתערין בתלת: פירוש ז"ון מתעוררים ונתקנים בכח ג' הנזכרים שהם נה"י דאימא ולפי' גירסת תרין מתעטרין בתלת ניחא טפי. תלת עיילי בחד פי' נה"י דזעיר נכנסים בג' קוים של המלכות ובונים אותה נצח דזעיר בקו ימיני דרחל והוד דזעיר בקו שמאלה ויסוד דזעיר בקו אמצעי דרחל:

19 חד אפיק גוונין פי' המלכות הנז' הוציאה היכלות דבריאה שיש בהם דין וחסד. שית מנהון לסטר חד פירוש הם ששה היכלות דזעיר דבריאה ושית מנהון נחתי לההוא סטר הם שש היכלות דנוקבא דבריאה:

20 א"נ שית מנהון לסטר חד הם ששה היכלות דאבא דבריאה ושית מנהון נחתי לההוא סטר הם ששה היכלות דאימא דבריאה כנודע מדברי הרב זלה"ה כי בכל פרצוף יש בו ז' היכלות שהם עשרה ספירותיו כי היכל קדש קדשים כולל שלש ראשונות ולפי שהוא נעלם לכן לא הזכיר הזוהר רק ששה וכו' ולא הזכיר היכל ק"ק. שית עיילי בתריסר פי' המ' דבריאה יורדת לי"ב היכלות שביצירה כי ששה היכלין הם עיקרים ונגלים וששה אחרים כלולים בהיכל הרצון ומ' דבריאה מתלבשת בתוכם וז"ש שית עיילי בתריסר כי נודע כי מ' של עולם העליון יורדת לעולם שתחתיה:

21 ותריסר מתערין בעשרין ותרין פי' י"ב היכלות הנז' תיקונם ועשייתם מכ"ב אותיות התורה שמהם נבנו כל הפרצופים כנודע:

22 שית כלילן בעשרה פי' שית היכלין הנז' יש בהם עשר ספי' עם היכל ק"ק ר"ל הגם שלא זכרתי לך כי אם ו' דע שהם כלולים בעשרה כי היכל ק"ק כולל ג"ר ולהיותו נעלם לא נזכר:

23 א"נ נפרש שית הם ו"ק דזעיר יש בהם עשרה אחר שנכנסים נה"י דאימא בזעיר ומתחלקים בו כנודע מסוד קו המדה:

24 עשרה קיימי בחד פירוש עשר ספירות דאצילות קיימי בחד הוא א"ס ב"ה כן פירש מורינו זה המאמר:

1 דמית בחיי אבוי בר דא פי' כמ"ש לקמן והוה תרח אבוה קאים תמן ופירוש בחיי ר"ל לפניו אבל הבל לא היה אדם מזומן לפניו כשנהרג. אתהדר למעבד רעותיה דאברהם זה כסברת ר' אלעזר דלקמן דף ע"ח ע"ב שאמר ר"א לר"ש אבוי הא כתיב לך לך וכו' וכיון דאתער תרח באתערותא טב למיפק בהדיה דאברהם וכו' הרי מבואר דס"ל לר"א שחזר תרח בתשובה ורצה ללכת לא"י עם אברהם אבל ר"ש ס"ל שכוונת תרח להציל עצמו מן המיתה וא"כ מ"ש כאן אתהדר למעבד רעותיה דאברה' היא הפך מסבר' רשב"י א"נ י"ל ומ"ש את הדר למעבד רעותי' דאברה' ר"ל שרצה לצאת וללכת עם אברהם אבל אברהם כוונתו ללכת לא"י ותרח להציל עצמו:

2 לאתקנא גרמך פי' שבארץ ישראל זכה לבנים ולהארות גדולות יותר מחוצה לארץ לאתקנא דרגא דילך פי' שבארץ ישראל זכה למדת החסד שהיא מדתו של אברהם כמ"שה הלוך ונסוע הנגבה:

3 והרמ"ז כתב וז"ל ק' מהבל ולמך שמתו בחיי מתושלח ותירץ דלא חשיב אלא מתולדות נח:

4 לית אשא שלטא וכו' היו אומרים כן לפי שהיו עובדים לאש כנז' בב"ר ולפי שתרח היה אדוק בה מאד עלה על דעתם שתהיה לזרעו זאת הסגולה ותהיה ע"ז שלהם אש אוכלת אש ועשו הנסיון בהרן שהיה מוחזק להם לחכם וכו' כדמשמע מיב"ע בתרגומו:

5 בההוא יומא וכו' לפי שמיתתו גרמה קידוש ה' לכן זכה להתעבר באהרן הכהן כמ"ש הרב וגם המשיח יצא ממנו ת"ח מלה וכו' ירצה שהשפע המקיים העולמות לא פסיק לעלמין מ"מ שאני אור הפנימייות שבא מאו"א אינו מתכונן לבוא עד שיתעורר ויעלה מלמטה התעוררות פעולת התחתונים המקבלת להחזיק בתוכה אותו השפע העליון ורזא דמלה המשל נכון לסוד שאנו רואים שאותו האור החשוך שבתחתית הלהב המאיר. אינו שאותו המאיר יתחיל להאיר ושסוף התפשטותו יהיה התחתון הבלתי מאיר. רק הטבע הוא שהחשוך מתחיל להאחז בפתילה ואינו מאיר ואחר כך יושפע עליו מיסוד האש הלהב הבהיר ויאחוז החשוך בו ויחזור להאיר גם הוא. וכך הוא למעלה שהגבורות שסודן מבוצינא דקרדינותא שהן ביסוד הנוקבא אין להן אור עד שהיא תתעורר לעלות ואז יושפע נהורא חוורא שסודו החסדים מאוירא דכייא ויאיר הכל כאחד:

6 אלהים אל דמי לך היא המ' כנז' ול"זא דוד שלהיותה מיוסדת בגבורות שה"ס נהורא חוכמא שלא תדום מלשבח ומלהתפלל על יחוד החסדים ולכן ר"ת אלהים "אל "דמי "לך אל"ד ככתוב בכוונת תיקון חצות אד"ל הוא קודם הזווג אל"ד אח"כ בסוד הלידה והוא שם י' מע"ב שמות. אל תתרש מלענות ואל תשקוט מלהמשיך שפע החסדים שהם שם אל. וכסדרה של מלכות כך סדרם של בניה הרוצים להמשיך שפע עליהם והיינו המזכירים פי' מושכים שפע החסדים מכח הזכר. וכמה דישרי אתערותא ר"ל שתהיה ההכנה מכוונת לשפע הנדרש ממעלה אם תבקשו חכמה עושר או בנים והביא ראיה מויצאו אתם שהתחיל בפועל היציאה ובכוונה ללכת ארצה כנען מיד נתעורר הסיוע העליון לעוזרו בלך לך וכו': לאתקנא גרמך מובן במ"ש בל"ת פ' נח שתחלה הוצרך אברהם להמסר על ק"ה לעשות זווג עליון דאו"א ולתקן את זו"ן בעבור ראשון דתלת כלילן בתלת. ואחר שנתיישב בא"י ונוספה בו ה' אז עשה זווג ב' בה' חסדים מגולים והוא גדלות ב' עכ"ל וזהו לדעתי לך לך פי' אתה עדין בחינות הרגלים שהם נה"י:

7 אבל לך לך לתקן גרמך לה' חסדים גי' ל"ך שבזה יתקן מדתו היא החסד דכליל כולהו יומי:

8 לית אנת למיקם וכו' פי' לא תחשוב שאוכל להכניסם תחת כנפי השכינה ולברר ניצוצי הקדושה שביניהם שהרי הם בעלי עבירות רבות ואין עתה זמן להוציא הבירורים שבקליפה שלהם שזה מוכן ליעקב שיחזור ביניהם להציל כל טובם:

1 סטרי דישובי עלמא פי' א"י יישוב העולם מקיפה מכל צדדיה והיא אמצע העולם דווקא אמצע הישוב ולכן לא אמר סטרי דעלמא אלא דיישוב:

2 וידע חילין וכו' איתא בזוהר ויקהל שיש פתח גדול כנגד ארץ ישראל למעלה ואמצעייות תוכיותו מכון על ב"ה אבל כל א"י היא תחת שער זה ונראה בכ"מ מדברי הרב שסיום שער זה הוא על ראש עולם העשייה שהרי ארץ ישראל מתנהגת על ידי היצירה דתמן מט"ט שר צבא ה' שנראה ליהושע בבואו לארץ. וסביב פתח זה יש ע' חלונות שמשם יורד השפע לע' שרים שבעולם העשייה דהיינו מתמצית א"י. וא"א ע"ה ידע חילין דממנן פי' הכח של ע' שרים שהיה בקי בכל אותם החלונות שמשם מושפעים הע' שרים אבל כד מטא וכו' ה"ס ארץ ישראל שבה מתפשט אור עליון בדרך ישר שמקורו מהיכל לבנת הספיר המכוון כנגד הר ציון וה"ס יסוד שבמ' כנז' בדרוש ציור העולמות:

3 תקיל בתיקלא מעלת האור המאיר בה ושיעורו ולא היה עולה בידו למצוא לו שיעור מוגבל כשאר הארצות עי"ל שאז היתה רחל בבחינת אחור באחור ולא היה יכול ליהנות ממנה וא"ל ה' לך לך שאז נתעלה למדריגות נה"י ששם ב' חסדים מגולים ונתגלה אליו כבוד ה' עכ"ל הרמ"ז. ת"ח דהכי הוא דהא נפקי מאור כשדים והוו בחרן אמאי יימא ליה לך לך וכו' מלשון זה תשובה להרמב"ן שפי' בפי' לתורה שחרן היא ארץ מולדתו דאברהם ולכך אמר לו לך לך מארצך והביא ראיה ממ"ש אברהם לאליעזר כי אל ארצי ואל מולדתי חלך ומצינו שאליעזר הלך לחרן אלמא שחרן היא מולדתו וממנה הלך לאור כשדים ואחר שהוצל מכבשן האש חזר לארץ מולדתו. ודחה דברי רש"י ז"ל שפי' התרחק עוד וצא מבית אביך דס"ל לרש"י דאור כשדים היא מולדתו ולשון זה מסייעו. וכן ממ"ש הזהר לקמן דהא לבתר תאבו בתיובתא תרח וכל בני ביתיה דכתיב ואתה תבוא אל אבותיך וכו' וכן פי' רש"י ז"ל שתרח עשה תשובה. קשה על הרמב"ן שכתב עליו שתרח לא עשה תשובה וקרא דואתה תבוא אל אבותיך בשלום בשביל דברא מזכה אבא. וכתב הרב היפה שמדרש רבה מסייע להרמב"ן ז"ל שאמרו שם תבוא אלא בותיך בשלום בישרו שיש לאביו חלק לעוה"ב תקבר בשיבה טובה בישרו שישמעאל יעשה תשובה עכ"ל ודקדק מדלא קאמר בתרח שיעשה תשובה כמו בישמעאל ולשון הזוהר מבואר שתרח עשה תשובה וגם מדרש רבה דקאמר שיש לאביו חלק לעו"הב יפורש מצד שעשה תשובה אע"פי שלא הזכירה כמו בישמעאל לאו דווקא וכולם עשו תשובה כמפורש בזוהר:

4 וז"ל הרמ"ז ואעשך בגין דכתיב וכו' קאי אדלעיל לך לך למנדע לך וירצה כמ"ש הרב ז"ל שחייב כל אדם לחקור ולדעת שורש נשמתו כדי שיוכל להשלימה ולהשיבה אל מקורה שהוא עצמות מהותה ונמצא שכל עוד שהולך ומשתלם הולך ומתקרב אל עצמו וז"ש למנדע לך לדעת את עצמך כדי שתוכל לתקן את עצמך ואני מסייע לך: ואעשך לגוי גדול הענין כי אברם היה בבחינ' נצח הוד יסוד גי' אב"רם ולכן היה פסיעותיו ג' מילין כמ"ש במאמ' ?הפסיעו' ונוד' שזה בחי' הקטנות דנ"הי אינון לבר. וה' צוהו להשתדל בתיקונו ובזה יתגדל שנ"הי יעלו לחג"ת וחג"ת לחב"ד וה"ס ג' בחינות זעיר גדלות וקטנות יניקה הרמוזים במלת גו"י ואמר ואעשך לפי שבכל עלייה ממדרגה למדרגה צריך לחזור לקטנות ונעשיה בריה חדשה ותחילתם היתה בבחינת אדם קטן דהיינו סוד נה"י ואחר כך היה האדם הגדול והוא תכלית תיקונו.

5 ואברכך בגין וכו' זהו הנז"ל מארצך מההוא סטרא וכו' ידוע שבחטא אד"הר נפלו הנשמות בקליפות נוגה שהיא כלולה מט"ור והנה צד הטוב הוא הקרוב אל החיצוניות דקדושה והוא נק' סטרא דישובא שכן הוא יכול להדבק בקדושה ולבוא לכלל יישוב ותיקון. משא"כ צד הרע הקרוב לג' קליפות הרעות שבהם החרבה ושממה וקיימא לן דכל בחינות הקטנות לא יש בה כי אם ב' מוחין וב' אלהים דאלפ"ין ודה"הין ונודע שאין כח לקליפה אלא מן הקטנות ונמצא לפ"ז ששם אלהים דאלפ"ין הוא לצד הטוב כי של ההי"ן גי' צר"ה ולכן אמר שצד היישוב שבו נדבקה נפש אברם הוא ארץ שהוא גי' אלהי"ם דאל"פין ולכן נצטווה שיוציא כל בחינותיו מארצו פי' מצד הטוב שבנוגה שהוא גי' ארץ וה' יעזרהו בצאתו משם בהשפיע עליו ברכותיו מה שלא היה אפשר בהיות בחינותיו דבקות בנוגה שאין אור הקדושה משפיע לו אלא כדי קיומו בצמצום שלא לחזק את הקליפה אבל בצאתו משם אזי יברכהו:

6 ואגדלה שמיך בגין וכו' אחר שצוהו להשתדל להוציא ניצוצו מתוך נוגה עוד הזהירו לצאת ממולדתו מההוא חכמה דאת משגח וכו' ה"ס הכח המושפע למזלות מע' שרים שהיא מרצונייות העולמות המשתלשל מנה"י דאינון לבר ולפי שאברם תחילתו היה אחוז שם וידע שצריך זכות עצום להנצל מהמזל וכדבר התוספת גבי לאו בזכותא תלייא מלתא לכן חשב שהיה נכנע למזלו וה' א"ל צא מאצטגנינות שלך והבטיחו שישנה שמו בתוספת ה והיינו ואגדלה שמך שזכה למזל העליון שהוא שורש ה' חסדים כי שמ"ך גי' ה"פ חס"ד ותחילה היה אברם בנ"הי ששם ב' חסדים של נ"ה: ועתה נתוספו עליו החסדים הסתומים שנתגלו וניתוספו על המגולים ואז עלה שמו אברהם גי' ח"פ אל בסוד מזל נוצר חסד שהוא השמיני ונודע שבכל א' מי"ג מדות ים שם אל:

7 והיה ברכה בגין וכו' זה כלפי הנז"ל דלא תשגח בביתא דאבוד ר"ל שלא יהנה כלום משל אביו ושלא יחשוב לברר בירורים מבית אביו מניצוצי הקדושה הכמוסים שם לפי שעדיין לא הגיע זמנם להתקן אלא מעתה והיה ברכה זכי בשלך: עכ"ל הרמ"ז:

1 דהא יציאה בקדמיתא עבדו דכתיב וכו' פי' כי לשון יציאה מורם על תחילת היציאה ממקום שהיו בי אבל לשון הליכה וילך אברם מורה על היותם כבר בדרך והולכים ממסע למסע ללכת לא"י ולכך בחרן כתיב וילך אברם. וזהו שהקשה לו ר' אבא לקמן:

1 סיפא דקרא דכתיב בצאתו מחרן אלמא שגם בחרן הזכיר יציאה ותירץ לו ר' אלעזר מחרן כתיב והאי יציאה מארץ מולדתו וכו' ופי' מחרן כאדם הבא בדרך ופגע בעיר אחת ולן בה ויצא ממנה. קרי לה יציאה לגבי אותה העיר שיצא ממנה. אלין גרים וכו' כתב הרמ"ז דע שכל הגרים הם ניצוצות העולות מקליפת נוגה וניתנים בגוף של אותו נכרי ובסגולת קדושת אותו ניצוץ הוא מתעורר לצאת מן הטומאה ומשתוקק לקדושה ואח"כ משפעת מלכות באותו ניצוץ נפש א' מאותם שעושים הנדיקים בזווגם עם נשותיהם וזה היו עושים אברהם ושרה בכל הזווגים שהיו עד הפקד שרה ולכן היה צריך אברם להמשיכה עמו כדי שמצדו תנתן נפש הזכרים ומצדה נפש הנקבות ולהיות שהניצוצות היוצאים מנוגה הם מעורבים מטו"ר לכ"א ואת הנפש אשר עשו בייחוד הקדושה עכ"ל:

1 בע"ב אתוון גליפין פי' ויע"בור ע"ב רי"ו רי"ו הם ג' ע"ב דויסע ויבא ויט בהיותם אותיותיהם רי"ו ואחר שנתחברו במ' ונעשו שמות כל שם ג' אותיות הם ע"ב שמות וזהו ויעבור אברם בארץ ר"ל שהמשיך הרי"ו והע"ב הנזכרים בארץ שהיא מ':

2 אעביר כל טובי והוא רמז לקדושה דארעא וכו' פי' הם החסדים שנקראים טוב שבאים מאימא למ' וזהו מאתר עילאה שהיא אימא:

3 מסטרא דא לסטרא דא פי' שהשפיע במ' הארה מכתר שלה עד מ' דידה שהמ' כתרה בין תרין דרועין שנק' שהם כד"א וישימו על שכם שניהם. וסוף המ' הוא בסוף יסוד זעיר שנקר' מורה לפי שהוא משכיל ומורה שפע למ' כמ"ש הזוהר בפ' משכיל לדוד נמצא שהמ' מקומה מבין תרין דרועין דזעיר עד היסוד דזעיר וז"ש עד מקום שכם עד אלון מורה.

4 והרמ"ז כתב וז"ל דאתחתים וכו' ה"ס חסד דרום גבורה צפון ת"ת מזרח. מ' מערב. בע"ב אתוון כמש"ל. בשמא דא ע"ב שמות כתיב הכא ויעבור וכו' רומז למ"ש ברעיא מהימנא דע"ו ע"ב ואיהו גדיל לה פי' למ' בי"ג מכילין דרחמי א"כ רומז למ"ש בס' הכוונות בסוד ד' ובכן שצריך להמשיך בכל א' וא' וא' ג' הוי"ות של י"ג תי' דיקנא וכן התחזק אברם בכח יחודים וכוונות להכניע חויא בישא דאתלטייא והכנעכי אשר אז בארץ:

5 הכא אתגלייא ליה וכו' כנז"ל דף ע"ח שלא יכול לכוין ולדעת הכח השולט על א"י והטעם מפני שהוא חילא עמיקא הוא יסוד אימא בירא עמיקא שמשם מאיר כתר מלכות. ובג"כ וירא וכו' הטעם מפורש שלא היה יכול להגלות לו בח"ל כי חשך הקליפה היה פרוס על העולמות ושהיתה השכינה רחל מסולקת על ז' רק עין שפי' הרב ז"ל שז' תחתונות של מ' היו מסולקו' לנגד נה"י דזעיר דהיינו כמוסות ונעלמות בכחב"ד שלה וכשבא אברם הוריד השפע לרקיע א' הוא החסד שנגלה ממקום העלימו ונתפשט למטה בגופא. וגם בזה יכון פי' הפ' ויעבור אברם בארץ שאברהם שה"ס החסד שבו ע"ב רי"ו עבר בתוך הארן מ' עד מקום שכם מן הראש נתפשט עד מקום השכם ששם זרוע הימיני ונודע שחסד הוא יומא דכליל מכולהו יומי לכן שכ"ם גי' ה"פ חסד עד אלון מורה ר"ל שנתחזק החסד הזה של המ' בנצח דזעיר שבו היא אחיזתו. ואילון לשון חוזק כמ"ש כאלונים ונצח היינו חוזק. וכדין ויבן שם התחיל לתקן את המ' המתכוננת עם החסד כמ"ש והוכן בחסד כסא ונודע שבנין רחל מתחיל מלב זעיר ששם מסתיים יסוד בינה ובסוד לב מבין והיינו ויבן לשון בינה ובנין ואיתא בס"ה שיש שם ב"ן ביסוד בינה ובבחינה זו נקרא המ' מזב"ח גי' אל הוי"ה שהוא בזעיר. ודרגא דשלטא על ארעא ה"ס תנ"הי דזעיר ועליהם נאמר והארץ הדום רגלי:

1 ועאל ביה היינו בזה האור המאיר במ' בבחי' המ' ולא בבחינת האור עצמו מסוד הזכר כי לא נכנס בו עד אחר המילה:

2 ואתקיים ביה פי' אע"פי שיצא אח"כ לח"ל ולמצרים מ"מ לא נסתלק עוד ממנו כיון שכבר זכה בו בא"י: מתמן ידע וכו' משם משורש רחל ידע והשכיל אבל לא נתגלה לו בחינת יסוד אימא שהוא בת"ת זעיר הנקרא הר ה' שהרי חג"ת נק' הרים. חסד נקרא הראל. גבורה הר אלהים ולת"ת יצדק הר ה' ששם הוא סוד הוי"ה כנודע:

3 וכולהו דרגין ה"ס שורש ח"ג נ"ה הכלולים בו וגם שורש כתר יעקב וכמה בחינות יוצאות משם אהלה בה' ה"ס יסוד אימא ה עילאה. פריש פרישו סוד סוכת שלום:

4 דקב"ה שליט על כולא שאע"ג שיש עץ החיים ועץ הדעת טו"ר ושממנו שורש לעולמות החיצונים הוא ידע והשכיל שאור הקדושה הוא היחיד השולט על הכל כמ"ש ומלכותו בכל משלה:

5 וכדין בנה מזבח הוא מזבח הפנימי בסוד לאה כי הנז"ל סודו רחל ולכן כאן לא אמר הנראה אליו כי היא מעלמא דאתכסייא.

6 וידע חכמה עילאה כי עד עתה היה אחוז בחכמה תתאה תחת עץ החיים אבל עכשיו נתעלה למעלה:

7 וכולא רזא דחכמתא פי' ב' המזבחות אחוזים ביסוד דחכמה המבריח באמצע א' בדעת וא' בת"ת עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

8 ונסוע הנגבה דא דרום וכפי זה הכתובים אינם כסדרן שתחלה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו שהיא מ' ואח"כ ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהוא חסד ואח"כ ויבן שם מזבח לה' סתם וכ"כ הזוהר בדף פ"ג ע"ב וז"ל ת"ח בשעתא דעאל וכו' ובנה מזבח לההוא דרגא פי' מ' לבתר הלוך ונסוע הנגבה דקביל רוח עד דסליק לאתדבקא גו נשמה כדין ויבן שם מזבח לה' סתם:

9 דלא הוו ידעו ידיעה לקרבא וכו' פי' על דרך באת אלי להזכיר את עוני ה"נ כשבא אא"עה לא"י נתבקר פנקסם לפי דלא הוו ידעי וכו' ולכך בא רעב עליהם.

10 מנא ידע וכו' פי' מהיכן ידע אברהם דעד כען לא אתתקנת א"י ולא יהיב חילא וכו' ותירץ דכתיב לזרעך ולא לך רק עד דיפקון דרגין ידיען.

11 אי זכאה חמאן וכו' הק' המ"דל כיון דבזכותא תלייא מלתא פנקס למה: ותירץ דהפנקס הוא תכשיט דבסמוך קרו ליה רדידי: והרמ"ז כתב עליו וז"ל ואני אומר בהקשות קושיא אלימתא דאי דחיין לה לבר מאי אהני ליה פנקס וכן לקמן בעת עלייתה לעדן ונלע"ד דפנקס זה להנהיגה בדרך וכן בסמוך להעלותה עד שערו ג"ע אבל בזכותה להכנס או לאו אינם נטפלים ע"כ דנחת אברהם למצרים בלא רשו הקשה המ"דל ז"ל דלקמן פ"ג אר"ש דמוכרח היה אברהם לרדת מצרימה:

12 והרמ"ז תירץ וז"ל דברי ר"ש עיקר ואיני רואה מקום לקושיתו דפי' דברי ר' יהודה בכאן דנחת בלא רשו שהיה לו לשאול פי ה' שירשהו לבוא שמה ואם יכניס עצמו בסכנה עצומה כזו והגם כי יצא בשלום הו"ל לשאול פי ה' וליטול רשות תחילה. כי לקמן לא אמר שצוהו על כך אלא פי' כוונת אברהם לבא שמה עכ"ל הרמ"ז:

1 ודאי דרגא דא יקרא דילי פי' כתב הרב ז"ל ג' פעמים אל גי' מגן והם אל ראשון בפן ימין אל ב' בפן שמאל אל ג' בחוטם ומשם נתקנת המ' ולכך נק' המ' מגן ועיין במגן אברהם שבעמידה ועליה קאים עלמא מ' בניינה מהגבורות שמקבלת מיסוד ובגיניה אסתמיך מצד החסדים שמקבלת ג"כ מהיסוד שהם סומכים אותה ומכוננים אותה בסוד והוכן בחסד כסא:

2 ועליה אשתיל כתב הרב ז"לכי שם ב"ן נתן היסוד למ' ושם ב"ן זה מעלה מ"ן דמלכות וז"ש ועליה אשתיל כי

3 השתילה היא ממטה למעלה כגידל האילן כמ"ה בניך כשתילי זיתים וכן שם ב"ן מעלה מ"ן ממט' למעל' ושרשו מהיסוד:

1 אשקוי ורוי עלמא אשקי מצד מוח חכמה שביסוד ורוי מצד מוח בינה שביסוד כי נודע שהמוחין משפיעים ביסוד והוא משפיע במ' הנק' עלמא. א"נ אשקי מצד החסדים שבו ורוי מצד הגבורות שבו כי הגבורות מרוים למלכות יותר מהחסדים כי עיקר הגבורות אליה. וזן כולא הם בי"ע:

2 ואיהו אשקי לגינתא פי' שמשפיע בה מ"ד וגנתא אשתקי מניה פי' שהמ' מתאוה לקבל הטיפה ממנו כשם שהוא מתאוה לה כך היא מתאוה לו.

3 קב"ה אתי לג"ע עיין מ"ש בדף ע"ז בשם הרב ז"ל שקב"ה היא רחל שיורדת לבריאה להשתעשע בנשמות הצדיקים א"נ קב"ה הוא יעקב מזדווג עם לאה ע"י נשמות הצדיקים שמעלים מ"ן ביסוד דידה:

4 ואפי' אינון דהאי עלמא היאך פי' בשלמא הנשמות שכבר מתו שייך בהם העלאת מ"ן אחר חצות אבל הנשמות דהאי עלמא מאי העלאת מ"ן שייך בהם הרי אחר חצות כבר עמדו וניעורו משנתם לעסוק בתורה:

1 ולא אתפתא בהו כאדם וכו' אע"ג שבפ' נח דף ע"ו אמר וז"ל יהב חכמתא לאברהם וכו' נפק מניה ישמעאל משמע משם שלא עמד בנסיונו אלא מרע"ה די"ל דלגבי אדם ונח אמר נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא אתדבק בהו כאדם ונח. אבל מ"מ אינו כמרע"ה דקאים בהימנותא עילאה כדקא יאות:

2 נפש איהו אתערותא תתאה ודא סמיכא בגופא פי' הבריאה כק' גופא לגבי מ' דאצילות. מאד בסטרא דמזרח פי' מאד גי' מ"ה ושם מ"ה בת"ת שנק' מזרח.

3 במקנה בסטרא דמערב פי' מקנה הם החיילות ומ' נק' אשת חיל א"נ מקנה היא בהמ"ה גי' ב"ן שהיא מ':

4 חד רשימו דקסט' דחיותא כתב הרמ"ז וז"ל פירש הרב שהוא הבל דגרמי והוא נפש דקטנות שהוא רשימו דנפש דגדלות הנכנסת כשנולד. ובמ"א פי' יותר ואמר שחלק חיות זה הוא בחי' העשיה שהוא בחי' חיות המ' שבזעיר וזה נקר' קסטא דחיותא וקיסט' ר"ל מדה וענין זה נתבאר בא"י בדף נ"ז ובשער ז"א חלק ב':

1 מסטרא דימינא שירותא דעלמא עילא' פי' שהחסד הוא הספירה הראשונה שתיקנה הבינה הנק' עלמא עילאה:

2 סתימא עמיקא הוא אבא לעילא הוא א"א: עד א"ס כלל כל הפרצופים הנעלמים עד א"ס ב"ה ושיעור הכתוב וילך למסעיו אחר שתיקן אא"עה המ' והעלה אותה עד הבינה אח"כ שנצטרף במצרים ובירר הבירורים המשיך לה הארה מחסד זעיר שניתקן מאימ' ומאורות הראשוני' וזהו וילך למסעיו למסעו כתי' שהיא המ' שתיקנה ופי' הכתוב במה תיקנה ואמר מנגב שהוא חסד שאחר שאורות העליונים האירו בחסד המשיך הארת חסד למ' מלמעל' למטה כדי שתהיה היא כלולה עמהם והניחה שורשה בספירות העליונים ע"י מה שהעלה אותה למעלה ואח"כ ע"י מה שממשיך לה מלמעלה למטה יכלול ספי' העליונות בה ומניחים שורשם בה וז"ש בגין דהיא לא תעדי מאינון דרגין עילאין ואינון לא יעדון מנה:

3 בשמא דאימא וכו' כתב המ"דל וז"ל שטעם זה חלוש שיותר יכון לומר שהזכיר שם אמו להזכיר זכותה שהצילה את אביו מחטא כשרצה לבוא על שפחתו. וכתב עליו הרמ"ז ק' כי עליה טובא דא"כ ממילא היה מזכיר חטא אביו והוא היה בעוכריו שלא תקובל תפילתו. ועוד דמאן מוכח לדוד על זה אם לא כששרת' עליו רה"ק ואמר הן בעון חוללתי. וכ"ש שכוונת ישי היתה לש"ש כמ"ש בעל עשרה מאמרות בחלק ג' עכ"ל:

1 בקוסטירא דקוסטא חברייא שכיחי נראה שר"א ור' חזקיה לא באו בבת אחת ללמוד אלא כל אחד לבדו וכשקם ר"א לעסוק בתורה ור' חזקיה קם גביה א"ר אלעזר בקוסטירא וכו':

2 כתפוח בעצי היער דא קב"ה פי' הוא הת"ת כן דודי דא קב"ה פי' היסוד דזעיר. בצלו דא קב"ה פי' מ' שהיא היתה מדברת בסיני כדכתיב וידבר אלהים וז"ש ביומא דאתגלי קב"ה על טורא דסיני:

1 ד"א מי העיר ממזרח דמתמן שירותא לאנהרא פי' מזרח הוא ת"ת דזעיר ושם בחזה דזעיר נשלם יסוד דאימא ונתגלו ה' חסדים דאימא. חסד ראשון הלך לחסד דזעיר וחסד ב' לגבורה וכעז"הד וז"ש דמתמן שירותא דנהורא לאנהרא לפי ששם נתגלו החסדים וגבורות דאימא בלי מסך וז"ש:

2 בגין דדרום שהוא חסד ההוא תוקפא דנהורא דיליה מגו מזרח איהו שר"ל חסד ראשון של ה' חסדים דאימא שבא לחסד דזעיר הוא מיסוד דאימא שבת"ת זעיר ומת"ת דאימא מתחלקים וז"ש מגו מזרח איהו:

3 וע"ד מי העיר ההוא נהורא דדרום ממזרח כמ"ש לעיל דאיהו נטיל ואתזן בקדמיתא פי' שת"ת הוא מקבל הארת אימא בראשונה וז"ש ותיאובתא דההוא רקיעא עילאה למיהב ליה למזרח:

1 ויגד לכם את בריתו פי' בריתו הוא היסוד וכתיב ביה הגדה אלמא הגדה ביסוד ור"א אמר ומגיד מישרים שהגדה בתפאר' הנק' מישרים שמכריע בין ח"ג. איהו דרגא דשלטא על תתאה וכו' פי' אפי' היסוד כיון שהוא למעלה מהמ' כתיב ביה ויגד שכל מדה שהוא גבוה מהמ' בין ת"ת בין יסוד קרי ביה הגדה ולא מפליגינן אלא בין דיבור ובין הגדה שדיבור במ' והגדה בת"ת או ביסוד:

2 בכולא איהו לאשתאלא איכא גרסי' ופי' שהיסוד ות"ת הנז' מהם מ"ד באים למ' כדי להוליד נשמות שהם הפירות העליונים:

3 כד סליק ברעותא דקב"ה למברי עלמא פי' כשעלו המ"ן במצח דא"ק הכוונה למברי עלמא שהוא עולם האצילות שע"י המ"ן שעלו במצח דא"ק נזדווגו ע"ב דא"ק עם פנימיות אזן חוטם פה שהם פנימייות דס"ג ועי"ז יצא ממצח דא"ק שם מ"ה החדש ובזה ניתקן עולם האצילות ובדף כ"ט ע"א הארכנו בזה כל הצורך בהקדמות הרב זל"הה:

4 חד שלהובא דבוצינא דקרדינותא פי' ה' גבורות דאימא ששורשם מגבורה דעתיק שנקרא בוצינא דקרדינותא:

5 ונשף זיקא בזיקא פי' כל גבורה מאירה בחברתה חשכת ואוקידת פי' בתחלת הגבורות לא נראה תוקף דינם וכשהם נגלים ומתפשטים אזי נראה תוקף דינם וזהו חשכת ואוקידת.

6 ואפיק מגו סטרי תהומא חד טיף פי' הם ה' חסדים שהם מטיפת מים שיצאו מאבא ושורשם מחסד דעתיק: וברא בהו עלמא פירוש זעיר הנקרא עולם בסוד אמרתי עולם חסד יבנה בהם ניתקן:

1 ההוא שלהובא סליק וכו' פירוש הגבורות הלכו לשמאל זעיר וההיא טיף פירוש החסדים בקו ימיני דזעיר כמ"ש הרב שהדעת דזעיר כלול חו"ג חסדים בצד ימיני דזעיר וגבורות בצד שמאלי:

2 אחלפו דוכתי וכו' דנחית וכו' פירוש כתב הרב על פ' הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שאור הגבורה בכלי החסד ואור החסד בכלי הגבורה וז"ש אחלפו דוכתי וכו' דנחית הוא אור הגבורה הגרוע מאור החסד. סליק ונתלבש בכלי החסד. ודסליק נחית פי' אור החסד שהוא סליק יותר מאור הגבורה נחית שנתלבש בכלי גבורה. א"נ אחלפו דוכתי יובן במ"ש הרב ז"ל כי החסדים דאימא הלכו לאבא ונעשה גבורות דאבא. וגבורות דאבא הלכו לאימא ונעשו בה חסדים דאימא וז"ש אחלפו דוכתי. דנחית סליק הם חסדים דאימא וקראם נחית לפי שאימא גרועה מאבא. סליק פי' שהלכו לאבא ונעשו גבורה דאבא ובזה יש להם סליקו כי היו בנוקבא והלכו לדכורא. ודסליק נחית הם גבורות דאבא שהלכו לאימא ונעשו בה חסדים דידה ומה שהיו בדכורא עתה חזרו לנוקבא לכך אמר בהו דסליק נחית. א"נ י"ל אחלפו דוכתי כמ"ש הרב כי כשיורדים הגבורות ליסוד דזעיר להתמתק ע"י החסדים. ירדו ממעלה למטה תחילה גבורה דחסד ואחריה גבורת הגבורה וכו' וגבורת הגבורה נמתקה בחסד דנצח לפי שהיא דינים גמורים גבורה דגבורה לכך נמתקה בחסד דנצח שהוא רחמים גמורים. וגבורת החסד נמתקה בחסד דהוד לפי שהיא גבורה ממוצעת. וכן חסד דהוד הוא ממוצע ולא ירדו כסדר הקוים שגבודות החסד תרד לחסד דנצח וגבורות הגבורה תרד לחסד דהוד שהוא קו שלה אלא נתחלפו עכ"ל הרב והובא ג"כ בס' הליקוטים בדרוש חו"ג ושם האריך. וז"ש כאן הזוהר דסליק נחית היא גבורות החסד שהיא עליונה יותר מגבורת הגבור'. נחי' לחסד דהוד ונמתק' על ידו ודנחי' סליק היא גבורו' הגבורה שנקראת נחית לגבי גבורות החסד. סליק פי' היה לה סליקו שנמתקה בחסד דנצח. א"נ יפרש מאמר זה במ"ש הרב ז"ל בדרוש התיקון כי אחר שיצא שם מ"ה ממצח דא"ק בירר לו מהמלכים דב"ן וחיברם עמו ונעשה הוא דכורא וב"ן נוקבא והקשה הרב ז"ל שם כיון ששם ב"ן היא הנקודות דס"ג איך יהיה שם מ"ה גדול ממנו והרי בכל מקום ס"ג גדול ממ"ה ותירץ הרבה תירוצים ונזכיר א' מהם והוא לפי ששם ב"ן היה נקודות דס"ג שהיא בחינה פרטית אבל שם מ"ה יש בו טעמים נקודת תגין אותיות ולכן מ"ה נעשה דכורא ושם ב"ן טפל לו ונעשה נוקבא וכל הזכרים של פרצופי האצילות נעשו משם מ"ה וכל הנקבות דאצילות נעשו משם ב"ן עכ"ל בס' אוצ"ח ונבוא אל הביאור כד סליק ברעותא כמ"ש לעיל:

3 אפיק חד שלהובא הוא שם ב"ן שהוא נקודות דס"ג ונודע כי ס"ג היא בינה דא"ק ונקרא גם היא בוצינא דקרדינותא בסוד שורש דשורש אבל עיקר בוצינא דקרדינותא בעצם היא בגבורה דעתיק:

4 ונשף זיקא בזיקא כל מלך מאיר בחבירו חשכת ואוקידת פי' תחלה לא נגלה תוקף דינם ולבסוף אוקידת שנראה תוקף דינם:

5 חד טיף הוא שם מ"ה שיצא ממצח א"ק והוא טיפת החסדים כי החסדים משם מ"ה והגבורות משם ב"ן וחביר לון כחד וברא בהו עלמא פי' ע"י מ"ה וב"ן נבראו כל העולמות כנודע:

6 ההוא שלהובא סליק ואתעטר בשמאלא פי' משם ב"ן נעשו הנקבות דאצילות שנקראים שמאלא וההוא טיף סליק ואתעטר בימינא פי' משם מ"ה נעשו הזכרים דאצילות שנקראים ימינא:

7 אחלפו דוכתי וכו' יובן במ"ש לעיל בשם הרב ששם מ"ה שהוא גרוע משם ס"ג סליק ונעשה דכורא וזהו דנחית סליק ומ"ש ודסליק נחית הוא שם ב"ן שהוא נקודות דס"ג שהוא גדול משם מ"ה נחית ונעשה נוקבא לשם מ"ה. א"נ יש לפרש המאמר במ"ש הרב בדרוש אריך כי אבא מאיר מחסד דעתי' דבגו גולגולת' דאריך ואימא מאיר' מגבורה דעתיק דבגו מוחא דאריך ומהני תרין רישין נמשך חיות דא"וא עכ"ל וז"ש כאן. אפיק חד שלהובא הם הגבורות שבאים מגבורה דעתיק שנקראת בוצינא דקרדינותא:

8 ונשף זיקא בזיקא הוא כמ"ש לעיל וחד טיף הם החסדים שיצאו מחסד דעתיק דבגו גולגולתא דאריך וחבר לון כחד וברא בהו עלמא פי' ע"י חו"ג אלו ניתקן עולם האצילות:

9 וההוא שלהובא סליק ואתעטר בשמאלא פי' גבורות הנז' שיצאו מגבורה דעתיק הלכו לאימא שהיא בצד שמאל דאריך כנודע:

10 וההוא טיף סליק ואתעטר בימינא פי' החסדים שבאו מחסד דעתיק הלכו לאבא שהוא בצד ימין דאריך:

11 סלקו חד בחד פירוש א"וא הנז' שהם בשני צדדי אריך נזדווגו יחד: אחלפו דוכתי וכו' פי' המוחין דאימא הלכו לאבא מוחין דאבא הלכו לאימא וזה הפירוש דומה לפי' ב' שפירשנו לעיל אלא ששם פירשנו אחלפו דוכתי על חו"ג דא"וא ועתה אנו מפרשים על כל המוחין דא"וא. דנחית סליק מוחין דאימא הלכו לאבא דהיינו חכמה דאימא נעשית בינה דאבא וכן חסדים דאימא נעשו גבורות דאבא ומ"ש ודסליק נחית הם מוחין דאבא שהלכו לאימא דהיינו בינה דאבא נעשית חכמה דאימא וגבורות דאבא נעשים חסדים דאימא:

12 אי נמי י"ל המאמר כמ"ש הרב שיסוד עתיק הוא צר ויצאו הגבורו' דעתיק תחלה ואח"כ החסדים ועמדו הגבורות בצד שמאל דאריך לפי שיסוד נוקבא דעתיק מגיע עד החזה דאריך והגבורות חציים למעלה מהחזה דאריך וחציים למטה וכן החסדים דעתיק הם בצד ימין דאריך חציים למעלה מהחזה וחצי' למטה אבא לוקח חסדים דיסוד עתיק. ואימא הגבורות דיסוד עתיק: הקדמה זו קצרה מאוד ועי' בע"ח שער או"א פרק א' ובמבוא שערים וכתב שם הרח"ו ז"ל שפעם א' שמעתי ממורי ז"ל כי הגבורות נתגלו כולם כמו החסדים אלא כיון שנתגלו תחלה נתגלו היטב יותר מהחסדים וז"ס טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל שהגבורות נתגלו כולם אבל החסדים חציים מכוסה וחציים מגולה וג"כ ז"ס טובה תוכחת מגולה וכ' עכ"ל. ובזה יבואר אפיק חד שלהובא הם הגבורות שביסוד עתיק:

13 ונשף וכו' כמ"ש לעיל חד טיף הם החסדים שביסוד עתיק ההוא שלהובא סליקואתעטר בשמאלא. פי' שהגבורות שביסוד עתיק הלכו לאימא שהיא עומדת בצד שמאלי דאריך.

14 וההוא טיף וכו' בימינא פי' כי החסדים שביסוד עתיק הלכו לאבא שהוא עומד בצד ימיני דאריך: סלקו חד בחד הם חו"ג הנזכרים:

15 אחלפו דוכתי וכו' הגבורות שהם תחתונים מהחסדים נתגלו תחלה והיו מאירים הרבה. ולפירוש ב' שהחסדים חציים מכוסה וחציים מגולה אבל הגבורות כולם מגולים והאירו הרבה מהחסדים. ולשני הפירושים הגבורות שהם תחתונים מהחסדים נתגלו והאירו והיה להם סליקו וז"ש דנחית סליק ומ"ש ודסליק נחית הם החסדים שהם גדולים יותר מהגבורות. נחית שלא נתגלה תחלה כמו הגבורות לחד פירושא. ולאידך פירושא חציים מכוס' ולכך נחית שלא האירו הרבה כמו הגבורות:

16 אתקטרו דא בדא נפק מבינייהו רוח שלים פירוש כיון שנתקשרו החו"ג הנז' יחד על ידי או"א יצא מבינייהו זעיר:

17 כדין אינון סטרין פי' חו"ג הנזכרים. אתעבידו חד ואתייהיב בינייהו פירוש שהזעיר הוא בתוכם חסד מכאן וגבורה מכאן. שלם לעילא כל הפרצופים העליונים ושלם לתתא בז"ון. א"נ שלם לעילא בזעיר ושלם לתתא במ'. ודרגא אתקיים פי' מלכות אתעטר ה' בו' פירוש בינה מאירה בזעיר ו' בה' פירוש זעיר במלכות. ביומא דכפורי פירוש שביום הכיפורים מקבלת המ' הג' קדושות ועליונות דאימא ובזה נגדלת ונשלמת והקדמות האר"י ז"ל אמיתיות מצד עצמן ואפשר שרש"בי ע"ה כוון ברוח קדשו לכל אלו הפירושים או לקצתם. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות אכי"ר:

18 ד"א ומלכי צדק דא עלמא בתראה מלך שלם דא עלמא עילאה לפירוש ראשון ומלכי צדק שהיא המלכות נשלמה ונגדלה. וכפי' ד"א מלכי צדק שהיא מ' נתחברה עם אימא שנקראת מלך שלם:

19 דתרין אליך בה פי' לחם ויין שהם חו"ג הם במ' ומוציאתם לתחתונים משמש עלמא לקביל עלמא. פירוש מלכות שנקרא כהן משמשת לבינה שנקרא אל עליון: והוא כהן דא ימינא פי' כמו דבר אחר הוא:שכהן הוא חסד ואל עליון בינה:

20 כדין ויברכהו ברוך אברם לאל וכו' פי' ויברכהו למ' והכתוב פי' סדר הברכה כך היא תחלה ברוך אברם לאל עליון שהוא השפע שמביאים לח"גת ומ' עמהם כדי שיוכלו לעלות. וברוך אל עליון הוא השפע האמיתי שמקבלים ויורדים מלאים שפע וכדמסיק הזוהר לקמן:

21 כד"א ברוך אתה יובן במ"ש הרב בס' הכוונות וז"ל בכל ברכת הנהנין והמצות תכוין כי ברוך הוא יסוד דא"וא ועל ידם אתה מוריד שפע לזעיר כדי שיוכל לעלות והענין כי יש שני מיני שפע הא' היא תחלה לקבל שפע עד שיהיו ראויים ומוכנים לעלות. ואחר שעלו מקבלים שפע האמיתי הראוי להם ולכן בתחלה אנו מורידים שפע ע"י ברוך הנז' לאתה שהוא חסד ואח"כ ליה"וק שהוא ת"ת ואח"כ לאלהינו שהוא הגבורה ואז יכולים לעלות אל הבינה ואז הבינה נק' מלך העולם כי לעולם הג' אבות מתחילים מחסד כמ"ש אמרתי עולם חסד וכשהאבות תוך הבינה אז נקראת הבינה מלך העולם. וכבר ידעת שזעיר אחר תפלה הוא בסוד ו"ק והמ' באחוריו בחזה ולכן ג"ר שלו אז אינם אלא חג"ת והם עולים לאימא ליינק כי התינוק הוא בסוד ו"ק והמ' באחוריו בחזה וכשעלו חג"ת המ' עולה עמהם ואין צריך שיעלו נה"י שאינו יונק רק דרך ג"ר שלו ואחר שעלו שם יורדים ומביאים עמהם שפע ומזון האמיתי לעולמות כולם עכ"ל. וז"א ברוך אברם כד"א ברוך אתה שר"ל ברוך הוא יסו' א"וא אברהם חסד:

22 לאל עליון ה' אלהינו פי' ד' אלהינו הם ת"ת וגבור' וכן אל ת"ת שהוא נוטה לצד החסד עליון הוא הגבורה כנודע מסדר הספירות שהגבורה עליונה מת"ת. והכוונה שממשיכין מברך שהוא יסוד דא"וא לאברהם ולאל עליון שהם חג"ת:

23 קונה שמים וארץ מלך העולם פי' אחר שעלו האבות שם אזי נקראת הבינה מלך העולם כמ "ש הרב זל"הה:

24 ויברכהו מתתא לעילא פי' שהשפע שהרדנו מברוך לח"גת אינו שפע האמיתי רק כדי שיוכלו לעלות מתתא לעילא ליסוד הבינה וזהו ויברכהו מתתא לעילא:

25 ברוך אל עליון מעילא לתתא פי' זהו השפע האמתי שאחר שעלו אל הבינה וקבלו שפע אנו מורידים אותם מלאים שפע כדי להשפיע בעולמות כמ"ש הרב וזהו וברוך אל עליון מעילא לתתא ופי' זה כפתור ופרח ע"פי הקדמת האר"י זל"הה.

26 לאתדבקא באתר דקישורא וכו' פי' ויתן למ' מעשר מכל הי"ס וז"ש לאתדבקא שקישר כל הי"ס באתר דקישורא אתקשר לתתא שהיא מלכות חד בסיני פירוש מלכות:

1 כד ברא עלמא פי' בינה כי אני אני הוא פי' אני שהיא מ' ואי"ן שהוא הכתר הכל אחדות אחד ואין בהם פירוד ח"ו. מלך שלם בלא פגימו זה כמו פירוש ראשון דרש"בי דלעיל. והוא כהן לאל עליון דאשתכח וכו' פי' שהמלכות שנקרא כהן נתחברה עם הבינה הנקרא אל עליון וכמ"ש רש"בי לעיל משמש עלמא לקביל עלמא מאינון ברכאן דנפקי מכל פירוש אא"עה נתן לו א"ס ב"ה הברכות מיסוד הנקרא כל:

2 קב"ה יהיב ליה מעשרא פי' א"ס ב"ה נתן לאברהם מעשר מכל הספי' והיא המלכות שהיא חד מעשרה:

1 איהו שמן ואיהו טל פי' שהטיפה שבאה מאבא כלולה מי"הו וי"הו במילוי אלפ"ין גי' ט"ל:

1 ועד לא אתגזר לא הוו אינון דרגין שראן עלוי למללא תראה כי מלת למללא יתירה וטפילה ויובן בהקדים מ"ש בדף צ"א וז"ל ואי תימא דבג"כ אקרי מחזה בגין דאיהו דרגא חיזו דכל דיוקנין אתחזיין ביה וכדין איקרי מחזה והא אמרת בקדמיתא דעד לא אתגזר אברהם לא הוה ממלל עמיה אלא האי דרגא. פי' שמקשה קודם המילה אמר הכתוב היה דבר ה' במחזה והיא המ' ונקרא מחזה שמתראים בה כל הספירות. והא אמרת בקדמית' דעד לא אתגזר אברהם לא היתה מדברת עמו אלא המ' לבד וספירות העליונות לא הוו שראן עלוי. ותירץ אלא האי דרגא חיזו דכל דרגין עילאין איהו פי' שהו"ק נתראו במ' ובחיזו דדרגין עילאין אתתקן פי' הם ארג"מן שהם חיזו דח"גת בהם נתקנה המ' ואע"ג דבההוא זמנא אברהם לא הוה גזיר וכו' כיון דאתגזר מה כתיב וירא אליו ה'. אתחזון כולהו על האי דרגא. ור"ל שלעולם קודם המילה ו"ק דזעיר היו משפיעים במ' וארגמ"ן תחתיה אבל החילוק הוא קודם המילה לא היה רואה אברהם רק המ' ואחר המילה היה רואה ו"ק מתוך המ'. וז"ש רשב"י בכאן ועד לא אתגזר לא הוו אינון דרגין שראן עלוי למללא שר"ל שהדרגין הם לעו לם במ' אבל למללא לא הוו שראן שלא היה רואה אברהם כשמדברת עמו רק המ' לבדה וז"ש נמי בסמוך כיון דאתגזר כולהו דרגין עילאין הוו שראן על האי דרגא תתאה בגין למללא עמיה ר"ל שאחר שנימול היה רואה אותם מתוך המ' ומה שהקשה ר' אבא לקמן ותירוצו רמזו הרש"בי במלות קצרות:

2 ברית קישורא לאתקשרא וכו' פירוש שע"י היסוד נקשרים י"ס דזעיר עם י"ס דמלכות. ובר"ת קישורא דכולא אתקשר ביה פי' שהיסוד יש בו מקום לקבל ה' חסדים ויש בו ג"כ מקום לקבל ה' גבורות דכולא אתקשר ביה חסדים וגבורות וכו' שהיסוד עולה בסוד הדעת ומקשר חב"ד עליונים:

3 זווגין דבני נשא נראה שלא זכו שישא כל אחד בת זוגו אלא ממעמד הר סיני ואילך ואפי' אחר מעמד סיני עדיין יש שרשים נשמות שלא זכו לבת זוגם עד ימות המשיח. ובפרשת בראשית בדף כ"ח וז"ל בההוא זמנא זכו ישראל כל חד וחד לבת זוגיה וע"ש מ"ש בשם האר"י ז"ל:

1 ויחשבה לו צדקה דאע"ג דאיהו דינא כאלו היא רחמי האי כה גרסי' וכן הוא בזוהר מוגה ופי' שהמ' נקרא צדק ואא"עה המשיך לה ה' חסדים ובזה נקראת צדקה. צדק ה דקשיר קשרא עילאה בתתאה פי' שקישר זעיר הנקרא צדקה במ' ופי' הכתוב ויחשבה לו צדקה שחישב והמשיך לה צדקה שהוא זעיר:

1 כגוונא דא כתיב אשר ישנו וכו' פי' במעמד הר סיני כל הנשמות שעתידים לבוא לעולם עד ימות המשיח כולם היו שם כדמוכח לקמן שבמתן תורה מדבר שאמר אלא הכא כד אתייהיב אורייתא לישראל וכו':

2 הכא אית לאסתכלא דהא וכו' ומשמע הנהו דיפקון מאינון וכו' פירוש דדייק מדלא כתיב ואת אשר איננו פה עמנו עומד דאזי משמע כמ"ש שכל הנשמות שעתידות לבוא בעולם היו עומדים שם בהר סיני. אבל כיון דכתיב איננו פה עמנו היום ולא כתיב עומד משמע שהנשמות העתידות לבוא לא היו שם באותו מעמד אלא פי' הכתוב עמנו היום שגם הם בכלל הברית: אבל לעולם אבותיהם שהם דור המדבר היו עומדים שם ולכך כתיב בהו את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. והדורות העתידים לצאת מהם היו גם הם בברית אבל לא היו שם בסיני ולכך לא כתיב בהו עומד ותירץ אלא ודאי כולהו קיימו תמן אלא דלא אתחזו לעילא ולהכי לא אמר בהו עומד אבל לעולם שכול' היו היו שם במעמד סיני:

3 ת"ת עד לא אתגזר אברהם זה הלשון פירשנוהו בדף פ"ט ע"א ואמרנו שם שר' אבא ור"ש דלעיל לא פליגי:

4 מה כתיב וירא אליו ה' גרסינן וכן נמי בסוף הדף גרסי' פ' וירא אליו ה' הנאמר בתר דאתגזר משא"כ פ' וירא ה' אל אברם שנאמר קודם המילה:

1 רזא דחכמתא איהו דדוד לית לה וכו' פי' כמו שלמעלה המ' מקבלת הארה מז' תחתונות דזעיר לפי שהיא בין תרין דרועין דיליה שהם ח"ג כך דוד לקח מאד"הר ע' שנה א"נ כתב האר"י ז"ל כי המ' מקבלת מחסדים המגולי' שבנ"ה דזעיר חסד דננח חציו לעצמו וחציו לקו ימיני דמ' שכיון שהוא מגולה הספיק כפלים. וכן חסד דהוד חציו להוד וחציו לקו שמאלי דמ' וכן שני שלישי החסד המגולים שבת"ת לוקחת המ' מהם חצי שליש חסד לכתרה. והנה ב' חסדים דנ"ה הם ב' הוי"ות גי' ב"ן ושני שלישי החסד הם י"ח לפי שהו"יה שבת"ת שליש המכוסה יש בו שמנה אורות ושני שלישים המגולים י"ח אורות י"ח עם ב"ן גי' ע' וזהו ע' שנה שלוקחת המ' מזעיר וכן למטה דוד לקח מאדם ע' שנה:

2 א"ר יוסי מאי קא מיירי וכו' פי' למה מכריז הקב"ה מ' יום קודם יצירת היולד בת פלוני לפלוני והא כתיב אין כל חדש וכרוז זה מכריז דבר חדש בת פ' תנשא לפלוני. שאני לעילא פי' דווק' דברי' שתחת גלגל חמה כתיב זה אבל כרוז זה הוא למעלה מגלגל חמה:

3 מאי כרוזא הכא פי' כיון שביציאתו לעולם אזדמנת לו בת זוגו א"כ כרוז למה דאפיק קב"ה פי' מ' שבה נתעברו כל הנשמות:

4 כלילן דכר ונוקבא פי' במי היו שם כל אחד כלול עם בת זדגו ואח"כ המ' מוסרת אותם בידא דההוא ממנא שהוא גבריאל ונקרא ג"כ לילה בגין דאתי מסטרא דשמאלא כמ"ש הזוהר שמות דף י"א. וזמנין דא אקדים מן דא פירוש ובזה מתרצא קושית ר"י דאם היו נשארים מחוברים אין אנו צריכים לכרוז אבל כיון דאתפרשן ופעמים מקדים זה לזה לכן צריכים כרוז מ' יום קודם יצירתם כדי שיתחברו כבתחלה: ורבי אבא ס"ל ששני כרוזים הם א' קודם יצירת הוולד והשני כד מטא עידן זווגה דלהון מכרזא עלייהו ובג"כ אין כל חדש רבי אבא מתרץ ג"כ קושית רבי יוסי דכיון שהיו במלכות כל א' עם בת זוגו אין זה דבר חדש

1 עאל בי"ג תרעי וכו': פי' י"ב שערים יש ברקיע כנגד י"ב שבטים שכל שבט נכנס בשער א' והשמש נכנס בכולם וכן כתב בהגהות הר"חו ז"ל פרשת תרומה בדף קכ"ח ע"ב וז"ל הזוהר שם מאן דמזכי לחייביא עאל בי"ג תרעי ולית מאן דימחי בידיה וכתב שם הרח"ו ז"ל י"ב שערים יש ברקיע נגד י"ב שבטים כנזכר בפ' לך לך:

2 וסיהרא שרי לאנהרא פי' היא לאה שכתב הרב שבתחילת הלילה התחילו נה"י דאימא שלו להכנס בה ונגדלת מעט מעט עד חצות לילה שאז נשלם פרצופה לפי שלוקחת ט' ספי' דרחל בהלוואה ואז בחצות מזדווגת עם יעקב מהחזה ולמטה וז"ש וסיהרא שרי לאנהרא:

3 ומאדי דיבבא פי' מלאכים דיצירה נקראי' מארי דיבבא: ומייללין מלאכים דעשייה נקראים יללה

4 כד צפרין מתערין פי' המלאכים שנקראים עופות כגון אכת"ריאל מט"ט סנדל"פון וכמ"ש בזוהר פ' תרומה דף ק"ל וז"ל תלת צפרין מתערין צפצופא לשבחא וכתב שם הר"חו ז"ל אכתרי"אל מט"ט סנדלפון כל א' נקרא עוף.

5 סטרא דצפון פי' ה' גבורות דאימא שמתעוררים בחצות לילה: אתער ברוח' פי' מאירי' ברוח' דשבק בה בעל' כמ"ש בפ' ויקהל דף קצ"ז וז"ל כדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפין ובטש רוחא חד וכתב שם הרח"ו ז"ל רוחא דשבק בה בעלה:

6 שרביטא חד דבסטר דרום פי' יסוד שנק' שרביט שיש בו טיפת החסדים וז"ש דבסטר דרום ובטש בההוא רוחא וכו'. פי' יסוד דזעיר בטש בההוא רוחא דשבק בה בעלה שה"ס הזווג ואז שכיך ואתבסם ור"ל שמתבסמי' גבורות שבה כי סוד הזווג הוא למתק הגבורות על ידי החסדים:

7 כדין אתער קב"ה בנימוסוי לאשתעשעא עם וכו' פי' יעקב מזדווג עם לאה ומשתעשע בצדיקים שביסוד דידה קב"ה וכל צדיקייא וכו' פי' קב"ה שהיא רחל שיורדת לבריאה וכל הצדיקים שבג"ע העליון שהיא בריאה כמ"ש לעיל בדף ע"ז בשם הרב ובס' הכוונות כתב וז"ל במקום אחר אמרו בזוהר כי אחר חצות הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים במה שעוסקים בתורה כמש"ה היושבת בגנים חברים מקשיבי' לקולך ובמקום אחר אומר כי הוא מזדווג עם נוקבא והענין כי יעקב ולאה הם מזדווגים אחר חצות אך זעיר ורחל אינם מזדווגים ואלו הם ששומעים קול העוסקים בתורה אחר חצות. ובזה יובן מ"ש ברישא כדין אתער קב"ה בנימוסוי לאשתעשעא עם צדיקייא בג"ע הם יעקב ולאה. ומ"ש דהא קודשא ברוך הוא וכל צדיקייא דבג"ע כולהו צייתין לקליה הה"ד היושבת בגנים הם יעקב ורחל שיורדים לבריאה ושומעים קול הצדיקים ויש להם נחת רוח:

8 כד אתער קב"ה פי' יעקב. בגנתא דעדן פי' לאה כל אינון נטיען דגנתא פירוש הספירות דלאה:

9 אשתקיין יתיר מההוא נחלא פי' שמאירים מן הבינה וכמ"ש הרב כי נה"י דאימא נכנסים בלאה ומגדילים אותה וסיום ההגדלה בחצות לילה. הואיל וכולהו צדיקייא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה. פי' הצדיקים שבג"ע העליון שהיא בריאה ששם יורדת רחל וצייתין קול הצדיקים שעוסקים בתורה ויש להם נחת רוח:

1 אלא חצות לילה ודאי לקב"ה אמר פי' רחל שיש לה נחת רוח בחצות בתורת הצדיקים וז"ש דהא חצות לילה ממש קב"ה אשתכח וסיעתא דילה והיינו רחל שיורדת ?לבריאה שנק' ג"ע העליון כמ"ש וכדין היא שעתא דעייל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא שר"ל שרחל יורדת לבריאה ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים ולקמן נמי אמר ולהכי קרייה לקב"ה חצות לילה ממש וכו' דהא כל דינין תליין מהכא ודינין דמלכות מהכא משתכחין וההיא שעתא אתקטיר ביה דוד וקם ואמר שירתא שר"ל המ' שהיא רחל שיש בה דינים ודוד אחוז בה כי היא מדתו והמלכות של דוד ממנה.

2 אבל אין לפרש מ"ש אלא חצות לילה ודאי לקב"ה אמר הכי על לאה דא"כ היכי קאמר אחר כך דהא חצות לילה ממש קב"ה אשתכח שהיא לאאכפי פי' זה: ומאי הואדקאמר וכדין היא שעתא דעייל בגנתא דעדן מה היא ג"ע שנכנסת בה לאה: ואין לפרש נמי מ"ש לקב"ה אמר הכי הוא יעקב דהא אמר ולהכי קרייה לקב"ה חצות לילה ממש דהא כל דינין תליין מהכא. ויעקב אין בו דינים אלא ודאי דקב"ה דהכא היא רחל וכאלו דוד מדבר עם המ' ואומר לה אתה שמתעוררת בחצות לילה ויש לך נחת רוח בתורת הצדיקים אקום להורות לך:

3 אנא שמענא דהא לילה דינא דמלכותא הוא פירוש היא לאה שיש בה דינים גם היא: והאי דקאמר חצות בגי ליינקא בתרי גווני וכו'. יובן בהקדים מ"ש הרב בס' הכוונת וז"ל דע כי קודם חצות נקראת לאה ליל ואחר חצות נקראת לילה שנגדלת מחציו דזעיר ולמטה שהוא מקום גילוי החסדים וזהו פי' חצות לילה שלוקחת גם חצי התחתון דזעיר ואז נקראת חצו' לילה עכ"ל ובזה יבואר שמחדש הינוקא שחצות היא לאה ומפרש הטעם בגין דינקא בתרי גווני בדינא ובחסד פי' כשהיא מהחזה ולמעלה אז הוא דין לפי שהיא במקום הסיתום ונק' ליל וכשהיא מתפשטת אפי' בחצי התחתון דזעיר שיש בו גילוי החסדים אז היא חסד ונק' לילה לפי שלוקחת הארת ה' חסדים וז"ש בגין דינקא בתרי גווני וכו'. פלוגתא קדמיתא דינא שהוא חצות הראשון שאז עדיין היא מהחזה ולמעלה במקום הסיתו' ומ"ש דהא פלוגתא אחרא נהירו אנפהא בסטרא דחסד היינו אחר חצות שמתפשטת מהחזה ולמטה במקום גילוי החסדים ואז נהראת לילה ונהירו אנפהא:

4 חצות לילה כתיב ודאי פי' השתא א"ש הכתוב שאומר דוד ללאה אתה שמתפשטת בחצי התחתון דזעיר ובזה אתה נק' לילה אקום להודות לך כדי לגרום זווג יעקב ולאה וזהו מה שחידש הינוקא ולכך ר' אבא שוי ידוי ברישי' וברכיה על זה הסוד ומכח דברי הרב שבספר הכוונות הוכרחנו לפרש דברי הינוקא על לאה וכן הסכים מורינו ז"ל:

1 נצר מאינון נטיען וכו' פי' כי הו"ק היו באבא כקרני חגבים ושתלן באימ' ואתרביאו בנהור' ומלכות עמהם וז"ש נצר מאינון נטיען שהם הו"ק דנטע קב"ה הוא אבא. בגנתא דעדן היא אימא האי ארץ חד מנייהו פירוש שהמלכית עמהם.

2 מהו לעולם כמה דאוקימנא וכו' פי' אימתי הצדיקים יורשים הארץ המ' שנקרא ארץ היינו לעולם הבא שהיא הבינ' והיא נק' עולם ר"ל לעתיד לבוא שהיא בינה אזי ירשו ארץ

1 למאן למשה פירוש לאפוקי מאן דס"ל ויבקש המיתו לתינוק דנצנצה בה רה"ק ולאפוקי ממאן דס"ל שנדמה לו נחש והיה בולעו עד וכו'.

1 בגין כך תלי בבעותיה אותו ואת נוהו פירוש אותו הוא היסוד ונוהו היא מלכות:

2 דאתהדר מלכותא דהאי את לאתריה פירוש הארת ושולטנות היסוד חוזרת למלכות לפי שע"י חטא בת שבע היה קצת פירוד בין יסוד ומ' ולכך גורש דוד מהמלכות. ואח"כ חזר היסוד למקומו:

3 תו תנינן אלוה הכי הוא פי' לפי שתחלה לא פי' תיבת אלוה ועתה מפרש התכת תיבת אלוה:

1 בקדמיתא חצריך ולבתר היכלך פי' חצריך הם ציון וירושליים שהם יסוד ומ' ביתך הוא הת"ת שהוא בית למוחי א"וא שמתלבשים בו היכלך היא הבינה שהיא היכל לאבא כנודע וז"ש דא פנימאה מן דא שהת"ת פנימי יותר מיסוד ומ' ומ"ש ודא לעילא מן דא ר"ל הבינה היא עליונה מהת"ת:

2 דאי כתיב הכי הוה משמע דחכמה בית אקרי פי' דאי כתיב החכמה יבנה בית משמעותו החכמה יבנה כדי שיהיה בית אבל כיון דכתיב בחכמה יבנה בית ר"ל ע"י אבא יבנה זעיר שנק' בית כמ"ש הרב ז"ל כי הזכרים מאבא והנקבות מאימא: ה"י כ"ל האי והאי פי' ה' של היכל הוא בינה יו"ד של היכל הוא אבא הכלול עמה בסוד וחכם בבינה כ"ל דהיכל ר"ל שכל ההארות כולם הם מאו"א שהם ה"י של היכל וז"ש האי והאי שהם או"א:

3 אשרי תבחר ותקרב וכו' פי' נודע כי מילה במלכות ופריעה ביסוד חציריך הם יסוד ומ' ולכן אבי הבן אומר עד ישכון חציריך ותו לא לרמוז שהוא מתקן יסוד ומלכות:

4 בקדמיתא ליבעי וכו' שמבקשים רחמים על עצמם באומרים נשבעה בטוב ביתך ואח"כ עליו שאומרים לו כשם שהכנסתו וכו'

1 את שמי דא מילה נ"ב את שמי במספר קטן מילה כל אינון יומין לא כתיב וירא קשה הרי בריש פ' לך לך כתיב וירא ה' אל אברם וי"ל דהאי דקאמר התם וירא ה' וכו' הוא לרמוז שתחילה לא השיג אברהם רק המ' שנק' מראה ולכך כתב ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו: אבל משם ואילך לא הזכיר וירא עכשיו בשעת המילה שנתגלו בו החסדים ע"י המילה לכך כתיב וירא להורות לנו שתחלה הוה אטים וסתים שהחסדים שבדעת לא נתפשטו בו ולא ירדו ממקומם מפני שהערלה חופפת ע"ג ברית ועכשיו נתגלו וזש"ל דף צ"ח הוה אטים פירוש שלא נתגלו החסדים ולא ירדו מהדעת לתוך גופו כיון דאתגזר נתפשטו בגופו ופי' וירא אליו ה' שנתגלו ה' חסדים באברהם:

1 ותנא זרעך זרעך ממש פי' יצחק שהוא בן אברהם ממש ולא על ישראל שעתידים לצאת ממנו הכתוב מדבר:

2 ואיקרי ידיד עד לא יפוק לעלמא הרמ"ז כתב וז"ל המד"ל ז"ל תמה דמנ"ל הא וכתב דנראה דהיינו דקאמר אמאי ידידי כי אין לזה ראיה אלא מסברא. ונל"עד דאיקרי ידיד בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן והיינו דקאמר ידיד עד לא יפוק לעלמא והיינו ידיד מבטן וזה דלא כר"ת במנחות ובשבת שפי' ידיד על אברהם: ולפי שמה שנק' ידיד הוא ממטבע שטבעו חז"ל ואינו מפסוק לכן הרגיש אמאי ידיד פי' למה לא נק' אהוב כמש"ה אשר אהבת ופי' ע"ד הסוד שרומז לב' ההי"ן דאיתחברו ואולידו לעיל וידוע שציור ה דל"ת יו"ד הרי ידיד י"ד י"ד הם ב' ההין עכ"ל הרמ"ז ז"ל.

3 דהוה שרי למיעל בה"א וכו' פי' יצחק בעת לידתו לא השיג רק המ' שנק' כה יו"ד את רישא דיצחק דכר יו"ד היא עטרת היסוד שהיא כדמו' יו"ד ונק' ג"כ נוקבא וכפי האמת עטרת יסוד דדכורא היא. ולכן לעיל אמר שיצחק במ' וכאן אמר יו"ד רישא דיצחק דכר:

4 יצחק אוליד לעילא פי' מה שהוליד יצחק שהוא יעקב הוא בת"ת דזעיר אבל לאולדא הכא אחיד פי' לעולם אברהם מדתו חסד אבל יצחק שנולד ממנו הוא במ'. אלא בן צ"ט שנה לרמוז שיצחק שנולד מאברהם במ' היה לכך כתיב צ"ט שנה שהמ' יש בה ט' אותיות דשם ב"ן לבד וצ' וכן ט' רומזים לט' אותיות אלו:

5 ולאולדא חסד איקרי שיצא מיצחק יעקב שנוטה לצד החסד דא קב"ה דאיקרי דודי פי' ת"ת ומניה אתנטע כרם פי' ישראל שנקראו כרם חזר ואמר בקרן פי' מלכות נקראת קרן כד"א מגדל עוז פי' יסוד דנוקבא שנק' ציון:

1 תרעא דצדיק פי' בחינת ירושלים שהיא עטרת יסוד דנוקבא קרי ליה אידי פי' כמו תניא אידך שפירושו ברייתא אחרת וכן אר"א על התינוק הנולד שיקראו לו אידי לפי שגוף הראשון מת בלא בנים וכמאן דליתיה דמי וזה אחר הוא ויעשה תיקון בלידת הבנים שיוליד:

2 ח"ו דאתענשו אלא בגין וכו' פי' ונתיירא רשב"י עליהם שמא יענשו על גילוי הסוד ולכך אמר שיגלו לבבל ושם ילמדו להסתיר רזי תורה נמצא שכוונתם רשב"י לטובתם:

1 כיון דאתגזר וכו' דאפיקת האי דרגא תתאה פי' הם ארגמ"ן שתחת המ' דא קול דנפיק וכו' פי' הוא זעיר שנתראה במ' והכוונה כי קודם המילה אע"פ שדרגין עילאין שהם ו"ק דזעיר היו בתוך המ' ודרגין תתאין שהם ארגמ"ן היו מרכבה אליה מ"מ אברהם לא היה רואה רק המ' לבדה ואחר המיל' נתגלו לו כולם וז"ש הנצני' וכו' שהם ארגמ"ן וכן דרגין עלאין שהוא קול התור שהוא זעיר נראו בארץ נתראו לאברהם אחר המילה וכמ"ש הזוהר בדף צ"א הנצנים וכו':

2 כד ברא קב"ה עלמא וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מאמר זה יובן במ"ש הרב בסוד שמיני עצרת שבבריאת העולם נתקנו כל בירורי מלכין קדמאין לבר ממ"ן דרחל שלא נתקנו כדי שאד"הר יתקנם וז"ש יהיב בארעא היינו כל הניצוצות הראיות לה לחלקה. וכולא הוה בארעא שכל בירוריה היו כמוסים בתוכה אפילו אותם השייכים לדומם וצומח ולכן לא אפיקת איבין כמרז"ל שכל הצמחים והעשבים לא יצאו על פתח הקרקע וכמ"ש רש"י ז"ל:

3 כיון דאתא אדם שה"ס מ"ה ובו תלוי תיקון שם ב"ן שה"ס מ"ן דרחל אז כולא אתחזי בעלמא ר"ל שנגלה בעולם שפע כל ד' עולמות כי אדה"ר היה מגיע עד האצילות והיה בו סוד זיהרא עילאה שידוע שהוא מאצילות.

4 וארעא גליאת איבהא וחילאה הם שיח השדה ועשב השדה כמ"ש והם אותם דאתפקדו בה שהיו בה בבחינת פקדון כמוסים בתוכה להתעלות בתיקונם. כגוונא דא יובן במ"ש בספר הגלגולים שסוד המטר הוא אור עליון היורד מלמעלה להחיות את הניצוצות שבעמקי הקליפות שהם אסורים שם וחושקים לחזור למקומם לכן אין לך טיפ' שיורדת מלמעלה שאין טיפיים עולות כנגדה מלמטה מרוב חשקם לעלות משם ובזה תבין איזהו הכח המצמיח פרי הארץ עכ"ל וזה טעם נכון שנז' טל ומטר בברכת מחיה לפי שבהם תלויה תחיית הניצוצות שבקרב מלכין דמיתו ולכן כל עוד שלא היה אדם בארץ ושהיו מ"ן דרחל נסתרים בתחתית הארץ לא ירד מטר שהיה לבטלה כל עוד שלא בא אדם לתקן המ"ן וז"ש וכל שיח השדה שנודע שיש ב' מקומות לקומת רחל. א' כנגד נה"י דזעיר ועז"א שיח השדה שי"ח ש' ח"י בסוד נה"י כמ"ש בליקוטי תורה בסוד ג' גווני הקשת והמקום השני הוא בעלותה עד כנגד חג"ת כמ"ש בחזרת העמידה וה"ס עש"ב ע"ב ש' כמ"ש בפרשת והיה אם שמוע ושיעור הכתוכ כך וכל שיח השדה שכל הבחינות של מ"ן דרחל לא היה להם עדין שום מציאות תיקון והטעם כי לא המטיר וכו' שלא ירד אור מלמעלה מן הדעת המתפשט בו"ק שממנו חיות הנוקבא וה"ס חו"ג שסודם ב' שמות אה"וה אה"וי העולי' ט"ל ואם תמלא אהו"ה באלפין ואהי"ה בההי"ן יעלו רפ"ח עם הכולל גי' ט"ל ומט"ר שה"ס המילואים שמהם כח הנקיבה וזהו כי לא המטיר ה' אלהים שהם חו"ג הרמוזים במטר. גם ידוע ששם אלהים בריבוע ר' ושם מ"ה עם ארבע אותיותיו שני השמות הם מטר וז"ש לא המטיר ה' אלהים:

5 מדרש הנעלם גם אלה להרמ"ז וז"ל אתן טעם לשבח אל שם מדרש זה שקראוהו נעלם: והוא שרוב ענין זה הוא על הנשמה שמקורה בבריאה ששם ג"ע העליון וכ' בפרדס שהדרש הוא בבריאה ומדר"ש גי' תקמ"ד שהוא ריבוע קס"א אמנם יש ב' בחינות א' חיצוניות ואחד פנימייות ומדרש הנגלה ה"ס החיצונייות ומדרש הנעלם ה"ס הפנימיות שהם הנשמות ודרוש זה המיוסד על הנשמה שמו נאה לו מדרש הנעלם: והנה אברהם רומז לנשמה ושרה לגוף כי כך היא המדה שמ' הוא סוד חיצונייות של זעיר אבל קודם שניתוסף ה באברהם הוא בסוד הנשמה קודם שתשלם. ובתוספת ה שה"ס ה ראשונה של השם אז הוא סוד שלימות' לשוב אל הבריאה דתמן ה ראשונה כמ"ש בזוהר חדש פ' לך לך שה' נתן ה משמו בנשמה להיות' צרורה בצרור החיים ע"כ ובזה יובן מאמר זה והוא כי בהיות שעכשו כבר אברהם שלם ומלא לכן דורשו על הנשמה שכבר שלימה ועולה למעלה. שהרי גם נשמת הצדיק עולה כל הלילה להיות שעשועיו של הקב"ה וכמו שאחר שאברהם התקומם וקצץ ענפי הערלה ואח"כ בא הקב"ה לבקרו בחליו. כך הנשמה אחר שטורחת בע"הז להתם חלאת הקליפה מעליה ומקבלת צער המיתה גם הקב"ה מבקרה להניחה מעוצבה וכמ"ש בסמוך. וידוע שכל נשמה היא בבחינת אור פנימי ומקיף. והפנימי ה"ס הוי"ה ולהיות הנשמה מבריאה תהיה ההו"יה במילוי ס"ג. והמקיף סודו אל מלא העולה הק"ף ס"ג עם הק"ף גי' אברהם ששם אברהם רומז בעצם לנשמה בשני בחינותיה ובשלימותה:

6 ופתחי רבנן בהאי קרא שרומז בכללות זה הענין כי רי"ח גי' בריאה ששם אוצר הנשמות גם לרי"ח גי' אברהם שה"ס הנשמה. ואמר לריח ולא טעם ולא נועם כי הנשמה נהנית מן הרי"ח. הרי במלה זו נרמזה הנשמה ומקום מושבה ובחי' הנאתה. גם כלי הריח הוא החוטם שה"ס ס"ג ודרך בו הכנסת הנשמה באדם כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים:

7 שמניך סוד המוחין וסימן וכשמן בעצמותי' ונודע שהנשמה היא מהמוחין הפנימיים שמהם ב' בחינות הנשמה שהם פנימי ומקיף לכן אמר שמניך לשון רבים. ונודע שסוד הנשמה היא מבחינת הדעת שהוא מכוון ממש כנגד החוטם ולכן שייך בו ריח: וידוע כי ב' שמות לחו"ג דהיינו אהו"ה לחסדים אה"וי לגבורות והם גי' טו"ב וטוב"ה ולעומת שניהם אמר טובים:

8 בשעתא דסלקא פי' אותה שזוכה להתעלות מג"ע התחתון שהוא בארץ ומתעלה עד ג"ע עליון שאז מקושר עדן תחתון בעליון ואז:

9 קב"ה מבקר לה ה"ס שפע האצילות המתחדש בבריאה לשעשוע הנשמה וקיימא בההוא זיהרא פי' שזוכה לאור אימא דאצילות המקננת בבריאה שנודע שנר"ן דאצילות נקראים זיהרא עילאה:

10 אר"ש כל נשמתא וכו' והוא קרי ליעקב וכו' מייתי סייעתא למ"ש שהקב"ה מבקר לנשמה העולה לג"ע כמ"ש שהולך עם יעקב וכו':

11 דחזייא למיתב למעט מי שצריכה לחזור בגלגול או בעיבור להשלים שלימותה א"נ למעט מי שנשלמו רוחם ונפשם בגופות אחרים:

12 באתר שכינתא יקרא ה"ס אימא דבריאה שהיא ג"ע העליון ולגבי שכינתא תתאה נקראת שכינתא יקרא: א"נ הוא מה שכתוב לעיל זיהרא עילאה ואמר דחזייא למיתב כי צריך שיתעלה עד מקום שרשו. אז קב"ה קרי לאברהם ה"ס שורש הנשמות שבאצילות והכוונה שישפיע אור לאותה נשמה שעלתה לבריאה וקב"ה שהיא אימא קוראה לאבות שהם חב"ד דזעיר המתכוננים מנה"י דידה. וידוע דאימא מקננא בבריאה בנה"י שלה. ואקדימו ליה שלמא מן שמי ר"ל אני חפץ ומתפייס שתקדימו לו שלום גם משלי יתר על מה שתשפיעו עליו מבחינותיכם:

13 ואינון אמרין וכו' אין הכוונה שהאבות תרע עינם בבניהם חלילה אלא שרוצי' שתנתן להם מעל' וכח לעורר זווג עליון דאצילות ולא שיושפע עליה' אור בלתי התעוררותם שהוא בחינת אור החיצונייות שניתן לקיום העולמות אלא חפצם הוא ברא אתי למחמי וכו' לעלות ולחזות למעלה בנועם ה':

14 למתבע וכו' שהוא ממש העלאת מ"ן עד האבות והם יתעלו למעלה ויעוררו את האהבה ואז קרי ליעקב וכו' הענין כי בתחלה מדבר עם האבות בבחינת התעלותם בחב"ד דזעיר ואח"כ מדבר עם בחינת יעקב שהוא פרצוף היורד לבריאה כמ"ש בכוונת עזרת אבותינו וכן בלילה שהזווג בהיכל ק"ק דבריאה ויש שם יעקב ולאה בסוד אילנא דחיי ומותא כמ"ש בדרוש הקליפות ובזה יתיישב שבתחילה נראה שכל האבות הם בהסכמה אחת ושאח"כ נחלק יעקב מהם ואינו כן כי האבות הראשונים הם העליונים בחב"ד ויעקב הנז' אח"כ הוא פ' היורד לבריאה. ודוק אומרו קרי ליעקב דמה ענין קריאה זו והרי שם היה עם אבותינו ובמ"ש אתי שפיר. דהוה לך צערא ירצה שמפני גודל חריצותו להשלים מטתו זכה לכמה מדרגות של בחינות שונות שהרי כל הזווגים הם או סוד ישראל או יעקב ואין זולתו. ולכן אמר ה' שהוא ילך לבקר את הצדיק שבזה יתן לו כח להתעלות ולעורר הזווג באצילות ויזכה לראות פני האבות העליונים כמ"ש הם בראשונה ואמר ואנא אזיל עמך פי' אימא הנמשכת אל הבריאה להאיר אל הנשמה ששורשה ראשון הוא רב:

15 מבקש לא נאמר שאז היה נראה דקאי על יעקב שהוא מבקש פני ה' אבל מדכתיב מבקשי לשון רבים משמע דקאי אצדיקים שהם מבקשי פני ה' שה"ס האצילות שה"ס הפני' כנודע כי אחור עשיה ושמאל יצירה וימין בריאה ופנים אצילות. ויתכן להיות מלת פניך מושכת עצמה ואחרת עמה ושיעורו מבקשי פניך פני יעקב סלה: אר"ח ר"ל דאפילו אי הוה כתיב מבקש אתי שפיר שהרי אמר דור דורשיו וא"כ משמע שהדור הוא מבקש פני ה' עם של יעקב. והשתא פ' לריח שמניך פירושו הנה העלמות הנז' בסוף הפ' חושקות לריח השמנים הטובים הם ג' אבות שהם מוחי זעיר אבל אין הדבר עולה בידן אלא שמן תורק שמך פי' שמן אחד לבדו הוא המקבל הרקת שפע שמך הוא יעקב המושפע מן ה' וזה רמוז בפ' וירא אליו ה' באלוני ממרא שהוא יעקב הנקרא אלוני ממרא כמ"ש לקמן יעקב אבינו הוא כסא הכבוד:

16 גוון חד חיזו דאתחזי לעינא הוא אבא שנק' מרחוק וז"ש בסמוך וע"ד כתיב מרחוק ה' נראה לי: עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה פי' הנביא אינו יכול להשיג אור אבא עד שקומט עיניו מעט כדי שיהיה נכלל האור במקום אחד ואז יוכל להסתכל:

17 גוון תניין פי' הוא פרצוף אימא גוון תליתאה הוא זעיר ולכך אמר בו ואתחזי בהאי גולגולתא אספקלרייא דנהרא שהוא זעיר כנודע ואין להקשות כי באבא שהוא גדול אמר עד דנטיל עינא חיזו זעיר וכו'. ובאימא שהיא תחתונה ממנו אמר סתים עינא ופתח זעיר שצריך לסתום עיני ופותח מעט ואז יסתכל. ובזעיר אמר כד איהו סתים בסתימו שאינו רואה כלום עד שסותם עיניו לגמרי וזעיר הוא תחתון מאימא ואדרבא היה ראוי להיות להפך וי"ל כמ"ש האר"י זל"הה כי סוד התיקון הוא העלמת האור וכשיש עליו כמה מלבושים זהו תיקונו שיוצא האור מעט מעט דרך הלבושי' ויכולים התחתונים לסובלו ולכך באבא שיש עליו כמה לבושים אין צריך לסתום עיניו רק בקמיטו דיליה וכו' ובאימא שהיא קרובה אלינו ואין עליה לבושים כ"כ כאבא צריך סתים עינא ופתח זעיר ובזעיר שהוא נגלה יותר מאימא צריך סתימו דעינא:

18 אתר דאקרי ברית וכו' פי' היא המ' וז"ש לקמן פתח האהל דא תרעא דצדק ור"ל שאברהם זכה למ' שנקראת פתח האהל ומ"ש כחום היום דא רזא דאתדבק ביה אברהם פי' הוא חסד ור"ל שהשיג המלכות כמו שהשיג לחסד שהוא חום היום: ולקמן שאמר כחום היום דא צדיק אין קושיא שטיפת החסד בגו אמת היסוד והכל אחד:

19 והמשכילים וכו' קא חשיב עשר ספי' ולפ"ז מ"ש הזוהר לקמן זוהר דעביד תולדות הם תרין ביעין שהם בחינת נ"ה שבהם מתבשל הזרע ויורד ליסוד דעביד תולדין. זוהר טמיר וגניז פי' יסוד זעיר לפי שעולה בסוד הדעת ונעלם שם אמר שהוא טמיר וגניז. נליצו דכל נצוצין פי' הגבורות. ושרגין פי' החסדים שהיסוד יש בו חו"ג:

1 מהו כסא כבוד ינחילם דסתם כסא כבוד הוא של הקב"ה וכל הצדיקים הם למטה ממנו חצובות מתחתיו ואיך ינחלוהו הצדיקים. ותירץ שאינו כסא הכבוד הנודע אלא דא יעקב וכו' ויובן במ"ש באוצ"ח שמרז"ל נובלות חכמה של מעלה תורה ר"ל שמהאחורים של אבא שירבו בעולם התוהו מהם נבנה פ' יעקב ומוצאו במקום יציאת יסוד אבא מן החזה ולמטה ולכן הוא סוד תורה כמש"ה תורה צוה לנו משה שהוא יסוד אבא וזהו מורשה קהלת יעקב ושם הוא שורש התורה שאין לנו נ לוי חכמה של מעלה אלא בתורה שהוא יעקב. כי על עצם החכמה נאמר ופני לא יראו שזה נאמר למרע"ה כששאל הראיני נא את כבודך שהיה רוצה להשיג את החכמה בפנימיות זעיר בלב שלו שה"ס כבוד דהיינו אם תסיר ממלוי ע"ב ד' יודי"ן וממילוי ס"ג ג' יוד"ין וא' נשאר בכל א' מהם ו"ד ה"ו ו"ה גי' כבו"ד ל"ב. ואז נאמר לו וראית את אחורי שה"ס יעקב הפרצוף היוצא כנגד נ"ה דאריך המתפשטי' בנ"הי דזעיר ולכן נק' בשם כסא שהרי הישיבה היא בשוקים ועל הכסא נסמך כל הגוף וכן על יעקב יש כחב"ד חג"ת וע"כ הוא גי' ז' הוי"ות ונקרא כסא הכבוד ע"ש האור היוצא אליו מן הלב כנז"ל וכסא זה לקבלא אולפן וכו' וזו היא נחלת הצדיקים בבית יעקב אביהם שבו עצם התורה ולכן הנשמות עולות עד כסא יקרו להשתלם בתורתם שהוא כעין הרב המלמד השומע תלמוד תלמידיו ומיישר אותם. ותוכיות ענין זה ה"ס עילוי הנשמה למקורה שהיא עולה שם עם כל הבירורים והניצוצות שלה שנשלמו ע"י התורה והכל לפי מדריגת שלימותה בכל ד' דרכי פרד"ס כי בעלי הפשט ינחלו בית יעקב שבעשיה וכעד"ז בעלי דרך האמת שהיא מדת יעקב המקבל מאבא שה"ס עיקר מהימנותא עילאה יעלו עד האצילות בכל חלקי נר"ן שלהם שה"ס טעם ירידת הנשמה לעה"ז להעלות התחתון לעליון ע"ד עליית העולמות ולאחר התחיה גם הגופות יורכבו ויתעלו כמו שיתעלו חיצונייות העולמות וחלק הגוף ישתלם במעשה בהצטרף לו הכוונה בכל ד' דרכי פרד"ס כי בכל א' מד' דרכי פרד"ס יש פרד"ס ד"מ הנוטל לולב ומכוין לעצור טללים רעים זהו פשט ואם יכוין שלולב רמז לכל התורה המתחלת בבי"ת ומשלמת בל' הם ל"ב דלולב ושאר המקרא מתחלת בו' ויהי אחרי מות ומסיימת בל' ויעל. הם ד' אותיות לולב. זהו דרך רמז. ומדרש רז"ל על הלולב הוא דרש ויש מעלה לבו אל הסוד הרי פרד"ס לצירוף המעשה והן ד' דרכי פרד"ס דפשט. וכן יש פרד"ס לדרך רמז כגון קדוש יהיה דנזיר פשט אותו רמז יורה על ל' יום דנזירות. ואברהם היו יהיה שרומז ל' צדיקים הוא רמז של הרמז. וכל גי' שתמצא בני' נשיאים מזרק אחד כסף גי' תק"ף שנדרש על נח הוא דרש הרמז וכל גימטריא נוטריקון תמורה שהם ע"ד הסוד ה"ס הרמז. גם יש פרד"ס של הדרש פשט הדרש כמו בראשית אין ראשית אלא ישראל ותורה. רמז הדרש הוא גי' ונוטריקון שמביא הרב בעל הטורים לרמוז לדרושי רז"ל. ודרש הדרש כגון אתין וגמין שנדרשי' לריבוי וכל ריבוי ודרש מעניינו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וסוד הדרש הוא כל מדרש הנעלם וגם בסוד יש פשט שהוא הסברת הסודות בעוה"ז להסבירם בכח הדמיון ע"ד ומבשרי אחזה אלוה. והוא הסוד לפרד"ס הפשט. ורמז ומדרש הסוד כבר זכרנום. וסוד הסוד הוא השגת העניינים האלהיים בדרך נבואה או רה"ק ובפרט בהתפשטות הנשמה מן הגוף ומעלת הנשמה שאם עמלה לה תשלים חלקיה די"ח נר"ן דחיצוניות ופנימיות בעיון ומעשה וכולם יתעלו למקורם:

2 וקב"ה אזיל עמיה וכו' כי אז יוסף ביעקב הארה חדשה מיסודות או"א כי בר"ח הוא זמן התעלות נפש אצל רוח ושניהם לנשמה וכו' ואז נהנים מן יקר אספקלריא דשכינתא דמאריה היא אור יסוד אבא המאיר במ' אימא שהיא שכינתא דמאריה כי כן בר"ח יש תוספת הארה כנז' בכוונת ר"ח. עוד יקר אספקלריא ירמוז לאור החסדי' המתגלים בנ"ה דזעיר הנקראים ב' רישי דסיהרא וה"ס אספקלריא המאירה כמ"ש בשער הנבואה ע"ש:

3 קב"ה קאים עלוהי רומז למה שנודע שבמוסף ר"ח עולה יעקב עד כתר זעיר ואז יסודות או"א מאירים עליו ולפי שאז הוא תכלית גדולתו משבחת הנשמה ה' אלהי גדלת מאד וכו' שמורה תוספת אור והשגחה בכל העולם ומסיים יתמו חטאים וכו' מפני שמדריגת יעקב התמידית היא מן החזה ולמטה ששם שורש עץ הדעת טו"ר אבל כשהוא מתגדל אז כולו טוב יתמו חטאים:

4 משכחת ליה על גופא ה"ס פקידת הנפש את גופה בכל ר"ח ואז נוסף אור לאותו הבל דגרמי והוא חילוץ עצמות:

5 וקב"ה אזיל הוא מפני שאין אותו האור הנוסף ליעקב וגדולתו אלא בשעת תפילה ואינו כשל שבתות וי"ט שמתקיימת תוספתם ואורם כל היום ולכן מותר להניח תפלין אחר תפלה והבן זה:

6 דכתיב וירא וכו' ראיה זו היא מב' צדדין א' מצד ענין המילה שסודו גילוי החסדים ושמהם נבנה פרצוף יעקב ב' מצד הדרש שדורש אברהם על הנשמה. ג' מצד הרמז כי אלוני הם נ"ה שהם תרי רישי דסיהרא לרמוז שהשכינה מתראה אז לאברהם שה"ס הנשמה ושהיא אז אצל יעקב הנבנה ונעשה משם:

7 מהו ממרא מה תדרש בו ותירץ משום דאחסין וכו' אלו ר' עלמין הם ב' מוחין דידיה חו"ב שלו המאירים מב' חסדים שבנ"ה דזעיר ודריש ממרא מלשון אין ממרים את העגלים לשון בריאות ושומן ולהיות שעיקר אורו הוא מאבא לכן אמר שהם מעדן. א"נ ידוע שד' אחוריים נפלו מאו"א וב' דאבא נבררו ונעשה מהן פרצוף יעקב כמ"ש באוצ"ח ואלו הב' אחוריים הם סוד מאתן עלמין לפי שעולם התוהו הם בסוד הדינים החזקים לכן נקרא ממרא כד"א זקן ממרא:

8 והוא כסא פי' אור אותם האחוריים הוא הנעשה פ' יעקב הנק' כסא ור' יצח' חידש ממרא גי' וכו' דמלשון ת"ק לא נשמע כן אלא שהיה רומז לעצם הענין בפי' לשון ממרא או לשון בריאות או לשון מרי כמ"ש אבל ר"י הודיענו שמספר ממרא רומז הסוד בעצמו שנתייחדו יחד המאתי' עלמין ונעשו כסא לכן הכל כלול יחד העולמות והכסא:

9 בזוהר ע"ב ר"א פתח וכו': בתר דאתגזר אברהם לפשט הכתוב שמדבר על זמן האביב כמ"ש כי הנה הסתו עבר וידוע שאברהם נימול בניסן כי ביאת המלאכים אצלו היה בפסח ונודע שחדש ניסן הוא ברישא דנוקבא הנעשה מהבל פה הזכר כמ"ש בריש כוונת ?נ"ה והוא פשט סוד הפסוק הניצנים נראו בארץ הם נ"ה דידיה המכוננים רישא דידה כמש"ל וכל שיח השדה וכו' ועת הזמיר הוא התכוננות דעת שלה להתפשט הגבורות בכל גופה: וכל המזמור הוא בסוד הגבורות דכשהיא מתתקנת בדעתה אז הוא מזמרת דדעתה בפומא אתגלייא ובסוד ה' מוצאות שהם ה' גבורות: וקול התור הוא הבל הזכר המכונן גולגולתא דידה: וכן הוא בסוד המילה שמתגלים החסדים בתנ"הי דידיה להאיר ברישא דידה:

10 דעד לא אתגזר כי אברם הוא בסוד סיתום החסדים ולא היה משיג אלא מן המדריגה התחתונה שהיא מן המלכות בהיותה אחורי זעיר וה"ס מחזה דאיהו תרגום:

11 ודרגין עילאין הם סוד נה"י של הזכר דלא הוו קיימי דייקא קיימי שה"ס הרגלים וקראם עילאין להיותם של הזכר שהוא עליון עליה בסוד לא עלה עליה עול. גם דאיהו בנצח הנק' מעלה כמ"ש בסוד נענועי הלולב ועוד ששם גילוי החסדים שהם עליונים על הגבורו'. ועוד ששם יוצא יסוד אבא שהוא עליון. וידוע דהיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין אבל כשמאירים בה החסדים אז מאירים לאישון בת עין וז"ש נראו בארץ:

12 אילין דרגין תתאין הם חו"ב דידה שהם תתאין לגבי נ"ה דידיה ואלו הם הנצנים שנראו ונתגלו בארץ: ואפיקת הוא ענין הוייתם ומציאות בניינם. ואתקינת הוא ענין הארת החסדים בהם ונק' נצנים להיותם שני ראשיה הפורחים ומתנוצצים:

13 עת הזמיר הגיע הוא תיקון דעת שלה מכח יסוד שלו: וידוע שסוד ע"ת הוא תיקון דעת שלה כמבואר בכוונת עת רצון וכל זה ניתקן בכריתת הערלה מעל היסוד דזעיר כזמורה הנכרתת מן הכרם שהיא בחינת המותרות המעכבות שלא יפרח דאל אחר איסתרס. ובהיות הערלה על יסוד אז נה"י שלו שהם איברי הזרע בסוד הפנימיות הם סתומים והם ג' שני ערלה לפי ששם אחיזה לחיצונים. אבל שנה הד' שהיא כנגד ב' שלישי ת"ת יש לו פדיון. וכשזומרים הערלה מתגלים האורות הנרמזים במלת נראו:

14 דא קול דנפיק וכו' זהו בסוד הפריע' שאז מתגלה השלי' העליון וניתקן כתר דידה שמאיר גם משליש העליון דת"ת בסוד ושמתי כ"ד כ"ד ואז מאיר כתרה מאורות השייכות ללאה שה"ס מלוי אדנ"י כמ"ש בסוד החרוסת והיינו תו"ר ולפי שהו' מסוד הדעת נקרא קול התור. ודע כי ד' שמות אהו"ה בד' מלוייהם עולים תו"ר ואלו הם סוד חסדים דאבא ולכן אמר קול דנפיק מגו ההוא פנימאה דכולא שהוא אבא ודאי:

15 וההוא קול נשמע ר"ל שרחל מקבלת אור מן ההוא פנימאה להיות שאז רחל מאירה מבחינות עליונות שאין שם שום אחיזה לחיצונים וז"ש בארצנו בארץ שהיא מיוחדת לנו ואין לזרים חלק בה משא"כ בבחינתה מהחזה ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר ולכן בתחלה אמר בארץ ואח"כ אמר בארצנו דא קול וכו':

16 אלונו תוקפוי הה"ד אביר יעקב כתב הרמ"ז וז"ל יובן בהקדים מ"ש בדרוש ציור העולמות שבאמצע ג"ע התחתון שהוא בינה דמ' יש עמוד א' העולה עד לרקיע והוא בחינת יסוד שלה המתפשט מן הרקיע שעל ג"ע שהוא בחי' דעת ודרך בו עולות הנשמות מנ"ע בסוד מ"ן ועולות עד עדן שהוא חכמה וכתר דנוקבא דעשייה ואז סלקא תמן מ"ן בסוד המחשבה וכדין צדיק עליון דיצירה אריק בה ברכאן מ"ד והוא שעשוע הנשמות. ועיקר הדבר הוא בפ' ויקהל וכו' ובו יתבאר מ"ש בראש הפ' האי נשמתא דבר נש דסלקא מארעא לרקיעא שהוא דרך זה העמוד וקיימא בההוא זיהרא עילאה הוא עדן הנז' וקב"ה מפקד לההוא שעשוע ע"ד ופקדת נוך. וזה העמוד נק' אלוני לשון חוזק ותוקף כד"א ותשב באיתן קשתו ועמוד זה שהוא בחי' יסוד נק' אביר יעקב כי היסוד הוא האבר הקדוש שבו נמשכת הטיפה שהוא יו"ד אבר יו"ד אבי"ר עכ"ל הרמ"ז:

1 דגזר מלה פי' בחינת חי מדבר הוא באבא כנודע מד' בחינות דצח"מ ועוד שכמו שיש מילה ביסוד שהוא ענין כריתה גם הדיבור הוא כך וכמו שברית המעור הוא סוד זיווג תחתון כך ברית הלשון ה"ס זיווג עליון בסוד אחע"ה וגיכ"ק בחינת חו"ב קול דכר דיבור נוקבא:

2 האי דרגא כדקאמרן שכל עוד שלא נימול אברהם היה בסוד חיצוניות שה"ס נה"י גי' אבר"ם ופירוש דרגין עילאין הם חג"ת חב"ד לא הוו קיימי וכו' והטעם מפני שהערלה היתה מונעת גילוי החסדים והגדלות. ולכן לא הועילו כל זכייותיו להגדיל את זעיר רק במצות המילה כי היא העיקר לתקן פגם אדה"ר. וגם אברהם לא זכה שתנתן לו רק אחר כל צדקותיו אשר עשה עד הכנסו לשנת ק' כמ"ש רז"ל זמן היה לעולם שתנתן המילה כי לא זכה שום אדם אליה ולפי שאברהם נתנה לו בזכותו והוא התחיל גדלות זעיר לכן גדל אור גדול עד להפליא באצילות במילתו זאת משא"כ בכל המילות שנעשו מאז ועד עתה כי אין זכיות קודמין אליהם כאברהם וע"כ הפליא תנא דידן לומר כיון דאתגזר וכו' שהיה דבר גדול בו ביום שנימול:

3 רזא סתימא פי' גילוי יסוד אבא שהוא יסוד הסתום והפנימי וכדבסמוך: לההוא דרגא פי' באופן שה' נגלה לעצמו והיינו שבתוך החצונייות נגלה אור הפנימיות וזה גילוי מניה וביה וא"ת והלא גם קודם שנימול כתיב וירא ה' ומה חילוק יש בין הכא להתם ותירץ דהשתא:

4 אתגלי קול פי' עכשיו נגלה הפנימיות שה"ס קול ונתחבר בדיבור שה"ס חיצוניות שמתחילה חיתוך האותיות לבד היה רואה כמשל החרש שאין בו כח לשמוע הברת הקול אלא מסתכל בעקימת השפתים ומבין מה שאומרים לו אבל הפקח שומע את הקול ממש:

5 ולא גלי מאן ר"ל עכשיו שפי' אליו רומז לה' עצמו שנתגלה ונראה לעצמו כאמור א"כ והוא מי הוא אלא ודאי והוא דבר חכמה דכולהו דרגין שרו וכו' כי בכל המילות שבעולם אין תועלת כי אם לגילוי החסדים בו"ק שהם בחינת היניקה אבל בשל א"א ע"ה בגודל זכיותיו זכה להגדיל את החסדים נגד כל פרצוף זעיר כמ"ש בדרוש עליות החסדים והאירו כולם במ' ובכח תפלותיו הגדילו עד הכתר הנק' הוא. ומעתה נתן טעם יפה למה שהברכו' נתקנו בדרך נגלה ונסתר וכללות הענין לכלול ב' הארות פנימי שבתוך הפרצוף והמקיף שעליו שהוא הכתר:

6 והוא יושב וכו' זה מ"ש שה"ס כתר זעיר והענין שכשנתגלו כל החסדים עד ראש זעיר יתעלה יסוד אימא עד הכתר והיינו והוא שהוא הכתר יושב פתח האהל הוא יסוד אימא כנודע.

7 כחום היום דהא איתנהיר ימינא הוא הארת וגדולת החסדים בכל הזעיר הנק' היום שכולו הזהיר מאור החסדים כי אור יסוד אימא שהוא עלמא עילאה נתעלה עם הכתר וז"ש דקאים פי' שעמד ונצב לאנהרא עליה דייקא עליה שלא אמר ביה כי הכוונה על הכתר שהוא עליו:

1 הוה אטים נבואתו היתה סתומה שהרי כל שערי בינה שהם ה' חסדים היו סתומים כנודע מענין הערלה

2 כיון דאתגזר איתגלי כולא היינו שנתגלו כל ה' חסדים והיינו ה' דאברהם ומכאן ראי' במה שנסתפק הרח"ו ז"ל בסוד עילוי החסדים אם מתגלה רק שליש העליון דת"ת זעיר או כל ה' חסדים ומדאמר כאן איתגלי כולא וגם לקמן בג' אנשים אי"י נראה בפירוש שבהתגלות שליש העליון מתגלים גם חסדי חו"ג והיינו כולא. וסוד הפסוק ביארנו למעלה וירא אליו ה' שנתגלה בעצמו:

3 ושרא עליה שכינת' מפרש וירא אליו אל אברהם דהא בהא תליא שאברה' זכה להשראת שכינה עליו בגילוי גמור דהיינו בשלימו:

4 כדקא יאות מיום שגבר גילוי החסדים וזה במה שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה שה' לא צוהו אלא על המילה כדאיתא ביבמות והוא קיים גם הפריעה כמ"ש התוספות והענין כי המילה כחה להוריד החסדים בבחינת יסוד דאימא בחזה דזעיר דהיינו שנגלים בת"נה ומכוסי' בח"ג ושליש ת"ת והפריעה סודה להעלות יסוד אימא עד הדעת ואז מתגלים כל ה' חסדים ומתגדלים כפלים כנודע מסוד הגדלת החסדים באופן שסגולת המילה לכרות אחיזת נוגה ביסוד ונשאר היסוד טוב ואז יורדים ה' חסדים מהדעת ששם שם אה"וה העולה טו"ב וגם החסדים בהיותם ביסוד אימא נק' טוב כמ"ש בערכי הכנויים וה' פעמים טוב גי' מיל"ה ומילה ופריעה גי' ת"י עשר פעמים מ"ה שהוא גדלותו של זעיר ואברהם בן ק' שנה נגד ק' אותיות דעשר שמות מ"ה. אב"ר מ"ה פי' תוקפו של שם מ"ה:

5 ת"ח והוא יושב וכו' נמשך בסוד גילוי החסדים והענין כי עיקר גילוי זה וכחו הוא בקו האמצעי מהדעת עד היסוד כי יסוד דאימ' מתעלה לדעת בפריעה וא' כל החסדים יורדים ליסוד וז"ש והוא יסוד אימא עילאה יושב פתח האה' הו' דעת שהו' הפת' לו"ק דזעי' כל א' כלו' מו' ופ"ו גי' אה"ל ופתח זה שהוא הדעת נמשך עד היסוד שהוא פתח ליציאת השפע ואז הוא כחום היום וכו' מיד וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים וכו' הם חג"ת שבדעת גם נכון לפרש והוא יושב על יסוד אימא כאמור ופתח האהל הוא הדעת שהוא הפתח ללאה לא"ה היינו אה"ל והיא:

6 עלמא עילאה פי' שמתייחדת לאה עם רחל ואז מתייחדים ב' יסודות להאיר בנקבות יסוד ישראל שבו הפריעה ויסוד ישורון שבו המילה וז"ש תיאובתא דחד צדיק ה"ס יחוד היסודות עם חג"ת שבדעת כנז' והם ג' גווני הקשת המתקשה לדעת וזהו חום היום וז"ש נצבים שבהם סגולת ההתייצבות והקימה להשפיע החיות אל היסוד. וז"ש מיד וישא עיניו ר"ל כשנגלה אליו תיאובתא דצדיק הוא נשא עיניו על מקור תיאובתא וראה ג' אנשים ושאל מאן אינון למה לא קראם מלאכים ומתרץ שהם אי"י כי חב"ד דזעיר נקראים אלקי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב אבל חג"ת שבדעת הם נקראים אברהם יצחק יעקב תרין עטרין חו"ג ות"ת שביניה' המחברם.

7 יושב אהלים: דקיימי עליה דהאי דרגא ה"ס כתר מ' המתעלה עד הדעת כשמתגלה יסוד אימא בגילוי כל חסדים כמ"ש בחזרת העמידה ואז כתר רחל הוא עולה שם ודייק עליה דהאי דרגא פי' כשהוא בערך מדרגה זו שהיא מעלה גדולה שכתר רחל סתמא אהל ועולה ללאה ופותח דעת זעיר שהוא הפתח למוחין שלו ושם יסוד אימא שהוא פתח שלה גם אהל ר"ל אור כמ"ש לשמש שם אהל בהם.

1 ומנייהו יניק ואתזן בין חסדים בין גבורות:

2 וכדין וירא וירץ שנתכוון להגדיל החסדים בכל קומת זעיר ושיהיה בן י"ס שלימות בחסדים מגולים בכל י"ס וכמו שהיה אז אברהם בן ק' שנה נגד ק' אותיות שבעשר מ"ה שבי"ס וגם אז מ' מתגדלת בי"פ ב"ן שיש בהם צ' אותיות כשני שרה. וכתוב בס' א"י שתחלת הגדלת החסדים מתחלת מת"ת שנכפל לו' שלישים וכן ח"ג ג"כ ובזה מאירים החסדים עד כתר זעיר וזהו הנרמז בכאן שאברהם שה"ס החסדים ראה גילוי החסדים בחג"ת כ"ה שאז שלשה אנשים סוד חג"ת שבדעת ששם שורש החסדים היו נמשכים למעה וכנז"ל. אז נתחזק ונתגדל וירץ לקראתם שהם היו נמשכים מלמעלה למטה והוא רץ לקראת' ממטה למעלה: וזה היה מפתח האהל שנראה מיותר אלא שרומז התחלת מרוצתו שאמרנו שהוא מן ת"ת דזעיר ששם פתח האהל בין מן היסוד ובין נקב שבחזה זעיר הנפתח לראש רחל וזה דיוק נכון בדברי הזוהר שלמעלה אמר דקיימי עליה דהאי דרגא וכאן אמר דרגא תתאה והטעם דלעיל מיירי במקום ראש לאה כנז' וכאן רצונו על רחל ואמר שתשוקת דרגא זו להתחבר אל החסדים שבחג"ת דזעיר המושפעים מן הדעת ולפי שהם שם סתומים בחג"ת דזעיר שביניהם מקום ראשה בחזה לכן היא משתוקקת להתחבר עמהם וליהנות מהם:

3 וחדוותא דיליה לאיתמשכה אבתרייהו פי' ששמחה יתירה שלה שאלו יתגלו ויגדלו וגם יתעלו למעלה בהגדלתם כי בזה היא תמשך אחריהם ממש ולכן וישתחו ארצה הענין כי בזמן שמתעלים החסדים למעלה אז משליש התחתון שבת"ת שנכפל לשני שלישים עולה שליש א' אל כתר זעיר ומשליש האחר נעשה כתר אל מ' וזהו וישתחו ארצה שהמשיך אור משליש העולה אל כתר להאיר אל כתרה של רחל וז"ש לאתקנא כרסיא לגבייהו כי אז נגמר תיקון המ' ולכן מיד אמר אברהם אדני אם נא מצאתי חן וכו'. כי כיון שנשלמה המ' בכתרה אז היא מלכות שלימה באדנותה על כל העולם כמ"ש הרב ז"ל שכתב כשהמ' דבוקה בזעיר היא ביסוד ה' אחרונה של שם אבל כשהיא מתוקנת בפרצופה אז נקרא שם אד"ני או אלהים:

4 חד סמכא מכרסייא עילאה כאבהן שהיא שוה אליהם דהיינו בזמנא דאיתחבר בהו וזה בהתעלות יסוד אימא לדעת זעיר שאז גם בח"גת שהיו בתחלה החסדים מכוסים בהם. חזרו להיות מגולים ואז יעקב ורחל מתעלים עד הדעת והיא מתחברת לח"גת בהיות כולם מאירים בשוה ואז היא רגל ד' לכרסיא שלימא עילאה יסוד אימא שבדעת ולכן מלך דוד בחברון קרית ארבע ז' שנים בסוד התעלותה עד הדעת. ועי"ל דכרסייא תתאה הוא שקודם שמל אברהם היתה המ' למטה בבריאה ששם מאירים לה תנה"י דזעיר הגנוזים בתנ"הי דמ' שבהיכל ק"ק כמ"ש באו"צח ואז היו חג"ת עליונים עליה וז"ש לאתקנא כרסייא לגבייהו פירוש שחג"ת היו עליה והוא המשיך לה כח החסדים שנתגלו בסגולת המילה סוד ע' אורות הנודעים בסוד המילה ואז העלה את מ' עד שורש כתרה שהוא בחזה דזעיר ונתחברה על חג"ת ונעשית רגל לכרסייא עילאה וע' שנים שלו הם סוד ע' אורות המאירים בחסדי דוד הנאמנים עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

1 זהר דזהיר ואנהיר פי' מ' תלת גוונין אתחזיין לתתא מהאי פי' מיכאל גבריאל אוריאל שהם ענפי חג"ת. תלת גוונין דלעילא פי' חג"ת. מאלין עילאין אתמשך כולא לגבי זוהר דלא אתחזי גרסי' ופי' מחג"ת נמשכת הארה למ'. ונציץ בי"ג נציצין וזהרין וכו' פי' הם י"ב גבולי אלכסון שבמ'. תליסר אינון ברזא דשמא קדישא פי' י"ב גבולי אלכסון שבמ' עם שם הוי"ה המאיר בהם שהוא זעיר הם תליסר:

2 וגו רזא דא"ס פי' שהזעיר לפעמים עולה לאריך הנק' א"ס כנודע וז"ש וגו רזא דא"ס הוי"ה איקרי לגו זיהרא עילאה פי' זעיר. מתניתין: עילאין טבין דימינא פי' הצדיקים שהם מצד הימין. תשע נקודין פי' עשר אותיות דשם מ"ה שהם רוח דזעיר כמ"ש בס' קהלת יעקב בהדייא:

3 נפקין ומתפלגין באתוון פי' שהאותיות הם כלים דזעיר שמהם נבנה גוף הזעיר והתגין הם מאימא והם נפש דזעיר ובכלל האותיות הם כי התגין הם בכלל הכלים ורוח של זעיר הוא שם מ"ה שהם תשע נקודות והרוח הוא מאבא ועיין בפ' בראשית דט"ו ע"ב כי שם הארכנו בהקדמ' הרב זלה"ה. ואתוון בהו נטלן פי' שהאותיות אינם מתנועעי' אלא ע"י הנקודות מטלטלן דקיקין ברזי פלטין פי' שהאותיות אורם דק וקטן מן הנקודות ואינם מתנענעים אלא ברזי פלטין שהם הנקודות וקרא לנקודות פלטין לשון פלטייא שהוא לשון תשיבות שהנקודות הם חשובים מהאותיות כנודע:

4 ואינון קדמאה אהי"ה יו"ד ה"א גרסינן ור"ל אהי"ה בכתר י"ה בחכמה כמ"ש הרב בסדר חילוק הספירות דזעיר וכמ"ש הזוהר בפ' ויקרא אהי"ה אשר אהי"ה פי' אהי"ה בכתר אשר אהי"ה הוא אבא שאותיות אש"ר הוא ראש. יהו"ק פי' הוי"ה בניקוד אלהים היא בבינה:

5 אל אלהים ה' פי' חג"ת צבאות נ"ה. אדנ"י פי' מלכות שדי יסוד וכן סידרם בס' אוצ"ח. ומן שמא דא וכו' בס' קנה חכמה דף כ"ה גריס ליה ומפרש יו"ד ו"ו דל"ת. ה"א אל"ף. ו"ו ו"ו ה"א אל"ף הרי כ"ב אותיות עם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות התורה. ונרמוז ג"כ בה' אלקינו ה' הם י"ד אותיות ותיבת אחד גי' י"ג הכל כ"ז. אבל האמת יורה. דרכו שאין כאן מקומו כי אינון עשר שמהן קאי אדסמיך ליה.

6 תוספתא בשעתא דרישא חוורא פי' אריך כמ"ש באוצ"ח אתקין כרסיי' פי' זעיר שהוא כסא לבינה א"נ אריך עשה כסא לזעיר לישב עליו ואותו הכסא הוא מן האבנים שהם י"ב בקר ובין אותם האבנים יש אבן אחת שהיא המלכות נמצא שכללות הכסא מקובץ מהמלכות וי"ב בקר. ע"ג סמכין דאבנין דמרגליטן פי' י"ב בקר שתח' המ':

7 בין אינון אבנין אית חד וכו' פי' המלכות שרוכבת על י"ב הנז' והזעיר רוכב עליה: ושאר הלשון של התוספתא עיין בזוהרי חמה שפירשו על נכון מכח דברי התיקונים. ואין דרכי לכפול הדברים שכבר הודפסו לאהב' הקיצור:

1 ז' יומין דשארי מותנא וכל יומא אתתקף כתב הרמ"ז וז"ל נראה דבני כפר נורשא היו חכמים והענין לפי מ"ש הרב בס' הכוונות שהמגפה באה כשיש פסול' בתוך הבירורים שלא הובררו והיא המות הממית לאדם במגפה עכ"ל והוא ממש מעין מיתת. המלכים שהיתה מפני שלא הובררה הפסולת כידוע שאז רבו הסיגים משיורי שם ס"ג ולפי שכל עיקרם הם ז' מלכים לכן נצטערו על שהיה המות בעיר ז' ימים ועוד שכל יום הולך וחזק ואחר ז' ימים לא נתבטל שכל זה מורה שאמיץ כחו והודיעו לר' אחא שהיה כח הפסולת מרובה ושלא היה כח בשכינה כב"יכול לבטלו וז"ש שעתא דחיקא השכינה שהיא נקראת שעה דחוקה מתגבורת הבירורים ורצה להציל אותם העשוקים בסגולות המסורות לישראל ואמר אפרישו מנכון וכו'. וכיון לשני ענייני' האחד לד' יו"דין של שם ע"ב שה"ס ד' מוחין דאבא והוא הכח המופלא הנמשך מאור חסד להכניע כל הדינים וד' מוחין הם ח"וב דרום וצפון חו"ג מזרח ומערב. וענין שני הוא מ"ש שם בספר הכוונות שאם יגרום החטא שתתחזק הפסולת חלילה אז אין הארה נשפע' מלמעלה מד' מוחין ע"ס מ"ב אלא מד' מילואיהם מ"ו ל"ז י"ט כ"ו כמ"ש סודם באוצ"ח. ולתיקון זה צוה שיקומו מ' מהצדיקים שבהם כנגד מ' אותיות שבד' שמות העיקרים עם המילואים כי גם שם ב"ן יש לו י' אותיות באלף שבתוך הוא"ו והכוונה לייחד המילואים עם ד' עיקריהם וגם הם לד' זויות. ויאמרו הקטרת:

2 דקב"ה יהיב למשה: ק' שאמר במ' שבת שמ"ה מסרו למשה ונ"ל במ"ש בס' הכוונות כשאמר הקב"ה נעשה אדם כל העולמות הקדושים נתנו חלק מאורם להכלל באדם חוץ מס"מ שקטרג ולא רצה ליתן לו כלום כי אין חפצו לעשות חסד וכשגבר מר"עה בגודל זכותו אז נכנע ס"מ ומסר לו סוד הקטרת שבו תלוי ביטול כחו שבפעולת הקטרת או באמירתו בכוונה מסתלק רשותו שה"ס י"א סימני הקטרת נגד י"א אורות כמ"ש האר"י ז"ל ובהמסר למר"עה סוד זה אז היה חירות ממ"ה ומאותו האור שהיה בתוך הקליפה זכו לב' עטרות נגד ב' בחינות של י"א אורות שהם מאחורי א"וא ומז"ון וכשחטאו ירדו ק"ך רבוא וכו' מפני שהאורות חזרו לתוך הקליפות שבהן הפירוד. והיה נראה שכשהוסרה הסגולה מישראל בחטאם גם משה לא יזכה בה ולא היה כן אלא זכה משה ונטלן ובזה יצדק מ"ש כאן דקב"ה יהב למשה כי מה' היתה לו. ובזה יתורץ מה שהקשו המפרשים שאמר משה לאהרן קח את המחתה רז זה מסר לו מ"ה וכפר"שי וסמוך לו ויעמוד בין המתים וכו' כתב שמ"ה היה מתחזק כנגדו ובמ"ש ניחא שמ"ה היה מקטרג שלא תועיל למשה אותה סגולה לטובת ישראל. עד שידע שה' רוצה וגזר שיזכה בו משלו וייטב לעמו. וז"ש דקב"ה יהיב למשה:

3 ועניינא דקרבנא עמיה שהרי סוד הקרבן להעלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שמ' דעשייה יעלה פנימיותה ונעשה חיצונייות לחיצונייות נה"י דעשייה ואז מתעלה האור דחיות הקליפ' ונעשה חיצוניות למלכות הנז' שהחיצוניות שלה נעשה פנימיות לאתו האור וא"כ צריך לצרף ענין הקטרת לקרבן ולסמוך לו ענין הקרבן להכין מקום שבו יחול האור העולה ע"י הקטרת עכ"ל הרמ"ז:

4 אר"ש ודאי כחיזו דמלאכין חמא לון וכו' רש"בי ס"ל שתחלת ראייתו כמלאכים ראה אותם הפך מר' אבא שאמר שראה אותם כבני נשא:

5 מה דלא הוה חמי מקדמת דנא פי' שקודם המילה לא ראה רק המלכות לבד ולא ראה המרכבה שלה שהם ארג"מן וכן דרגין עילאין שהם הו"ק ואחר המילה נזדכך וראה המ' במרכבתה וכדברי ר' אלעזר דלעיל וכמ"ש הזוהר בדף צ"א:

1 בקדמיתא לא הוה ידע וכו' הרי זו סברא ג' מדברי הזוהר דר' אבא סבר כחיזו בני נשא חמא לון מתחלה ועד סוף ורש"בי סבר כמלאכים מתחלה וע"ס וזו סברא ג'. שקודם הבשורה כבני אדם ואחר הבשורה ידע שהם מלאכים דאם נאמר שהם סיום דברי רש"בי קשיא רישיה אסיפיה שכבר אמר כחיזו מלאכין וכו' האמנם אפשר לפ' שהוא סיום דברי ר' אבא דלא שבקיה רש"בי לסיומי למלתיה וחלק עליו מיד ועתה חזר ר' אבא לסיומי מלתיה וכפי זה אין כאן אלא ב' סברות דר' אבא ודרש"בי וסבר ר' אבא שאחר הבשורה דוקא ידע דמלאכין אינון:

2 והרמ"ז כתב וז"ל בקדמיתא לא הוה ידע וכו' קשה דלעיל אמר כחיזו דמלאכין חמא לון ומשמע דמיד חמא לון כמלאכין מדמייתי לה מקרא אדני אם נא מצאתי חן וכו'. ואיך אומר בקדמיתא וכו' ויובן בהקדי' דברי הרב שפי' על תוספתא דנח בענין תרין רוחין דאית לצדיקים ואמר שמה שיורד למטה כירידת מלאך לעו"הז הוא בחי' נפש שלו או ניצוץ ממנו. ולמעלה לא חסר עיקר עצמותו בגילוי מדרגתו וכ"ש אר"גמ רגלי המרכבה והנה הג' אנשים שראה אברהם היו ג' ניצוצי אר"ג שנתגלמו ביסוד ההיולי אבל עיקרם היה במקומם תחת השכינה ומשם מתחת השכינה היו מתנונצים בג' המגולמים. ואברהם תחלה החשיבם לג' אנשים ממש. אבל חזר וירא ראיה אחרת והיא התנוצצם באור הג' מלאכים שתחת השכינה ודייקא לישנא כחיזו דמלאכין ר"ל כמראה פני מלאכים. ואחר כך ידע דאינון מלאכין קדישין. והכוונה כי בראיה ראשונה לא ידע אלא שהם בני אדם ובשניה כמראה מלאכים. ולבתר וכו' אחר שגדל אור השפע עליהם ידע שהם מלאכים קדושים ושבאו בשליחות ה' אליו:

3 בשעתא דאמרו ליה וכו' שזאת הידיעה השלימה ידע כש"אל איה שרה אשתך שרמזו לו רמז מופלא בייחוד ז"ון והודיעוהו שאותו יום נזדזוגו זו"ן כמ"של כחום היום בשעתא דאתקרב דרגא לדרגא בתיאובתא. דדא לקביל דא ושאז הוכנה נשמת יצחק לבוא לעולם. בגין חבורא דדכר ונוקבא שהודיעוהו שבו ביום היה זווג זו"ן:

4 רזא דמהימנותא פי' זווג שלם של ז"ון ולא של יעקב ורחל וכיוצא אלא ז"ון בבחי' גדלותם בשני יסודותיהם העיקריים שהם סוד רזא כנודע ודע שיש ב' מיני זווג בז"ון בכל קומתם הא' במקומם האמיתי למטה כמו שהוא בליל שבת: הב' כשמתעלים למקום א"וא כמו שהוא במוסף שבת וז"ש ויאמר הנה באהל שזו היא אמירה שנית:

5 תמן הוא קשורא דכולא ה"ס אימא המאירה על בניה ששם נקשרים או"א וז"ון ותמן אישתכח ר"ל שם נמצא אז הזווג המופלא להוציא משם יצחק. וכי לא הוו ידעי וכו' קושיא זו פשט הפסוק:

1 ויאכלו ודאי שעשו בירור מופלא כי ניזונו מן אותה הרוחניות שחלה על אותם המאכלים: והמותרות נשרפו וכלו לגמרי ולא נהנו משם החיצונים כלל ומלת ויאכלו מלשון אשר תאכל האש: ולא איתחזי ר"ל שלא נשארה שארית כאפר הנותר מהשריפה:

2 בנין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא כמ"ש בס' הכוונות בסוד עינוי יו"הך שהמזון נשפע מחסד שבחכמה וה"ס מז"ון שנאמר חסד אל כמ"ש לעיל אל נהירו דחכמתא והיינו ממש חסד שבחכמה שהוא שם ע"ב כנזכר בס"ה:

3 כל מה דאכיל וכו' להודיע שאותו הרוחניות המופלא שהושפע על אותו המזון היה בהכנה גדולה מצד אברהם ולכן מיד אכלו ולא נסתפקו בטהרת אוכלים:

1 טהור דא אברהם דנפק מתרח כמ"ש בפ' תזריע לית טהור אלא מסטרא דמסאב שהיתה עליו טומאה ונטהר ממנה שמלבד טומאת הקליפה שהיתה נשמתו בתוכה שקועה עוד היתה עליו טומאה פרטית והיא שתרח ארתח לקב"ה. והוליד את אברהם בעצם טומאת נדת אשתו כמו שכתוב בספר הגלגולים:

2 לאתקנא ההוא דרגא פי' לתת כח במדתו שה"ס המים שמצד הגבורות של אבא שנעשו חסדים באימא בסוד התחלפות אורות א"וא זה בזה כמ"ש באוצ"ח וז"ס שנזכר בדברי הרב שצריך ב' טבילות א' לדחות כח הטומאה וזה בבחי' גבורות דאבא והב' להמשיך שפע הקדושה וזה בבחי' חסדי אימא:

3 אילנא נטע מפרש ענין הטהרות ונלע"ד שהיה עוסק בס' יצירה כמ"ש הקדמונים ובן הבקר אשר עשה בכח השמות ובכל אתר דדיוריה תמן היה מתעסק לנטוע אותו האילן לכבוד יוצרו אבל לא הצליח מעשיו אלא בא"י כי שם היה אור השפע עליו חזק והמשיך אור מע"ח שבת"ת זעיר ששם ב' יסודות א"וא כי סתם עץ הוא ת"ת המסתעף בפארותיו גם אותיות יהו"ה בהכאה י"פ ה' ן' ה"פ י' ן' ו"פ ה' ל' ה' פ ו' ל' הכל ע"ץ עכ"ל הרמ"ז

4 כגון זיבה או סגירו או נדה וכו' בין דאערע ביה קרי קודם וכו' בין דאערע ביה לבתר גרסי' ופי' בין מי שעובד ע"ז כמ"ש לקמן בין מי שהוא טמא זיבה וכו'. כולם כשיושבין תחת העץ ענפוי סליקין והחילוק הוא מי שעובד ע"ז מיין כדקאי קאי אבל הטמא בנידה מיין נגיבין והטמא בקרי מיא סלקין לגביה לרמוז לו שאינו צריך ז' ימים רק יטבול ומיד יטהר:

1 דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא גרסי' ופירושו כמ"ש הרב בס' הליקוטים בדרוש הנשיקין כי יצחק הוא מנשיקין הראשונים שיוצאים מהדכורא לנוקבא ולכן לא מת. וחבקוק היא מנשיקין שבאו מנוקבא לדכורא ולכן מת מיד. וז"ש דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא ששורשו מנשיקין דדכורא לנוקבא וזהו פי' ראשון שאמר הרח"ו ז"ל בשם האר"י ז"ל ועוד כתב הרח"ו ז"ל שהדרך שנרא' לו אמיתי ששמ' מהאר"י ז"ל הוא להפך שיצחק הוא מנשיקין שבאו מנוקבא לדכורא וזהו סוד והנה בן לשרה אשתך לומר שמתחלה היה משרה שהיא נוקבא ואח"כ ניתן לדכורא ואמחז"ל אזלת בקרתא הליך בנימוסא ולכך כיון שנתעצם בדכורא לא מת. אבל חבקוק היה מהדכורא לנוקבא ולפי שנתעצם בנוקבא לכך מת מיד עכ"ל. ולפ"ז מ"ש דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא ר"ל שאחר שנתעצם בדכורא חזרה הנוקבא וקיבלתו מהדכורא כי הנשמות אין עיבורם אלא בנוקבא:

2 חד ק' וחד צ' פירוש אברהם שהוא דכורא נגד זעיר שיש בו שם מ"ה שבמילואו י' אותיות כל אות כלולה מי' הם ק' אבל שרה נגד המ' שיש בה שם ב"ן שבו ט' אותיות כללותם תשעים ולפי מ"ש הרמ"ז ז"ל שיש עשר שמות מ"ה בי"ס דזעיר שבהם ק' אותיות. כן במלכות יש בה עשר שמות ב"ן שבהם תשעים אותיות:

3 קב"ה אסתלק ביקריה וכו' פי' הוא א"ס ב"ה שהוא נעלם ואין מי שישיגהו ולכך מקשה היכי אמר קרא נודע בשערים בעלה ותירץ מאי בשערים בשיעורים. לפום מאי דמשעיר כל חד בליביה. ור"ש תירץ פי' בשערים הם ספירותיו ית' שהא"ס אין לו שם ולא שום השגה אלא ע"י ספירותיו וז"ש טמיר וגניז מכולא אבל וכו':

4 דהא אתחזי דעד לא נפק וכו' פי' שלא תאמר טעם קריאתו יצחק ע"ש צחוק עשה לי וכו' שהרי עד שלא נולד קרי ליה יצחק:

5 דאשא נטל מיא יובן במ"ש בס' ק"י כי אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד וז"ש דאשא נטל מיא ר"ל כלי הגבור' לקח אור החס' כמ"ש לקמן דאחלף מייא באשא שהוא אור החסד בכלי הגבורה. ואשא במי' אור הגבור' בכלי החס':

6 מההוא סטרא נפק מזונ' לכולהו מלאכין יובן במ"ש הרב בספר הכוונו' בדרו' יו"הך כי מזון מלאכי השר' שהו' המן שהיה במדבר בא ממוח בינה דאימא שהיא אהי"ה דיו"דין גי' קס"א ויורד ומתלבש בחסד דאבא שהוא ע"ב שמשם משתלשל וניזונים ממנו מלאכי השרת וישראל כשהיו במדבר. וטעם שנקרא מ"ן שאהי"ה דיו"דין יש בו ג' יודי"ן. וחסד דאבא שהוא ע"ב יש בו ד' יו"דין ועם תרי גדפין דא"לף דאהי"ה הם ט' יוד"ין גי' מ"ן וז"ס והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו שאברהם שורשו מחסד דאבא והוא תחת בינה דאימא שהיא אה"יה דיו"דין גי' קס"א כמנין עץ עם הכולל וז"ש והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו שמשם מזון מלאכי השרת וז"ש כאן דהא מההוא סטרא נפק מזונא לכולהו מלאכין עילאין. ופירוש זה כפתור ופרח:

1 כיון דאתכשר אברהם ביצחק מה כתיב ויקומו וכו' הרמ"ז כתב וז"ל פי' שכיון שנתבשר אברהם ביצחק מיד מדת הדין העירה כח ב' המלאכים שמקבלים מדין קשה ורפה שהם גבורה ומלכות גבריאל רפאל. ולפ"ז מלת וישקיפו היא כסתם השקפה לרעה כפרש"י וז"ש ויקומו שהיתה להם התקוממות אבל ר' אלזער הרגיש שא"כ לא היה צריך לומר לשון זה של השקפה שאנו רואים המעשה ששולחו לעשות דין. ולכן מפרש בע"א וכדמסיק לרחמי. דיזכי בצדקה שיזכה למקבל הגון וצדקתו בלי שום פנייה אלא כאשר צוהו ה' אלהיו: בשעתא דדינא שהגבורות מתחזקות:

2 אדכר ליה וכו' שכח החסד שעשה בצדקתו הוא מתעורר וממתק כח הדין בבחינת הצדיק ודייק אדכר ליה שמעורר כח הזכירה שהוא ביסוד ומשפיע בנוקבא אור חסד. ומכאן מוכח שדווקא מצות הצדקה יש לה סגולה זו ולא מצוה אחרת והטעם מובן במ"ש בס' נגיד ומצוה שכל המצות נרשמות במצח האדם באות א' מכ"ב אותיות המיוחדת לאותה מצוה ובשעת עשייתה מאירה ואחר שנעשית מסתלק אותו הרושם והאור נבלע בפנים אבל האות של הצדקה יש בה כח לקיים אורה כל אותו השבוע מפני שגדל כח מיתוקה משל שאר מצות. וכן כאן מייתי פ' וצדקה תציל ולא כתיב מצלת דהוה משמע הווה בזמן עשייתה אלא תציל לעתיד. אקדים ליה קב"ה וכו' קשה וכי לא עשה אברהם צדקה מימיו עד שיצטרך להקדמה זו וי"ל דשאני הכא שהיתה הצלה לזולת ודייק דיזכה וישזיב ללוט ולכן הוצרך לכח צדקה גדולה:

3 ויקומו משם וכו' מלת משם היתירה מורה שמאותה סעודה נמשך להם ההשקפה שרומזת רחמים שהשפיע על המלאכים אור הקסד שהוא ממש סגולת הצדקה ולכן גבריאל הסכים בהצלת לוט: ועזרו לצאת מן המקום ורפאל נתעסק בהצלתו שמדתו במ' שהיא הנהנית בעצם מהצדקה:

4 כל חד וחד כליל כמ"ש בס' א"י שהחסד של הרוח הוא בכלי של הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי של החסד וא"כ גם של החסד והגבורה הם בכלי של הת"ת הכלול משניהם:

5 כגוונא דא ויחזו וכו' בא ליישב שא"כ שנאכל באש מה הנאה היתה להם ומפרש ויחזו כמו אותה האכילה שהיתת רוחנית שנהנו מן השכינה ה"נ הגם שגוף האכילה היתה חומרית אבל היה כמוס בה רוחנייות עצום כי סתמן של ת"ח להיות מזונם מחכמה כמ"ש בפרשת בשלח:

6 מההוא סטרא דאברהם איתזן ביה שהרי לא כל המדריגות שוות לכל ת"ח ואברהם היה ניזון מהמובחרת בודאי וא"כ הנאה גדולה היתה למלאכים באכילה זו כמ"ש בגין דיזכון לאתזנא וכו' כי זכו לאותו השפע בבחינת שרשו למעלה. אמשיך עליה חד חוטא דחסד וכו' איתא בשער אג"א ובס"ה בכוונ' יוה"ך שביסוד אימא יש שם ב"ן שהוא מ"ן שלה ששורשו בחסד שלה ומשם מתבררין ביסו' שלה ומילוי המילוי של שם ב"ן שהיא יו"ד וא"ו דל"ת ה"ה ה"ה וא"ו וא"ו ה"ה ה"ה העולה כ"ג והוא סוד חוט של חסד וכן אמר בשער הציצית בסוד חוט של תכלת ולהיות ששם ב"ן בעלמא הוא גבורה לכן אמר שחוט זה הוא נמשך מסטר ימינא שזה הב"ן שורשו בחסד שלה ובא אל יסודה. והנותן צדקה נק' צדיק שה"ס יסוד המשפיע בה ולכן אמשיך עליה חוטא דחסד מב"ן ששורשו בחסד שלה ובא אל יסודה במדרש הנעלם ה"ג עוד אומרת שמא אמרו שלשים קדושות בכל שבוע וכו':

1 ת"ח דשכינתא לא אעדי מניה דאברהם בההוא זמנא דקב"ה עמיה פי' שהשכינה לא זזה מעל אברהם כשהיה הזעיר מדבר עמו ולכך הקשה לו ר' אלעזר והא שכינתא הוה מליל עמיה ותירץ לו הכי הוא ודאי שבכל הזמנים לא היה מדבר עמו רק המ'. אבל השתא הפסוק מוכיח שהזעיר היה מדבר עמו דכתיב ויאמר ה' וכו' שהוא הכרח שזעיר היה מדבר עמו וטעם הדבר שהיה בצער המילה ואפ"ה זכה עם המלאכים ועשה להם לוייה בזכות זה דיבר עמו זעיר:

1 מה דאתמר לאברהם פי' כפי פי' ראשון שאמרנו שמדבר עם אברהם מאי עשו עשה מבעי ליה שבאמת אתי שפיר שאברהם היה שם ועמו היה מדבר ומצוה לו. אבל תיבת עשו קשה שמורה על הרבים ותירץ דא אברהם ושכינתא:

2 מה דאתמר למלאכים פי' לפי פי' שני שלמלאכים אמר באמת ניחא תיבת עשו לפי שהם רבים אבל מאי דקשה מליל עם דא ופקיד לדא בגין דהוו זמינין תמן וכו':

3 דלא אעדי מיניה מה דאתמר גרסינן ול"ג תיבת עשו: ד"א עשו כתרגומו עבדו גרסינן ול"ג למעבד ולפי זה לעולם לאברהם מנווה ומ"ש עשו כתרגומו עבדו וקאי על סדום:

4 תלתין צדיקים אזמין קב"ה לעלמ' כמה דאזמין לאברהם כתב הרמ"ז וז"ל אברהם שקיל כשלשים כמ"ש בזוהר חדש דביה כתיב היו יהיה ונמצא בזוהר כ"י שגם לעתיד לא יוכרח שיהיו ל' ממש אלא א' שקיל כל' ובזה דייק כמה דאזמין לאברהם פי' כמו שהזמין ה' את אברהם לעולם כן יזמין כמוהו והמד"ל אישתמיטתיה דברי ז"ח וכתב וז"ל תימא דאפילו עשרה לא מצא. וי"ל שהכוונה שכך הבטיחו עכ"ל ובר מן דין אין קושייתו כלום דאם לא היו בסדום היו בכל העולם מחסידי א"ה או בבית אברהם עכ"ל הרמ"ז:

1 בסטרא דתותי קלא דברדא הם הדינים הקשים כמ"ש בזוהר בראשית כ"ו ובפ' ויחי לא תירא לביתה משלג דא דינא עילאה ושלג וברד הכל א' ואומרו בסטרא דתותי וכו' הם הקליפות שהם מסיגי הגבורות והם תחתיהם ויונקים מהם סלקין קוטרי הם הקליפות שנקר' עשן לפי שהם חשוכים:

2 כולהו בכתפ' מתכנשי בחד עיף פי' בגליון הזוה' שהקליפות הם יונקים מאחור בכתפיים ולא מהפנים והם מתקבצים בטיפה א' לעורר הדין. א"נ מתכנשי בחד טיף מתאספים בכח החסדים שהם חד טיף שתאותם לינק מהחסדי' כנודע. ועאלי בנוקבא דתהומא רבא פי' שנכנסים לינק מבינה דבריאה דקליפה שנקרא נוקבא דתהומא רבא כנודע:

3 אתעבידו חמש בחד ר"ל ששורש הקליפות הם מחמשה גבורות ויש בהם ה' מינים הנז' בפ' בראשית נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים וכשרוצים לעורר הדין נעשים אחד. חד איהו כד צלילין קלין פי' כאשר הקול שלהם צלול מחמת תוקף הדינים. קלא דסליק מתתא פי' קול האדם הצועק בעה"ז מתחבר עמהם וכולם מקטרגים ותבעי דינא ופי' הכצעקתה קול של הקליפה ושל אדם הצועק שנעשו קול אחד:

4 דא גזרת דינא פי' ר"ש ס"ל הכצעקתה של המלכות כגוונא דא קץ כל בשר וכו' פי' כמו שהמ' תובעת הדין כן קץ כל בשר שהיא הקליפה בא לפני לתבוע הדין. שרא מחמשי' הם ן' שערי בינה ור"ל התחיל מבינה עד המ' שנק' עשרה.

5 ע"כ מ"ט פי' למה הכניסם לביתו וכי לא נתיירא מסדום ואמאי רהט לקמן מקשי לה אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וירא ליט וירץ לקראתם גרסי' וחד אמר שכינתא אתייא עלייהו ר' חזקיה היא דס"ל שכינתא אתייא עלייהו שכן אמר לקמן בהדוא. בגין דאיהו אשגח ביה גרסינן ופי' הפסוק כי הוא שהוא זעיר לקצות הארץ שהיא המ' יביט:

1 ר' יהודה אוקים להני קראי וכו' ופי' אוקיר אנוש מפ"ז לפ"ז הוא ירמיה ע"ה שצוה עליו נבוכדנצר לשומרו אר"י סדום בדינא דגיהנם אתדן פי' אבל במבול לא היה שם אלא מים ולא אש ועיין מ"ש בפ' נח דף ס"ח ע"ב לתרץ דברי ר"י דהתם עם דבריו דהכא שאמר מבול

1 וסדום אתדנו במייא ואשא שניהם:

2 רבי אבא אמר כולהו בני עלמא יקומון וכו' עיין בפ' נח דס"ט ע"א לתרץ דברי ר' אבא דהתם דסבר שאינם קמים בדין עם דבריו דהכא:

3 כמה דארעא דלהון אתאביד וכו' כתב הז"ח דהיינו כל זמן משך הגלות וכתב עליו הרמ"ז ולא משמע כן מלשון הזוהר ופי' הוא ז"ל שר"ל לא תבנה עוד כמו שהיתה אלא שה' יחדשנה כמו שהית' בזמן הבריאה וז"שה ושבתי לקדמתו. א"נ י"ל שסדום נהפכה מלמעל' למט' וצד התחתון הוא עכשיו למעלה וכך עתידה לחזור ונמצא שהוא גבול סדום ואינה סדום וזה התירוץ נ"ל עיקר עכ"ל הרמ"ז:

1 ברזא דמים מרוח פי' שאברהם הוא חסד דזעיר וזהו מים מרוח ואתקשרו בההוא סטרא דאתחזי לון פי' כמ"ש בפ' בראשית דף י"ג ע"א דתרין אכסדראין תחות גדפא שמאלא דשכינתא ומתפרשין לתרין אומין דאינון עמון ומואב:

1 אלא בגין לאתקשרא באתרייהו דאתחזי ליה יובן במ"ש האר"י ז"ל כי הנשמות של דהע"ה ושל שלמה ושל משיח כולם היו טבועים בקליפה ואלמלא נזדווג לוט עם אשתו כיון שהוא זווג של היתר לא היתה הקליפה מניחתם לצאת מתוכה אבל כיון שהוא זווג של איסור עם בנותיו הוציאה אותם הקליפה באותו זווג המאוס ועי"ז נתבררו ויצאו לעולם:

1 אחותי בת אבי היא ברתא דחכמתא עילאה פי' החסד הוא ענף החכמה ומ' גם היא מהחזה ולמטה ששם נתגלה יסוד אבא בלי מסך יסוד אימא ומשם נתקנת המ' וז"ס אבא יסד ברתא כמ"ש הרב ז"ל וז"ש אברהם אחותי בת אבי היא ר"ל כמו שאני ענף החכמה שהוא אבא גם היא נתקנת ע"י אבא ולכך נקראת אחותי בת אבי ואמר אך לא בת אמי לבד אלא שגם אבי מייסד אותה:

2 ולא כתיב נקיון כפים איתא בילקוט א"ל הקב"ה תום לב יש לך נקיון כפים אין לך הדא אמרה משמוש ידים היה שם וכתב הרב היפה על זה אבימלך תרתי קאמר בתום לבבי סבור שהיא אחותו ובנקיון כפי שלא קרבתי אליה והקב"ה הודה לו על האחת אבל על השני. לא הודה לו כי משמוש היה ושלח ידו לנגוע אליה אלא שהקב"ה מנעו מלחטו וכמ"ש רש"י ז"ל: קיג ע"א

3 בשעתא דאתיהיב רשותא וכו' לא אשתזיב זכאה הרמ"ז כתב וז"ל המד"ל ז"ל כתב נ"ל דפליג אמאי דאמר בפ' בלק לא תשחית את עצה עכ"ל ונלע"ד דלא פליג דהתם איירי דווקא בת"ח העוסק בתורה שהיא ע"ח ועוד שנותן עצה ומורה לעם דרך ה' באזהרותיו זה אינו נתפס בעון העיר כי למה יומת מה עשה והרי זה מסומן בתי"ו של חיים דע"כ לא קטרגה מדה"ד באותם דיחזקאל אלא משום שלא עשו את שלהם כדאיתא בשבת ופשוט עכ"ל הרמ"ז:

4 צרורא דנשמתין צרירן ביה גרסינן ופי' היא מ' שהנשמות צרורות בה:

1 יגער ה' בך פי' דאי קאי על זעיר הול"ל הנני גוער בך אבל השתא דכתיב יגער ה' בך פירושו ויאמר ה' שהיא מ' יגער ה' הוא זעיר יגער בשטן:

2 שור פרה פי' שור ביסוד ופרה במ' עגל ועגלה כתב הרב בס' ק"י שהם דכורא ונוקבא דנוגה. והרי"מ ז"ל כתב שור ופרה הם חו"ב דנוגה ועגל ועגלה הם זו"ן דנוגה:

1 לאתערא קול וכו' פירוש קול השופר שבע"הז אתר דכרסייא פי' מ' אתער לעילא: שופר פי' הוא סוד אור מקיף לשבע תחתונות דבינה והנה הבינה תוקעת ומוציאה פנימייות זו"ן לחוץ דרך פיה והם יוצאים ונמשכים משם ולמטה ואז הם עוברי' דרך אור מקיף שלה בשבע תחתולות שלה. ואח"כ הם יוצאים מתוך שופר זה עכ"ל הרב זלה"ה בכוונת השופר:

1 נייחא דרוחא בשעיר ז"ל הרב בס' ק"י שנים אנשים מרגלים הם חכמה ובינה דדכורא דנוגה דאצילות ואותו של חכמה נמתק יותר ולשאר גורל א' לה' אך השני מוח בינה דזעיר דנוגה ניתן ביוה"ך שהוא ג"כ סוד בינה. לעזאזל הוא זו"ן דנוגה דבי"ע שנקראים עזים וכללות שניהם נקראים עזאזל כמו צלמות ומצולות צל דכורא מות נוקבא וכשכיתן השעיר לעזאזל שמחים בו הרבה עכ"ל ובזה יובן מ"ש נייחא דרוחא בשעיר:

1 ואיהו מזלא דכל ברכאן נועם שנקרא היסוד מזלא כתב הרח"ו ז"ל בס' הליקוטים לפי שביסוד דזעיר יש בו ג' חסדים שממתיקים לשלשה גבורות וכל חסד הוא הוי"ה א' ג' הויו"ת גי' ע"ח נמנין מזלא. ונלע"ד טעם אחר למה נקרא מזלא לפי מ"ש הרב שמזל ונקה מסתיים ברישא דזעיר שהוא בטיבורא דאריך והדיקנא דאריך מגעת עד רישא דזעיר ומכה מזל ונקה בחכמה דזעיר ומשם נמשכת הארה לזעיר ואז בולט יסוד דזעיר ע"י הארת ונקה וז"ס קונה הכל ונקה מתקן כל עכ"ל ולפי שהיסוד דזעיר אינו בולט אלא מכח הארת מזל ונקה לכך נקרא מזלא. ומפשט לשון הזוהר נראה טעם שנקרא מזלא לפי שהוא מזיל שפע למלכות:

2 ת"ח הנה נחלת ה' בנים וכו' כאלו אמר דבר אחר ת"ח וכו' שלפי' הראשון הכי קאמר במה זוכה האדם לנחלת ה' שהיא מ' ע"י הבנים, והשתא מפרש הנה נחלת ה' נחלת זעיר ופירותיו הם הבנים שהבנים של אדם הם אחסנתא ואיבין של זעיר שנקרא ה':

1 אשר מלא את אשפתו מהם וכו' פי' אשרי שיוליד בנים הרבה בעוה"ז שבזכותם ינצל מדינה של גיהנם וז"ש לקמן בגין דמשכונין שביק בהאי עלמא: מה גפן וכו' פי' כמו הגפן שאין מרכיבין אותה באילן אחר ולא אילן אחר בה כך אשתך לא תלך אצל שאינו הגון לה ולא יבוא הוא אצלה

1 הרבית הגוי לו הגדלת השמחה פי' שעל הכהנים נאמר הרבית הגוי שהיו מרובים ואוחזים במדת החסד וע"י מעשיהם הטובים נגדל החסד לו הגדלת ר"ל בשבילו הגדל' השמחה. ריש' עילא' דאברהם דאתדב' בהפי' שהשמחה הי' חסד ושני שלישי חסד דזעיר מהם נעשה חכמה דזעיר וז"ש רישא עילאה שחכמה היא ספי' ראשונה דזעיר כי כתר אינו מן המנין ומ"ש דאברהם וכו' ר"ל שא"א ע"ה שם אחיזתו כמ"ש דאתדבק בה:

2 כשמחת בקציר דא כנסת ישראל פי' שביום שבועות היא בזמן קציר חטים ואז נגדלת המ' עד שהיא בכל פרצוף זעיר ואז מזדווגת עם ישראל שהזווג המשובח הוא ישראל ורחל ויש לה שמחה גדולה:

1 בזמנא ו' זמנין עשר ה"ג שתין נפש כדין שלימו ו' עשר זמנין ו' שית זמנין עשר ו' סלקא בי' ו' נחתא בה' אשתלים ו' גו י' שית זמנין וגירסא זו נמצאת בספר מוגה: ופי' בזמנא שית זמנין עשר: כי ו' שהוא זעיר מקבל הארה מאבא ששם החיים הנצחיים בסוד החכמה תחיה בעליה וכל קצה מו"ק דזעיר מקבל הארה מאבא שהוא י' דשמא קדישא הרי הם ס' ומ"ש ו' עשר זמנין ו' שית זמנין עשר ר"ל כל החשבונות הם שוים בין אם נחשוב עשר פעמים ו' שאז אנו מושכים מאבא לו' שהוא זעיר הם ס' בין אם נחשוב ו' פעמים עשר שאז זעיר עולה לקבל מאבא הם ג"כ ס' ולכך בכל ששים מתעורר משיח לבוא וז"ש ו' סלקא ביו"ד ר"ל ו' שהוא זעיר עולה לקבל הארה מאבא הנקרא יו"ד ו' נחתא בה' פי' אחר שקיבל הארה מאבא משפיע במ'. אשתלים ו' גו יו"ד שית זמנין פי' כל קצה וקצה מו"ק דזעיר קיבלו הארה מאבא שנקרא יו"ד הם ששה פעמים יו"ד גי' ס' וז"ש:

2 כדין הוו שתין לאקמא מעפרא: ובשית מאה שנין לשתיתאה פי' אלו זכו ישראל היו נגאלים בששים שנה הראשונים של אלף הששי וכן בכל ששים וששים: ואם לא יזכו סוף הקץ הוא עד שית מאה שנין והכוונה שאז כל קצה מו"ק דזעיר מקבל הארה מאבא שהוא י' וכל י' כלולה ממאה הם שית מאה שנין ואם היו זוכים היה די שכל קצה כלול מעשרה לבד ואז היה בא בששים שנה ועונותינו האריכו קצינו שצריך לכלול כל קצה מעשרה ועשרה ממאה הם ת"ר:

3 כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מבי ערב שמשא לאעלא בשבתא מכאן נראה שחצי יום הששי הם ת"ק שנה וחצי השני הם ת"ק אחרים ולכך בשית מאה שנין אערב שמשא לאעלא בשבתא כי נכנסנו בחצי יום הששי הסמוך לשבת: ולפי זה ליל ששי אינו עולה בשם כי נהורא עמיה שרי ולפניו כחשכה כאורה והלילה בכלל היום הוא:

4 ואשתכח קב"ה לגבה גו גלותא כחושבן ו' שית זמנין עשר עשרה זמנין שית שנין מכאן נראה כמ"ש לעיל שהכל א' בין שית זמנין עשר שהם ששה פעמים י' בין עשר זמנין שית שנין שהם עשרה פעמים ו' הכל גי' ששים. אבל בס' זהרי חמה פי' בלשון זה דרך אחרת יעו"ש ולפי דבריו צריך לדחוק מ"ש עשרה זמנין שית שנין כאלו אמר עשר זמנין ששים שנה שהם שית מאה שנין. והבוחר יבחר ע"כ מצאתי פי' חכמי המערב:

5 אבל ראה זה חדש הוא ואציגה לפניך ראשונה מ"ש רש"י ז"ל על פסוק ומילין לצד עילא' ימלל וז"ל ויש לנו לפותרו כאשר ראיתי כתוב בשם רב סעדיה וכו' שהעיתים הם ת"פ שמיום צאתם ממצרים עד שנבנה הבית וכו' ע"ש והנה הגאון דבר ברה"ק אבל מנה וטעה כדניאל שטעה בחשבון קצר של ע' שנה. ודע שאם לא חטאו היה מרע"ה בונ' ב"ה סמוך לצאת' ממצרים במקום מקדש וחירות משיעבוד מלכיות לעול' והעון עכב בנין בית א' ת"פ שנים. וגם בית א' עמד ת"י וע' של גלות בבל הם ת"פ ולסוף ת"פ לבנין א' נבנה בית ב' כי כן נגזר בעונה נקטינן שכל מועד הוא ת"פ שנים כדברי הגאון והנה עידן ועידנין ופלג עידן הם ג' עידנין וחצי וג"פ ת"פ אלף ת"מ. ופלג עידן הוא ר"מ ואלף ת"מ הכל אלף תר"פ ונשלם חשבון זה לסוף שנת חק"ת לפ"ק עם אלף חמישי ועם עק"ב מאלף הרביעי יעלה אלף תר"פ. וחשבון זה עולה כהוגן עם פסוק עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות שמתחיל מגלות עשרת השבטים כמ"ש בש"ס וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים חוזרים ופי' הפסוק עד ערב אלו עשרת השבטים שהאפיל להם והעריב שמשם עד שיתחיל הבקר להאיר להם יעברו אלפי' ושלש מאות שנים ועיין מ"ש רש"י ז"ל על פ' עד ערב בקר וז"ל והשני שאמר גבריאל למטה בענין ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא. ואם לא רמז החשבון והוא תלוי למה חזר וכפל אותו לומר אמת הוא וכו' ובעבור קץ הדורש נדע כי טעה במדרשו והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת עכ"ל רש"י ז"ל והרי נבואה נזרקה בפיו שחשבון ערב בוקר אלפי' וש' נאמר לקץ הגלות אבל הוא לגלות עשרת השבטים שמכוין למועד מועדים וחצי שהוא עידן ועידנין ופלג עידן. עוד כתב רש"י ז"ל על פ' לימים אלף של"ה וז"ל מ"ה שנים נוספים על חשבון אלף ר"ץ שעתיד משיח להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה כמ"ש במדרש רות וכן יסד ר"א הקליר ויתכסה מהם שבועים ששה עכ"ל. ובזוהר שמות דף ח' ויתגניז בההוא דוכתא דאיקרי קן צפור וכו' גם בס' אור ישראל דף קנ"ב כתב וז"ל וקץ דקב"ה לא תלייא בזכות דלהון עד חק נתן ולא יעבור וכו' כי זה הזמן של הקב"ה הנרמז בתיבת יעבור ע"ב רי"ו זהו ח"ק ולא יעבור ואז וכו' וירם קרן לעמו עכ"ל ע"ש וכן רמז ג"כ בדף קל"ה והגם שהכונה שיתבררו כל רפ"ח ניצוצין כמ"ש האר"י ז"ל. עכ"ז רמז שזה יהיה בשנת ח"ק כי עלה השחר יתחיל להאיר עמוד השחר אז ומשם תחלת מספר הארבעים שיגנז בהיכל קן ציפור כאמור אשר נשלמים בשנת תקמ"ח ואז יגלה כבודו עלינו מהרה והגם שרשב"י תלה הדבר עד בשנת שש מאות שנה לחיי נח. כבר פירש שבכל ס' שנה מתעורר הגואל וזו תחילת הששים שנה האחרונים כי כלו כל הקוצים זולת זה והדבר תלוי בתשובה. ובז"ח סוף פרשת וישב אלף תקמ"ו כדין יתער פורקנא וכו' ומתחיל מאלף ה' הוד דוה ובפסיקתא ובילקוט ישעיה ז' שנים אחר המבשר יבא בן דוד ז' על אלף תק"מ ובתקמ"ח יגלה רמז פסוק והיו חייך כמ"ש אליהו להרש"בי בז"ח בפרשת כי תבא ע"ש ולא תאמין כי בשנת תייך אחר לילה ויומם שהם אל"ף ת"ק יבא הגואל:

6 וזמן אינון חיים דהוו תלויין וספיקן יפורש וסוד אינון חיים עתה לא אוכל לפרש:

1 וכל אינון דבתר רחייא פי' הם הקליפות שהם אחר מחנות שכינה שהם ארגמ"ן שנקראים רחים כמ"ש הרב זלה"ה בפסוק אשר אחר הרחים. בתר פרוכתא פי' והם אחר המסך שבין אצילות לבריאה. גו טהירין עילאין כתב בס' אוצ"ח בדרוש הקליפות ובדרוש המעקה כי הקליפות הם בין אור מקיף דמלכות ובין אור פנימי דמלכות אחוריהם לאור המקיף ופניהם לאור הפנימי ומפני חשש שלא יינקו מאור פנימי שהוא קטן מאור המקיף. שם המאציל ב"ה המסך מחיצונייות נה"י דאימא על זו"ן כדי שלא יינקו נמצא שהם בין אור המקיף ובין אור הפנימי וז"ש גו טהירין עילאין שהאורות של מעלה נקראים טהירין עילאין והם בתוכם בין המקיף לפנימי:

1 ולא בי דינא דלעילא וכו' ולא בי דינא דלתתא שאין ב"ד של מעלה דנים לפחות מבן עשרים וב"ד של מנוה דנים מבן י"ג אבל זה לא נהרג על ידם. שלימו דכל דרגין כחדא פי' אתה היינו אבא כמ"ש באידרא זוטא. הוא בינה כנודע. מלכי הוא זעיר. אלהים מ' וז"ש שלימו דכל דרגין כחדא שהם ד' אותיות הוי"ה או"א וזו"ן:

1 ת"ח תושבחן דאבהן יעקב הוה פי' כאלו אמר דבר אחר שלפי' ראשון דר' אבא צוה ישועות יעקב ר"ל שיעשה תשועה ליעקב שהם ישראל מהגלות. ולפי' זה צוה ישועות יעקב דא יצחק ולפ"ז פסוק זה נאמר בשעת העקידה ואח"כ סדרו דוד בתהלים וכן כמה פסוקים:

2 ויהי אע"ג דלא כתיב בימי טופסי וכו' מלשון זה נראה הפך מ"ש בש"ס ויהי בימי ודאי לשון צער ויהי איכא ואיכא שיש לשון צער ויש לשון שמחה ור"א אמר ויהי בימי צער גדול ויהי קצת צער טופסי כמו טופסי דשערי דומה לצער א"נ טפסי ניצוצו' הגחלת שאינו צער גמור:

3 בתר דרגא תתאה פי' הקליפה שהיא אחר המ' שהיא הדברי' באה לקטרג על אברהם ומהו הקטרוג כדי שיתנסה בעקידת יצחק כדי שיהיה נשלם שתחלה היה אברהם במדת החסד לבד. ואחר העקידה נכללה גבורה בחסד והיה כלול אברהם גם מהגבורות ויצחק היה כלול גם הוא מהחסדים וכדמסיק:

4 את אברהם ודאי דבעי לאתכללא בדינא קשה למה לא הזכיר הכתוב יצחק בהדיא רק בריבוי את והלא העקידה היתה לשניהם בשוה שאברהם שהיה חסד נכלל בגבורה ויצחק שהיה גבורה נכלל בחסד וא"כ למה לא היה הקטרוג רק על אברהם כמ"ש את אברהם ולא את יצחק וכו' וי"ל שאברהם יצאו רוב שנותיו שהיה בן קל"ז שנה בשעת העקידה ועדיין לא נשלם ולכן היה הקטרוג עליו, אבל יצחק אין לו אז רק ל"ז שנה ואם לא נשלם עתה עדיין יש לו זמן שיושלם אח"כ כדרך הצדיקים שהולכים ונשלמים:

5 אשתכח מחלוקת כדקא יאות פי' ע"י אברהם שהיה חסד ועשה עצמו אכזרי לשחוט את בנו נתגבר החסד ולקח קצת מהגבורות. וכן ע"י יצחק שהיה דין ואפ"ה הכניע עצמו לפני החסד עי"ז לקחה הגבורה קצת מהחסד וזו היא מחלוקת שהיא לש"ש שסופה להתקיים שנתקיימה ע"י יעקב הכלול מחסד וגבורה והכריע ביניהם:

6 בד"א מרחוק ה' נראה לי פי' אברהם ראה יעקב שנקרא מקום שבאה לו הארה מאבא שנק' מרחוק וירצה וירא את המקום שהוא יעקב ומקום הנזכר הארתו מאבא שהוא מרחוק. כד אתא יעקב מת הוה אברהם יובן במ"ש באוצ"ח כי תחלה לא השיג יעקב אבינו רק פרצוף יעקב החיצון ואח"כ ע"י מעשיו השיג יעקב הפנימי שבתוך זעיר ונעשה מרכבה לזעיר. והנה אברהם לא ראה יעקב רק בן ט"ו שנה ועדין לא השיג להיות מרכבה לזעיר וז"ש דהא כד אתא יעקב פי' להיות מרכבה לזעיר מת הוה אברהם. מ"ט לא אתיב ליה מיד באמירה ראשונה עד שהצריך שני אמירות:

1 בתראה שלים קדמאה לא שלים ז"ל הרב בסידור קדמאה לא שלים פי' קודם העקידה שלא נכלל מהגבורות עדין לא היה שלם. ואחר העקידה שנכלל מהגבורה ונמתקו הגבורות ע"י החסדים אז הוא שלים. וזהו בתראה שלים. ה"נ ובן שנתו היה כד"א כבש אחד בן שנתו והכי אצטריך ואת אמרת בין השמשות היה. ותו יצחק לא הוה בעלמא וכן הוא בזוהר מוגה. כתיב באלף פי' אריך. וקרי בו' פי' זעיר:

1 זווגא חדא כללא חדא וכו' כתב הרב בשחרית בימי החול זווג יעקב ברחל איהו בנצח ואיהי בהוד ובשחרית דשבת מזדווגים יעקב ורחל והם בכל פרצוף זעיר ובמוסף מזדווגים ישראל ורחל וזהו הזווג האמיתי שעולה זעיר למקום אבא ורחל למקום אימא ומזדווגים. ונלע"ד שלכך כפל הזוהר ג' לשונות זווגא חדא נגד זווג יעקב ורחל בשחרית דחול ומ"ש כללא חדא נגד זווג יעקב ורחל בשחרית דשבת שהם נכללים בכל פרצוף זעיר. ומ"ש זווגא שלים כדקא יאות נגד זווג זעיר ורחל במוסף דשבת שהוא הזווג הגדול שבכל הזווגים:

1 תנן ים דמיא לרקיע ורקיע לכסא הכבוד פי' ים שהיא המ' דומה לרקיע שהוא זעיר: ורקיע שהוא זעיר דומה לכסא הכבוד שהיא בינה בסוד אימא מקננא בכרסיא. ובג"כ ימא אחיד ביה פי' כיון שהמ' יש לה הארה מהבינה שנקראת כסא הכבוד והבינה דינין מתערין מנה ומהגבורות שבה נבנית המ' ולכך ימא שהיא המ' אחיד ביה שהים רומז לדין:

2 והרמ"ז כתב וז"ל ים דמיא לרקיע וכו' בחינת ים היא ביסוד הנוקבא והיינו בסוד השפעתה לבריאה וכמ"ש בסוד ים של י"ב בקר שהו' היכל ק"ק שבו מתלבשת הו"ק דזעיר כמ"ש באו"צח והענין יובן במ"ש דאימא מקננא בכרסיא שהיא בריאה. והוא שמתנה"י שלה משפעת הארתה דרך תנה"י דזעיר אל תנה"י דרחל ומשם אל הבריאה וזהו ים דומה לרקיע הוא סוד רחל מקבלת מזעיר ורקיע שהיא זעיר לכסא הכבוד היא בינה. והנה כל נבואה היא מצד אימא המקננת בבריאה ולכן נבוא גי' ס"ג וים סודו ה' גבורות בכללות עשר ולכן יונה כשרצה לכבוש נבואתו. מקמא ימא ערק פי' ממה שהוא לפני הים וקודם לו דהיינו לפני אימא המאירה בבריאה ולכך שדי אימא ידא ביה גרסינן וירצה ששלחה בו יד החזקה במקומה כי יד וים שוים הם שסודם ה' גבורות עוד רמז ששלט עליו שם אלהים שנאמר וה' הטיל רוח סערה שסודה שם אלהים דיודי"ן שמלואו רו"ח כי בכבישת נבואתו מנע אור אימא מן הבריאה ולכן אתרגיש ימא דווקא:

3 אוליפנא כד הוו וכו' דע לך שכתב הרב ז"ל שיונה הוא מסוד יצחק מסטרא דנוקבא ובזה תבין טעם שהוצרך למות מיתה גמורה להיותו מגבורות דנוקבא משא"כ יצחק שהיה מובורות הזכר העתידות לינתן לנוקבא ולכן היה די לו בעקידה כמ"ש בס' יודעי בינה שלי ובזה נמצא שייכות לענין זה בכאן שאין לו התקשרות עם הפרש"ה. אלא הוא הדבר להיות שיצחק נעקד בן ל"ז שנה ואחר העקידה נתקיים יצחק ברוח חדש שבא עליו מעלמא דאתי כנז' בתוספת' דריש פ' נח דהיינו שהושפע עליו מהגבורות שביסוד אימא למעלה מן החזה:

4 כך נתקיים יונה ע"י אליהו שהוריד עליו מז"פ ס"ג אור מקיף בסוד ודבר ה' בפיך אמ"ת ואמר הרב בדרוש הגלגולים בסוד אליהו בארבע. שאליהו נתן ביונה ניצוץ מצד יוסף ושהוא משיח בן יוסף. וזהו לענ"ד כי יבוא שילה שילה זה משה שהוא משיח בן דוד אך יבא הוא יונה בן אמתי שיבוא קודם אליהו. והענין יונה הוא בסוד מ"ן דרחל והיינו יונ"ה. ו' דשבק בה בעלה בתוך אד"ני שעולה ינ"ה שידוע שיש שם אד"ני ביסוד הנוקבא שהוא הכלי של היסוד. וגם בהיכל ק"ק יש שם אדנ"י כמ"ש בכוונת אדני שפתי תפתח ונרמז בס"ת יונה בן אמתי גי' ס"ה ולהיות שיונה ה"ס המ"ן דרחל לכן הוה ימא שכיך כשהיו משקיעין אותו בתוכו. כיון דאמר שאיני וכו' היתה כוונתו שבכח תשובתו לקבל מיתתו לכפרה תעלה נשמתו עד כסא הכבוד היא אימא שנגדה פשע ובזה תתוקן נשמתו ותרד בכח רב מאימא ליסוד הנוק' לתיקון מ"ן שלה וזהו שאוני והטילוני שאוני למעלה והטילוני בכח אל הים. ולהיות שכוונתו היתה לכבוד ישראל כמרז"ל שחשב שהגוים קרובים לשוב וחשש שיזכו הם לאיזה שפע מאימא שבה התשובה ויגרע כח קדושת ישראל. לכן זכה שנעשית מחשבתו כי פרחה מניה נשמתיה שהיתה פגומה בכיבוש נבואתו וכך היא המידה לכובש נבואתו שמיתתו בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו. אנכי דייקא שה"ס אימא ושם סוד טל המחיה מתים:

5 ועאל בפומא דההוא נונא הוא יסוד דקליפת נוגה שהוא נגדיי ליוסף שנאמר בו וידגו לרוב כי חשבה הקליפה לשלוט עליו. אבל היה לרעתה כי מת אותו דג וחזר להתקיים והוא סוד תיקונו של יונה כי זכה להחזיר לקדושה אותה קליפת נוגה שהיתה מנגדתו. עכ"ל הרמ"ז:

1 לאוטבא ליה על אינון עבין דהשתא ודנין ליה על זכיין דאיהו זמין למעבד מלשון זה דקדק הרב כה"ר שלמה עמאר זלה"ה שהמצות שעשה אותם האדם כבר בזכותם מטיבים לו וכ"ש שבשבילם ניצול. אבל המצות שעתיד לעשות מצילים אותו דווקא אבל לאו לאוטבא ליה וז"ש אלא לאוטבא ליה על אינון טבאן דהשתא וכו'. על זכיין דאיהו זמין למיעבד ובגינייהו אשתזיב. ה"ג ובאבוד רשעים רנה והכתיב החפוץ אחפוץ במות הרשע וכו' אלא וכו':

2 והרמ"ז כתב וז"ל אי זכאה לאתקיימא אהדרת להאי עלמא כנשמת יונה שחזרה אחר שעלתה והענין שכל נשמה מסתלקת בלילה לעלות ליסוד נוקבא בסוד מ"ן ואיתמנת קמי בי דינא הם סוד הגבורות אשר בסוד רחל והיינו ממש בי דינא שהם מתעוררות לעיין בדין כל א' וא' אם ראוי ליכנס בתוך היסוד הוא ג"ע אם לאו וז"ש אי זכאה לאתקיימא ר"ל אם צד הטוב שבו עדיף חיליה לעמוד נגד צד הרע כי בזה תלוי קיומו שיהיה לו כח לדחות הסיגים לעשות הבירור ואז חוזרת ליכנס בגופה: אבל ק' שהרי כמה רשעים קמים בבקר ולמה אחר שמסתלקת נשמתו בלילה בבקר חוזר וניעור. ולתרץ זה אמר:

3 ודינא הוא בתרי גוונין דהא לא דיינין על בישין דאיהו עתיד וזמין למעבד כפל לשין עתיד ר"ל שיש לו חפץ ורצון לעשות הרע. וזמין שיש לו הכנה והזמנה לעשותו שלא יבצר ממנו להוציאו לפועל אפ"ה לא דיינין ליה עליהו ואין קושיא מבן סורר ומורה שכבר התחיל ברעת זלותו ושלט עליו יצ"הר במעשה ואין ספק ימות חייב:

4 אלא לאוטבא ליה על אינון טבין דהשתא שגם אם הוא רשע אם יש לו איזה מעשה טוב יועיל לו להחזיר נשמתו לשלם לו על פניו להאבידו כי אותו הטוב המושפע עליו ועודנו בטומאתו מוסיף כח בקליפה והרי זו דין א' מתרי גווני של זה שמחזירי' לו נשמתו. דין ב' דיינין ליה על זכיין. דאיהו זמין למעבד דוק שלא אמר טבין דאיהו זמין כמ"ש בתחילה שאין הכוונה על איזו מצוה שיעשה דלא עדיפא מאותה שכבר עשה שמשלמ' לו להאבידו ואין כחה יפה להגין על העתיד אלא זכיין ר"ל טובה שתבוא לישראל על ידו או שיעשה תשובה שלימה. או שבהתגלגל ההיא טיקלא יפול לו איזה ניצוץ טוב בגורלו דיפוק מניה זרעא מעליא:

5 הקב"ה עביד טיבו עם כל בריין אפילו עם הרשעים כי צופה עתידות הטוב המזומן ממנו כאמור ובג"כ אתדן ב"נ קמי קב"ה כי הוא מקור הטוב והחסד משא"כ ב"ד של מעלה כמ"ש בישמעאל שהמלאכים וב"ד היו רוצים שימות בצמא. וזהו טעם למה לא מת יונה כדין כובש נבואתו חדא משום משיח בן יוסף העתיד לצאת ממנו ב' מפני שמחשבתו היתה לכבודן של ישראל ובמה שהושלך לים נחה מד"הד העומדת נגדו והוא הים העליון העומד על י"ב בקר כנז"ל. ויעמוד דקאים בקיומיה וכו' שכביכ"ול אין מנוחה למ' העליונה כשיש עון בעולם הראוי לעונש כי שוטרי הדין נאחזים למעלה ע"ד ויבא גם השטן בתוכם וכמ"ש קץ כל בשר בא לפני וכן כאן בים העליון היתה רוח סערה שהיא קליפה ד' שלעומת שם ב"ן הקדוש וסוד ים עם ב' אותיותיו עולה ב"ן ואיתא בכוונת השופר שכשיורדים ב"ן אותיות של שם אלהים בים שהיא המ' רועשים גליהם ומתגעשים ומשם נאחזים החיצונים. אבל כשנעשה הדין בעקרה תפיסת החיצונים מהמ' ונפרדו הסיגים כמר"זל כשהקב"ה עושה דין שמו מתגדל כי אז מתבסמות הגבורות ונפרד הרע מן הטוב וז"ש ויעמוד הים וכו' כאתתא דמתעברא כי קושי הלידה הוא מחמת אחיזת הנחש בה ומכחו היא מלאה דינים קשים דמי טומאה:

6 וכד אולידת שכיך רוגזא כי כבר נפרדו הדמים ואין עוד אחיזה לדינים באשה ואדרבם דם נהפך לחלב כן כשעוש' דין ברשעים הוא נייחא דיליה היינו ביסום הגבורות כנ"ל. למיקם בדוכתא שלים שאין הדין יוצא חוץ ממקומו שאינו מתפשט כי אם עד גמר ק"ך צירופיו שהוא עד סוף הקדושה שבעשיה ואז יפה כר' הגבורות ליתן כח להעלות ניצוצי קדושה למעלה וע"כ נאמר ובאבוד רשעים רנה שזהו סגולת הלוים ברנתם להעלות הניצוצות והעולמות ולייחדם:

7 כד"א החפוץ וכו' ק' שזה הפכי למ"ש ונראה שמקשה הוא בעצמו על עצמו שאמר כד"א שנראה ששני הפסוקים לא קשו ולפשטיה דקרא שאין חפץ במיתתן של רשעים ואיך אמר כד"א ותירץ כאן קודם וכו' וכמ"ש הענין בפ' נח דעלי' קאי מ"ש הזוהר הא אוקימנ' הוא שם בפ' נח ופי' הפ' החפוץ אחפוץ וכי תמיד אני חפץ במות הרשע אין זה מדתי הגם שלפעמים אני חפץ שימות אותו שנתמלאת סאתו. מאי שנא שרה וכו' ר' חייא הבין שר"ל שאין צורך לדעת מיתת הנשים שהם נגררי' אחר בעליהן משא"כ באנשים שיש בו צורך לדעת המשך הדורות וגם להבין מדת כל א' וא' לפי הסוד ולזה הקשה והכתיב ותמת רחל הגם שמחוה עד שרה לא נזכר כלום במיתת הנשים הנה משרה ואילך הוזכרה בנשים חשובות כרחל שלמדו כמה דברים ממיתתה קללת חכם אפי' על חנם ונקברה בדרך ע"פי הדבור או על שבזתה משכב הצדיק ובמרים מיתת נשים צדקניות מכפרת לפי שנסמכה לאפר פרה ובמיתתה חסרו המים שהיו בזכותה והיתה מנהגת הדור כמ"ש ואכחד שלשת הרועים וכו' והקדימם

8 לדבורה לפי שהיו פנות גדולות בישראל:

9 רבנן פתחי וכו' ז"ל הרמ"ז ק' מה שייכות יש לפתיחה זו עם הפרשה ועם הענין ויובן במ"ש הרב שג' כלי זו"ן יורדים לבי"ע להחיות העולמות ולעלות הבירורים. גם נודע שביום הוא תיקון כולל בכל העולמות בי"ע אבל בערבית הוא בבריאה לבד וז"ש לכה דודי נצא השדה כי השדה הוא מקום הקליפות ושם הוא היציאה ביום. נלינה בלילה בכפרים ה"ס היכלות הבריאה שהם בנות העיר הגדולה מ' דאצילות והיא מתחננת לדודה שילך עמה בכל אותו הדרך של בי"ע לשמרה מכל פגעים רעים עד שתשוב לביתה העליון אחר שתעשה המוטל עליה שהוא בירורי נדחיה מדי יום ביומו וזה בכח הצדיקים כמ"ש בפ' אחריו נשכימה לכרמים שדרשוהו רז"ל על בתי כנסיות ובתי מדרשות וזה מדרש הנעלם דורש את אברהם לסוד הנפש ואת שרה לבחי' הגוף וידוע שיש למעלה עצמות וכלים באופן ששרה שהיא בחינת הגוף רמז לכלים שהם היורדים לבי"ע:

10 עוד נודע שהכלים ה"ס האותיות דא"ב ויש א"ב דכורין לכלי הזכר וא"ב נוקבין לכלי הנוקבא ונודע כי טנ"תא מתחלק בכל פרצוף נועמים בכתר נקודות בחכמה תגין בינה אותיות ז"ק והנה באבא שהוא שם ע"ב דאצילות יו"ד ה"י בכח"בד שלו וחצי השם וי"ו ה"י בז"ק שלו שמשם שורש אותיות דכורין והוא צירוף ויה"יו. ובאימא שם ס"ג יו"ד ה"י בכח"בד שלה וא"ו ה"י בז"ק שלה שהם גי' חי"י והרי רמז לכלי ז"ון דכורין ונוקבין היורדים לב"יע:

11 ולימא להו להני שלשה כאחד בניחותא ומאחר שיכול לכוללה בשאר שאלת צרכיו מוכח שאין בה חתימה בתפלת הדרך דאי הויא בחתימה לא הויא דומיא דשאר צרכיו. גם מכאן משמע דאינו מעכב אחיזתו בדרך ובודאי שזה נעלם מהרב ר' יוסף קארו וע"כ בא"ח סי' ק"י תמה על הרמ"בם ז"ל שלא הזכיר חתימה בתפלת הדרך וגם לא כתב שיתפלל משיאחז בדרך ומכאן סיוע להרמ"בם ז"ל:

12 וע"פי הסוד ברכה זו הוא בכתר רחל המכוון כנגד מקום יסוד אימא והתחלת יציאת יסוד אבא ושם הוא עיקר כוונת התפלה ששם התחלת המקום הנקרא עמיקא דבירא אשר אליו כוונתינו בתפלתנו כמ"ש בראש סה"כ: ושורש נשמת שרה היא בכתר רחל הנז' כמ"ש בליקוטי תורה. ושם אמר שלכן היו שנותיה קכ"ז כמספר אדנ"י בריבוע עם הכולל שהוא בכתר זה. ויסוד אימא נקרא דרך כמ"ש בספר זוהר ברקיע שהוא גימטריא ס"ג קס"א אשר שם ולכן יכלול תפלת הדרך בשומע תפלה:

13 כגולם שאינו משגיח כי האדם שאינו משתדל להשתלם בתרי"ג מצות שהם כנגד איברי הפרצוף וניצוציו נשאר גולם ממש בלי צורת פרצוף. והרי הוא בבחי' הקטנות כעין מ' בהיותה בסוד נקודה ועומדת באחו' ואין לה כח ועינים להשגיח בעה"ב ה"ס יסוד אימא שבחזה זעיר והנה זעיר מבינו בה ונוקבת הארת עיניו לעיין במ' כפי הבירורין שהיא מעלה למעלה ולפ הן יהיה שלימותה ובניינה וכן האדם ממש נבנה ונשלם לפי מעשהו:

14 יעל ספרך מה שהמ' נקרא ספר נלע"ד שהוא אותו השורש שלה שבחזה זעיר שהוא ממש ה אחרונה של שם שהוא בחי' זעיר אלא ששם שורשה של נוקב' ונזכר זה בדרוש הלולב ויכון שם ספר בזה המקום כי ספר בכל מקום הוא היסוד כמ"ש בפ' בראשית שספר הזכרון הוא הרקיע שבו חמה וכו' והוא היסוד כמ"ש ביודעי בינה שלי ולפ"ז יצדק שם ספר בשורש המ' שבת"ת זעיר ששם סוד ד' יסודות או"א וישראל ולאה ושם הוא המשכת אורות עיני זעיר להאיר בשורש מ' ומשם נקיב לאחורוי ואז נבנה הגלם שלה אשר שם באחור. והנה בחזה ה"ס שרי ושרה כי בתחילה היתה נקודה וגולם הארת י' דאתמר בה שחורה אני ונאוה שהיתה טומטום ואח"כ האירה בה ה' אחרונה ונק' שרה. ודוגמת זה יהיה לכל אדם שמעשיו נכתבין בספר הוא שורש של נשמתו שהרי כל הנשמות הן בכנסת ישראל ועינים העליונים מעייני' באותו גולם וכל העניינים כולם בספר יכתבון ליתן עליהם דין וחשבון וב' עיני זעיר ימין ושמאל מעיינים בדין על מל"ת וחשבון שכר מ"ע. אלא מי שהוא גולם נודע שהעון הורס בנין הרוחני וחוזר לזמן התוהו נקודה א' בלי פרצוף אם יש רק מעט פגם אז אין מיעוטה כ"כ כי אם שבמקום היותה שוה לזעיר מתמעטת עד החזה וכמ"ש בגלות בבל בדרוש תיקון המ': וכן יארע לאדם שנשמת הצדיק היא בנויה בתר"יג ניצוציה ולפו ערך עונו היא מתמעטת עד שחוזרת לנקודת הקטנות גולם ממש בלי צורה כבזמן התהו וכמ"ש הרב שהמוציא שז"ל חוזר ומחדש שבירת הכלים ואז נאמר עליו כולו ס"ג ר"ל סי"ג גי' גל"ם:

15 ולא אדם שאבדה ממנו סגולת התיקון שה"ס אדם דלא מסתכל בנשמתא קדישא יובן במ"ש הרב בענין כרת שלכל אדם יש בחינת נשמה פנימית תוך גופו. ועל ראשו נשמה בסוד מקיף וכשחוטא אז נשמתו הפנימית יורדת למטה בקליפה ולעומת ירידתה של זו הפנימית יורדת ג"כ המקפת ונכנסת לתוכו וברבוי העונות תרד כל הפנימית ושוקעת בקליפה עכ"ל. ונלע"ד זש"ה והאבדתי את הנפש ההיא שהיא אבודה תוך החיצונים ואין לו כח להסתכל בה ואז הוא במדרגת בהמה שהוא ב"ן דחצונייות וז"ש כהאי בעירא באופן שממעלת אדם שה"ס התיקון יורד לשל גולם הקדמון מסוד ס"ג למדרגת בהמה ב"ן דאלהים בחי' החיצונייות:

16 וכי דוד מתקרי גולם לפי מה שדרשו על בעל עבירות ותירץ אדה"ר אמרו ויש לדוד התייחסות בזה שדוד סודו מאדם כמ"ש אדם דוד משיח ומפני שדוד היה מאותה מדרגה שהיה בה אז אדה"ר קודם קבלת נשמתו שהרי לא היו לו חיים לדוד כידוע לכן יצדק לייחס לעצמו שם גולם בעצם:

17 ימים יוצרו ר"ל שאלו הו' בני אדם היו מבחי' ו"ק שהם ו' ימים וכמו שהיה אדה"ר באותה שעה בבחינת יניקה שעדיין חסר לו אור המוחין והיא היא בחינת יצירה כנודע אצלנו וז"ש בהאי צורה דדין בהיותו בבחי' גולם:

18 ולא אחד בהם פי' לא מת שום אחד מהם מיתת עצמו שהם עצמם גרמו מיתתם עם שהיה להם הכנת החיים כמו שהית' לאדה"ר קודם חטאו עכ"ז לקו בההוא ענין שגרמו לעצמם כאדה"ר:

1 א"רי בכולהו וכו' כוונתו שנשתנה זכרון מיתתה מהזכרת שאר צדקניות וזמ"ש דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא אלא באופן אחר כי בשרה הודיע ימיה וקבע לה פרשה אחת לעצמה:

2 אלא רזא איהו וכו' יובן בהקדים דברי הרב שכתב שבחטא אד"הר נפגמו הנשמות וירדו ניצוצותיהן אל הקליפות וכן ירדו ט' אחרונות דמלכות לעולמות בי"ע ונשארה רק נקודה א' במ' דאצילות דהיינו הכתר שלה כמ"ש באוצ"ח בדרוש רפ"ח ניצוצין ולכן גלתה שכינה לאסוף נדחיה הן הניצוצות ואיתא בס' א"י שכפי מספר הניצוצות שיש לכל א' כך הוא מספר ימיו והיום שעשה בו מצוה הוא ניתקן ומאלו הניצוצו' נעשו מלבושים לנר"נחי שלו ונמצא שכל יום שנתקנו נינוצותיו הלא השכינה מקבצתם ומעלה אותם במ"ן להתקן כנודע. וז"ש כאן שימי האדם תלויים בשכינה. ונלע"ד בשרה כל עוד שנק' שמה שרי היתה בבחינת אותה הנקודה של כתר הנשאר באצילות וזהו סוד יו"ד שבסופה ואז היתה בלתי תיקון. אבל אחר צ' שנותיה זכתה ברוב צדקתה להעלות ניצוצותיה עם ט' ספי' דמ' סוד צ' וכמ"ש מעבר לדף מיתת שרה ונחתת וסליקא וכו' ר"ל שביררה בירוריה בשלימות וזכתה להבנות פ' שלם כי עלתה עד כנגד החזה ונוסף בה ה כנגד תנה"ים דזעיר ששם התפשטות קומת' מאת שנה כתר שלה ועשרים שנה חו"ב ולפי ששם גילוי החסדים שבהם סוד הייחוד לכן נאמר שנה לשון יחיד. וז' שנים הם ז' קצוות שלה סוד הגבורות לכן הם לשון רבים. עכ"ל הרמ"ז:

3 דדא היא בתראה כתב באוצ"ח כי שרי בלאה ושרה היא ברחל ולכך אתמנון יומהא ושנהא לרמוז לרחל העליונה ואע"פי ששאר האמהות גם הם רומזים למ' מ"מ שרה היא ראשית האמונה כמו אברהם:

1 שעיר דראש חדש בגין וכו' פי' טעם שעיר של ר"ח בשביל להפריש הקליפה הנקראת שדה מהמ' וכאלו אמר בגין דיתפרש: ולא שריין בהאי שדה כאלו אמר ולא ישרון בהאי שדה שהיא הקליפה: ברכאן מהאי מלך שהיא מ' א"נ נפרש בגין דאתפרש ר"ל טעם השעיר של ר"ח בשביל שנפרשה מ' שהיא שדה כמ"ש הזוהר לעיל אית שדה ואית שדה וכו' ממלכא קדישא שהוא זעיר ולא שריין במ' ברכות מזעיר ולכך מקריבים השעיר לייחדה עם בעלה ולפ"ז אין צריך להגיה:

2 היינו דתנן כל ז' הימים וכו' ג' לבכי ז' להספד וסוד הדבר פי' הרב ז' ימים של אבל לתקן ל"מ דצלם של הנפש שהם ב' מקיפים עליה להגן עליה ולהיות שבהם תלוי קיום הנפש לכן ימי שנותינו בהם ע' שנה נגד ל"מ דצלם גי' ע' ונלע"ד שכנגדם ז' הקפות שעושים למת ליתן כח למקיפים להתקן ולהתחבר עם הנפש דווקא כי רוח ונשמה הולכים אחר המות למקום הראוי להם אבל ז' מקיפי הנפש הם נפרדים ממנה והיא הולכת לבדה עם הגוף בקבר ומדי יום ביומו מז' ימי אבילות הולך לו מקיף א' להתחבר אל הנפש עד שביום הז' יש לה כל ז' מקיפיה והולכת לה למקום הראוי לה והגוף נשאר בקבר עם הבל דגרמי ולפי שעיקר דין הקבר הוא בז' ימי האבלות לכן נפשו פוקדתו בכל יום ומצטערת בצערו אך בשרו עליו יכאב עליו על עונו שעשה בעה"ז ונפשו עליו על הגוף תאבל כל ז' ימי האבילות:

3 כהאי גוונא וכו' שכוין לתקנה בכל ז' מקיפיה ותיקון זה יהיה לפי ערך הנושא כי גוף קדוש כאמנו שרה שמתה בנשיקה כנז' לקמן ושנכנסה בעמקי הקליפות ויצאה לשלום וכנ"ל אתת שרה ונחתת וסלקת וכו' ובודאי שפירוד מקיפי נפשה לא היה אלא כרגע יציאתה אבל מיד חזרו לה כדי שגם נפשה תמהר ללכת למנוחתה כרוח ונשמה שמיד מתחברים להם מקיפים והולכים למנוחה שאין אחיזה לחיצונים ברוח ונפש. באופן שסיפור עניינו של אברהם הוא ממש דוגמא לשאר הצדיקים ולנשמתם שאברהם רומז לה וז"ש כהאי גוונא ויבוא אברהם נשמת הצדיק לספוד לשרה זה הגוף של אותה הנשמה הקדושה ועיקר ההספד היינו הזכרת שבחיה לעטרה במע"ט דכדי שלא תצטער על גופה מודיעים לה שיהיה שוכב בשלו' ולא יהיה קנטור בין ד' יסודות שמזה נמשך רקבון אלא כאחאי בר יאשיא וינוח על משכבו כי טבע הבלא דגרמי הנשאר בארץ לנוח שם ע"ד הדגים שחיותם במים הה"ד יבוא שלום שהמלאכים מבשרי' לצדיק שישכון שלום בגופם וגם הבל דגרמי ינוחו על משכבות' ובזה נחה דעתו והולך נכח פני ה' שה"ס ה ראשונה שבשם שה"ס גן עדן וידוע שאמא נקרא עלמא דדכורא ולכן קרינן נכחו:

1 קב"ה פי' מלכות דאתכליל מאתר עילאה וכו' הוא אריך כמ"ש הרב שאו"א נקראים סתימין שהם סתומים תוך זו"ן ואריך סתום בתוך או"א לכך נקרא סתימא דכל סתימין:

2 במאה פי' כי אריך כולל כל עשר ספירות דאצילות שהם מאה לפי שכל אחד כלול מעשרה ונפקין מכללא סתימאה דלעילא פי' ז' תחתונות אינם בכלל ג' ראשונות שהם חשובות כאחת:

3 עביד לון לזמרא פי' והיו אומרים המזמור כמו שאומרים אותו בני אדם בחיתוך התיבות דיוקים קב"ה לישראל מעפרא בביאת המשיח.

4 אלו שאר גופות וכו' איתא בליקוטי תורה פ' לך לך שבני חת הם מהז' מלכים שמלכו בארץ אדום ולכן נק' בני חת לשון שברון עכ"ל. וידוע שהצרות שסובלים הצדיקים בע"הז הם לתקן ניצוצות המלכים ולעשות הבירור להעלותם עד מחשבה העליונה היא חכמה הנקרא יראה כנודע מסוד דחילו אבא ורחימו אימא: וז"ש למען יראת קונם ה"ס החכמה שבה סוד ישראל הנקראים ראשית מטעם הבירור:

5 ואמאי צריכה להו פי' מהו הצורך לנשמה לדבר עם שאר גופות הצדיקים והלא כל אחד עומד בשלו: כולא במנינא כתיבין ר"ל שהצדיקים שנטהרים מזוהמת חלק הרע שמבחי' עץ הדעת טו"ר ונשאר בהם חלק הטוב והם בסוד עולם התיקון. ומתנהגים זה עם זה בפיוס וכבוד: לא כרשעים שהם בחי' עולם התוהו שהעילה ועלול היה ביניהם פירוד מכח שרש הקליפות שהיה כמוס וגנוז בהם:

1 לא אתמר מיומא דאתברי עלמא פי' ואע"פי שכבר אמרו אותו הפרות ודוד המלך יש לומר שהיו אומרים מה שעתידה השכינה לומר בימות המשיח:

2 והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש פי' הפסוק עצמו מתרץ קושיא זו כיון דאין כל חדש תחת השמש וסיהרא היא תחת השמש והיא אומרת שירה חדשה לכך מתרץ בגין דנפלאות עשה ושיעור הכתוב מזמור שהיא השכינה אומרת שיר חדש ואם יקשה לך הא אין כל חדש וכו' כי נפלאות עשה ולכך אומרת דבר חדש:

3 גר ותושב ר"ל בין גר בעו"הז בין תושב בעה"ב תמיד אנכי עמכם כי בעה"ז עסקתי בתורה ומעשים טובים ובע"הב אהנה בג"ע בשכרי וגם להם ייטב בשפע אשר יושפע עליו ואח"כ אמר תנו לי וכו' כאלו מתנה היא לו מאתם מה שקנה בזכותו. ואולי ירמוז למה שאנו מכוונים באומרנו בברכת על הצדיקים ושים חלקנו עמהם שפירושו כל האורות והשפע שנזכה להרויח בתומ"ט יהיו מופקדים אצל החסידים שבהם נהיה מובטחים שאם ח"ו נעשה איזה עבירה ב"מ שלא נאבד אותם שהחסידים אינם רוצים ליהנות אלא משלהם ומחזירים לכל א' את שלו וכמו שאמר בסה"כ על ישמח משה במתנת חלקו וז"ש תנו לי הרי הוא כאלו מתנה:

1 לההוא דרגא דהאי מזמור כאלו אמר דאיהי מזמור: בזמנא דיקומון מתי עלמא פי' ר"ח פליג על ר"י וס"ל דמזמור זה בתחיית המתים אומרת אותו המ'. רבי יוסי אמר בזמנא דיעביד וכו' רבי יוסי חוזר לסברתו שבביאת המשיח הוא שאומרת אותו:

2 כמה ארבין פי' הם הנשמות הקדושות ואית ארבין וכו' פי' יש נשמות שהם מצד הקדוש' ויש מצד הקליפה. דא בהאי עלמ' השתא דאיהו עקבי יובן במ"ש באוצ"ח שעקבי לאה בראש רחל ומשם ניזונים הקליפות ובעוה"ז אינם מתגברים הקליפות אלא בשביל היניקה שהם יונקים מאותם עקבים וז"ש ואתה תשופנו לישראל בשביל היניקה שאתה יונק מעקב. א"נ יובן במ"ש בס' קהלת יעקב שבשעת החרבן נפלו ט' ספירות דמ' דאצילות בקליפה והם נקראים רישא ומשם היו ניזונים ישראל ומהמ' דנוקבא דאצילות יונקים אומות העולם וזו המ' דמ' נקראת זנבא: וז"ש בפ' במדבר רישא שכיבת לעפרא וזנבא שליט. ומ' דמ' נקראת עקב וזהו ואתה תשופנו עקב תשופנו לישראל בשביל שרישא בעפרא וזנבא שהיא המ' דמ' שנק' עקב שליט. א"נ יובן במ"ש הרב כי זעיר בקטנותו נקרא יעקב לפי שיש בו מוחין דקטנות שני פעמים אלהים גי' עק"ב עם עשרה אותיותיהם גי' יעק"ב ונודע כי בגלות אין לו אלא מוחין דיניקה שהם ב' פעמים אלהים גי' עק"ב ויניקת הקליפה ממוחין דקטנות וז"ש ואתה תשופנו עקב אבל כשזעיר בגדלותו אז נקרא ישראל:

1 וע"ד קרי ביומהא ויהיו גרסינן כל חיין נגד מוח דעת שיש בו חו"ג שהם מים חיים וכל נהירו נגד מוח בינה וכל משח רבות נגד מוח חכמה שנק' שמן והכוונה שזעיר ממשיך מהמוחין שלו שהם חב"ד למ':

2 ת"ח האי נער גרסינן רזא דקרית ארבע ברזא עילאא פי' קריה שיש בה ד' אותיות אד"ני ושמא תאמר מ' לבדה לכך אמר היא חברון דאתחבר דוד מלכא באבהן. א"נ רזא דקרית ד' מלכות בהתחברותה עם חג"ת הם ארבע וז"ש לקמן היא חברון דאתחבר דוד מלכא באבהן ותני והדר מפרש למה נקראת המ' קרית ארבע לפי שהיא חברון שמתחברת עם חג"ת והיא קרית שמשלמ' לארבע ת"ח כד יומין דבר נש אתקיימו וכו' כתב הרמ"ז וז"ל יובן במ"ש הרב זל"הה שיש לאדם שני אורות א' אור מקיף על ראשו וא' אור פנימי בתוכו והנה הצדיק מקיימם במציאותם שמדבק אור העליון המקיף עם הקדושה העליונה שמשם שואב זוהר וחיות אבל הרשע גורם שאור פנימי שלו ישפל וירד לחיצוני' אשר מתחת ואז אור מקיף שלו יורד מעליו ונכנס תוך גופו והוא יורד עד התחתונים. וידוע שיש על זעיר מ"ל דצל' שהם מו"ק דאו"א והם הם ע' שנה כידוע וסוד' מז' יוד"ין של שם ס"ג וע"ב מ' ד' יודי"ן דע"ב ל' ג' יודין דס"ג והנה אלו מ"ל שעל ראש זעיר הם מז"ק דאו"א כאמור והם מאירים בזעיר ממה שהם מקבלים מחב"ד דאו"א שהם ב"פ יו"ד ה"י העולים ע' ואלו מאירים בוי"ו ה"י דע"ב וא"ו ה"י דס"ג העולים ל"ז גי' ויהיו חיי גי' כ"ח כמנין וא"ו ה"י וזש"ה ימי שנותינו בהם ע' שנה פי' ימי שנותינו שהם ז' ימים של ז"ק דאו"א דהיינו ל"מ שעל ראש זעיר בהם מאירים ומשפיעים ע' שנה דהיינו יו"ד ה"י יו"ד ה"י חו"ב דא"וא שאז יש לנו שנות חיים שאדוקים בשורשם. וה"ה באדם שכשמקיים א"מ שעליו סוד ל"מ דצל"מ שלו אז ימיו מתקיימים אדוקים בדרגין עילאין וכו' שלפי שסודם במקיפי זעיר לכן לא קראם יומין אלא דרגין. ועוד י"ל שב' דרגין הם אור מקיף ואור פנימי ששניהם יורדים ממדריגתם אור פנימי יורד לחיצונים ואור מקיף נקטן ובא תוך הפנימיות:

1 בגין דלא אתקיים וכו' פי' תיכף שאור המקיף נבלע בגוף והפנימי יורד להדבק בימי רע עד ששוקע לתחתיות הקליפה הוא דרגא דמותא. וטס עלמא כמ"ש בשעת המגפה ב"מ שגדול כח הגבורות שהן בחו"ג ע"ד שכתוב בסוד כנפי המלאכים ובזה גדול כחו וטס עלמא וכו':

2 ונטיל נשמתא לא כצדיקים שאין כח למ"ה אלא להוציא הנשמה אבל מיד נדבקת בשכינה: אבל ברשע נוטלה לעצמו שנכנסה לעמקי ממשלתו לדיוטא התחתונה:

3 וסאיב ליה לגופא כי הנה אור מקיף גדול כחו להגין על הגוף שלא יתאחזו בו החיצונים בחייו וגם במותו שאע"פי שנפרד ממנו כל ז' ימי האבילות שסודם ל"מ דצלם מ"מ אחר ז' ימים חוזר להקיף וזהו ענין שהצדיקים במיתתם קרויים חיים משא"כ הרשעים שאפי' בחייהם קרויים מתים כי סר צלם מעליהם ולכך גופם טמא טומאה עצמית ונשארת דבוקה בהם. אבל הצדיקים שלא נטמאו בחייהם לא אשתאר בהו אע"ג שבז' ימי האבילות הם בלי אור מקיף מ"מ אין הטומאה נשארת דבוקה בהם כי סרה בחזרת המקיף אח"כ. עכ"ל הרמ"ז:

4 והנשמה אצל ממלה וכו' שיר השירים עניינו הנשמה לגבי הקב"ה שתאותה להדבק בו ושלמה הנז' שם הוא מלך שהשלום שלו וה"ס בינה ואיתא בפרשת ויחי שאע"פי שהיא נקבה לגבי חכמה מ"מ היא עלמא דדכורא והנה הנשמה שמקורה מבינה היא טפלה אליה כסתם נקבה בערך הזכר. והגוף נקבה לגבי הנשמה שהיא הזכר והגוף מנוחתו בג"ע התחתון דעשייה והנשמה מנוחתה בג"ע העליון בבריאה דאימ' מקננא תמן. א"נ הנשמה שמתהוה מזווג רוחא ברוחא תנוח בג"ע שה"ס או"א ולכן מביא זאת המשנה מסוד טפי העדן וגם הנהר הנעשה מהם והיינו ונהר יוצא מעדן וכו' וכל אחד יורש מעלתו

5 בד' פעמים וכו' ה"ס ד' תקופות השנה שמקורם על י"ב צירופי הוי"ה שכל ג' צירופים מתחילים באות א' משם הו"יה וע"כ תמוז וטבת הם ראש לקור וחום. שה"ס הדינים ובהם התחיל פורענות ישראל ששניהם ראשים לב' חלקי צירופי הוי"ה המתחילים בה' וב' תקופות של ניסן ותשרי הם נגד ב' חלקי צירופי הוי"ה המתחילים ג' ביו"ד וג' בוא"ו וכנגדם י"ב שבטים המתחלקים לד' דגלים נגד ד' חלקי הצירופים וששה מהם על הקללה וששה על הברכה:

6 בכל יום עדן מנטף פי' בכל יום מצ"א ימי התקופה עדן מנטף מאותה בחינה ששולטת באותו יום ואיתא באידרא זוטא מאן איהו עדן דא חכמה עילאה ודא י' להשקות את הגן דא ו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים דא הוא ד' וכולא כליל ביו"ד עכ"ל. ויובן במ"ש שיסוד אבא מבריח בכל קו אמצעי דזעיר בשני בחינות אחת עד הת"ת שלו שהם ו' מדות חב"ד חג"ת שהוא עיקרו של זעיר. ועליו אומר להשקות את הגן שהוא לאה שמקומה באורך הששה מדות הנז' וגם ופ"ו גי' לא"ה: בחינה ב' היא מהחזה ולמטה ששם יוצא להאיר לרחל לכחב"ד שלה שהם ממש ד' ראשים ולפי ששם מתגלה האור ביותר דאבא יסד ברתא לכן אמר והיה לרמוז שמתהוה שם בהו"יה אחרת מאירה יותר וכמ"ש בא"ז הנז' י וכולא כליל ביו"ד כל הסוד נרמז באות יו"ד נקודת י' אבא ו' חב"ד חג"ת דזעיר ד' כחב"ד דרחל ועוד יפ"י ק' ופ"ד כ"ד והכל גי' עד"ן כי ריבוי הי' לבדה יורה על התפשטות עצמות פ' אבא בכל פ' זעיר בגדולתו שאז כל מדה שלו כלולה מעשר והיינו ק' וריבוי ופ"ד ירמוז לאור אבא המאיר בז"ון:

7 ואומרו מנטף להורות שאין כח בזעיר ליהנות מעצמות אבא אלא מעט מזעיר כדמות טפין וככון לרמוז לאור אבא שהו"יה שלו מליאה יו"דין שהם סוד טפין ויוצא מאותם הטפות וכו' הוא יסוד אימא שבתוכו ניתכים אותם הטפות ועליו נאמר ונהר יוצא מעדן:

8 דמתחלק לד' ראשים הם כח"בד של רחל ואמר מתחלק שכן הוא נחלק ויוצא מן החזה דזעיר לחוץ לרחל לתקונה:

9 שמנה וארבעים וכו' ה"ס י"ב צירופי יהוי"ה שבהם מ"ח אותיות ולפי שכל אורות אבא בסוד יוד"ין הרי מ"ח טפות ולכן שם יסוד אימא יובל כמ"שה ועל יובל ישלח שרשיו והוא גי' מ"ח. הה"ד ישבעו עצי ה' ק' שכל הבריות אלו הנז' בפ' הרים מעינים וכו'. לא ייחסם לי ית' כי אם אלו העצים. ומפרש שרצונו על אילני הגן הנז' שהוא זעיר ששמו ת"ת ע"ש פארותיו והוא נק' סתם בשם הוי"ה והיינו עצי הוי"ה:

10 משקה הרים הם חב"ד חג"ת ותנא סתם והדר מפרש מעשיך סוד מעשה ה"ס רחל ולפי ששם נגלה אורו לכך מדבר לנוכח כמ"ש בסוד הברכות וחג"ת חב"ד נק' הרים לערך הארץ שהיא נמוכה:

11 איזו היא עליה וכו': פי' העליונה שבכולם זהו עדן ואומרו עליות לשון רבים רמז למעלות מ"ח טפות למעלה מערבות ה"ס הדעת שבו מתערבים חו"ג אש ומים כמו שכתוב בפרשת תרומה והכוונה שבחינת עדן הוא למעלה מדעת זעיר:

12 בערבות הוא וכו' עי' אור יסוד אבא שבתוך הדעת שהוא האוצר העליון והיינו יסוד אימא שבדעת זעיר והוא הנק' ג"ע העליון ושם מושרשים עיקרי השפע דהיינו תרין עיטרין חו"ג שהם עצם הדעת שבו שם אהו"ה העולה טוב וד' פעמים טו"ב גי' חי"ים והיינו חיים טובים בר"כה יסוד בינה ושל"ום יסוד חכמה שהוא הברית התיכון המקשר כל האצילות:

13 והגנוז העליון הוא הדעת העליון המושפע מתיקון ואמת כמ"ש בס' א"י א"נ ה"ס דעת דאבא הגנוז בשל אימא כמ"ש בראש סה"כ. ועי"ל שנודע שיש עדן עליון ועדן תחתון חכמה ומ'. עדן גי' ע"ב ב"ן לרמוז שמתחיל בסוד ע"ב ומסיים בב"ן ובאמצע כל רקיע מ' דעשייה שם הוא עדן התחתון מכוון כנגד העליון:

14 גן בארץ וכו' וממנו נפרדים ד' נהרות שבהם אותם טיפות הנז'. מ"ח נביאים וכו'. אמר שכל א' נטל תמצית וכו'. מפני שמדריגת נביא היא באימא דאיהי ס"ג גי' נבי"א לכן לא נטל עצם הטיפה אלא תמצית שלה אבל אין ספק שיש לכל טיפה מעלה מעולה מחברתה והטיפה של מר"עה היתה מעולה ועליונה שבכולם ושורש כולם:

15 אד"הר שהיה מקבל וכו' שהוא היה בג"ע ונהנה מן הנהר הכולל היוצא מעדן שבו היו כל הטיפין משא"כ אחרי הפרדו לד' ראשים שנחלקו כל הטיפות בארבעתם. עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

1 והכתיב ולא הלך וכו' פי' דמשמע שיש פעמים שאינו עושה בכח אותם הנחשים שלמד מעזא ועזאל ותירץ:

2 סטרא תתאה מרוח מסאבא דלעילא פי' וישת אל המדבר פניו רצה לעשות נחשים ולהזיק לישראל בכח הקליפה שנמשכה במדבר ע"י העגל ושורש אותה הקליפה מנחש הקדמוני נמצא שלעולם כל מה שעשה הוא בכח נחשים דעזא ועזאל אלא שתחלה היתה כוונתו להמשיך נחש הקדמוני ולבסוף וישת אל המדבר בכח הקליפה שנמשכה במדבר ע"י העגל וז"ש בכולא עבד חרשוי:

1 דהא נשין מסטרא דשמאלא וכו' פי' כמו דבר אחר טעם שהמכשפות מצוי בנשים לפי שהם מסטרא דשמאלא שהזכרים מהחסדים והנקבות מהגבורות ויניקת הקליפות מהגבורות:

1 תו בגין דאיהו צלי כל יומא זה הפך ממ"ש הזוהר בפ' בא אל פרעה שכתב שלא היה מתפלל שם אלא יצחק אבל אברהם כבר קבע מקום לתפלתו ולא רצה לשנותו:

2 חמי מה כתיב ויקם השדה וכו' השדה היא העולם שהיתה קודם ביאת אברהם חרבה כשדה ועכשיו ויקם השדה ופי' והמערה מה שבתוך המערה הוא אד"הר:

3 מה דהוה טמיר קם ואסתלק פי' האור שהיה במערה היה נעלם מפני עפרון ועתה שקנה אותה אברהם נתגלה אותו האור שהיה גנוז ופי' ויקם השדה והמערה ר"ל האור שהיה בשדה ובמערה. א"נ אד"הר שהיה טמיר וגנוז שם כשבא אברהם נתגלה:

1 האי מערתא לאו איהי כפלתא בתמיה וכי אינה כפולה והרי קראה מערת המכפלה שהמערה כפולה וקרי לה לבתר מערת שדה המכפלה דמשמע שהשדה הוא כפול ולא המערה ותירץ

2 לאו שדה איקרי מכפלה וכו' פי' אין כוונת הכתוב בין במערה בין בשדה על הכפל כפשטיה אלא על הרמז שמכפלה היא מ' והשדה יונק מהמ' שנק' מכפלה:

3 ת"ח ירושלים וכו' פי' טעם למה נק' המ' מכפלה שירושלים וכל ארעא דישראל אתכפל תחותה תחת מערת המכפלה שהיא פתח ג"ע וכל השפע בא משם לארץ ישראל. ואיהי קיימא לעילא ותתא פי' שמערת המכפלה מקבלת שפע מלמעלה ומשפעת אותו לארץ ישראל שהיא תתא: ה"ג

4 ירושלים לעילא אחידת בתרין סטרין לעילא ותתא ירושלים לתתא אחידא בתרין סטרין לעילא ותתא ופי' שהמ' שהיא ירושלים של מעלה אחידא בתרין סטרין שמקבלת מזעיר ומשפעת לבי"ע וכן ירושלים של מטה מקבלת השפע ומשפעת אותו לכל העולם ובג"כ כפלתא איהי פי' לפי שהמ' מקבלת מלמעלה ומשפעת לתחתונים נמצא שהיא אחידא לעילא ואחידא לתתא לכך נקראת מכפלה:

1 ולא שדה הכפול פי' אם על הכפל מדבר הכתוב הו"לל שדה הכפול ומדקאמר מכפלה ש"מ שהוא שם דבר ר"ל השדה מקבל ממדה הנק' מכפלה שהיא מ'. וכולא קיימא כחד פי' שהמ' שהיא ה' אפרונה מקבלת מן ה' ראשונה:

2 וכד אמר לבני חת כסי מלה פי' שהאמת פי' מכפלה כמ"ש שעל המ' מדבר ואברהם כשדבר עם בני חת שאינם יודעים הסוד אמר מערת המכפלה כדי שיבינו שעל הכפל נקרא' מכפלה שהיא מערה לפנים ממער' ובזה תירץ ר"ש קראי שכשדבר עם בני חת אמר מערת המכפלה וכשהתורה מספרת הענין אומרת שדה המכפלה לרמוז שהשדה שהוא גדול מהמערה יונק מהמ' שנקראת מכפלה והמערה בכלל השדה לכך כתיב מערת שדה המכפלה:

3 נפקין כל ברכאן הם החסדים וכל טיבו הם הגבורות שהם יין המשמח א"נ ברכאן הם מוחי חו"ב וכל טיבו הוא מוח הדעת:

4 חציריך פי' עולם היצירה שהוא עולם המלאכים:

1 לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד פי' כי המ' יורדת לבריאה הנק' בית כמ"ש הרב על פסוק כי תבנה בית חדש בית עילאה רב רבא שהיא בריאה. ולכך אמר נשבעה בטוב ביתך לפי שהוא בחינת המלכות דעיילי לגו פי' לאצילות שהמשכן היא מ' דאצילות כמ"ש הרב זל"הה על כ' בקרקע המשכן שהבריא' היא קרקע מ' דאצילו' הנק' משכן ואמר הכתוב והחונים לפני המשכן דהיינו שחונים לפני המ' דאצילו':

1 נטל עפריה מאתר דמקדשא פי' מ' ובנה גופיה מד' סטרין דעלמא פי' הם חג"תם. רוחא דחיי פי' נשמה מבינה. מעילא נשמתו מבינה. ותתא גופו מהמ' כמ"ש הרח"ו בהגהותיו פ' וארא. לארקא טלא היא הארת מוחא סתימאה דאריך ונגיד דרך ד' נימין דשערי דאריך. שנמשכים עד רישא דזעיר וז"ש לארקא טלא מרישיה שהוא רישא דזעיר ושרשו ממוחא סתימאה:

2 מאינון נהורין דלעילא כמ"ש לעיל שהוא ממוחא סתימאה ונמשך לרישא דזעיר וז"ש אורות ממש מאינון נהורין דלעילא שהם אריך וזעיר כמ"ש באידרא רבא וז"ל בהאי גולגולתא פי' זעיר נטיף טלא מרישא חוורא פי' רישא דאריך דאתמלי מני' תדיר ומהאי טלא זמינין מתייא לאחייא והוא טלא דאתכליל בתרי גווני מסטרא דרישא חוורא חוור בגוויה דכליל כולהו חוורי אבל כד אתיישבן בהאי רישא דזעיר אתחזי ביה סומקא כהאי בדולחא דאיהו חוור ואתחזייא גוונא סומק' בגוונא חוורא וכו' וכולא כליל בההוא טלא הה"ד כי טל אורות טליך אורות תרי עכ"ל הרי מבואר שהטל של תחיית המתים שרשו מרישא דאריך ממוחא סתימאה שנקרא טלא דבדולחא כמ"ש הרב ז"ל לפי ששרש המוחים הם חב"ד וחב"ד הם יה"ו ויה"ו דאלפ"ין גי' טל ומשם נמשכת הארה דרך הנימין דאריך על רישא דזעיר ומתערבים גווני אריך שהם חוור עם גווני זעיר שהם סומק ולכך כתיב כי טל אורות לשון רבים לרמוז על אריך וזעיר וז"ש כאן דזמין קב"ה לאחייא מיתייא פי' הוא זעיר:

3 זמין איהו לארקא טלא מרישיה דהיינו רישא דזעיר מאינון נהורין דלעילא שהם אריך וזעיר:

4 כי טל אורות טליך מאי טל אורות אורות ממש מאינון נהורין דלעילא דבהון זמין לארקא חיין וכו' דלא פסקין לעלמין. בספר ע"ה דף נ"ב ע"ב וז"ל ידוע כי י"ס ותבונה נקראים בינה דאצילות והם מתפשטים בתוך הורידים והדופקים דזעיר בסוד כולם בחכמה עשית בבינה בתוך זעיר כי מהם מתפשט סוד האחוריים שהוא שם קפ"ד אחוריים דאבא ובתוך זעיר שהוא ו' דשמא קדישא נעשה דופק. ובתוך הדופקים מתפשט כל חיותו בסוד הא"ס המתפשט בחכמה ומשם לתוך הדופקים. וזש"ה קול דודי דופק בתוך הצנורות של ג' מוחין שלו ודופק בתוך העורקים הדופקים אשר מהם בא התנועה ומהו אומר הקול דודי. פתחי לי אחותי שהוא החסד כלי החכמה בסוד אמור לחכמה אחותי את. ובסוד ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא:

5 רעיתי היא הבינה שנעשית מכלי הגבורה כי הבינה דזעיר עם החכמה שלו הם דוגמת או"א עילאין דכללות אצילות שהם רעים דלא מתפרשין ולכן נקרא רעיתי יונתי הוא סוד הדעת ששם הטפה לבנונית כמ"ה הרב בליקוטי ס' יונה:

6 תמתי הוא סוד הת"ת שהוא איש תם בסוד יעקב ומשם מתחלת קומת המלכות תרגום איש תם גבר שלים כי הזעיר נשלם עם המלכות שהוא ה' אחרונה שלו והיא שלימו דיליה ושם מתחיל קומת הכתר שלה. ולכן אומר לה שראשי נמלא טל הוא סוד טלא דבדולחא בראש זעיר הנוטף ממוחא סתימאה מהטלא דבדולחא שלו. וז"ל זוהר וירא כי טל אורות וכו' ע"ש והנה יש כמה מיני טל יו"ד ה"א וא"ו גי' טל. וגם השם כוז"ו גי' ט"ל. אהי"ה דהה"ין במילוי המילוי גי' ט"ל אותיות. וגם ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן יש בהם ט"ל אותיות. ולכן אומר הכתוב כי טל אורות פי' כי הטל אורות שהוא טל א' הוא טליך שהם טללים רבים הבאים אליו מלמעלה ובהם יהיה תחית המתים וז"ש הזוהר דבהון זמין לארקא חיים לעלמא. ולכן אומר הזעיר שראשי נמלא טל פי' לבד הטל שיש לי תמיד כי טל לא מיעצר ובכל יום ויום נוטף אצלי זה הטל. עתה הראש שלי נמלא בג' מיני טל הנז' וז"ש שראשי כי כללות הראש כולל כחב"ד וכאן יש ד' מיני טל וטל אחד מתפשט בכל מוח מהכח"בד וכל הראש נמלא בטל אחד לכל מוח ונעשה כבריכה מליאה ואלו הט"ל אורות מבטלים כל ט"ל מלאכות שהם בחינת עשיה מלאכ"ה גי' א"ל אדנ"י כי הטל יורד ג"כ למלכות כמבואר בזוהר שהטל היה יורד לחקל תפוחין קדישין והיה נקרש שם ונעשה ממנו המ"ן שהוא ככפור על הארץ וסודו הוא כי הגבורות שבמלכות הם מגבילים להטל בסוד המזונות שבאים מסט' דגבורה. ולכן המן כשרואה החמה היה עולה כנגדו למעלה בסוד ותעל שכבת הטל: עכ"ל ספר ערוגות הבושם:

1 אינון גופין קדמאין להוו כלא הוו יובן במ"ש הרב בס' הגלגולים פרק יו"ד וז"ל צריך אתה לדעת מי שלא זכה תחלה אלא לנפש ופגם בו והגוף השני תקן הנפש מה שלא ניתקן בגוף רראשון וגם תיקן רוח ונשמה. הנה בתחיית המתים נמצא שהגוף הראשון לא יקח רק את החלק מה שתיקן מן הנפש אכן שאר חלקי הנפש שנשארו פגומי' וגם הרוח ונשמה הכל לגוף השני שתיקנם והשלימם ולזה רמז בפ' חיי שרה בדף קל"א ע"א באותן דלא זכו להוו כלא הוו:

2 והענין שאין לגוף ראשון דלא אצלח זולת חלק קטן מהנפש כפי מה שתיקן וא"כ הרי הם כלא הוו כי עיקר התענוג שלעתיד אחר התחייה הוא לרוח ונשמה וכיון שלא זכה לרוח ונשמה הרי הוא כלא היה ובזה יצדקו שני המאמרים דהא בסבא דמשפטים אמר דאי תימא גופא קדמאה אתאביד אי הכי למגנא אשתדל בפקודייא דאורייתא וכו'. אך הענין הוא שבודאי אותם חלקי הנפש שתיקן יקחם ויקום עמם בתחייה אלא כיון שלא זכה לרוח ונשמה הוא כאלו לא היה בכף הדמיון כלא הוו למיעוט התענוג שישיגו והבן זה עכ"ל הרב:

3 זמין קב"ה לארקא עליהו רוחין וכו' כמ"ש במדרש הנעלם בפ' זו בפסוק ויוסף אברהם ויקח אשה וכו' שהרשעים בתחיית המתים נותן להם הקב"ה נשמה אולי יזכה בה אחר התחייה במעשים טובים שיעשו אותה שעה וז"ש כאן זמין קב"ה וכו' ואי זכאן בהו יקומון בעלמא כדקא יאות פי' אחר התחייה שנתן להם הקב"ה נשמה בתורת חסד אם זכו ועשו מעשים טובים באותה שעה יזכו באותם הנשמות ויתקיימו בהם. ואם לאו שלא עשו מ"ט יהון קטמא וכו' ולפי דברי הרב דלעיל החילוק שיש בין רבי יוסי לרבי יצחק דרבי יוסי ס"ל כלא הוו דהיינו שאינו קם בתחייה רק באותו ניצוץ הנפש שתיקן. אבל רבי יצחק ס"ל זמין קב"ה ליתן להם נשמות אחרים בתורת חסד אולי יעשו מצות באותה שעה ואם יזכו ויעשו מ"ט יזכו באותם הנשמות ויתקי מו בעולם ע"י איתם הנשמות:

4 ואינון דלבר גרסינן ול"ג מאינון:

1 אנכי דייקא פי' שהמ' נקראת אנכי והיא מתלבשת בתוך רוחניות שיש בתוך הקליפה כדי להכניעה בסוד ומלכותו בכל משלה כמ"ש הרב ומלכותו בכל משלה בקליפות שמתלבשת בתוכם להכניעם וזהו מבנות הכנעני שהיא הקליפה אשר אנכי המ' יושב בקרבו להכניעם וכיון שהם טמאים והשכינה מכניעתם לכן לא תקח אשה לבני מהם:

2 כל חיין כנגד מוח חכמה וכל חירו נגד מוח בינה ששם מקום החירות וכל טוב נגד הדעת ששם החסדי' שנקראים טוב בסוד את האור כי טוב:

1 באה מבעי ליה פי' שלגבי אליעזר היא באה אצלו וא"כ באה מ"ל כמ"ש ורחל באה וסימנא נקט בידיה פי' מ"ש לקמן כיון שראה אליעזר שהגיע אצל רבקה בעת מנחה ודאי הקב"ה יצליח דרכו:

2 שמעה לנוקבא פי' בזה מתרץ קושיא קמייתא דההוא יודאי אמאי לא יפסיק ב"נ בינו לבין הקיר כי הקיר היא המ' ולכך צריך שיסב פניו אל הקיר בלי הפסק. דעבדא מנייהו עטרה פי' שהתפלות של ישראל עולים בה בסוד מ"ן ומתקשטת בהם. ושוי ליה ברישא דצדיק וכו' פי' ע"י התפלות שעלו בה בסוד מ"ן מזדווגת עם זעיר ויורדת הטיפה מהמוחין דזעיר עד היסוד בו ומשם לעטרת יסוד דזעיר שהוא ראש צדיק וז"ש ושוי ליה ברישא דצדיק חי העולמים דכתיב ברכות לראש צדיק:

1 לא אהדרו דמעין בריקנייא הכא תלת דרגין וכו' גרסי' לגבי מלכא עילאה וכו' ז"ל הרב בס' הכוונות הנה הארת יסוד אבא יורדת בסוד דזעיר ומשם מאיר אל המ' שהיא בבריאה להעלותה וז"ש בזוהר ומלכא עילאה נפק לקבלה כי מלכא עילאה הוא יסוד דאבא כי הוא עליון נגד יסוד אימא ולכך צריך לקום מעומד כשאומר תהלות לאל עליון וכו' לכבוד מלכא עילאה דנפיק וכו' שהוא יסוד אבא עכ"ל. וז"ש כיון דעאלת לגבי מלכא עילאה פי' אחר שיורד יסוד זעיר בהארת יסוד דאבא שבתוכו. ומעלה אותה מהבריאה ויש בו ביסוד דזעיר הארת יסוד דאבא נמצא שהיא עומדת אצל הארת יסוד דאבא ואמר והוא אתי לקבלא לה כמ"ש לעיל שיסוד דזעיר בכח הארת יסוד דאבא שבתוכו מעלה אותה:

2 כדין אינון קיימין קמי מלכא עילאה פי' הוא יסוד דאבא כמ"ש הרב שצריך לקום לכבודו באומרו תהלות וכו': דהא כדין אתחבר דכורא בנוקבא פי' שיסוד דזעיר מתחבר עם המ' וז"ש ובגין דלא יפסוק בין גאולה לתפלה שהגאולה ביסוד ותפלה במלכות:

3 בשיעורא דסורטא דיוצר כולא פי' שארבע אמות הם נגד ד' אותיות הוי"ה שרמוז בהם ה' פרצופים קוץ היו"ד הוא אריך וארבע אותיות הם אי"א וזו"ן נמצא שד' אותיות הוי"ה הם ה' פרצופים דאצילות שהם שיעור קומה:

4 צללי ערב פי' שם אלהים יש בו ק"ך צירופים גי' צל ושני פעמים צל הם ב' פעמים ק"ך וזהו צללי ערב כי הקליפות אינם יונקים רק משני אלהים שהם חו"ב דקטנות וז"ש לקמן ונטו צללי ערב דאינון דינא קשיא וטעם שרמז רק ב' אלהים נגד חו"ב ולא הזכיר הדעת לפי שהדעת אינו נגלה בקטנות כמ"ש הרב ואין שם רק חו"ב:

5 עד זמנא דפלגות ליליא וכו' פי' שלאה אינו נשלם פרצופה אלא עד חצות כמ"ש הרב ובחצות מזדווגים יעקב ולאה וז"ש ואיהי שלטא בחשוכא ר"ל שעדיין לא נשלם פרצופה עד זמנא דפלגות ליליא דאשתעשע קב"ה עם צדיקייא בגנתא דעדן פי' קב"ה הוא יעקב וגנתא דעדן היא לאה והנשמות עולים בה בסוד מ"ן וסוד השעשוע הוא הזווג. א"נ יש לפרשו על רחל שאין לה נחת רוח רק אחר חצות שמשתעשעת בתורת הצדיקים וז"ש ואיהי שלטא בחשוכא עד זמנא דפלגות ליליא דאשתעשע קב"ה שהיא רחל בגנתא דעדן שהיא עולם הבריאה ששם יורדת רחל ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים:

1 יעקב משמש במרום פי' יעקב מזדווג עם לאה בחצו' כמ"ש הרב שפי' יעקב משמש במרום הוא זווג יעקב עם לאה

1 יצחק ברזא דארבע דסטירו דרבקה ז"ל הרב יצחק גי' ר"ח נגד ג' גבורות ממותקות בג' חסדים הם ג' ב"ן וב' גבורות של נ"ה הם ב"ן רביעי הרי ד' ב"ן וז"ש בזוהר יצחק ברזא דארבע דסכיירו דרבקה עכ"ל:

2 ברזא דקודשא אברהם בשרה פי' אברהם מצד הקדושה לא היתה לו רק שרה אבל מצד האחר היו לו הגר ושני הפילגשים שר' חייא ס"ל פלגשים ממש ואינם בני קטורה. ת"ח הכא אתכליל מייא באשא גרסי' וכן נמצא בזוהר מדוייק:

3 ובקדמיתא כחדא אשא במייא וכו' והשתא אתכלילו וכו'. פי' כתב הרב בס' הליקוטים בדרוש מיתוק הגבורות ע"י החסדים וז"ל שתחלה יורדים ליסוד דזעיר ג' חסדים פחות שליש ואח"כ יורדים ה' גבורו' ליסוד זעיר ונמתקים בדרך ירידה ג' גבורו' של חג"ת ע"י השלשה חסדים ואח"כ כשעולים החסדים בתוך היסוד דזעיר בדרך עלייה נמתקים שני גבורות דנ"ה עכ"ל וז"ש ובקדמיתא כחדא אשא במייא ר"ל שיורדים הגבורות שהם אשא בתוך החסדים שנקראים מייא כדי להמתק ומ"ש והשתא אתכלילו מייא באשא ר"ל כשעלו החסדים בדרך עלייה ומתקו את הגבורות ונכנסו החסדים בתוך הגבורות וזהו מייא באשא א"נ יש לפרשו ע"ד מ"ש ס' ק"י שאור הגבורה בכלי החסד וזהו אשא במייא. ואח"כ נכנס אור החסד בכלי הגבורה וזהו והשתא אתכלילו מייא באשא:

1 א"ל קב"ה תהך לביתא בגין וכו' פי' נותן טעם למה ב"ה יתבני בקדמיתא לפי שאומר לה קב"ה קומי מעפרא והיא אומרת ביתאי חרב וכו' לכך הקב"ה יבנה בית המקדש תחלה:

2 לעתיד לבוא הקב"ה מחיה את המתים וכו' ז"ל הרמ"ז הנה אברהם נדרש לנשמה בעה"ז ובעולם הנשמות שה"ס עוה"ב הנמשך ובא כמ"ש בס' א"י. אך יצחק נדרש לסוד הנשמה בתחיה הנק' לעתיד לבא שה"ס בינה עליונה וכמ"ש שם בדרוש שלוח הקן מפני שאורות שלה אינם יורדים עתה אלא על תבונה הנק' עלמא דאתי אבל של בינ' עתידים לבא והיינו דקאמר הכא לעתיד לבא וכו' להודיענו שדוקא במדריגת לעתיד לבא תהיה התחיה וידוע שבחינת תבונה היא שם ס"ג ושל הבינה שם אהי"ה ולכן נקראת לע"ל ר"ל אהיה לעתיד כמ"ש אנא זמין:

3 מחיה את המתים ולא אמר יחיה את המתים כמ"ש וינער אותם לרמוז עיקר יסוד תחית המתים כמ"ש בס' א"י דרוש בינה ותבונה על מתכונתו כי יש ב' בחינות שם ס"ג א' הוא כללות אימא עילאה שהוא נוקבא דאבא שהוא ע"ב והשנית כשנחלק אימא לבינה ותבונה כי אז תבונה היא שם ס"ג. ובינה ד' שמות אהי"ה שיוצאי' מד' אותיות הוי"ה דס"ג הכוללת הראשונה וידוע שכל סוד התיקון הוא שיצורפו סוגי ס"ג כי אז נאמר בלע המות לנצח ואז תתבטל הארת מ"ה וימלוך שם ס"ג ולכן רמז מחיה שהוא גי' ס"ג לרמוז שסוד התחיה יהיה בשם ס"ג:

4 וינער אותם מעפרם ירצה שיפריד מעליהם כח קליפת כוגה שהיא נקראת אדמת עפר כמ"ש במרכבת יחזקאל וניעור זה הוא דוגמת חבוט הקבר שהוא להפריד הקליפה כנודע ועפר הוא בחינת הסיגים דז' מלכין ע' פ"ר עוד נודע שעפר הוא כנגד המלכות שהוא היסוד תחתון שבאר"מע ועולם התהו היה מבחינת המלכיות וממנו יתהוה החומר והעביות עד מדריגת עשיה ששם הוא העפר הוא קלופת נוגה ששרשה מבחינות ז' מלכין ואז יתעוררו ש"ך דינים קדושים לנער בכחם ש"ך ניצוצי הקליפה הנרמזים בעפרם עפר של כל א' וא' שנדבק בו לפי מעשיו ובירוריו שבירר ונשאר מה שלא בירר:

5 שלא יהיו בנין עפר וכו' ודאי שהיה ביכולת הבורא לברוא עולמו באותו השלימות שיהיה אחר התחיה אלא שרצה שישתלשל שפע אורו בקצבה וגבול ומזה תמשך הויית הקליפה שהיא נק' תכלית ויתהוה מציאות יצ"הר ויצ"הט והגם שכל הבירורין נבררו קודם בריאת אד"הר הנה נשארו מ"ן דמ' דבחינת פנים בפנים בלבד שאם היה ממתין אדם מלהזדווג עם אשתו עד השבת היה הכל מתוקן והוא יהיה לעולם וכשפגם במ"ן דרחל הנז' שנשארו לחלקו לבררם הוא שלכן הוכרח שיברא מבחינת שלה שהוא יתקן אותה ויתקן עצמו והוא ביקר בל ילין גרם המיתה אבל בזמן התחיה יהיה סיום ותכלית הבירור ולא יהיה עוד מציאות לבחינת עפר ויחזור שם ב"ן לבחינות שם ס"ג שממנו יצא כמ"ש הרב כי ס"ג נתמעט ונעשה ב"ן שהוא מדרגה תחתונה ולכן נברא האדם מעפר ממש להיות שגופו היה מבחינת המ' שהיו ניצוצי מ"ן שלה בתוך קליפת נוגה והוה גיעולו רב כי לא נברא להתקיים אלא אם יזכך חומרו כשל חנוך ואליהו שזכו לבחי' זיהרא עילאה שהיתה באדם קודם שחטא:

6 הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר ולא כתיב מעפר משמע שיצירתו היא עפר ממש מן האדמה ממדרגה התחתונה ובתחיה:

7 יתנערו מעפר מאותו הבנין ר"ל שאז יתעלו י"א אורות שחסרו משם ס"ג למקומם ומה שהוא עתה ב"ן יחזור ס"ג וכן הגופות ודאי שיעמדו בגופם ובמומם אלא שאחר כך יתרפאו ויזדככו כחנוך ואליהו וז"ש להיות להם קיומא בלי הפסד מיתה:

1 הה"ד התנערי מעפר ה"ס חזרת שם ב"ן למקורו וז"ש קומי שבי כי מתוך נוגה תתנער ותקום ותעלה עד אימא ולהיות שגם בזמנים אחרים עולה עד אימא כבשבת וי"ט. הנה תוזרת בחול למטה אבל אז שבי ירושלים תתעכב שם לעולם:

2 יתקיימו בקיומם יובן במ"ש בספר הגלגולים שבתחיה תבאנה נשמות חדשות ממש שלא נכללו באד"הר ותהיינה עטרות לנשמות שהיו בכל אותם שזכו לתחיה עכ"ל ולדעתי זשר"זל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ותחילה יקומו במקומם באותה נשמה שהיתה להם בעו"הז ואחר כך יתגלגלו במחילות שהוא צער להם לסוד איזה בירור שיעשו דרך עוברם במחילות הארץ ואח"כ יעלו בארץ ישראל ושם יקבלו נשמתם ר"ל העטרה נפלאה נשמה חדשה ואז יציף הקב"ה כל מיני ריחין ה"ס שפע נוקבא דפרדשקא דאריך שנתקן ממ' דעתיק דמינה נשיב מחד נוקבא חיין ומחד חיין דחיין וכו' כמ"ש בא"ר. וסוד הריח הוא ביסום הגבורות והוא עצם הע"הב שאז השליטה תהיה לגבורות מבוסמות בשרשן הה"ד:

3 הדודאים נתנו ריח הגם שעתה אין בהם ריח כלל והמשיל גופות הצדיקים לדודאי' הנקרא מאנ"דראגולי שהם צורת אדם כן יציצו מעיר כעשב הארץ ונתנו ריח שמקבלים ממ' דעתיק המתגלות באצילות בסוד החוטם כי ב"ן יעלה לס"ג גי' חוט"ם:

4 אלא דדודים וכו' האחדות שתהיה בין הגוף והנשמה שלא יתפרדו לעולם עוד והרמז כי בחי' ו"ה תתעלה אל בחינת י"ה בסוד יהיה ה' אחד ונודע כי דודים הם זו"ן ו"ה וריעים או"א שהם י"ה כמ"ש בפ' אכלו ריעים: רנ"א דודאים ממש שהצדיקים נמשלו לדודאים שסגולתם להוליד אהבה בעולם וענין זה בשני בחינות הא' בסוד יסוד הנשיקין שהוא זווג או"א כמ"ש בפ' תרומה והוא הנק' אהבה כנז' בסוד דודים וריעים. ב' כי ענין אהבה הוא מסטרא דאימא כמ"ש בכוונת דחילו ורחימו. והכל הולך אל מקום א' כי אז יגבר כח שם ס"ג ולא יהיה שום סיג המפריד יסוד העצמים והיא הולד' אהבה מחודשת:

5 ריח כשרון וכו' לפי שהגופות באים מטיפה סרוחה ובמיתם ג"כ סרוחים וע"כ הנשמה אינה יכולה ליהנות מנועם ה' אבל במ"עט זה כחם להשלים החיצונייות הוא הגוף שיזדככו ויתנו ריח טוב של כשרון מע"ט וכו' וריח טוב יושפע עליהם מטל אורות שיורד על הגופות לצחצחם והוא משם כו"זו שה"ס ט"ל. נתנו שבקו כת ב באו"צח שמלאכי שלום הנז' שהם יותר קרובים לנשמות הם מעלים אותם למעלה בכסא כבודם. ואע"פי שאלו המלאכי' הם שחוצבו עם הנשמות כנזכר בהגה"ה אפ"ה אין להם כח לעלות עד מקום הנשמות אלא עולים עד המקום הראוי להם ומשם ולמעלה הכסא נושא את נושאיו ומעלה הנשמה עד מקומה והיינו ממש שבקו כי עוזבים את הנשמה שאין בהם כח ללוותה עד מקומה וכמ"ש במציעא בגוהרקא דר' חייא דמגרמיה סליק ולתשלום הענין מייתי ג' כתות היוצאות לקראת נשמת הצדיק:

6 ודומה נותן פתקא דומה היה שר של מצרים וכשהורידוהו מגדולתו כתמנה על המתים כמ"ש בפ' שמות על וירא ישראל את מצרים מת וטעם מנוי זה הוא מפני שהמצרים שרשו בעורף ושם הוא העצם הנשאר מן הגוף כמ"ש לקמן במ"ה שנק' בתואל רמאה:

7 ומכריז וכו' בהודאה והכנעה אל הקדושה חדשים גם ישנים לא מבעיא חדשים שלא הוצרכו להתגלגל אלא גם ישנים אותם שחזרו בגלגול איזהו פעמים כולם צפנתי לך:

1 עתיד הקב"ה לשמוח וכו' כאן התחיל לפרש רמז יצחק לעולם התחיה הוא ענין השמחה שסודה מהבינה שע"כ כתב הרב לאמר בקבלת שבת שחל בי"ט גם בשמחה שיום טוב גי' ע"ג הוא ס"ג עם עשר אותיותיו. וסוד השמחה הוא מן הגבורות הנמתקות ע"ד יין המשמח שמחה שלא יוסיף עצב עמה'

2 באותו זמן רומז סוד גדול שאז יבא השפע מפנימיות עתיק שה"ס ו"ק דמ' א"ק דהיינו זו"ן שבהם מ"ה וב"ן גי' זמ"ן ויזכו הצדיקים להיות מקדש ומדור אל השכינה:

3 והכל ישמחו פי' שיגלה אור עתיק בכל העולמות שכולם יהיו נכללים בעולם האצילות במעשיו ירמוז שאז ישתלם שם ב"ן שהוא בחינת עשיה כנודע לברא עולמות וכו' שאז יאיר שם ס"ג שהוא כללות עה"ב וכן דעת עתיק יש בו שם ס"ג כנז' בדרוש ג' רישין והוא מאיר בז' תחתונות שלו וידוע שבשם ס"ג נברא העולם:

4 והתנן אין כל חדש אע"ג דפסוק הוא אמר והתנן לרמוז לכמה קושיות שהקשו בגמ' ע"ז גבי עתידה אשה שתלד בכל יום עתידה ארץ ישראל וכו' והשיבו בוא ואראך דוגמתו בעה"ז ולזה כיון רבי יוסי התינח תחית המתים כבר היה דוגמתה בעה"ז אבל לברוא עולמות לא מצינו דוגמתו ומתרץ:

5 בעוד שהרשעים בעולם ויובן במ"ש הרב שמקום הראשון של זעיר הוא עתה מקום אריך ואח"כ הורד למקום שהוא בו עתה ולעתיד יחזור זעיר למקומו שידוע שזעיר יש לו כמה בחינות עיבור סוד נה"י. ויניקה בחינות חג"ת וגדלות חב"ד הכל לפי זכות הדור אבל אריך אין בו שנויים דלית שמאלא בהאי עתיקא וז"ש בעשרה מאמרות שהם עשר ספי' נפרדות נברא העולם דהיינו זעיר למטה והלא במאמר אחד שהוא מקום אריך הנק' אחד יכול להבראות וכמו שיהיה לעתיד אלא ליפרע וכו' על שפוגמים בזעיר: וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את זעיר הגם שנברא בי' מאמרות שממשיכים שפע לזעיר עד שמעלים אותו למקומו ובפרט בתורתם שעולה עד עתיק יומין כנז' בפ' בראשית ושם נעשים שמים חדשים וארץ חדשה וכ"ז הוא בעליונים ופ' דאין כל חדש מיירי דווקא תחת השמש אבל למעלה מן השמש הוא אור הגנוז וכשיחזור העולם לשלימותה אז יהיה מקום וכח לברוא עולמות:

6 ואיש משענתו בידו הכי איתא בפ"ו דפסחים ומייתי לה מפ' ושמת משענתי על פני הנער ונלע"ד שה"ס הוד דעתיק שאז יגלה כחו וכמ"ש בא"ר ונתבאר בס' א"י שאמר שם דזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכולהו דכתיב מד' רוחות בואי הרוח וכו' ופי' בא"י שה"ס פרק תחתון של הוד דעתיק שהוא כולל כל הרוחות ע"ש יידוע שפסוק זה נאמר בתחית המתים דיחזקאל שהוא היה מבחי' קין כמ"ש הרב וכל תחית המתים הכתובה בתורה באה ע"י הצדיקים שהם מסוד גבורות אליהו ואלישע וידוע ששורש גבורות שבאצילות הוא הוד דעתיק. ואלישע בפרט זכה לענין המשענת שבו היה לו כח להחיות המתים אבל אליהו בתפלה וסוד הדבר נל"עד שבהוד יש ג' פרקים וב' פרקים עליונים הם נעלמים בחזה דאו"א ובגבורה והוד דזעיר אבל הפרק התחתון הוא אשר יתגלה ממש בימי המשיח שעדין לא נתגלה והנה הוד מלא ה"ה וא"ו דל"ת אותיות אחרונות הם גי' אלישע שזכה לאור פרק תחתון זה ולכן היה לו קירון פנים מופלא שאין שום אשה יכולה להסתכל בו והוד זה ה"ס המשענת שעליו נשען הגוף כולו שזכה לו אלישע:

7 ודע שבהוד דעתיק שם כמוסה נוקבא דידיה כנז' בשער עתיק בסוד הוד מלכות וז"ש הפסוק עוד ישבו זקנים וזקנות בבחי' הוד דעתיק דכורא ובחי' מלכותו ולפי שהוא עתיק גם הם יהיו עתיקים וזקנים וישבו ברחובות ירושלים שיתגלה אור' וירחיב גבולה ואיש משענתו הוא פרק תחתון דהוד שהוא כולל ד' רוחות ד"פ רוח גי' תת"נו עם ב' כוללים גי' משענת. ועי"ל כמ"ש בס' א"י ששני עקבי אדם קדמין יעמדו על הר הזיתים ששם הוא יציאת המתים ומאור זה יקחו המשענת זקנים וזקנות הנז' שם סוד בחינת זו"ן:

8 ביומא דחדי השמחה מצד גבורות הנמתקו' ואין לך גבורה נמתקת יותר מגבורה דעתיק שהיא מ' דאדם קדמון וסודו הוא אשר יתגלה כבוד הדר' שסודה שם ב"ן ונקראת אבנא אבן די מחת לצלמא ועיין בא"י והוא שם ב"ן עם א' כזה יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה ונקודת הוד הואן קב"וץ ושם זה מנוקד קבו"ץ יעלה שנ"ג כמנין שמ"חה ואז יגלה כבוד ה' בעשייה והיינו ישמח ה' במעשיו והיא השראת שכינה עם הצדיקים:

9 זמינין אינון צדיקייא וכו' יובן במ"ש הרב על תאיבו ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין ופי' הרב שחשקו להשכיל בפועל בחי' זעיר ובחי' אריך ושישתנה שכלם להבין הנפלאות ע"י אריך וזעיר וכן אמר בפ' בשלח דבמעיכון בעיתון למנדע דא היש ה' בקרבנו אם אין שיהיה להם שינוי מופלא במעלת' דומה לעדן העליון ומשה אמר להם שבפרי הארץ יכירו כדאיתא התם ואם לא שאלוהו בדרך נסיון היתה להם אותה ההשגחה המופלאה מכח מדת הארץ הקדושה ולעומת זה אמר כאן זמינין אינון פי' כבר הם זמינין למנדע ליה בלבהון אבל יתר על כן דסגי סוכלתנו והוא מה ששאלו מתחלה שישתנה שכלם לטובה. ואמר ביום ההוא וכו' ביום שה"ס זעיר יתעלה למקום אריך הנק' הוא הנה אלהינו זה קוינו לו תמיד בתפלותינו עתה הוא יושיענו וכ"ת שהוא במדתו הקדמונית אינו כן כי זה ה' שהוא עתיק שקוינו לו לזכות לאורו. ולכן נגילה ונשמחה בישועתו של עצמו ית':

10 ויהנו מזיו השכינה מלבד פשוטו ירמוז ג"כ למ"ש בס' הגלגולים שיש ב' מיני נשמות המין האחד אותם שנכללו באד"הר והמין השני גבוה מאד שלא נכללו באד"הר ואלו עתידות לבא באלף הז' להיות עטרה על נשמת הצדיקים שבאו לעולם עכ"ל ונל"עד שז"ס ארז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ואמנם צריכים הם לשיקדים זווג פנים בפנים למעלה לשתבאנה להעטיר לצדיקים וזה תלוי בהתעוררות הצדיקים כנז' בפ' שמות ה' תתאה תתמלא מנביעו עילאה לאלקטאה נפשין בתענוגי קדושה ודא איהו אתערותא דרוחין קדישין דעמא דישראל ופי' ע"י כוונות ויחוד ם שיעשו עמא דישראל אז תתמלא ה' בתראה מלכות מנביעו עילאה הוא אור דעת דעתיק כנז"ל והוא זיו השכינה הוא הטוב הגנוז זווג הנעלם וזהו תולדת השמרה והשחוק הזווג שיוליד תולדות הן הנשמות חדשות בן אברהם היא הנשמה שהולידה השחוק שהוא הזווג: עכ"ל הרמ"ז על מדרש הנעלם:

11 דדא אסתלק גרסי' מי ימלל גבורות ה' דא יצחק פירוש מי הוא שידבר ביצחק שהוא גבורות ה' גבורה דזעיר ויאמר עליו דלא אסתלק ח"ו שהרי יצא ממנו יעקב שהוליד י"ב שבטים שהם קיום העולם וז"ש ישמיע כל תהלתו דא יעקב פי' ישמיע מלשון וישמע שאול את העם שהזעיר שהוא נגד יעקב מקבץ כל ההארות כולם ומשפיעם בסוד הנקר' כל ומשם למ' הנקראת תהלה. א"נ נפרש מי ימלל גבורותיו ית' שהוציא מיצחק יעקב שממנו קיום העולם:

12 אלא אע"ג דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו שנראה מלת בנו מיותרת פירושה הוא שזכה לברכתו מפני שהוא בנו של אברהם דומה לו צדיק בן צדיק. אבל בן אברהם דהכא ודאי מיותר ותירץ דיוקניה הוה ביה פי' בחיי אברהם היה דיוקנו של יצחק דומה לו וגם אחר שמת נשאר דיוקנו ביצחק וז"ש ואשתאר ביה ביצחק אבל לפירוש ספר זהרי חמה מלת בנו המיותרת לא תירצה ופירושו דחוק.

1 לאו רישיה סיפיה וכו' פי' מה שייכות ויברך אלהים את יצחק עם וישב יצחק עם באר לפי רואי: ותירץ כשנקשה קושיא אחרת ובזה יתורץ הכל מאי שנא וכו'. דאביו הו"ל לברכו ותירץ משום דלא יתברך עשו ובזה מתורץ רישא דקרא. ויהי אחרי מות אברהם ונשאר יצחק בלא ברכה בשביל עשו ולכך ויברך אלהים את יצחק וזכה להתברך מפי הקב"ה בשביל שנתחבר עם השכינה שהיא באר לחי רואי ובגין כך ברכיה:

2 אבל במלה אשתמע פי' שפיר קאמרת שבאר לחי היא השכינה דמלאך קיימא שהוא היסוד אתחזי עלה: אבל התיבות בעצמם מוכיחות ע"ז שבאר היא מ' לחי העולמים שהוא יסוד רואי וז"ש במלה אשתמע:

3 מעיין גנים דא אברהם שהוא חסד דזעיר והוא יומא דכליל כולהו יומי וז"ש מעיין שכולל חמשה גנים שהם חמש קצוות:

4 באר מים חיים דא יצחק פי' שהגבורות בונים המ' ונוזלים מן לבנון דא יעקב. פי' שת"ת יש בו יסודות דא"וא שנקרא לבנון.

5 והרמ"ז כתב: באתר חד תנינן והענין יובן במ"ש באידרא רבא שהצדיקי' ירתי ת' עלמי דכסופין ופירוש בו הרב ז"ל שה"ס ד' חוורתי הנמשכים מאחורי אריך עד רישא דזעיר. ובאידרא רבא אמר שבאותו האורה דפלגותא דשערי נהיר לצדיקים אור גדול שעליו נאמר אז תתענג על ה' ופי' בו הרב ז"ל שהוא אור יותר מעולה אור ממש בלי אמצעי וזוהי השגה שלימה. משא"כ דרך השערות דאינו אלא הנאה בעלמא. ועוד יש לפרש ענין זה בהקדמה הנז' בליקוטי תורה פ' תולדות בשני בחינות שיש בדיקנ' שערות ופנימיות ע"ש. עכ"ל הרמ"ז:

1 הולך אל דרום דאיהו ימינא וכו' כתב הרב זל"הה כי ה' חסדים יוצאים מיסוד דאימא שבתוך ת"ת דזעיר והולכים לחסד דזעיר ומניחים שם חסד א' ואח"כ הולכים אל גבורה דזעיר ומניחי' שם חסד ב' וכן עז"הד וז"ש הולך אל דרום דאיהו ימינא ושוי תוקפיה ביה פי' חסד הא' מה' חסדים דאימא נשאר בחסד דזעיר שהוא הדרום. ולבתר סובב אל צפון שחסד שני הולך לגבורה דזעיר:

2 כד אתא אברהם חביק לה וכו' כיון דאתא יצחק וכו'. ק' דקרא כתיב שמאלו תחת לראשי והדר וימינו תחבקני וא"כ אמאי קדי' אברהם ליצחק ויובן במ"ש הזוהר פ' וארא על פ' לך אכול בשמחה לחמך וכו'. שהשמחה הם החסדים ויינך הם הגבורות והקשה שם הרח"ו ז"ל בהגהותיו וז"ל אע"ג דכתיב שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני ואם כן למה הקדים בשמחה שהם החסדים ליינך שהם הגבורות ותירץ דהתעוררות הימין קודם בתחלה ה"נ אברהם שהוא חסד קדם תחלה לפי שהתעוררות הימין קודם בתחלה:

1 אתכליל יצחק בצפון ודרום באשא ומייא פי' צפון ודרום הם כלים דחסד וגבורה ואשא ומייא הם פנימיות דחסד וגבורה כמ"ש בפ' וארא:

2 אוליד כן ששים וכו' נל"עד שגם ברבקה שילדה גם היא בת כ"ג שנה לפי שאמר הרב זל"הה שחיה בכלל בהמה דהיינו שם ב"ן גימטר' בה"מה והוא במ' ומילוי המילוי דשם ב"ן הוא גי' כ"ג לכך ילדה בת כ"ג שנה:

3 אר"י בת ג' שנים הות ועבדת לעבדא כל וכו' פי' מה שהקשית מאי שבח הוה לה שלא למדה ממעשיהם כיון שהיא קטנה אינה קושיא כי בת ג' שנים היה בה דעת כאשה גדולה וא"כ שבח הוא לה שלא למדה ממעשיהם א"ר יצחק אע"ג וכו'. פי' עדין הקושיא במקומה שאע"פי שעשתה לעבד וכו' אולי מקרה הוא וכשתגדל אפשר שלא יהיו מעשיה הגונים ח"ו וא"כ מאי שבחא דילה:

1 ורבקה אתת מסטרא דדינא קשיא פי' שרבקה שהיא מ' בניינה מה' גבורות דאימא שהם דינים קשים:

2 וחוטא דחסד תלי בה פי' נודע שאד"ני הוא במ' והוא דינא רפיא שאינו כמו אלהים והנה אותיות אמצעיות שבמילוי אד"ני הם גי' ע"ב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד הם לל"וו וז"ש רפיא הות וחוטא דחסד שהוא גי' ע"ב תלי בה: ובס' אור ישראל פי' כמ"ש הרב ז"ל בכוונת שמע ישראל שמ' נקרא' תמר בסוד תמר בתמרורית' עומדת ולוקחת עיקריו' של שם ס"ג שהוא ייא"י שהם גי' א"ל והם חסד בסוד חסד אל כל היום: וקודם שלוקחת עיקריות שם ס"ג שאז נקראת תמר יש בה דין לפי ששני פעמים ש"ך גי' תמר וזהו כוונתם ז"ל במ"ש תמר בתמרוריתה עומדת ר"ל אע"פי שמתמתקת עדיין יש בה קצת דינים ואחר שלוקחת עיקריות שם ס"ג שהוא גי' א"ל עם תמר גי' תרע"א כמנין מילוי שם אד"ני וז"ש הזוהר רפיא הות וחוטא דחסד תלי בה שר"ל מצד שני ש"ך שיש בה אע"פי שממתיקים אותם נקראת רפיא וחוטא דחסד הוא עיקריות שם ס"ג שהוא רחמים גמורים:

3 ת"ח כ' שנין וכו' ז"ל הרמ"ז ז"ל נותן טעם למה שהמתין ה' להעתר ליצחק שהדב' לא היה תלוי בטבע כי אם בסגולת תפלת יצחק:

4 אשתהי יצחק נודע שאעפ"י שזווגו של אדם נגזר מלמעלה בת פלוני לפלוני מ"מ גזרה זו הוא על תנאי אם יהיו שניהם שוים שאל"כ לא תבוא לידי גמר והטעם שהאיש שורשו מהחסדים והאשה מהגבורות ויש בזה כמה בחינות לפי ערך התקבלות הגבורות אל החסדים שימשלו על הגבורות למתקן ולעשות כלי לקבל השפע וזשר"זל זכה עזר וכו': והענין שאם יש בו זכות אותן הגבורות נמתקות בכח החסדים המתגברים בו בכח זכותו ואז היא עזר אליו ונעשה זרע:

5 ואם לא זכה היא כנגדו וזה בעוצם כח הגבורות שמעכב השפע וממעט כח החסד ונעשה זעיר והפ' סובל ב' דרכים א' שיעשה לו עזר מה שהוא כנגדו שסוד הגבורות הם נגדיים לחסדים ובזכותו תהיינה לעזר. והדרך הב' שמה שהיה ראוי להיות לו לעזר בית קיבול לשפעו יהפך לו כנגדו. והנה נודע כי יצחק נולד מסטרא דנוקבא דהיינו משרשי גבורות הנוקבא שהם בתוך הזכר ולא היה ראוי ליקח אשה. אבל אחר העקידה נאחז בגבורות דכורין כמ"ש ל"ך זר"ע ר"ת ל"ז כי אז היה זרע אברהם ובעקידה פרחה נשמתו ובירידתה הורידה עמה נשמת רבקה כמ"ש ויוגד לאברהם הנה ילדה מלכה וכו': וכמו שאברהם בן ג' שנים הכיר את בוראו כן רבקה בת ג' שנים היתה ראויה לינשא ליצחק בכל השלימות ואפ"ה אשתהי אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה שנתעלה עד י"ג תיקוני דיקנא שבה מקור הדינים המתוקי' כמ"ש בסוד השופר:

6 בגין דקב"ה איתרעי פי' ממשיך רצון העליון סוד מזל נוצר חסד וזהו איתרעי דהיינו שיסוד דעתיק משפיע ברעוא עילאה דעת דאריך ומשם למזל נוצר חסד: מ"ט ירצה למה לא יקיים בהם טרם יקראו ואני אענה ומתרץ בגין דיתרבי ויתוסף ר"ל שמרויחים בזה שמתרבה השפע גם לכל העולמות. ומש"ה טרם יקראו וכו'. אינו בצדיקים מופלאים כיצחק: שהוא שורש העולם ובתפילתו מטיבין לו ולאחרים לכל מאן דאצטריך כי הם מכוונין להוסיף שפע קדושה במדה הצריכים אליה וכוונתם בעצם לייחד העליונים שזוהי תכלית כוונת התפלות המקובלות לנו מר"זל שכל תכליתם לייחד כחות העליונות.

1 ות"ח אברהם לא צלי וכו' בס' יודעי בינה שלי כתבתי מ"ש הרמ"ק והר"חו ז"ל בזה ואוסיף לתת טעם למה לא התפלל א"א ע"ה אם משים שהבטיחו ואעשך לגוי גדול הלא ברכה זו כוללת גם ליצחק בנו כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ויובן במ"ש הרב שקודם שנותוסף אות ה' באברהם היה בסוד חסדים סתומים כי הוא היה סתום בערלה ולכן לא רצה להמשיך נשמה לבנו באותו מצב. ועוד שלפי סדר המדות היה לו להוליד גבורה שהיא בן החסד ולכן נתיירא להביאו לעולם בכח תפלתו שמא יבוא קודם זמנו עד היותו בן ק' שנה בסוד י"ס כל א' כלולה מעשר בעשר אותיות שם מ"ה ואז ניתוסף לו ה סוד ה' חסדים בגילוי גמור כדי שלא יגבר כח הגבורה שיוליד ועכ"ז הוצרכה העקידה לכבוש את הדין ואחר שהומתק נולדה בת זוגו:

2 כמאן דמשתעי קמי מאריה פי' לא נתכוון לעשות יחודים בתפלה בכוונה אלא דרך דיבורו הזכיר צרתו והשליך על ה' יהבו וזה היה במעמד בין הבתרי' בהיותו בן ע' שנה שעדיין לא הובטח בואעשך לגוי גדול ואז הובטח אשר יצא ממעיך וכו'. ולכן א"ל שרה חמשי עליך שלא הזכרתני בדבריך והו"לל ואני ואשתי הולכים וכו' הן לנו לא נתת זרע ותהיה התשובה אשר יצא ממעיכם הוא יירשכם ותהיה גם שרה בטוחה:

3 הוה ידע רזא דחכמתא פי' ידע סוד הדעת שעיקרו יסוד אבא שבתוכו והיינו רזא דחכמה שידוע שמשם שורש יעקב שה"ס יבקע כמ"ש כי יעקב בחר לו יה ויצאו ממנו י"ב שבטים בסוד ו"ו שבשם שהוא בדעת ודעת אחר בינה ולכן נפק מיני' דיצחק שה"ס בינה יעקב שה"ס הדעת. ולכן התפלל יצחק והמשיך אור משני מזלות שהם ממש שורשי הדעת ומזל נוצר חסד האיר לו ומזל ונקה לאשתו:

4 לא ידע אי בהאי אתתא וכו' הנה על מ"ש שהאבות שמשו בד' נשים פירשנו שם שיצחק כוון לכלול ברבקה כל סוד הד' נשים ועתה שראה שלא ילדה רבקה נסתפק אם בזאת הנכללת בכל הד' או באחרת שתהיה פרטית נפרדת ולא כלולה עם האחרות וע"ד לנוכח אשתו וה' הסכים עם תחילת כוונתו שהכליל כל הד' ברבקה וז"ש ותהר רבקה אשתו עכ"ל הרמ"ז:

5 איהו הוה ידע דיעקב זמין וכו' אבל אברהם לא ידע מיעקב ולכך לא התפלל על שרה. ואע"פי שאמר הזוהר פי' וירא את המקום מרחוק שראה אברהם ברה"ק שעתיד לצאת ממנו יעקב היינו אחר שנולד יצחק ראה אברהם ברה"ק את יעקב אבל מקודם לא ראה כלום ולכן לא התפלל כן תירץ מורינו:

6 ולא לנוכח רבקה שאז הוה משמע שהיה מתפלל שלא יהיה לו זרע אלא מרבקה משא"כ השתא דכתיב לנכח אשתו מאן דהיא רבקה או אחרת ופליג אמדרש שהיה מתפלל כל בנים שאתה נותן לי לא יהיו אלא מזו הצדקת:

7 כי ציד בפיו זה כמו ד"א טעם שני לפי שהיה צד אותו בפיו כמרז"ל היאך מעשרין את התבן סטרא דרוכב נחש פי' עשו הוא ס"מ שרוכב על לילית שנקראת נחש: ודא סטרא דרוכב על כרסייא פי' יעקב רומז לזעיר שרוכב על המ':

1 דאשרי ליה לתתא בההוא עקב פי' יעקב דחה עשו לקליפה הנקרא עקב כמ"ש בפ' חיי שרה על פסוק ואתה תשופנו עקב ומ"ש שם בשם האר"י ז"ל:

2 ד"א וידו אוחזת דלא יכיל וכו' פי' וידו היא המ' שהיא ידו של זעיר נאחזת בעקב עשו שהם הקליפות ויונקים ממנה ח"ו:

3 קב"ה קרי ליה יעקב פי' המ' קראה שמו יעקב כמ"ש לקמן ויקרא סתם היא המ' וזה הפך ממ"ש בפ' נח דף מ' שהזעיר הוא שקראו יעקב:

4 ויקרא לו אל אלהי ישראל פי' ויקרא לו ליעקב אל ומי הוא שקראו אלהי ישראל היא בינה שהיא אלוה של זעיר הנקרא ישראל. ובתחלה מלכות היא שקראתו יעקב ואחר שהשיג פרצוף זעיר קראה שמו הבינה אל לפי שזעיר נוטה לצד החסד כנודע:

1 ביומא דכפורי לאקרבא ההוא שעיר עמ"ש בפ' וירא דף קי"ד על שעיר דיו"הך מה עניינו דעשו דאיהו סטרא דההוא חויא עד לא אתא לעלמא הרי זו תשובה אחת: תשובה שנית שיעקב מאריה דביתא משא"כ אברהם ויצחק:

1 כמה עובדוי דקב"ה מתתקנן פי' הרמ"ז וז"ל כל מעשה זעיר מיוסד על מדת רחמים הגם שנראה דין ביסורי הצדיקים כמ"ש ה' צדיק יבחן שכל מדותיו חו"ג מיוחדים משא"כ בדרכי רחל לבדה שהיא צדק ודין: וכל מה דאיהו עביד וכו': לקיים העולם ולטובות הבריות ולא לענוש בדיני רחל לאוקדא עלמא בשלהובוי אבל זעיר גבורות ממותקים וז"ש הצור שהוא זעיר תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שהוא המעמיד ארץ ולא דין גמור ונודע שג' מדות הן חסד דין רחמים שהם ג' שמות א"ל אלהי"ם יהו"ק שעולים קמ"ג וג"פ קמ"ג כנגד חב"ד חג"ת נה"י גי' משפ"ט וזהו כל דרכיו כל ט' מדותיו כאחד הן משפט שנכללות בג' מדות עד כאן לשון הרמ"ז:

1 צדיק יבחן מ"ט אר"ש וכו' פי' ת"ק מפרש צדיק יבחן שמנסה אותם האברהם בעקידה להרים ראשם ור"ש מפרש צדיק יבחן בייסורין להחליש גופם ולחזק נשמתם:

2 נשמתא איהי דמיא לנשמתא פי' הנשמה של אדם דומה לאור פנימי שבתוך הכלים של כל פרצוף ופרצוף ואותו האור הוא נשמת הפרצוף. ואע"ג דדיוקנא דגופא ברזא עילאה פי' אעי"פי שגם הגוף של אדם רומז לכלים של הפרצוף שהם נקראים גוף הפרצוף אפ"ה אינו כמו הנשמה:

1 ס"ד דקב"ה הוי וכו' פי' וכי זעיר שהוא רחמים שונא לרשע ותירץ אלא ההוא דרגא וכו' שהיא המלכות:

2 ד"א כד"א נשבע ה' בנפשו פי' כפי פי' א' נפשו דקרא היא נפש הרשע ולד"א פי' נפשו היא המ' שהיא נפש ו'. את דא שכינתא פי' מצחק קאי ארבקה וריבוייא דאת קדריש שהשכינה היתה עם רבקה ומצחק כפשטיה וע"ז אמר ד"א וכי ס"ד דיצחק הוה משמש וכו':

1 דלא שרייא שכינתא לבר מארעא קדישא ק' דמשמע שארץ פלשתים אינה בכלל ארץ ישראל וא"כ יצחק שהוא עולה תמימה למה יצא לארץ פלשתים וי"ל כמ"ש רש"י ז"ל על פ' ויזרע יצחק בארץ ההיא אע"פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה כארץ ז' עממין עכ"ל וכתב עליו הרא"ם ז"ל טעם שהוסיף רש"י מלת עצמה כלו' כעיקר ארץ ישראל מפני שגם גרר מארץ ישראל כמ"של שאתה עולה תמימה ואין ח"ל כדאי לך אבל גרר אינה ח"ל אלא שאינה חשובה כארץ ז' גוים שהם עיקר ארץ ישראל עכ"ל וז"ש הזוהר לבר מארעא קדישא ארץ ז' גוים ששם גילוי שכינה אבל גרר בינונית אינה כח"ל ואינה כעיקר ארץ ישראל:

2 דעבד טיבו עם אברהם גרסי' אתתקף ב"נ בציצית פי' ה"ס אור מקיף כמ"ש הרב ז"ל ה"נ בתפלין שהם המוחין פנימיים דזעיר ויוצאים בסוד התפלין: בהאי עלמא ובעלמא דאתי פשוטו בשני עולמות. וכפי הסוד אמאי תמיד ותיריץ אלא דא תמיד דבין הערבים שהיא המ' ונשמת האדם עולה שם בסוד מ"ן ונצררת ביסוד דנוקבא וזהו ונחך ה' תמיד:

3 אתתקף תחות דרועיה דיצחק פי' שהמלכות היא תחת הגבורות ומשם מתחזקת ומאירה:

4 דא אספקלריא דנהרא: פי' מתוך המ' יזכו הנשמות להארת זעיר ולעולם הם במ': כגן רוה רוה דלא פסיק מימוי וכו' פי' כגן שהיא המלכות שהיא רוה מיסוד זעיר דלא פסיק מימוי:

1 דא ההוא נהר פי' יסוד זעיר ושיעור הכתוב והיית וכו' שהנשמה תהיה מאירה כגן שהיא המ' וכמוצא שהוא היסוד מקורא דעייל ולא פסיק לעלמין ק' איך אמר שהיסוד עייל ולא פסיק והלא יש זמן דההוא גננא לא עייל בגנתיה וי"ל דמ"ש דהא ההוא מקורא הוא ההוא רוחא דשדי בגווה ששורשו מיסוד זעיר כמ"ש האר"י ז"ל ואיהו לא פסיק לעלמין מהמ' שאחר החרבן ההוא רוחא הוא שמזדווג עם מ' בסוד יבעלוך בניך דההוא רוחא הוא שרש י"ב שבטים ורמז יבעלוך בניך ר"ת י"ב:

2 חכמה עילאה וחכמתא זעירא פשט הלשון חכמה עילאה אבא וחכמה זעירא מלכות שנכללת באבא ומשם גמר תיקונה בסוד אבא יסד ברתא ופי' הרב ז"ל שהמ' היא מהחזה ולמטה ששם נשלם יסוד דאימא. ויסוד דאבא מגולה ומשם מאירה וזהו אבא יסד ברתא ולכך אמר וחכמתא זעירא דאתכלילת בה בעילאה:

3 ושרייא בה פי' שהמ' שורה בחכמה ושם מקום מנוחתה שיסוד דאבא מתפשט מהחזה דזעיר עד עטרת יסוד דזעיר ושם היא קומת המ': נמצא שהמ' שורה וחונה במקום יסוד דאבא ומשם הארתה:

4 ת"ח חכמה עילאה איהי סתימא דכל סתימין ולא אתיידע וכו' פי' אבא ושאר הלשון מובן ואם נעמיק לפי הקדמות האר"י ז"ל נדקדק שבשבח זה סתימא דכל סתימין וכו' נא' בכמה דוכתי בזהר על אריך והו' הנק' סתימ' דכל סתימין כמ"ש הרב ז"ל לכן נפרש מ"ש אלין חכמה עילאה וחכמה זעירא כמ"ש באידרא רבא חכמות בחוץ תרונה כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך למוחא דזעיר באינון נימין כאלו מתחברן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא עכ"ל ופירושו הוא כשנמשכת הארת חכמה סתימאה דאריך לחכמה דזעיר ע"י הנימין דא"א אזי נתחברו ב' המוחין בזעיר ונעשו מוח אחד וז"ש כאלו מתחברן לבר תרין מוחין שהזעיר נקרא לבר לפי שהוא מלבוש לאריך ושיעור הכתוב חכמות שהם חכמה סתימאה וחכמה דזעיר בחוץ שהוא זעיר תרונה שנעשו מוח אחד בזעיר. וזמ"ש כאן אלין חכמה עילאה פי' חכמה סתימאה חכמתא זעירא פירוש חכמה דזעיר שנקרא זעירא על שמו. דאתכלילת בה בעילאה פי' חכמה דזעיר נכללה בחכמה דאריך שאחר שבאה הארת חכמה סתימאה לזעיר נכלל התחתון בעליון שהיא חכמה דזעיר בחכמה דאריך וז"ש ושרייא בה. בחוץ תרונה ת"ח חכמה עילאה איהי סתימא דכל סתימין פי' היא חכמה דאריך שנקרא סתימא דכל סתימין כי או"א סתומין בזעיר ואריך סתום בגו או"א וכד אתפשטת לאתנהרא אתנהרא ברזא דעלמא דאתי כתב הרב באו"צח כי מהני תרין רישין דאריך נמשך חיותא דא"וא אבא יונק מגולגולתא ואימא מחכמה סתימאה עכ"ל וז"ש אתנהרא ברזא דעלמא דאתי שהיא בינה ועלמא דאתי אתברי מניה פי' כמ"ש הרב כי מחכמה סתימאה נמשך חיות לאימא וז"ש כדתנן עלמא דאתי אתברי ביו"ד שהוא חכמה סתימתא:

5 ואתכסי האי חכמה תמן פי' כמ"ש הרב שם שחמשה גבורות באים מהגבורה דעתיק שבתוך חכמה דאריך לאימא ונעלמים בה א"ש ואתכסי האי חכמה תמן:

6 תו בעיא לאתפשטא ונפיק וכו' פי' חכמה סתימאה הנזכר שנתפשטה עד אימא ורצתה עוד להתפשט ולהוציא זעיר וכדי להבין זה צריכים אנו למ"ש הרב ז"ל בדרוש עיבור ויניקה וז"ל כי שורש זעיר הוא ממ"ה דמיחא סתימאה לפי שיש בה ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וז"ש הזוהר תו בעייא לאתפשטא ונפיק מהאי אתר אשא ורוחא ומייא:

7 מכאן בעי ב"נ לאתקנא בעבידתיה פי' כי סוד העבודה והתיקון הוא בזעיר שממשיך לו מוחין דאו"א וממנו למלכות:

8 ולשאלא פי' כי בבינה יש שם שאלה בלא תשובה ובזעיר יש בו גם תשובה מאן רחובות דא ההוא רקיעא פי' הרב בעל ספר אור ישראל הוא יסוד דאימא הנק' רקיע כמ"ש הרב ז"ל. דביה כל ככביא פי' הם ה' חסדים:

9 כד"א ונהר פי' יסוד דאימא ותמן תתן קולה עילאה ותתאה פי' חכמה עילאה וחכמה תתאה ביסוד דאימא כל אחת תתן קולה שם דהיינו חכמה סתימאה משפעת שם הארתה וזעיר עולה בסוד מ"ן ליסוד דאימא עם חכמה שלו ושם מניח הארתו ולפי פי' קמא שחכמה עילאה הוא אבא וחכמה תתאה מ' אתי שפיר ג"כ שאבא נותן הארתו באימא וכן מ' עולה בסוד מ"ן ליסוד דאימא ושם מנחת הארתה וז"ש ותמן תתן קולה עילאה ותתאה:

10 לההוא שלם קרי ליה רחובות פירוש שעיקר השלום הוא ביסוד אימא הנקרא רחובות:

11 דא אברהם דאיהו נהורא דיממא כתב הרב ז"ל כי החסדים הולכים ומאירים ואע"פי שמתפשטים למטה אינם משתנים מכמות שהיו אבל הגבורות כשמתפשטי' יוצאים מהם סיגים עכ"ל ובזה יובן לשון זה כי אברהם שהוא החסד לא כהו עיניו לעת זקנתו אבל יצחק כהו עיניו לעת זקנתו. לפי שהגבורות משתנים מכמות שהיו והולכים ונחשכים וז"ס מ"ב סליק ע"ב נחית מ"ב שהם הגבורות סליק שלא יתפשטו וע"ב שהוא חסד נחית לפי שאינו משתנה:

1 ויבא לו יין רמז מאתר רחוק וכו' ז"ל הרב זל"הה כי יצחק סוד הגבורות שביסוד אימא והוא יין החזק והנה יעקב באותו יין שהשקה לאביו הטיל בו מים שהם החסדים שביסוד דאבא כי משם שורש יעקב וז"ש בזוהר פ' תולדות מאתר רחיק קריב ליה כי אבא נקרא רחוק בסוד מרחוק ה' נראה לי ומאותו מקום רחוק שהוא יסוד דאבא המשיך המים למזוג היין ההוא כמ"ש בפ' בלק חנוך מט"נו אמר מרמי ליה מייא ביינא וז"ס תר"י טע"מי שהם דמות ב' ווי"ן לרמוז שחיבר שני יסודות דא"וא כי יסוד הוא בחינות ו' קטנה כנודע עכ"ל הרב זל"הה ולפי זה ל"ג מההוא אתר דעשו והרב השמיט תיבות אלו ולא כתב רק מאתר רחיק קריב ליה ותו לא. ואי גרסינן ליה יפורש כמ"ש הרב בס' אוצ"ח בדרוש עשו כי עשו שורש נשמתו הוא מיסוד דאבא בשורה החיצונ' שיש בה יעקב באמצע ועשו מכאן וערב רב מכאן ולכך רצה יצחק לברכו לקרבו תחת כנפי השכינה כיון שראה שורש נשמתו מיסוד אבא עכ"ל. וז"ש כאן מאתר רחיק קריב ליה שהוא יסוד אבא ומה שאמר מההוא אתר דעשו ר"ל אתר רחיק הנזכר שהוא יסוד אבא מההוא אתר הוא עשו ששורש נשמתו משם:

2 מההוא יין דכל חידו פי' רבי אלעזר לא פליג את"ק לפי מ"ש לעיל בשם האר"י ז"ל אלא ת"ק שאמר מאתר רחיק קריב ליה קאי על המים שבו עשה מזיגה ליין ור' אלעזר קאי איין מהיכן הביאו מיסוד דאמא דכל חידו אשתכח ביה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

3 רזא איהו דמהימנותא עילאה תליא בההוא שופרא פי' מהימנות' עילאה הוא זעיר שהמ' נקראת אמונה וזעיר נקראת אמת מהימנותא עילאה. ומ"ש תלייא בההוא שופרא פי' עיקרו מהמוחין דאימא וז"ש ובג"כ ויהי נועם שהיא אימא שנקרא נועם:

4 ודא הוא שופריה דיעקב ודאי ר"ל אדם ויעקב הם רומזים לזעיר ושופרא דיעקב ושופרא דאדם הם מהמוחין דזעיר:

5 כד"א עוטה אור כשלמה פי' הוא אור שמקיף על יעקב כמו בגד וזהו ריח בגדיו:

1 ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם פי' כמ"ש בפ' ויצא בזוהר לא ראיתי צדיק שהוא היסוד נעזב מלמעלה. וזרעו כשיהיה הזרע ביסוד אינו מצטרך לבקש לחם שהיא הנוקבא וז"ש ג"כ בכאן ורוב דגן ותירוש שהיסוד יש בו ה' חסדים וה' גבורות שהחסדים נקראים חטים כמ"ש בדברי הרב והתירוש הם הגבורות שהם יין המשמח ובזה לא נעזב מלמעלה שתמיד משפיעים בו חסדים וגבורות שהם דגן ותירוש והוא משפיעם למלכות:

2 האי קרא שרו של עולם אמרו פי' וכיון שאמרו שרו של עולם ודאי שיש בו סוד גדול כמ"ש בפ' ויצא:

3 ויתן לך האלהים בינה דא טל עילאה דנגיד מע"י פי' הארת מוחא סתימאה שנקרא טלא דבדולחא ומגעת עד ראש זעיר וזהו טל השמים טל שנמשך לשמים וכן אחר שהגיע למלכות נק' משמני הארץ וז"ש ומתמן לחקל תפוחין קדישין שהיא מלכות:

1 ומתלבשין בגופא כגוונא דהאי עלמא ז"ל הרמ"ז כתב המד"ל ז"ל עכ"ז ק' לי וכי אין הפרש בין גוף חומרי לגוף אוירי ואיך אתקיף ביה יעקב ותו למה ליה למלאך לומר שלחני יעזוב בגדו בידו וינוס ויצא שהרי אינו צריך לאותו לבוש עכ"ל ולאו ק' מידי שהרי אם היה בו ממשות להאבק עמו ש"מ דלאו אוירי הוא אלא גוף מד' יסודות כגוונא דהאי עלמא שיש בו ממשות וכ"כ היתה נפשו אדוקה בגוף ההוא כשל אדם בשלו. שלא היה שולט ברוחו לנוס כדברי המד"ל כי מה' היתה לו והזוהר פי' ענין זה בפ' שלחני הגם שבתחילת הענין יש הרגשתו והמתין עד פ' שלחני כדי לתרץ גם קושיא זו שלא היה שולט בעצמו לעוף ולהניח לבושו ושאל שלחני:

1 פיה פתחה בחכמה דא כנסת ישראל פי' המ' אינה פותחת פיה לדבר רק ע"י החכמה שהוא אבא המיסד אותה ובזה יש לה כח לפתוח פיה ולדבר:

2 דא ב' דבראשית פי' מ' וכדמפרש לקמן ב' סתים מהאי גיסא ופתיחא מהאי גיסא בגין לאנהרא אנפהא לגבי עילא ר"ל שמעלה מ"ן לזעיר וכאלו אמר דבר אחר דא ב' דבראשית. וכן דרך הזוהר לומר הרבה פירושים ואין אומר דבר אחר בכל אחד:

3 לקבלא מלעילא פי' מ"ד ולכך כפל לשון פתיחא חד על העלאת מ"ן וחד לקבל המ"ד

4 פיה פתחה בחכמה בחכמה ודאי פי' התורה פתחה תחילה בתיבת בראשית שהוא חכמה ומ"ש דכתיב בראשית ברא אלהים ר"ל בכח ראשית שהוא אבא ברא אלהים שהיא בינה שמים וארץ שהם זו"ן וזה פי' ג' בפסוק פיה פתחה בחכמה:

5 דא ה' דשמא קדישא זה פי' ד' ור"ל הבינה שהיא ה' ראשונה עיקרה מאבא שהוא חכמה:

6 ואיהי סתים וגלייא פי' כשמתחברת עם אבא היא סתומה וכשמתפשטת בזעיר היא נגלית: כללא דעילא ותתא פי' שכוללת הארת אריך ואבא בתוכה שנקראים עילא וכוללת ז"ון בתוכה שעולים בה בסוד מ"ן שנקרא תתא:

7 רזא דעילא ותתא נודע מדברי האר"י ז"ל שתיבת רזא בכל מקום שנזכרת מורה על היסוד וכאן אמר רזא דלעילא הוא יסוד דאבא שבתוך יסוד דאימא. ותתא הוא יסוד דזעיר שהוא עולה בסוד הדעת בתוך יסוד דאימא שדעת דזעיר הוא בתוך יסוד דאימא:

8 פיה פתחה בחכמה בגין דאיהי סתימא וכו' זה תשלום פי' ד' ומפרש למה הבינה צריכה להארת אבא בשביל שהוא סתום דלא אתיידע כלל יותר מהבינה: אפיקת קלא פי' זעיר שיצא מן הבינה:

9 דא ה' בתראה זה פי' חמישי ומפרש המ' עיקרה מאבא כמ"ש בפי' ראשון אלא שהחילוק ביניהם בסיפא דקרא ותורת חסד על לשונה שלפי פי' ראשון אלין אינון ישראל וכו' ולפי פי' זה ותורת חסד הוא זעיר שהוא מנהיג למ' הנקראת דיבור

1 דא יעקב פי' זעיר כד הוה בבאר שבע פי' בינה. כד אזל לחרן פי' מלכות.

1 טסטרא דמזרח פי' בינה נק' מזרח שמשם זריחת זעיר: ואזיל לסטר דרום פי' כמ"ש לעיל בפ' תולדות דף קל"ו שהחסדים יוצאים מיסוד דאימא והולכים לחסד דזעיר ומניחים שם חסד א' ואח"כ הולכים לגבורה דזעיר ומניחים שם חסד שני וז"ש ולבתר לסטרא דצפון:

2 ומסטרא דצפון לסטר' דמערב פי' כי המ' בניינ' מהגבורו' הנק' צפון:

3 נפיק מכללא דארעא דישראל פי' ר"ש פליג עם רבי חייא שר"ח ס"ל ויצא יעקב שהוא זעיר מבאר שבע שהיא בינה וילך חרנה למ'. ור"ש ס"ל ויצא יעקב אבינו מבאר שבע הוא המ' וילך חרנה שיצא ח"ל ששם היא הקליפ' שהיא רשו אחר' הנק' חרנה חרון אף. אר"ח

4 כד אזיל וכו' ר"ח חזר לחזק סברתו שפי' ויצא יעקב הוא זעיר שיצא מן הבינה כד אזיל שמשא למערב פי' כשהלך זעיר למ'. קב"ה אנח תפילין פירוש זעיר יוצאים התפילין ממוחין דילה:

5 בגין דנטיל כל כתרין עילאין פי' המוחין דאו"א רזא דאבא עילאה פי' מוחין דאבא ורזא דאימא עילאה מוחין דאימא ונקט בהו עילאה לרמוז אל מוחין דא"וא עילאין לא די"שס ותבונה.

6 נטיל ימינא ושמאלא פי' תרין כתפין דאריך מהם חסדים וגבורות דזעיר והם תרין עטרין דאחסינו או"א לברייהו ת"ת שתרין עטרין הם בפקדון בתוך ו"ק דא"וא ואינם מתעצמים בתוכם כמ"ש הרב בכוונת עמידה דחול ולכך זעיר נוטל תחלה מוחין דא"וא שהם מחב"ד שלהם ואח"כ תרין עטרין דאריך שהם טמירין בו"ק שלהם. תפארת ישראל נטיל כולא פי' ר"א מוסיף על ת"ק וס"ל מי הוא העיקר שנוטל את הכל הוא ת"ת דזעיר שבו מתגלים יסודות דא"וא:

7 עלמא דדכורא דקב"ה פי' בינה שנק' עלמא דדכורא משפעת לזעיר עלמ' דנוקבא דקב"ה פי' המ' מתאוה לקבל מזעיר ע"ד מ"ש הזוהר בפ' וארא על פ' עד תאות גבעות עולם.

8 בשעתא דרישא חוורא הוא אדם קדמון כדמוכח לקמן א' רישא עילאה דכולא הוא עתיק: טמירא דכל טמירין הוא אריך כי או"א טמירין גו זו"ן ואריך טמיר גו או"א. ובא' רמוז עתיק ואריך ששניהם כתר דעולם האצילות כמ"ש הרב. סליקו דרעותא הוי פי' אבא שנקרא רעותא:

9 אשתכלל מרישא לעילא פי' שכלולו ותיקונו הוא מעתיק ואריך: ונחת לתתא פי' אצל הבינה ל"ב שבילין פי' ל"ב נתיבות חכמה שבו אבני יקר דמתלהטן פי' הם זו"ן וז"ש ואתקשרו באת נ' דאיהו דכר ונוקבא:

10 תרין רחימין קישורא וכו' פי' או"א שהם תרין רחימין כנודע שאו"א הם ריעים בסוד אכלו ריעים והם קשורא תקיפא לפי שכותל א' יש לשניהם ותמיד הם פנים בפנים כמ"ש הרב. בהו אשתכלל פי' בתוך זו"ן:

11 ושמא קדישא בהו אתקשר פי' שעיקר שם הוי"ה בזו"ן יה"ו היא זעיר ה' אחרונה מ' מנייהו אשתכח מזונא לכולא פי' שמזו"ן בא מזו"ן בי"ע וע"הז. אשתכללו עלמין פי' מהם נשתכללו בי"ע:

12 רקיע דיעקב פי' ת"ת בין תרין דרועין פי' ח"ג ואטיל ביני שייפי מלולי פי' שכל ספי' מהקצוות יש בה מ' המשלמת אותה ומ' נקראת מלה. עד דנחת להאי נ"ון דאיהי כפופא וחברו לה וכו' פי' שהמ' היא בין תרין דרועין והשמאל תחת ראשה והימין מחבקה:

13 ואתמלי מיעקב פי' המ' מתמלאת מזעיר כל עדרי ענא פי' בי"ע וע"ד ויצא יעקב וכו' פי' יעקב אבינו יצא מהמ' הנק' באר שבע וילך חרנה לח"ל ששם הקליפה כמ"ש ר"ש בזוהר. תו מבאר שבע לעילא פי' בינה. דהא מינה נפק פי' זעיר יצא מהבינה לאשקאה לחרנה פי' מ' וזה כסברת ר' חייא בזוהר ע"כ לתוספתא:

1 כולא לקב"ה פי' כמ"של שהבינה משפעת לזעיר והמ' מקבלת ממנו רש"א פי' ר"ש חוזר לסברתו שבאר שבע היא המ' וחרנה היא הקליפה. וכד מטא לבית וכו' מה כתיב דיפגע במקום וכו' פי' זה לכ"ע בין לר"ח בין לר"ש אלא לר"ש הכי פירושה ויצא יעקב מהמ' וילך חרנה לקליפה שהיא ח"ל וביני ביני כד מטא לבית אל שהיא מ' ויפגע במקום שהיא מ' וילן שם וכמ"ש לקמן הזוהר. ולר"ח הכי פירושה ויצא יעקב מהבינה וילך למ' שהיא חרנה וכשפגע בה כתיב ויפגע במקום שהיא מ' והיא חרנה שהכל אחד. אבני יקר פי' י"ב בקר. מראשותיו דמאן פי' לא איעקב שהוא זעיר קאי. אלא מראשותיו דמלכות:

2 על ז' הבלים פי' ז' קצוות דזעיר ועלמא קאום עלייהו פי' מ' והרמ"ז כתב וז"ל הנה ג' ספרים שחבר שלמה הם נגד חב"ד שיר השירים חכמה. קהלת בינה. משלי דעת. לכן יש בו דרכי צדיק ורשע סוד חו"ג ושלמה עיקרו בסוד היסוד כי הוא מבחינת משה כי שלמה אותיות למש"ה שזכה לבינה שהיא יוצאה מבין חדוהי דאבא כמ"ש בס' א"י וידוע שמסוד ז"ק של בינה יוצאים ז' הבלים שהם קיום זעיר בין בפנימיות בין באור מקיף כי הב"ל גי' ל"ז הוא מילוי ס"ג וז' פעמים ס"ג גי' אמ"ת ופסוק תורת אמת היתה בפיהו נדרש בדברי הרב על בחי' הדעת העליון דזעיר הנמשך ממשך שפע תיקון ז' דדיקנא שה"ס תרין תפוחין שבהם מושב ההבלים היוצאים מיסוד אימא שבדעת זעיר ודעת' דמלכא. גניז בפומ' דמלכ'. וז"ש ועלמ' קאים עלייהו ירצה על בחינת ז' הבלים המושרשי' בדעת זעיר שהוא קיום כל שאר גופו שהן ז' תחתונות שלו הנק' עולם. ואח"כ אמר ואינון עמודין וכו' הכוונה על התפשטות ההבלים. בגופא דזעיר וקראם עמודין וסמכין ע"ש תרין תפוחין דאינון נ"ה דיסוד אימא. ועל שם ז"ק דזעיר העומדות על חג"ת נה"ים דאימא והיינו עמודין וסמכין. גם ירצה על שהם קיום דזעיר בין בפנימיות שלו בין בחיצוניות בסוד אור מקיף:

3 מה גופא וכו' כי קיום גופו של אדם תלוי בהבל שיש בריאה שחלק ממנו יוצא לחוץ ועיקרו נשאר בתוכייותו ובכלל זה העורקים הדופקים וכ"ש הרוח שבתוך הגידים שהם נמשכים מן המוח שגם הם צנורים דקים להמשיך ההבלים המושפעים מהמוח אל הגוף.

4 אוף הכי עלמא כבר הקדמנו ששלמה סודו ביסוד אימא שבתוכה יסוד אבא וידוע שיסוד אימא מסתיים בחזה אבל עיקרו בדעת שמשם יוצאי' ז' הבלים וסדרם על סדר ז"ת כי הבל הבלים הם חג"ת פי חו"ג ב' הבלים ות"ת כלול משניהם וכן הבל הבלים השני בסוד נה"י. הכל הבל בסוד מ' הכוללת הכל. וטעם קדימת הת"ת אל חו"ג ואת היסוד אל נ"ה הוא מפני שלהיות ההבלים יוצאים מן הדעת שהוא באמצע בודאי שיגדל כח קו האמצעי על שני הקוים ימין ושמאל. ועוד ח"ג נ"ה הם סתומים בסוד זרועות ויריכים משא"כ צינור האמצעי. ועוד כי מתחלה יורדים האורות מן הדעת עד היסוד ביושר ואח"כ חוזרים ועולים מן היסוד אל נ"ה ומן הת"ת אל חו"ג ואומרו הא שבע לומר שהן ז' מדות של זעיר ממש. ולא תחשוב שירמוז בהכל הבל אל המ' בהיותה בפני עצמה. אלא אל העטרה כנודע במיני הלולב:

5 אלא ודאי אלין ז' וכו' ירצה אותם ההבלים שהזכיר שלמה הם קדושים ומקיימים העולם אלא שלהיותם מבחינת ס"ג שממנו נתפשטו הסיגים גם מצדו יתפשט למטה הבלא דגרמי להעמיד החיצונים שוטרי הדין שהם גורמים קיום העולם דוגמת הרופא המכה ומקיז:

6 ושירותא אמר רזא דשמשא ה"ס יסוד אבא שבתוך יסוד זעיר שבו נכללים ז' הבלים של כל ז' תחתונות נה"י דאבא ששם וי"ו ה"י גי' הב"ל עכ"ל הרמ"ז:

7 דאית וכו' הבל דכל דינין דעלמא וכו' פי' גבורה דזעיר שמסיגי הגבורות יצאו הקליפות:

8 מגו סתרא סתימאה פי' בינה: אספקלרייא דנהרא פי' זעיר כלילן בתרין גוונין פי' חו"ג א"נ נפקא זוהר הוא ת"ת כלילן בתרין גוונין הם חסד וגבורה:

9 כל חיזו דנהורין ביה כלילן פי' שיש בו כל המוחין בין דאבא בין דאימא רצוא ושוב אינון כהורין פי' שאין בהם השגה וז"ש לא מתעכבן למחמי. בההוא זוהר פי' זעיר. בהאי זוהר שארי מאן דשארי פי' או"א שם בזעיר התחלת גילויים. שמא איהו לההוא דלא ידיע כלל פי' אריך:

10 בדאי אתתזי מהימנותא דכולא פי' בינה כי כ"א פעמים אה"יה גי' אמ"ת ההוא דסתים ולא ידיע כלל פי' אריך שכולם מאירים בזעיר:

11 בהאי שרייא הוי"ה יובן במ"ש הרב שעיקר שם הוי"ה הוא בת"ת לפי ששלשה כלים שבו חיצון ואמצעי ופנימי כולם הויו"ת שלימו דכל סטרין איהו וכו' פי' שת"ת מכריע בין ח"ג ובין בינה ומ' וז"ש עילאה ותתאה:

12 יעקב שלימו דאבהן פי' יעקב אע"ה הוא מרכבה לזעיר תרין שמהן וכו' יעקב הוא מ' וישראל הוא זעיר וז"ש סתרא דא כד הוה בקדמיתא בהאי סופא דמחשבה דאיהו פירושא דאורייתא שבכתב והיינו מלכות. באר איהו לההוא דאקרי שבע גרסינן ופי' שהמלכות מגלית הארת הבינה ג"כ שנקראת שבע. ויעקב עאל בהאי רישא קמ"ח ע"א למהימנותא פי' מלכות:

13 סתרא דרזא דמהימנותא פי' מ': וילך חרנה סתרא דאשת זנונים פי' שירד לקליפה לברר הבירורים:

14 בכף ירכו דאינהו נדב ואביהו כתב הרב בס' הליקוטים וז"ל דע כי נדב ואביהו שורשם מקין והנה קין נטל מאדם בחינת הנצח וההוד שבו וזה היתה נשמת קין ונ"ה הם בחינת תרי פלגי גופא ולכן כנגד זה היו נדב ואביהו תרי פלגי גופא דלא אנסיבו לטענה זו עכ"ל וז"ש הזוהר דאינהו נדב ואביהו דנפקו מן יריכו דאהרן וכינה אותם הפ' על יעקב לרמז שהם מנ"ה דזעיר. ע"כ לס"ת

1 תוקפא דשמשא מסטרא דדרום פי' תוקף זעיר ובניינו מהחסדים דאימא: ועלמא לא אתקיים פי' מ' על רוח פי' זעיר:

2 אלמלא יעקב וכו' פי' אלמלא זעיר אין קיום למ' והיינו מ"ש אחיו הגדול נמי א"נ מ"ש ועלמא לא אתקיים אלא על רוח פי' כל העולמות אינם מתקיימים אלא ע"י שם מ"ה החדש ול"פז מ"ש אחוה זעירא א"ש. קומה ה' למנוחתיך הוא זעיר קומה ה' ויפוצו וכו' היא מ':

3 כהניך ילבשו צדק וכו' כוונת ד"ה ע"ה למ"ש הרב ז"ל שאור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד ולכך אם הלוים שהם גבורה אומרים שירה והשיר ג"כ הוא מצד הגבורה לא יהיה כללות חסד בגבורה וגבורה בחסד לכך דוד הביא הכהנים עם החסדים לרנן הרינה שהוא בגבורה כמ"ש הזוהר בפ' ויחי ובפ' ויקרא שמחה בצפרא ורננה ברמשא וכשהכהנים והחסידי' אומרים רינה נכלל חסד בגבורה וגבורה בחסד שהכהן שהוא חסד מתחבר עם רינה שהיא גבורה ועי"ז נמתקים הגבורות ע"י החסדים: ולכך קב"ה אוקים מלה כרעותיה כיון שכוונת דוד למתק הגבורות ע"י החסדים:

4 אפילו במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך לא מבעיא שאיני מבזה מאנין דילך שלא אשתמש בהם אדרבה לא אשתמש במאנין דילי אלא במאנין דילך כדי שיהיה המיתוק והיינו דכתיב על כן יעזוב איש את אביו וכו' זה כמו פי' ר' חייא דלעיל שיעקב הוא זעיר ובאר שבע היא בינה: ד"א ויצא יעקב פי' זה כפי' ר"ש דלעיל.

5 אפילו אית ליה ערסא דדהבא כתב הרב ז"לכי זעיר עיקר מושבו הוא בהיכל הבינה ששם הארות גדולות וכשבא אצל המ' אף על פי שמניח הארותיו שהם אורות הבינה ומוצא אצל המ' י"ב בקר שנק' אבנים אפ"ה ישבוק דידיה ויבית בהו וז"ש ואיהי מתקנא ערסיה באבנין בארעא:

1 קב"ה ידין לך לטב לפי שכל הטעמים שסבר ר' צדוק זוטא כולם למעלת רבי יצחק שדן אותו לאדם גדול וחשוב:

2 חד בנבואה פי' שהנבואה מנ"ה דזעיר: וחד בחלמא פי' החלום מגבריאל ואמר מה בין וכו' פי' זה דבר שלישי:

3 בשיתא דרגין נחתא פי' הנבואה היא מנ"ה דזעיר דאצילות וכשאנו חושבים ומתחילים מהוד דזעיר דאצילות שהוא קו שמאלי עד גבורה דיצירה ששם גבריאל שהחלום ממנו והוא ביצירה וג"כ בגבורה לפי שהוא דין. תמצא ששם מדרגות כיצד הוד דאצילות א' בנ"ה דבריאה הרי ארבע ובינה וגבורה דיצירה הרי ו' דרגין מהוד דאצילות שמשם הנבואה עד גבורה דיצירה שמשם גבריאל שהוא דרגא דחלמא. וטעם שאין אנו מונים רק דווקא קו שמאלי לפי שגבריאל הוא בגבורה דיצירה שהיא קו שמאלי לכך אנו חושבים קו שמאלי דווקא ומתחילים מהוד דאצילות שהוא קו שמאלי ג"כ כן פי' מורינו. ונלע"ד נהי"ם דאצילות הם ד' מדרגות ובריאה נחשבת לאחת וכן היצירה נחשבת לאחת הרי ששה דרגין והחלום הוא מיצירה וכן פירש בזהרי חמה:

4 מאי היה היה לפי הפשט נבואה לשעתא הות וכפי הסוד מאי היה היה ותירץ אלא היה לעילא פי' שהמ' מקבלת שפע מלמעלה וזה היה לעילא ומ"ש היה לתתא ר"ל שגם יש לה שפע ממעשה התחתונים שעולים בה בסוד מ"ן. האי סולם פי' מלכות: בתרין עלמין אתתקף פי' שהמ' יש לה חוזק ממ"ד שבאים מלמעלה וממ"ן שבאים מלמטה:

5 וע"ד כתיב במראה וארא וירא מ"ט וכו' בג"כ וארא וכו'. פי' שזעיר אומר וארא אל האבות דהיינו שהראיתי דיוקני במ' שנקרא אל שד"י וע"י המ' היו משיגים האבות דיוקן זעיר:

6 דרגא דשאר דרגין ביה תליין פי' מ' נקרא סולם שבי"ע תלויים בה לינק ממנה והוא יסודא דעלמא פי' כי המ' היא יסוד וקיום דבי"ע. ראשו דההוא סולם פי' יסוד דזעיר:

1 וז"ל מורי דרגא עילאה בתתאה פי' מלכות נתלבשה בגבריאל שממנו החלום: מאי עדי עד וכו': פי' עד הוא ת"ת כמ"ש הזוהר על פ' בבקר יאכל עד. עדי היא מ' ודריש עדי מלשון עֶדי שבה הם הקישוטי' וז"ש היינו דכתיב כימי השמים על הארץ שמים וארץ הם זו"ן ור"ל כשם שזו"ן קיימים לעולם כך בניהם ישבו לכסא לך:

2 חמא דכל דרגין פי' כל הספירות האירו במ' שנקראת סול' ופי' הכתוב והנ' ה' נצב עליו הוא כולל כל הפרצופי' והוא נצב על המלכות. דבר אחר והנה ה' נצב עליו היא בינה שישבה על זעיר והמלכות כלולה עמו:

3 ואנכי לא ידעתי כמד"א ופני ה' לא חליתי פי' לא ידעתי הוא לשון זווג כמו וידע אדם עוד את אשתו ור"ל ואנכי שהיא המ' לא עשיתי לה זווג:

1 אתר דספרי דחייביא וכו' פי' גבורה שהיא דנה את העולם וההוא ספר מעילא וכו' פי' ספר שהוא גבורה הוא למעלה מהמלכות:

2 השתא לא אצטריכנא לדינא פי' רבי אחא ס"ל שיעקב קודם שובו אל בית אביו לא רצה אלא בשם הרחמים כדי להנצל מלבן ומעשו ואחר שישוב אל בית אביו אזי יכלול אלהים בהויה ויהיה כלול משניהם. ורבי יוסי ס"ל להפך שקודם שובו אל בית אביו לא רצה אלא בשם אלהים שהוא דין שאין הדין מתמתק אלא בשרשו ואין הקליפו' נכנעים אלא מכח שרש הדין:

3 והאי אבן אתברכא וכו' פי' המ' מתברכת מחסד וגבורה. ואתברכא מעילא ומתתא פי' מתברכת ג"כ מנ"ה ולא הזכיר הזוהר רק ב' הקוים אבל קו אמצעי שהוא ת"ת ויסוד לא הוצרך להזכירו ששם הוא מקום המ' באחורי הת"ת נגד חזה דזעיר בקו אמצעי:

4 ואי תימא דאבנא דא עילאה פי' ובזה נתרץ קושיא דקראי דבאמת י"ב בקר הם ולכך מאבני המקום לשון רבים והמ' עליהם מלמעלה ועליה נאמר והאבן הזאת לשון יחיד ה"ג האי דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה עליונה מבעי ליה: ור"ל אף אם נתרץ קושיא דקראי כמ"ש עדיין קשה עליונה מבעי ליה מאי מצבה ותירץ שר"ל שיעקב הקימה והעמידה למ' והמשיך לה הארה מיסוד דזעיר וז"ש בגין דאמר אין זה כי אם בית אלהים דהיינו זה שהוא היסוד יתחבר בבית אלהים שהיא מלכות ולכך אמר לשון מצבה:

5 אלא בית אלהים סטרא דדינא קשייא אי וכו' פי' רבי אלעזר ס"ל בית אלהים בית גבורה שנקרא אלהים אבל יש בו ב' אופנים כשמעשה התחתונים טובים אזי אלהים הנזכר שהם הגבורות יהיו מתוקים: וכשאין מעשיהם מתוקנים אזי יהיו הגבורות קשים בלי מיתוק וז"ש אי לביש בסטרא דשמאלא אתער ביה דינא קשיא:

1 אליהו לתתא מן באר כתב הרב ז"ל כי אליהו הוא משם ב"ן דמ' אליהו גי' ב"ן וז"ש אליהו לתתא:

2 תוספתא זו באה ג"כ בפ' שמות די"ב ע"ב ושם פירשה הרח"ו ז"ל בהגהותיו וז"ל אינון דאתדבקו בקישורא דמהימנותא פי' בסוד הבינה:

3 כד סליקו תרין פי' מט"ט וסנדל כשעלו בסוד מ"ן ונפקין לקדמות חד פי' מלכות ועיין מ"ש בדף קנ"ו בסתרי תורה על פ' וילך ראובן בימי וכו': ותבין ענין זה היטב. ומקבלין ליה בין תרין דרועין פי' ח"ג: תרין נחתין לתתא פי' נ"ה והכוונה כי נ"ה דז"א בונים המ' תרין אינון פי' נ"ה חד ביניהו פי' יסוד. מותבא דנביאי פי' שהנביאים הם מנ"ה. חד בינייהו פי' יסוד דאיהו אתחבר בכולא פי' בסוד שורק וקשור והכוונה לפי שהוא מקשר הו"ק ועוד שהוא קשור עם המ'. הוא נטיל כולא פי' שהארת החו"ג שיצאו מיסוד דאימא נכללים בו כנודע ההוא בירא קדישא פי' מ' קאים תחותייהו פי' תחת נה"י:

4 תקלא פי' מלכות דתפוחין קדישין כתב בסה"כ כי קדישין הם חב"ד ותפוחין הם חג"ת והכוונה כי מ' כשהיא עומדת נגד נה"י נקראת חקל שהוא שדה וכשהיא עומדת נגד חג"ת נקראת תפוחין. וכשהיא עומדת נגד חב"ד נקרא קדישין משתקיין עדרייא פי' בי"ע ?ח"ג תלת קיימין רביעין על האי בירא וכן הוא בפ' שמות ופי' תלת קיימין הם נה"י על האי בירא היא מ':

5 האי בירא מנייהו אתמלי פי' מנה"י דזעיר נבנית המ' כמ"ש הרב הה"ד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים בפ' שמות אינו וכן נראה שכאן מדבר על מלכות שנבנית מנה"י כמ"ש האי בירא מנייהו אתמלי וא"כ מאי ראיה מביא מפסוק כי מן הבאר ההיא וכו'. וכפי גירסא זו שבכאן י"ל דקאי על מ"ש לעיל מהאי בירא אשתקיין עדרייא כמ"ש כי מן הבאר ההיא וכו' שמהמ' אשתקיין בי"ע: ע"כ

1 עלמא דאתכסייא אפיק שית סטרין פי' הם ו"ק דזעיר שהוציאה אותם הבינה שלאה היא אחוריים דמ' דאימא והיא בחי' אימא וסדרם כך ראובן שמעון לוי ויהודה בחג"תם יששכר זבולון בנ"ה דזעיר: ואינון תרין כרובין:

2 דתחותה פי' הם מט"ט וסנדל שעולים למ' מט"ט מעורר מ"ד וסנדל מעורר מ"ן וכתב הרב זל"הה שהם זו"ן דבריאה והם יוסף ובנימן כי יוסף הוא בחי' מט"ט ובנימן הוא בחינת סנדל כמ"ש בסתרי תורה על פ' וימצא דודאים בשדה ועיין מ"ש שם בס"ד: ע"כ

1 במשה לא כתיב אלא זמנא חדא פי' כי יעקב הוא אחוז ברחל יותר מלאה בסוד ויאהב יעקב את רחל וכיון שרחל נק' בת שבע לפי שמקבלת מז' תחתונות דזעיר לכך כתיב בפ' זו ז' פעמים באר. אבל משה הוא בלאה כמ"ש הרב וראית את אחורי היא לאה שהשיג מרע"ה את לאה וזשר"זל מלמד שהראהו קשר של תפילין וקשר של תפילין היא לאה וז"ש בגין דמשה אתפרש וכו'. שר"ל שפירש מאשתו ויעקב לא אתפרש שעדין אחוז ברחל ותיקון רחל הוא ע"י פריה ורביה לכך לא פירש:

2 אחת היא לאמה פי' היא לאה שהיא אחורים דמ' דאימא: ואסתלק לעילא כמ"ש שעלה ללאה:

3 וישב על הבאר פי' כיון שהוא בלאה למעלה מרחל לכך כתיב וישב על הבאר שהוא למעלה מרחל הנקראת באר והטעם שנקראת באר כמ"ש הרב שהוי"ה דב"ן ואהי"ה דההי"ן גי' קנ"א הרי באר. ועוד אחוריים דשם מ"ה גי' ק"ל ואחוריים דהוי"ה פשוטה גי' ע"ב וק"ל הרי באר והשמות אלו הם ברחל כמ"ש בס' הליקוטים ולכך נקרא באר:

4 ולא כתיב וישב על הבאר פי' כיון שהוא ברחל לכך לא כתיב על הבאר נמצא ששני שינויים בין יעקב ומשה אחד שבמשה כתיב באר אחד וביעקב ז' פעמים באר ב' במשה כתיב על הבאר וביעקב לא כתיב על ובמ"ש יתורצו השינויים שיעקב אחוז ברחל בכל ז' בחינותיה שמקבלת מז"ת דזעיר ולהכי לא כתיב על משא"כ במשה שאחוז בלאה:

5 א"נ יש לפרש במ"ש הרב ז"ל כי יעקב זווג גופא בגופא דזו"ן שהוא זווג תחתון זווג גופני בז"ת דזו"ן ומרע"ה זווג רוחא ברוחא דזו"ן שהוא זווג דנשיקין וגופא בגופא דאו"א וכן יעקב בשעת מיתתו כי מה שהשיג מרע"ה בחיים הייתו השיג יעקב בשעת מיתתו ורע"ק ע"י קידוש ה' זווג רוחא ברוחא דאו"א עכ"ל הרב ז"ל ובזה יבואר מ"ש ת"ח באר ז' זמנין. ר"ל שיעקב כיון שלא זויג רק גופא בגופא דזו"ן שהוא בז"ת דזו"ן לכן כתיב ביה ז' פעמים באר ומשה לא כתיב ביה אלא זמנא חדא כיון שזווג רוחא ברוחא דזוי"ן שהוא זווג דנשיקין והוא רוחני לכך לא כתיב אלא באר אחד שהרוחניות אחד מכללות זו"ן ואינה נחלקת כמו של ז"ת וז"ש ואסתלק לעילא דהיינו זווג רוחא ברוחא ומ"ש במשה במשה כתיב וישב על הבאר שינוי זה ג"כ במשה שזווג רוחא ברוחא זווג עליון אמר בו על הבאר מש"אכ ביעקב כן פירש מורינו:

6 קץ דשמאלא פי' יצ"הר הוא מסיגי הגבורות דאית קץ לימינא שיצ"הט הוא מצד החסדים. וכל קדושה דקדישין ביה פי' מהחסדים שמשם בא יצה"ט:

7 וכל חיין פי' מוח חכמה בסוד החכמה תחיה בעליה וכל חירו פי' מוח בינה ששם מקום החירות:

8 וכל טבין מוח החסדים שנק' טבין בסוד וירא אלהים את האור כי טוב:

9 וכל נהורין הם הגבורות שמאירים יותר מחסדים בסוד טובה תוכחת מגולה וכו':

1 עזאזל כתב הרב זו"ן דנגה דבי"ע הם עזאזל סליק עד לעילא עד המלכות:

2 לההוא אתרא דיעקב פי' המלכות מעלה אותה הצדקה בסוד מ"ן לזעיר שהוא מקומו של יעקב אבינו ע"ה:

3 ואמשיך ברכאן וכו' פי' אחר שהמ' מעלה הצדקה בסוד מ"ן לזעיר אזי מזדווגים זו"ן ועולים בסוד מ"ן לאו"א ומזדווגים ג"כ או"א ע"י מ"ן שלהם שהם זו"ן וז"ש ואמשיך ברכאן לההוא אתר שהוא זעיר ממבועא דכל מבועין שהיא אימא. ודא הוא דכתיב עושה צדקה בכל עת פי' שע"י הצדקה שעושה האדם ממשיך שפע לכל החיילות כולם שנקראים עת:

1 אלא דאינון רעיין אמרו ליה פי' לא שהרועים השיבו ויאמרו שלום ותו לא והכתוב היא שמסיי' והנה רחל בתו וכו' אלא שהרועים הם סיימו דבריה' ואמרו לו והנה רחל בתו באה:

2 בגין דלא יימרון דבגין תיאובתא וכו' שאם כן הו"ל לקצוב זמן קצר אלא ודאי לסוד קא מכוין. וכלהו ז' שנין עילאין וכו': פי' חג"ת נהי"ם דזעיר ששם הוא מקום רחל מהם קיבל יעקב הארה ואח"כ המשיכם לרחל:

3 כאינון אחדין דלא מתפרשן פי' יעקב היו חשובים בעיניו הז"ת דזעיר שתיקן בא"וא שנקראים אחדים דכחדא שריין ולא מתפרשן:

4 כגוונא דלעילא פי' כמו או"א: דפתח ואמר טוב תתי אותה לך מדפתח לבן במלת טוב ש"מ שרומז שיעקב שהוא זעיר שבניינו מהחסדים שנקראים טוב הוא ראוי לישא רחל יותר מכל אדם. א"נ י"ל מדקאמר ליה טוב תתי אותה לך מלאיש אחר הוא ראוי לישא רחל יותר מכל אדם לפי שהוא מרכבה לזעיר:

5 יובלא סתים וכו' פי' לאה קרי לה יובלא לפי שהיא מאחוריים דמ' דאימא: וטעם שאמר בה דלא אתגלייא וברחל אמר שמטה אתגלייא כתב הרב באוצ"ח לפי שלאה היא במקום הסיתום מהחזה ולמעלה לכך נקרא סתים. אבל רחל מהחזה ולמטה במקום הגילוי ולכך נקראתי אתגלייא. טעם ב' לפי שלאה יש עליה החוורתי דזעיר שהם נה"י החדשי' ועל החוורתי קוצא דשערי דזעיר ולכך נקרא סתימא אבל רחל אין עליה שום דבר ולכך נק' אתגלייא טעם ג' לפי שלאה היא אחוריים דאימא שהיא סתומה ולכך נק' גם היא סתים. ורחל שאינה ממ' אימא נקרא אתגלייא. מן העולם ועד העולם לאה ורחל:

6 דלא אתגליין לך מן יובלא וכו' ז"ל הרב הנה יעקב לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף זעיר רק מן כנגד החזה מקום רחל ולכן אז דיאהב יעקב את רחל ולא ללאה כי לא היה משיג חצי העליון דזעיר ששם היא לאה וז"ש בזוהר פ' ויצא לאה ורחל הם תרין עלמין מן העולם דעד העולם ז' שנין דעלמא דאתכסייא וכו' והוא כי הנה מכח מ' דאימא שבדעת דזעיר יצאה לאה מאחוריו בסוד ד' דקשר תפלין של ראש כנז' ולהיות לאה מבחינה זו לכן ז' שנין דילה אתכסיין והז' הם כחב"ד ח"ג ושליש הת"ת עד החזה דזעיר כי אלו הז' בחינות היו מכוסים בלתי גלויים אל יעקב קודם שנק' שמו ישראל כנז' שאז השיג כל פרצוף זעיר הנקרא ישראל כנודע עכ"ל הרב ז"ל וז"ש דאלין דאינון סתימין דלא אתגלין לך מיובלא אינון בג"כ אסתימו מיעקב הז' של לאה שהם כחב"ד ח"ג ושליש הת"ת ואותה שעה עדיין לא השיג יעקב חצי העליון דזעיר מקום לאה ולכן אסתימו מיעקב שלא ידע כי בלאה עבד ז' שנים ראשונים שבדעתו ברחל הוא עובד והאמת היה בלאה נמצא שנסתמו ממנו אבל הז' דרחל שהם ז"ת דזעיר מחסד ולמטה שהשיגם יעקב ידע שברחל הוא עובד:

7 עבר שני שמטה דאתגליין פי' ז"ת דזעיר כמ"ש לעיל שית בנין וברתא חדא ז"ל הרב בס' הליקוטים ו' בני לאה הם כחב"ד ח"ג ודינה היא משליש ת"ת דזעיר ששם עטרת יסוד דאימא אבל בשש הראשונות יש בהם נה"י דאימא שהם זכרים וסדרם כך ראובן בחסד ושמעון בגבורה לוי בדעת יהודה בבינה יששכר בחכמה זבולן בכתר עכ"ל וז"ש אולידת ו' בנין הם כנגד כחב"ד ח"ג שיש בהם נה"י דאימא שהם זכרים. וברתא חדא ברזא עילאה נפקת פי' דינה נפקת מעטרת יסוד דאימא שבשליש ת"ת דזעיר:

8 צדיק לעילא מניה נגדין מיין עילאין פי' יסוד דזעיר שממנו יורדים מ"ד למ' צדיק לתתא מניה נבעא נוקבא מייא פי' הוא שם ב"ן דשבק בה בעלה בביאה א' וה"ס בנימין וזהו צדיק תחתון:

9 ואנן הכי תנינן וכו' א"ל אית לך אנתו א"ל אין א"ל אית לך בנין א"ל אין ואיך איקרון א"ל על שום אחי גרסינן ויובן במ"ש הרב וז"ל דע כי בנימין הוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה א' והו' נפש של המ' ולכן כאשר מתה רחל אז יצאה נפשה הוא אותו הרוח נפש שבה שהוא ב"ן שבה שהוא בנימין וכשראה בנימין יעקב אביו מתאבל על יוסף שהא יסוד דזעיר ואין זווג בלתי יוסף ונאבד הצדיק בסוד הצדיק אבד. בא בנימין ושמר את מקומו ועלה בסוד הזכר ביסוד דזעיר ושמש במקום אחיו וקרא לבניו ע"ש אחיו ולכן כשהלך אצל יוסף שאל לו יוסף אית לך אינתו אית לך בנין והשיב לו אין שאל לו מה שם קראת לבניך א"ל כך וכך ע"ש אחי ופירוש הדבר ששאל לו יוסף יש לך אחיזה למעלה ובת זוג כי בודאי אם יש לך בת זוג אתה בבחי' זכר ואח"כ שאל ממנו אם האציל ובאיזה עולם האציל והשיב לו על שניהם. על ענין בת זוג א"ל יש לי ואני בסוד הזכר ביסוד דזעיר ולא ביסוד דנוקבא כמו שהייתי אלא עליתי למעלה. ועל מ"ש באיזה עולם האצלתי אם למעלה או למטה תדע שהוא למעלה ששימשתי מטתי וקראתי את כולם ע"ש אחי כי הייתי שומר מקומו בסוד יבם לכן קראתי שמם ע"ש אחי כד"א יקום ע"ש אחיו המת שסבור שמת אחיו וייבם מקומו כמנהג היבם בנימין אותיות ניי"בם ונו"ן פשוטה מיותרת היא בסוד יסוד דזעיר הרומז לנו"ן פשוטה עכ"ל הרב ובזה יבואר ואנן הכי תנינן וכו' שמקשה היכי אמרת דלא שימש ערסיה הא אנן תנן כו' אלמא ששימש והוליד בנים:

10 ותירץ אלא בההוא שעתא לא הוו ליה ה"ג ול"ג דהא בההוא שעתא וכו' ור"ל לעולם שימש ערסיה והוליד בנים אבל כוונתו ע"ד היבם להקים זרע שסבר שמת יוסף ומה שהיה יוסף מתקן ביסוד זעיר גם בנימין עלה מנוקבא לדכורא בסוד יסוד זעיר דהיה מתקן במקומו כמ"ש הרב וז"ש אלא בההוא שעתא לא הוו ליה לעצמו אלא בשביל יוסף:

11 ואיתימא ובני בנימין וכו' פי' הכי קראם בניו והיכי אמרת ע"ש אחיו איקרון ותירץ כד עאלו למצרים הכי הוא ודאי ר"ל באמת אחר שלא מת יוסף חזרו למפרע וקראם הכתוב בני בנימין:

12 דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שימש וכו' פי' לצורך עצמו אלא לצורך יוסף וכדמסיק אנא אהא נטיר אתריה:

1 הדר לביתיה ושמש ערסיה ואוליד בנין פי' לצרכוי ולא כמקודם ששימש בשביל אחיו והנה המפרשים תירצו תירוצים אחרים מעיונם וסברתם ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל:

2 והרמ"ז כתב וז"ל פי' הרמ"ק ז"ל בשעה שנפרד יוסף ממנו לא היו לו בנים עכ"ל ולפי זה ההיא שעתא ר"ל הנז' כד איתנטיל יוסף וכו':

3 ולפי שינוי הגרסאות שהיו לפני הרמ"ק פי' בכמה אופנים: אבל לפי ג רסתנו פי' דלא שימש ערסיה דרך תאוה או בזמן העיבור והיניקה אלא דווקא להוליד בנין בביאה א' לבד בכל נטיעה ונטיעה. והודה שגם הוא דוחק: ואני נלע"ד שהיותר מרווח לומר שלקח ה' נשים וילדו לו תאומים כמ"ש לקמן שדווקא אפר חזרתו לביתו שמש ערסיה והוליד בנים ובמה שנתקשה הרמ"ק איך יקראם בשם גלות אחיו ומכירתו אחר שכבר נגלה להם וראו גדולתו י"ל אחר שכבר אמר ליוסף שיקראם כך כשיולידם לא רצה לשנות: א"נ להודיע לעולם צערו על אחיו: עוד הוקשה לרמ"ק ז"ל אטו מי שהוא מרכבה ליסוד לא יוליד בנים אדרבה הכובש מעיינו עון יחשב לו יש לתרץ שהוא היה יודע בודאי כמה בנים יוליד כמ"ש בהג"הה אבל בנין זמינין לי וקרוב אני לומר שבנימין ידע ברה"ק ממכירת יוסף כמרז"ל על ישפה יש פה גם ידע שיתמו ימי אבל אביו ואז יוליד עכ"ל הרמ"ז: אבל דברי האר"י זל"הה הנ"זל אב הוא דלא להוסיף עליה שאינם דברי סברא אלא שלמד מפי אליהו ע"ה. כמ"ש בח"י דף קמ"ב בד"ה ז"ל ואם איזה דברים הוסיף וגרע מורינו הרב ז"ל הכל מיד ה' עליו השכיל ע"י אליהו ז"ל וכל יקר ראתה עינו:

4 דלא נטר ז' יומין אלא וכו' ק' דקרא כתיב מלא שבוע זאת דהיינו ז' ימי המשתה של לאה ואח"כ ונתנה לך גם את זאת מוכח שרפל נשאה אחר ז' ימי המשתה של לאה הפך מ"ש בס' זהרי חמה וא"כ היאך לא עשה יעקב שבעה ימי משתה לרחל ותירץ מורינו דמ"ש דלא נטר ז' יומין פי' שלא שמר אותם בכוונה כמו אותם ז' של לאה שכל יום מהמשתה היה מכוין בו ז' שנים אבל ז' דרחל לא עשה בהם שום כוונה. אלא ז' שנין דפלח לבתר ר"ל בז' שנים היה מכוין להמשיך ז' תחתונות דזעיר לרחל כמש"ל:

5 שנין דשמטה הו"ל למפלח קודם כמו בלאה שהקדים ז' שנים לזווג כן הו"ל להקדים ז' שנים דרחל לזווג ותירץ כיון דקיבל עליה למפלה? וכו' כ"ל בשלמא בלאה שהוא התחלת התיקון צריך להקדים ז' שנים קודם הזווג אבל ברחל כיון שכבר המשיך הארה מז' עליונות כחב"ד ח"ג ושליש הת"ת לצורך לאה די שיקבל עליה למפלח לצורך רחל: אם הבנים שמחה דא יובלא וכו'. בח"י נ"ח באי בשלום עטרת בעלה כי היא עולה עד הראש. וצ"ל גם ברנה וביום טוב גם בשמחה. והאומר בשמחה בשבת תועה מדרך השכל כי רנה שהיא בסוד המלכות כמ"ש בתיקוני ז"ח דף ל"ב נדרש בשבת מלכתא. ושמחה בסוד אימא אם הבנים שמחה כמ"ש בזוהר ויצא דא יובלא וכו' נדרש בי"ט שהוא באימא כמ"ש הרב ז"ל:

1 מהכא דסני בר נש עריין דאמיה ז"ל הרב באוצ"ח מ"ש בזוהר ויצא כי שנואה לאה מהכא דסני וכו' פי' כי לאה היא נמשכת מן מ' דאימא כנז' שהיא אמו של יעקב ולכך אמר עריין דאמיה ועוד כי יסוד דאימא ויסוד דלאה כאשר תחזור עם הזעיר פנים בפנים להזדווג עמו מתחברים יחד שניהם ונעשים רחם אחד להזדווג בו יסוד זעיר שכבר ידעת כי חצי העליון דת"ת דזעיר היה בתחילה בחינת יסוד כמבואר אצלנו בענין הגדלת זעיר שחג"ת שלו יעשו חב"ד ונה"י שלו נעשו חג"ת הרי כי יסוד נעשה ת"ת והיסוד הזה העליון הוא שמזדווג ברחם הזה וז"ש בזוהר מהכא דסני ב"נ עריין דאמיה כפשוטו עכ"ל הרב ז"ל: בני עלמין וחריב לון פי' הם הדורות שקלקלו:

2 בכירותא בסוד הת"ת שנקרא בן בכור כהונתא חסד ומלכותא גבורה וכדמסיק:

1 מאי ותעמוד וכו' פי' ותעמוד מסיבת לידת יהודה:

2 ותעמוד בייחודא חד פי' כמו דבר אחר:

3 צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל וכו' ז"ל הרב בקהלת יעקב רוחא דיהיב בה בעלה נקרא יוסף בהיותו בזעיר וכשניתן בה בביאה קדמאה דבריאת העולם נקרא בנימין והוא נפש שלה והוא שם ב"ן דההי"ן עכ"ל וז"ש צדיק מעלמא תתאה נפיק פי' שם ב"ן שה"ס בנימין מעלמא תתאה שהיא המ' נפיק בסוד מ"ן. ועייל פי' כמ"ש הרב שבהיותו בזעיר נקרא יוסף והוא עייל במ' וז"ש אתבני באתר דא שהוא יסוד דנוקבא:

4 ועיקרא הוא לעילא פי' שרשו בדכורא ועיקרא הוא לתתא פי' ניתן ביסוד דנוקבא:

5 ובעלמא תתאה איהו תדיר לעולם פירוש שתמיד שם ב"ן הוא מעלה מ"ן ביסוד דנוקבא:

6 כד עייל איהו ברזא דיוסף הצדיק כמש"ל רוחא דיהיב בה בעלה בהיותו בזעיר נקרא יוסף ושאר המאמר מבואר בהקדמה זו:

1 הכא באתר חד קאמר וכו' פי' פסוק זה לא הזכיר רק לב אחד שהוא החסד כדי לקשר המלכות בחסד:

1 בדיבורא פי' מלכות ורוחא זעיר:

2 נהורא סתימאה פי' בינה:

3 כל אינון נהורין דאתגליין פי' ו"ק דזעיר שאר נהורין פי' בי"ע: ואיהו עלמא עילאה פי' נהורא סתימאה הנזכר. ועבד אומנא פי' מ'. ועביד עלמא תתאה פי' בי"ע. בעי לאתקשרא לתתא פי' ע"י מעשה התחתונים היא מעלה מ"ן נמצא שהיא קשורה בתחתונים הה"ד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית פי' חכמה תתאה:

4 וילך ראובן וכו' לעמוד על אמיתות מאמר זה תדע שמן הזוהר משמע שהדודאים הנזכרי' הם מט"ט וסנדל ומדברי הרב ז"ל משמע. שמט"ט וסנדל הנז' הם זו"ן דבריאה והנה כל הנשמות של ישראל כשעוסקים בתורה ומקיימים מצותיה עולה ריח תורתם ומע"ט אל מט"ט וסנדל או אל זו"ן דבריאה כדברי הרב ז"ל והנה מט"ט הוא דכורא וסנדל הוא נוקבא וכן זו"ן הם זכר ונקבה ויש בישראל תורה ומצות סגוליות שבהם מעלים מ"ן אל הנוקבא דבריאה או אל סנדל ויש בישראל ג"כ שהם מורידים מ"ד מלמעלה מן זעיר דבריאה או מן מט"ט ע"י תורתם ומ"ע וכשישראל מעלים מ"ן ע"י תורה ומ"ט או מורידי' מ"ד ע"י תורתם אז עולה תורתם עד מנו"ט וסנדל או עד זו"ן ואז הם מתעוררים לשאול מזונות אל בניהם שיוסרו בתורה ומ"ט ואומרים על כל כללות הנשמות של ישראל בהאי ברא אתינא לקמך ועולים עד זו"ן דאצילות ואומרים על כללות הנשמות של ישראל הכלולות בזו"ן דבריאה בהאי ברא אתונא לקמך ואז גם זו"ן דאצילות מעלים אותם לא"וא ואומרים ג"כ בהאי ברא אתינא לקמך כי אין להם מה ליתן עד שיקבלו שפע מלמעלה. ואז גם או"א עולים אל אריך ונוקביה ואז גם אריך ונוקביה עולים עד עתיק ונוקביה וכע"דז עד רום המעלות עד מקום שאין לו סוף כי מה שקיבלו העולמות הוא לצורך גופם לא להוציא תולדות ונבראים כי מה שמקבלים תמיד לצורך חיותם שהוא דבר מוכרח לחיות העולמות אין נותנים ממנו ואין מושפעים משם הנשמות אבל ע"י תורה ומ"ט של ישראל הם מקבליס שפע חדש להוציא נשמות בעולם ולהביא שפע לעול' ואז יורד השפע דרך המדרגות עד ז"ון דבריאה או עד מט"ט וסנדל ואז ז"ון דבריאה או מט"ט וסנדל מקבלים השפע ומחלקים אותו לצבא השמים ולנבראים ונמצא כי הכל תלוי בדודאים הנז' שהם זכר ונקבה זה מעורר מ"ן וזה מעורר מ"ד דז"ון דאצילות ואז מתחברים זו"ן דאצילות ע"י מ"ן ומ"ד שלהם ובא השפע לעולמות דרך המדרנית כנז' והכל ע"י תורה ומ"ט של התחתונים בסוד תנו עוז לאלהים וז"ס הדודאים נתנו ריח כי הדודאים הנז' הם מעלים ריח תורה ומ"ט של ישראל למעלה ואז בא השפע לעולם וז"ש ועל פתחינו כל מגדים:

5 ונבאר הענין בפרטות כי הדודאים שהם זו"ן דבריאה מעוררים מ"ן ומ"ד ע"י הנשמות העוסקים בתורה ומ"ט וכאשר עולים זו"ן דבריא' לקבל שפע מזו"ן דאצילות אז גם זו"ן דאצילות עולים לאו"א וא"וא עולים לאריך ואריך לעתיק וכן עד רום המעלות עד א"ס ב"ה ואז יורד שפע גדול אל עתיק ונוקביה ומקבלים אותו השפע ומזדווגי' על ידו ואז השפע ההוא ע"י הזכר מוריד מ"ד והנוקבא מעלה מ"ן מכח המוחין חדשים שקיבלו מלמעלה כי כיון שיש להם מוחין חדשי' מחמת השפע שקיבלו הם מזדווגים ואז אותו השפע בא אל אריך ואל או"א ומקבלים אותו השפע ונעשים להם מוחין חדשים ואז מזדווגים כיון שיש להם מוחין חדשים ואז מורידים אותו השפע לז"ון ונעשים להם מוחין חדשים ואז גם הם מזדווגים ומורידים אותו השפע לז"ון דבריאה ונעשים להם מוחין חדשים ואז גם הם מזדווגים והדכורא יהיב מ"ד והנוקבא מ"ן ומתחברים המ"ן והמ"ד ונשלם הזווג ואז משפיעים שפע גדול לכל העולמות:

6 וכתב הרב בס"הכ וז"ל ענין שכיבת הלילה טוב הוא שאחר תפילת ערבית ימתין עד ג' שעות מהלילה ואח"כ יישן כי השינה מורה על הסתלקות המוחין מזעיר. וסוד השינה הוא שיכוין האדם שהוא עצמו הוא הזעיר אשר נופלת תרדמה עליו ויישן כדי שיסתלקו ממנו המוחין הנתונים תוך נה"י דאימא והם מסתלקים משם וניתנים ברישא דנוקבא ועל ידי כן נבנית כמ"שה ויבן ה' אלהים את הצלע וכל זה כדי שאחר חצות יהיה לה זווג:

7 גם כוונת השינה כי הלא סוד הדורמיטא דזעיר הוא שיישן ומסתלקים המוחין שלו שהם סוד נשמתו ועולה עד א"וא ושם מעלה מ"ן אל אימא וגורם זווג עליון כדי שירדו המוחין אליו ויזדווג גם הוא בניקבא ואע"פי שבכל הזווגים צריך העלאת בן ובת בסוד ע"ן עכ"ז זהו כשהוא לצורך שניהם. אבל עתה שהוא לצורך הנוקבא בלבד שצריכה תיקון בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע מספיק בהעלאת מ"ן של הזעיר לבד לצורך נוקביה. וסמוך לזה כתב וז"ל ואמנם אחר השינה כבר ביארנו שהמוחין דזעיר הנתונים תוך נה"י דאימא נכנסים תוך הנוקבא לבנותה והנה ראוי לדעת כי נוקבא זו היא לאה ולא רחל כי רחל עומדת למטה מלאה אם כן כשנכנסים המוחין פוגעים תחלה בלאה ונכנסים בה. ודע כי כשנכנסים נה"י דאימא להגדיל את רחל מתחברים ומתערבים יחד לאה ורחל וכו'. והנה כשעיקר הזיוג הוא לרחל אז נותנת ומשאלת לאה בהלוואה הכלים והגוף שלה לרחל כדי שתתאריך וכן להפך לוקחת לאה הגוף של רחל והכל נקרא לאה עכ"ל:

8 ונמצא כי לתיקון הנוקבא אין צריך שיעלו זו"ן שניהם בסוד מ"ן רק הזעיר לבדו עולה לא"וא כדי לבנות הנוקבא בסוד ויבן ה' וכו' כדי שיהיה זווג בחצי הלילה שהוא זווג יעקב ולאה ונודע כי אבא מזדווג עם אימא בתחלת הלילה לעשותה כלי ומאותו כלי שלקחה אימא נותנת אל הנוקבא לעשותה ג"כ כלי דהיינו שנותנת כח והארה אל הזעיר לעשות כלי אל הנוקבא. וזווג הלילה בין דא"וא בין דיעקב ולאה אינו כי אכז לעשות כלי את האימא ואת הנוקבא כדי שביום יוכלו לקבל טיפת העיבור דהיינו אימא מקבלת בק"ש דשחרי' וז"ון בנפילת אפים וכ"ז הוא ע"י הדודאים שהם זו"ן דבריאה כשבאים אליהם בניהם שהם נשמות ישראל ושואלים מהם מזונותיהם והם אין להם מה ליתן ועולים עד זו"ן דאצילות וזו"ן עולים לאו"א וכן עד"ז עד רום המעלות כמ"של ואז על ידי התעוררות הדודאים שהסמט"ט וסנדל לשאול מזון אל הנשמות אי איפשר לשום שפע לבוא אם לא שתתוקן אימא ונוקבא דזעיר בביאה ראשונה לעשותם כלי ואינו לתכלית הזווג כי אם לעשותם כלי ואחר שנתקנו בסוד הכלי אימא ונוקבא דזעיר בלילה אז ביום הם מזדווגי' ומקבלים טיפת העיבור וההולדה. אימא בק"ש. ונוקבא דזעיר בנפילת אפים ואז יש להם שפע לתת לז"ון דבריאה שהם מט"ט וסנדל ואז מט"ט וסנדל הם מחלקים שפע לכל העולמות נמצא שכל השפע שבא לעולמות הוא על ידי מט"ט וסנדל שהם הדודאים הנזכרים:

9 ואיתא בזוהר פ' בלק בדף קפ"ז וז"ל יברך את הנערים כדין יעקב הוה מתקן לביתיה כבר נש דאזיל לביתא חדתא ומתקן לה בתיקונוי ומקשט לה בקישוטוי יברך את הנערים אינון אשתמודען אינון דאתפקדו על עלמא לאתמשכא מנייהו ברכאן תרין כרובין אינון וכתב המגיה על מלת כרובים מט"ט וסנדל:

10 לבתר דאינן נערים אתברכאן וכו' מה כתיב לעילא ויבדך את יוסף ולא אשכחן ליה הכא ברכאן דהא לבתר בריך ליה דכתיב בן פורת יוסף. אלא כיון דבריך לאינון נערים. ליוסף בריך דהא לא יכלין לאתברכא אלא מגו יוסף עכ"ל שם ובפ' ויחי בדף רכ"ח כתב וז"ל ת"ח קב"ה עביד לתתא כגוונא דלעילא כרובים דיוקנא דלהון בחיזו רביין וקיימין תחות האי אתר מימינא ומשמאלא ואלין אתברכאן בקדמיתא מהנהו ברכאן דנגדין מלעילא ומהכא נגדי ברכאן לתתא וע"ד כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים דנטיל ברכאן מגוונין דלעילא וכיון דאיהו נטיל יברך את הנערים דא רזא דכרובים דמנייהו כגדי ברכאן מעילא לתתא עכ"ל נמצא שהברכות והשפע באים תחלה אל הכרובים והם מחלקים השפע לכל העולמות והנבראים והם הגורמים תחלה לבוא השפע על ידי שהם שואלים השפע לתת לכל הנשמות התלויים בהם ואח"כ כשבא השפע הם מקבלים אותו תחלה ומחלקים אותו לכל הנבראים:

11 ובפרשה תרומה דקע"ו ז"ל כתיב ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם היינו דכתיב ועשית שנים כרובים זהב וכתיב יושב הכרובים וכתיב וירכב על כרוב ויעף:

12 יושב הכרובים כד שרייא לאתיישבא בשלימותא כתיב יושב הכרובים וירכב על כרוב חד דלא אתיישב מלכא בכורסייא יושב הכרובים תרי. א"ר יוסי ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפוי מן חבריה דהא כתיב ופניהם איש אל אחיו כד הוי שלמא בעלמא:

13 א"ר יצחק הא תנינן ערות אביך וערות אמך לא תגלה ווי למאן דגלי ערייתהון כגוונא דא כתיב ביעקב מבריח מן הקצה אל הקצה זכאה חולקהון דישראל דקב"ה משתבח בתושבחתייהו דכתיב ישראל אשר בך אתפאר עכ"ל. והנה ר' יצחק מפרש נערים שריהם הם מט"ט וסנדל ור"ל שהשפע בא לישראל על ידיהם שהם מקבלים אותו תחלה. והקשה והכתיב וירכב על כרוב דמשמע אחד ותירץ יושב הכרובים תרי כשהשכינה בשלימותה א' למ"ן וא' לעורר מ"ד וכשאינם בשלימותה וירכב על כרוב חד והוא בחי' סנדל שהוא כנגד בנימין בסוד ההוא רוחא דשבק בה בעלה ששורשו מן הדכורא והוא לבדו מעלה מ"ן ומוריד מ"ד כי בגלות ההוא גננא לא עאל בגנתא שה"ס יוסף ולא נשאר רק בנימין וכל הזווגים הנעשים בזמן הגלות הם מסוד ההוא רוחא שה"ס בנימין ומוריד מ"ד לפי ששורשו הוא מהדכורא כנודע. ומעלה מ"ן כי הוא בחי' יסוד דנוקבא:

14 ונל"עד שלזה פתח בפ' ונתתי נערים שריהם שה"ס ההוא רוחא שבו כלולים שניהם וזה כשאינם עושים רש"מ אבל כשעושים רש"מ יושב הכרובים תרי ומ"ש רבי יוסי ווי כד חד כרוב אהדר אנפוי וכו' זה מדבר כשישנם שניהם ומחמת העון אהדר אנפוי חד מן חבריה. אבל בזמן הגלות אין שם כי אם אחד כנז' ולדעתי זה מ"ש בזוהר אר"ש הא חמינא דאתהדרו אנפין באנפון ובפ' שלח לך דף קס"ב ז"ל תו אמר תרין אינון וחד אתהדר כי תרין אינון הם מט"ט וסנדל ובגלות חד אתהדר כד שליט טס על גדפי רוחא עי' כאשר יש כח בזעיר ע"י מעשה התחתונים שבאותה שעה נק' שליט אז טאס על גדפי רוחא כמ"ש וידא על כנפי רוח והענין כמו שנשמות הצדיקים עולים בלילה לשוטט בארץ החיים כך נשמתו של זעיר עולה על גדפי רוחא ושט במאתן אלף עלמין דאריך כי רמאות בא"וא והאלפים באריך והנה אחוריים דאלהים פשוט עול' ר' ובאריך הם ר' אלף ולפי שהלילה זמן שליטת הדינים נוסף על היות זמן הגלות לכן הוא בסוד אחוריים דאלהים:

15 וכמו שנשמות הצדיקים עולים לעולמות עליונים בלילה לידע דברים נפלאים כך נשמת הזעיר עולה בלילה לעולמות אריך על עניינים נפלאים:

16 ומ"ש מן יומא דאתגניז יוסף מאחוי אגניז חד ואשתאר חד לגבי בנימין כי בא בנימין להיות במקום יוסף כי גם הוא שורשו מן הדכורא אגניז חד הוא מט"ט ואשתאר חד לגבי בנימין הוא סנדל: וכשנמצא יוסף חזר מט"ט למקומו:

17 אמנם בגלות הזה נגנז מט"ט לגמרי ואשתאר ההוא רוחא דשבק בה בעלה והוא משמש במקום שניהם מוריד מ"ד מחמת ששורשו מן הדכורא ומעלה מ"ן לפי שהוא בנוקבא:

18 נחזור לענינינו כי בתיקון הלילה נעשים שני בחי' אחד לזווג אבא באימא לעשות בה כלי וא' לזווג יעקב ולאה לעשות בה כלי ג"כ וזה בביאה ראשונה שאינה מתעברת ממנה רק נעשה בה בחי' היסוד והרחם אשר יהיה בתוכו אח"כ המ"ן והמ"ד ואז מתעברת מביאה שנייה להוליד נשמות ושפע לעולמות. וביאה שנייה דאימא היא ביחוד ק"ש דשחרית וביאה שנייה דנוקבא דזעיר היא בשים שלום ובנפילת אפים ואז הם מולידים שפע ונשמות בעולם כי אז היא כטיפה הזרעית ממש להוליד שפע ונשמות. וכ"ז ע"י פעולת הדודאים שהם ז"ון דבריאה שבהם כלולות כל הנשמות וכל צבא השמים ותחלה שואלים מזון בניהם שהם הנשמות וצבא השמים וכשניתן להם מחלקים אותו לבניהם נמצא כי הם הגורמים לבוא שפע לכל מיני הנמצאים מבי"ע ולמטה. ואף העולמות העליונים על ידי הדודאים הנז' בא להם השפע כי מי גורם שתעשה אימא ונוקבא דזעיר כלי לקבל השפע הם הדודאים שמעלים ריח תורה ומ"ט של ישראל וז"ש הדודאים נתנו ריח ואז בא השפע וז"ש ועל פתחינו כל מגדים נמצא שהדודאים זו"ן דבריאה הם הגורמים ביאה ראשונה לאימא ומלכות לעשותם כלי כדי שבביאה שנייה יבוא השפע.

19 ובזה יובן המאמר כוס של ברכה שהיא מלכות לא אתברכא אלא בסטר ימינא שהוא החסד ובג"כ בעוד דאתער ימינא לגבי כוס דברכה שמאלא לא תסייע תמן כלל שלא לעורר הדין:

20 דהא ימינא אשכח עילה וכו' ואשכח בההוא שדה אינון דודאים הם זו"ן דבריאה כמ"של שבהם תלויין כל הנשמות וכל צבא השמים ואינון תרין כרובים שהם זו"ן דאינון תקונין דילה כי הם שני בניה של רחל יוסף ובנימין ונקראים תיקונין דילה כי הם קישוטי הכלה ע"י תורה ומע"ט של ישראל הנכללים בהם שמעלים ריח טוב למעלה ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא להשפיע עליהם רב ברכות. אבל השפע של חיות העולמות אינו תלוי במעשה התחתונים ועליו נאמר כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש וכו' אלא ברצון המאציל העליון ונק' טל דלא מעצר כי הוא חיות העולמות דוגמת לחם צר ומים לחץ אבל שפע רוב ברכות על ידי מעשה התחתונים שפותחים כחודה של מחט ולמעלה פותחים להם אוצרות שמים וז"ש ואינון תרין כרובים וכו' לית תיקונא דאתער לגבי עילא בר כרובים והם סוד כרובים שהיו במקדש ובמשכן כי הם תיקוני השכינה להעלות מ"ן וכו':

21 סטר דרום אימתי וכו' בשעתא דפליגת חולק שלל וכו' פי' בזמן שהשכינה משפעת לכל הנבראים גם ראובן שהוא החסד מבקש עילה וסיבה לברכא לה ולכן חיפש ומצא הדודאים שמעלים ריח טוב של תורה ומעשים טובים מיד ויבא אותם אל לאה אמו סליק ריחא ואתערו דילהון לגבי עלמא עילאה וכו':

22 ההוא ריחא נקיט וכו' פי' ריח המ"ן שהעלו מט"ט וסנדל במלכות גם חסד דזעיר נקיט ההוא ריח ומעלה אותו לאימא כדי לעוררה אל הזווג גם היא וכע"דז עד רום המעלות. מיד ועל פתחינו וכל טובה לא חסיר מכולא אחר שבא ריבוי השפע:

1 קרי לה בת וכו' מאמר זה לכאורה לא שייך אלא לגבי זעיר קרי לה בת כשהיא מהחזה ולמטה. קרי לה אחות כשהיא שלימה בקומתה כמוהו. קרי לה אם כשעולים העולמות בשבת ואז הנוקבא עולה עד מקום אימא ולובשת עצמות אימא ואז עצמות הזעיר הראשון נשאר למטה ממנה ולכן נקראת אמו. קרי לה כשמיה כשהנוקבא עולה במקום אבא בסוד כי קדש היא וכל אלו הענינים לא שייכי אלא בזעיר. וכאן מדבר בחכמה שהוא האב שיש לו שית בנין וברתא חדא:

2 ונלע"ד שיובן במ"ש ולא אבוא בעיר ואר"זל לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבוא זעיר בירושלים של מטה הוא הזעיר במלכות. וטעמא דלא אמרו ולא אבוא אני חכמה בירושלים של מעלה אלא ולא אבוא ביען כי הכל אחדות אחד ואור אחד כי עד כאן נקרא זה האור אבא וכשנתפשט למטה נקרא זעיר והכל אחדות א' ולכן אמרו לא אבוא וכו' עד שאבא וכו'. אף כאן קרי לה בת שנתפשט האור הזה במקום הזעיר. קרי לה אחות כשהיא שלימה כמותו. קרי לה אם כשהיא עולה במקום אימא בשבת ואלו השלשה שייכי בזעיר. קרי לה בשמו חכמה כשעולה במקום אבא כי הכל אחד:

3 וע"ד עלמא עילאה אמרת וכו' לכן שבועה איהו. צריך ביאור מי נשבע זאת השבועה אם נאמר שברתא היא שנשבעה והרי היא השואלת ומבקשת ממנה וי"ל דרחל היא שנשבעה כפשטיה דקרא ותאמר רחל ור"ל שהמ' מעוררת זעיר בעלה אל הזווג. ובזה צריך לעלות בסוד מ"ן אל אימא וגורם זווג א"וא כמ"ש לקמן ויבא יעקב מן השדה:

4 שכיבה בכל אתר תיקונה דנוקבא לגבי דכורא הכוונה שאימא תתקן את עצמה להעלות מ"ן אל אבא ע"י שעולה בה הזעיר בסוד מ"ן והיא תתקן עצמה בהעלאת מ"ן לגבי דכורא כדי למיהב לה מ"ד וז"ש לאעלאה בה ציורא דאתוון כולהו ודא הוא יש כ"ב:

5 יש דא הוא עלמא עילאה שהוא אבא רזא דאורייתא שאבא נק' נקודה טמירא דאתער לגבה כ"ב אתוון ודא הוא ישכב כי תחלה פירשנו ישכב תיקונא דנוקבא לגבי דכורא וכו' והשתא מפרש מלת ישכב כולא באבא ושני הפירושים דא ודא איתנהו:

6 יש עלמא דאתי דכתיב וכו' לפי פי' זה מלת ישכב מוחלקת יש באימא כ"ב באבא שהוא נקודה עילאה הכולל כ"ב אותיות התורה והרי זה פי' שלישי כי לפי' ראשון ישכב כולא באימא תיקונא דנוקבא וכו'. ולפי' ב' כולא באבא. ולפי' ג' יש באימא כ"ב באבא:

1 ויבוא יעקב דא ת"ת קדישא מההוא וכו' הכוונה כי ת"ת בעודו בשדה חקל תפוחין קדישין היה מברך אותו וזהו שדה אשר ברכו ה' שהוא הזעיר כי מתחלה ברכו ה' לאותו שדה כשהיה הת"ת בו ועכשיו ויבוא יעקב מן השדה בערב שבקיה ליצחק אבוי וכו' אמאי בערב וכו' אלא בערב דכתיב ויצא יצחק ל"ג. וה"ג בערב דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וכו' וכן הוא בזוהר מדוייק:

2 כיון דאסתלק יעקב מתמן בערב שביק וכו' זהו בשעה שעולה זעיר לא"וא לעשות זווג כדי לבנות את הנוקב' וכמ"ש בשם הרב שאין צריך לעלות כי אם זעיר לבדו כיון שהיא לצורך הנוקבא לבדה לבנותה כמ"ש הכתוב ויבן ה' אלהים את הצלע כי בשאר פעמים בשעת ק"ש עולים זו"ן כיון שהוא לצורך שניהם אבל בכאן שאינו רק בשביל הנוקבא לבדה לבנותה אין צריך לעלות כי אם הזעיר לבדו וכמ"ש בס"הכ בדרוש שכיבת הלילה וזהו ויבא יעקב וכו' ותצא לאה לקראתו אימא עילאה וכו' כיון דנקטא ליעקב תחות גדפהא שהוא העלאת מ"ן שהעלה יעקב לבדו לאימא כדי להזדווג עם אבא ועד דהא דזמין לגבה תחות גדפהא מאן דנקיט אינון קידושין וברכאן פי' זעיר לא אתמלי מן נקודה עילאה כי אי אפשר להעשות זווג או"א אלא עד שיעלה זעיר אל אימא בסוד מ"י ואע"פ שבשאר זמנים עולים זו"ן שניהם בסוד מ"ן אל אימא. בכאן שהוא לצורך הנוקבא לבדה עולה זעיר לבדו כמ"ש דא ת"ת קדישא. ותאמר אלי תבא תחות גדפאי כמ"ש הרב שתיקון זה הוא לצורך בנין הניקבא בסוד ויבן ה' את הצלע כדי שיזדווג עמה בעלה בחצי הלילה לעשותה כלי אבא לאימא וזעיר לנוקביה כדי שבזווג שני של ק"ש תתעבר להוליד נשמות ושפע וכן הנוקבא בביאה שניה שבנפילת אפים וכ"ז גרמו הדודאים זו"ן דבריאה שהעלו ריח טוב של תורה ומע"ט של הצדיקים למעלה ואז זו"ן ניתן להם כח לשאול שפע מא"וא וגם או"א שואלים מאריך ואריך מעתיק וכע"דז עד רום המעלות ואז יבוא השפע עד זו"ן דבריאה והם מחלקים אותו השפע לכל הנמצאים. ולהיות שבכאן אינו מדבר רק בבנין הנוקבא שהיא לעשותה כלי וזה לא שייך רק באימא ובנוקבא לכן לא אמר כאן הזוהר שאימ' שואלת גם כן מלמעלה. אבל אה"נ שבזווג שהוא להביא שפע הכל עולים כל אחד למה שלמעלה ממנו עד א"ס ב"ה ויורד השפע עד ז"ון דבריאה והם מחלקים אותו:

3 ומה שתלה ענין זה בזו"ן דבריאה שהם בחינת הדודאים לפי שההתעוררות מלמטה למעלה אינו אלא ע"י נשמות הצדיקים בכח תורה ומ"ט שעולה עד מט"ט וסנדל והם מעלים הריח טוב של זה ההתעוררות עד ז"ון דאצילות וזו"ן דאצילות מעלים אותו למעלה לפיכך תלה הכל בדודאים שמעלים ההתעוררות תחלת הכל. עכ"ל מורינו זל"הה.

4 ותאמר אלי תבוא תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקים ועידונים וכו' לגבי ההוא שדה וכו' בלילה הוא דסתים מכולא. פי' הוא בינה כמ"ש ועבד הלוי הוא. בסע"ה דף ע"ו על פסוק לכה דודי נצא השדה פי' דקאי על בחי' לאה ונקרא אימא מפני שהיא מלכות דבינה ועמה הוא היחוד בכל לילה. וזה בכל ימות החול שהמלכות בערב מתמלאות מתוקפא דיצחק. לכן אומרת לאה אלי תבוא לרוואה לך כמ"ש בזוהר. משא"כ בשבת אומרת לאה לזעיר שהוא דודה לכה דודי נצא השדה לרחל שנינו יחד כי כבר המלכות מקושטת בכל מיני קישוטין כמ"ש במאמר הר"חו הנדפס בס' חסד לאברהם בסופו כי מלת שדה הוא ראוי לזריעה וש' הוא נה"י דזעיר וד' מורה על רחל שמקבלת משני קוים וה' מורה ג"כ שמקבלת מיסוד זעיר ועיין בכוונת שבת:

5 ולזה אומרת לאה נצא שנינו יחד לרחל שכבר היא שדה מתוקנת לזכיעה ה' זרעונין שהם ה' חסדים ותהיה רחמים גמורים ולא תתוקד אז מתוקפיה דיצחק בסוד ובער בשדה אחר שהחיצונים אין להם אחיזה בשבת כי כל הס"א הולכת לנוקבא דתהומא רבא. וגם נלינה בכפרים מלת כפ"ר גי' ברחמי"ם וגי' מצפ"ץ וגי' אלהי"ם דיוד"ין וזהו בכפרים לשון רבים שכל הרחמים יש ברחל בשבת כי לא ישלוט תוקפא דיצחק כי רחמי הבינה שנקר' אשכול הכופר לבושין דכפרה אוזיפ' מאנהא לברתא וגם המלכות מלובשת בלבושין דכפרה ולכן האומר ויכולו מוחלין לו כל עונותיו וגם השומר שבת כהלכתו לחבר ת"ת עם מ' שהוא הלכת ו' אז מוחלין לו בשבת לבושין דכפרה שהמלכות מלובשת בהן. ע"כ שייך לס"ת

6 מושיבי עקרת פי' יעקב:

1 לא תקח האם על הבנים פי' שלא נשאל באימא ובו"ק רק שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך:

1 אי תמות הכא לא איפוק וכו' פי' שכיון שהשכינה ישבה על י"ב שבטים ונעשה התיקון במקום הזה אינו רוצה יעקב לטלטל השכינה ממקום למקום ולכך מוכרח לישב במקומו לכבוד השכינה:

2 ולא עוד אלא בארעא דא: זה הטעם הוא מ"ש ר' אלעזר לעיל וא"כ ק' למה ר"ש לא שיבח אלא רבי יהודה כל מלוי דר' יהודה שפיר וכו'. ואיפשר בשביל שר' יהודה הוסיף טעם הראשון שכוונת יעקב שלא רצה להיות התיקון הזה בבית לבן ולטלטל השכינה וכו' לכך שיבחו ר"ש ואיפשר שעתה שמע ר"ש טעם זה מר"י ולא מרבי אלעזר.

3 פתח ואמר למנצח וכו' טעם פתיחה זו בכאן משום שאמר לקמן דאינון אתוון מעלמא עילאה נינהו דאינון אולידו וכו' נמצא שמה אותיות של זו"ן יצאו כל התולדות וכן בכאן ויזכר אלהים שהוא דכורא וישמע אליה אלהים היא הנוקבא כמ"ש הזוהר לקמן בדף ק"ס ע"ב ור"ל זו"ן מהם נפקדה רחל וילדה נשמות:

4 סדרא קדמאה וכו' לשון זה הובא בפ' פקודי ופי' בו הרח"ו ז"ל בהגהותיו וז"ל תלת סדרין אינון היינו אוריאל ושנים אחרים עמו:

1 ואינון ט' סדרין פי' כל א' כולל עמו ב' אחרים הם ט' וכולהו מתנהגין באתוון רשימין פי' יה"ו בדרום הו"י בצפון וי"ה במזרח עכ"ל. פי' לפירושו כמ"ש הרב בכוונת הלולב שששה צירופים של יה"ו הם בו"ק דזעיר יה"ו בחסד הו"י בגבורה וי"ה בת"ת יו"ה בנצח הי"ן בהוד וה"י ביסוד:

2 גו אוירא דרוחא נלע"ד שהוא יסוד דזעיר כי רוחא הוא זעיר כנודע והיסוד נקרא אוירא כנודע וחד את בטש מתתא פי' אות ה' שהיא בנוקבא. ותרין אתוון פרחי עלייהו פי' הר"חו ז"ל י"ו רחמי בדינא פי' י' הוא רחמים ו' הוא דינא לגבי י'. ואינון מעלמא עילאה פי' בינה. ברזא דדכורא פי' מבינה באים לזעיר.

3 והאי דסלקא פי' אות ה' אתכלילת בתרי סטרי פי' המ' היא בין תרין דרועין שהם ח"ג בר דכד אתברי עלמא כתוב בזוהר מוגה דל"ג בר אלא ה"ג דכד אתברי עלמא אינון אתוון מעלמא עילאה נינהו ולפ"ז אינון אתוון הם י"ו של יה"ו אבל הההי"ן הם מעלמא דנוקבא:

4 סדרא תניינא דלסטר דרום מיכאל ושנים אחרים עמו: ואתוון אתפליגו הכי לכל סטר פי' כמ"ש לעיל שיה"ו בדרום וכו' סדרא תניינא דלסטר צפון גבריאל ושנים אחרים עמו:

1 שלימו דאתוון אינון כ"ז פי' מנצפ"ך: ה"ג ואשתכחו אלין תלת דהאי סטרא דאינון תשע ואלין ג' דהאי סטרא דאינון ט' ואלין ג' דהאי סטרא דאינון ט':

2 תשע אתוון דאינון ברזא דנוקבי וכו' עם אינון י"ח אחרנין פי' יש ט' יודי"ן וט' ווי"ן הם י"ח וט' ההי"ן דאינון ברזא דנוקבי בצירופים אלו:

3 הכא בשרה לאו במזלא פי' בתמיה כמה דכתיב ואת בריתי פירוש הוא היסוד שמע מינה שהזכירה הוה מקדמת דנא ולבתר כגוונא דא פירוש שהזכיר פקודת המלכות כמו שהזכיר על היסוד בפ' ואת בריתי אקים את יצחק:

4 לבתר אתמר ברזא דנוקבא פקידה למהוי וכו' ואין להקשות דברחל למה לא הזכיר רק זכירה דכתיב ויזכור אלהים את רחל. הו"לל פקידה ג"כ כמו בשרה. וי"ל דסיפא דקרא וישמע אליה אלהים היא המ והיינו פקידה כמו שכתוב בזוהר בדף ק"ס ע"ב.

5 בי"ב תחומי רתיכין קדישין פי' הם י"ב גבולי אלכסין שמקבלת מן זעיר ותריסר חיון פי' י"ב בקר:

6 בגלותא עמהון במה אתתקנת פי' כיון שהשכינה עם ישראל בגלות במה אתתקנת מה תוקון יש לה הפך מספר זהרי חמה:

7 אלא פקוד מלעילא פי' אחר שהיסוד פקד המ' העליונה חזרה המ' בכח הארת היסוד שבה ואמרה פקדתי אתכם כי עתה יש בה כח במה שקיבלה מן היסוד:

1 כמה דכתיב בכרתי ולבתר ברכתי ונראה כשלקח יעקב הבכורה השפיל דכורא דס"א הנק' בן בכור כנגד זעיר דקדושה הנק' בן בכור. וכשלקח הברכה השפיל הנ קבא דס"א כי מ' דקדושה נק' ברכה וכנגדה היא נוקבא דס"א. ובמ"ש א"ש שייכות זכירה ופקידה דלעיל עם בכרתי וברכתי

2 לא יימא עליה זכרכי ופקדני פי' אפילו אם יפרש זכרני ופקדני לטובה כמ"ש הזוהר בר אי איהו זכאה שלים וכו' כגון עזרא שאמר זכרה לי אלהי לטובה:

1 וקב"ה איקרי מלך המשפט פי' רחל כמ"ש האר"י ז"ל שמלך המשפט היא רחל וכולא איהו פי' לו בו"או הוא בניחותא ולא באל"ף הוא בתמיה נמצא שהכל פי' אחד. וכל אינון דרגין דנפקי מנייהו ומתקשרין בהו אינון שערים פי' הקצוות של הקליפות נקראים שערים.

2 שאו שערים הם ו"ק ראשיכם הם חב"ד וז"ש ואלין איקרון נהרין ונחלין שית סטרין דעלמא שהם ו"ק.

3 חד מעלמא דדכורא פירוש ויזכור אלהים הוא זעיר הנקרא אלהים כמו שכתוב באידרא אלהים הבין דרכה:

1 ויהב ליה ואמר ליה טול גרסינן מבועא דכולא פי' בינה: לכולהו דרגין עילאין פי' ו"ק דזעיר:

1 דאינון חולקיה ועדביה פי' שיעקב הוא מרכבה לזעיר אלין דרגין דאינון בי דינא פי' כגון גבורה והוד דזעור שיש בהם דינים. דאעבר מנהון דינא פי' שרצה יעק להעביר מהם הדינים ולמתקם על ידי טייפת המוחין שבאה מחב"ד דזעיר לו"ק דזעיר וע"י הארת המוחין נמתקים הספירות שיש בהם דינים. מההוא מלך אתיין ברכאן לכולהו עלמין פי' שמהבינה שנקראת מלך באים הברכות לכל העולמות ושיעור הכתוב כך הוא מלך שהיא בינה אסור ברהטים ר"ל היא קשורה בחב"ד דזעיר כמ"ש הרב שנה"י דא מא הם בתוך חב"ד דזעיר וא"כ אימא נאחזת וקשורה בחב"ד דזעיר שנקראים רהטים וכוונת יעקב שהמקלות שהם הספירות שיש בהם דין המשיך להם הארה מחב"ד דזעיר ובזה העביר מהם הדיני' וז"ש אשר פצל ברהטים פי' העביר מהם הדינים בכח רהטים:

2 ד"א מלך דא אסור וקשור באינון רהטין עילאין פי' מלך שהם ו"ק דזעיר קשורים בחב"ד דזעיר שנקראים רהטים שחיות הגוף תלויה מהמוחין. דמנייהו אשתקיין כולא ממלך עילאה פי' מחב"ד דזעיר בא השפע למ' ולבי"ע והם מהבינה שנקראת מלך עילאה.

3 בשקתות המים דמתמן אשתקיין כולא שקתות המים אלין אינון נחלין וכו' גרסינן בזוהר מוגה ופי' ששקאות המים הם חב"ד דזעיר ונקראים רהטים ושקתות המים לפי שהם בריכות מליאות מים ומשקים לכל העולמות שתחתיהם. וכפי דבר אחר פי' הפסוק אשר פצל ברהטים היינו שהעביר מהספירות שיש בהם דין הדינים שבהם בכח המוחין שנקראים רהטים ואין חילוק בין פי' ראשון לשני אלא בפסוק מלך אסור ברהטים אבל בפי' פצל ברהטים לכל הפירושים הם חב"ד דזעיר א"נ י"ל לפי' ד"א פי' רהטים הם נה"י דאימא וז"ש מלך דא שהוא זעיר אסור וקשור באינון רהטים עילאין שהם נה"י דאימא שבתוכו ומ"ש ממלך עילאה ר"ל שהרהטים הנז' הם מהבינה שהם נה"י דידה ולפ"ז פי' הכתוב אשר פצל ברהטים פי' שהעביר מהספירות שיש בהם דין הדינים שבהם בכח הארת נה"י דאימא ולפ"ז גם במלת ברהטים יש חילוק בין פי' ראשון לשני:

4 שקתות המים אילין אינון נחלין דנפקין פירוש הם הו"ק דזעיר דנפקין מהמוחין דזעיר ועיקר שקתות המים הם בחב"ד דזעיר ולפי' השני שאמרנו הם בנה"י דאימא אבל הו"ק שהם נחלין נקראים בהשאלה שקתות המים לפי שגם הם משקים המים למלכות:

5 לאתר דמתכנשי תמן היא המ' ששם כל ההארות: אלא דאינון כולהו נוקבי פי' האי דכתיב ויחמנה קאי על הנקבות דבי"ע והאי דכתיב ויחמו קאי על הזכרים דבי"ע:

6 ברהטים בשקתות המים כמה דאוקימנא פירוש כמש"ל שרהטים ושקתות הם חב"ד דזעיר לחד פירושא ולפי' ב' הם נה"י דאימא:

7 תוספתא קוטרא דקוטרא דכייא הוא אריך שהוא קשר של כל הקשרים שהם הפרצופים שתחתיו כדמוכח לקמן הוה סליק לגו לגו פי' למעלה מזו"ן ולמעלה מאו"א. עד לא אשכח אתר בי מותבא פי' מפני שהוא נעלם אין בו השגה לעליונים ולתחתונים וז"ש ההוא אתר לאו אתר לא אשתכח לעילא ותתא:

8 מכולא אתאביד פירוש שהוא נעלם מהכל ואין להם בו שום השגה אבדון דכורא פירוש אגב שהזכיר תיבת אבדון הזכיר ענין ס"מ שנק' אבדון. ואיפשר שנק' אבדון לפי שאין לו שום יניקה מאריך ואבוד הוא מאותה הארה של אריך:

9 סתימא עילאה אתאביד מכולא פי' אריך כנזכר:

10 מניה נפיק את יו"ד וכו' פי' אריך יצא ממנו אבא מהאי נקודה עילאה נפק כולא פי' מאבא יצאו כל פרצופי האצילות בסוד כולם בחכמה עשית. ועיין בפ' נח דע"ד כי שם הארכנו.

11 אמשיך ואפיק ה' פי' אבא הוציא בינה:

12 דאשקי לכולא פירוש בינה משפעת לזו"ן ולבי"ע

13 מהאי נפיק ו' רזא דשת פי' מבינה יצא זעיר שכולל ו"ק דאחיד לכל סטרין פירוש בין בינה ומלכות

14 מקל לבנה לח חסד ולוז גבורה וערמון ת"ת כדמפרש:

15 ואחידו בה' תתאה פי' מ' שהיא בין תרין דרועין כדין תליסר מכילן הוו חד פי' י"ג מדות של רחמים נמשכו עד המ' והאירו בה וכולהו אחיד ימינא חוורא בגווניה פי' שהחסד גובר על כולם וכל הספי' אוחז אותם החסד ונכללים בו וז"ש וסלקא בהו דכתיב מחשוף הלבן שר"ל שהחסד גובר על כולם. דאע"ג דאחיד לתרין סטרין נטל חולקיה לסטר ימינא פי' אעפ"י שהת"ת כולל ח"ג עכ"ז נוטה הוא לצד החסד כנודע והיסוד נוטה לצד הגבורות.

16 תפלין דרישא פי' הם המוחין דזעיר שנק' תפלין שיצאו בסוד אור מקיף במצח דזעיר: ברהטים אתר ודוכתא וכו' פי' רהטים הם נה"י דאימא שהם כלים של המוחין והם בתים של תפלין.

17 דרגי מהימנותא לעילא פי' הם בספירות דזעיר שיעקב מרכבה לזעיר:

18 בשעתא דזיהרא דנורא וכו' פי' בשעה שמתגלית בהיקות ובהירות השכינה הנקרא זיהרא דנורא.

19 כל אינון דרגין אחרנין אתכספן פי' ספירות הקליפה אין להם שום יניקה מהארת המ' ואינם יכולים לקרב אליה:

20 והיה העטופים ללבן פי' הדרגין של הקליפה שהם עטופים מאותה הארה: הם ללבן שהוא ע"כ תוספתא: ג"כ קליפה

1 ראש צדיק וכו': פי' עטרת יסוד דזעיר: אבל הא אוקימנא ברכות וכו': פי' ר"ש חוזר לפרש פי' ראשון שאמר לעיל דא עטרה ולא ביאר יפה למה נקראת עטרת היסוד ראש צדיק והשתא מפ' הענין שאמר נוקבא דקיסטא דחמרא נפיק מניה איהו רישא כך ראש צדיק וכו'

2 צדיק איהו ראש פי' כמו דבר אחר ור"ל צדיק בעצמו נקר' ראש שממנו יוצאים הארות למ' ולבי"ע:

3 דשרו דעלמא אמרו וטעם שפעם נקרא זקן ופעם נקרא נער בפסוק זה כתב הר"חו ז"ל בהגהותיו פ' פנחס וז"ל כשעולה לבריאה אז נעשה זקן וכשיורד ליצירה חוזר ונעשה נער וזהו וישב לימי עלומיו:

1 רקיעא תמינאה פי' יסוד דאימא: ביה שקיעין כל ככביא פי' החסדים שנקראים ככבים ואיהו תמינאה מתתא לעילא פי מהמלכות עד הבינה נמצאת הבינה שמינית: כד איהו רקיעא תמינאה פי' יסוד דזעיר:

2 מעילא לתתא פי' כשמתחילין מחכמה דזעיר שכתר אינה מהמנין ומהחכמה עד יסוד הוא שמיני דביה שקיעין כל ככבייא פי' ה' חסדים יורדים מיסוד דאימא ליסוד דזעיר:

3 כל נהורין פי' הם הגבורות שהם מאירים בסוד טובה תוכחת מגולה

4 ובוצונין פי' הם הו"ק שנכללים בו כנודע

5 וזן לעלמא עילאה פי' זעיר

6 דאיהו ביה פירוש שיסוד דאימא בתוך ת"ת דזעיר

7 ולכל אינון סטרין עילאין פי' ו"ק דמ' ומפני שרצה לומר בסיפא ולכל אינון סטרין תתאין קרי לו"ק דמ' סטרין עילאין. א"נ י"ל לעלמא עילאה הם חב"ד דזעיר שעיקר אימא היא בחב"ד דזעיר ומ"ש לכל סטרין עילאין הם ו"ק דזעיר. וזן לעלמא עילאה פי' מ' ולכל אינון סטרין עילאין פי' בי"ע:

8 מאן לבנון וכו' פי' אבא נקרא לבנון. תרין צפרין דקאמרן וכו'. פי' הם לאה ורחל וז"ש לקמן אבל אלין עילאין ונפקי מן לבנון דאיהו לעילא ורזא דמלה וללבן שתי בנות:

1 צפרין אחרנין פי' הם תרין צפרין הנז' בפ' ויחי שהם חו"ב דנוקבא דנוגה וז"ל הרב בס' ק"י דע כי לאה היא מן החזה ולמעל' ורחל היא מהחזה ולמטה וזלפה היא אחורי לאה ובלה' היא אחורי רחל ואלו הם בקדושה ויש צפור א' אחורי זלפ' וציפור השני אחורי בלהה ויש לילית בסוף נהי"ם דרחל ותרין ציפורין הם חו"ב דנוקבא דנוגה ושני אנשים מרגלים הם חו"ב דדכורא דנגה ויש אדם קדמאה נגד לילית ותרין צפרין הם בפ' ויחי ובפ' ויצא בסוד אשר שם צפרים יקננו ובסוד וללבן ב' בנות כי כנגדו יש ג"כ בקליפה במקום וללבן ב' בנות והם תרין צפרין הנז' עכ"ל וזה מבואר במ"ש:

2 קרינן ליה דכר דכד אתפשט וכו' גרסינן כל טיבו הם החסדים. וכל נהירו הם הגבורות: מניה נפיק פי' שנתגלו מיסוד דאימא. חסידה ברושים ביתה פי' ביכה נק' כן. והרמ"ק ז"ל כתב בס' עבודת יוה"ך יזהר בחסידות בי"ת ואף אם לא ינהוג כך בחסידות ההוא אח"כ והטעם לזה לפי כי בימים האלה אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות וכן י' י"ת תלויים בבינה הנקרא חסידה וכו' ע"ש בס' ח"י דף קנ"ז.

3 בראשים פי' ו"ק דזעיר כמ"ש לעיל באינון שית בנין עילאין שית סטרין דעלמא לפני דייקא פי' שמקום היא מ' כמ"ש לעיל ויפגע במקום. ולפני הוא זעיר ושם אין עצבות ח"ו:

4 אלין דינין וגבורן פי' ה' גבורות שבמ':

5 מגבורה דלעילא פירוש מהבינה: ואוקים לון ברהטים פי' ארגמ"ן ור"ל כל הגבורות ירדו לארגמ"ן מהמלכות נחלין ומבועין עילאין פי' ו"ק ונקראים נחלין מצד הארות אימא שבתוכם ומבועין מצד הארות אבא שבתוכם א"נ נחלין הם החסדים ומבועין הם הגבורות שהם מים נובעין בסוד מ"ן.

1 ואת מלכים לכסא אלין אינון מלכין שליטין פי' הם ארגמ"ן וא"ש מ"ש בסמוך כל אינון רהטין אתמליין וכו'. והחכם השלם כמוהר"ר אברהם אשר נר"ו שליח ירושלים תו"בב אמר לי שמקובל אצלו פי' מאמר זה בהקדמת ק"ך צירופי אלהים אשר מתמעטים והולכים בירידתם עד וכו':

1 באינון הוללים גרסינן שכינתא לא שרייא אלא באחסנתיה דאיהי ארעא קדישא פי' וארץ פלשתים אינה כעיקר ארץ ישראל ארץ ז' עממין ששם השכינה שורה הגם שארץ פלשתים אינה בח"ל כמ"ש בפ' תולדות:

2 וכדין אמר קטנתי וכו' ולפ"ז פ' זה אמרו יעקב אחר שויותר יעקב לבדו ואין מוקדם ומאוחר בתורה. לשני מחנות מחנה שכינה ושל ביתיה פי' מביא ראיה מפסוק קטנתי וכו' שהלכו מלאכי השרת מאצלו ולבסוף חזרו ולכך תחילה כשהלכו אמר קטנתי וכשחזרו אמר ועתה הייתי לב' מחנות מחנה שכינה ושל ביתיה ועם כל דא נטירו דקב"ה גרסינן:

3 ההוא דאיהו מתכבד יהא עבד לו פי' עשו שהוא מתכבד וחסר לחם יהא עבד ליעקב שעשה עצמו נקלה דאלו הוה ידע עשו וכו' יובן במ"ש הרב כי בחטא אדה"ר נפלו הנשמות בקליפה ולפעמים נשמות ישראלי נפלה בקליפה של גוי אחד ולקחה נשמת הישראלי קצת רע מהגוי והגוי ג"כ לקח קצת טוב מנשמת ישראל ובשעה שאותו הגוי מכה לישראל לוקר' הישראל קצת הטוב שבאותו הגוי והגוי לוקח קצת הרע שלקחה נשמת ישראל נמצא שחזר ישראל כולו טוב והגוי כולו רע וז"ס יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק עכ"ל הרב. וזמ"ש הזוהר דאלו הוה ידע עשו חכמה דא יקטיל ליה לגרמיה שהכוונה כשהשפיל יעקב עצמו לפני עשו בכח אותה ההכנעה בירר יעקב הטוב שבעשו ולקחו לעצמו וקצת רע שהיה ביעקב לקחו עשו לענמו וזוהי החכמה שעשה יעקב לעשו בזה ואלו ידע עשו זה המעשה שנעשה לו יקטיל ליה לגרמיה וכו' כן פי' מורינו ז"ל.

4 והרב בעל ספר אור ישראל כתב על זה סוד הענין כי עשו היא נחש דאית ליה ז' רישין ובכל השתחויה דיעקב פסיק ליה לרישיה לכך וישתחו ארצה ז' פעמים וזוהי החכמה שעשה יעקב לעשו שפסק ראשו וחיותו ואלו ידע עשו זה יקטיל ליה לגרמיה וז"ש בזוהר ועליה אמרה חנה ה' יחתו מריביו שסוד הענין זה שבפ' קרי וכתיב מריבו מריב ו' שהוא סטרא אחרא שיונק מן ו' שהוא זעיר נשבר לפני הו' וכן יעקב שהוא רומז לזעיר נשבר לפניו עשו שרומז לנחש עד כאן לשונו:

5 ועכ"ד לא יכיל ביעקב פירוש ר' יהודה לא הזכיר רק שאע"פי שלבן חכם גדול בקסמים לא יכיל ביעקב ולא אמר שיעקב למד הכשפים של לבן. ור' אבא הוסיף על דבריו שלמד יעקב המכשפות כמ"ש לקמן ואי תימא דלא סליק בידיה כלום ויהי לי שור וחמור כו': ובזה יובן מ"ש הזוהר לקמן דף קס"ז ע"ב: אמר ליה מפלוני לגיון אנא פי' ובנמשל הוא ס"מ שרו של עשו שפגע בו יעקב:

6 בעא לאובדא וכו' הה"ד כי לא נחש וכו'. פי' ר' אבא ס"ל שהפסוק כולו מפורש על יעקב אבינו שנקרא יעקב וישראל: ור' יוסי פליג עליה וס"ל כי לא נחש ביעקב היינו יעקב אע"ה ולא קסם בישראל היינו קסמים שעשה בלעם לישראל:

1 מקיזפא דמלכותא דלעילא מתעטרין והיא אתקשרת בהו גרסינן ופירוש שכל הקליפות יניקתם וחיותם היא מהמ' והמלכות מתקשרת בתוך ישראל ומביא ראיה מהפסוק ה' אלהיו עמו שהוא זעיר ותרועת מלך בו היא המלכות:

2 א"ר יצחק יאות הוא ליעקב וכו' מקשה על מ"ש לעיל שיעקב משתבח ואמר לעשו ויהי לי שור וחמור דהיינו שלמד הכשפים ואין זה אות לצדיק.

3 א"ר יוסי אע"ג דקאמר ר' יהודה שלמד יעקב הכשפים וקאי בשיטת ר' אבא ולעיל אר"ש כל מילוי דר' יהודה שפיר שכל דבריו אמתיים והנה ר"ש מסכים עליהם עכ"ז אנא מסייע לך לר' יצחק דלא יאות לצדיק לומר דאתסתאב בחרשין דלבן:

1 דהא כתיב אנכי עשו בכורך פי' מביא ראיה מדפסקא טעמא באנכי ש"מ שאין מכנין על הצדיק שום דבר של טומאה ח"ו.

2 בגין דאיהו יתיב בתרין משכנין עילאין שזעיר שהוא יעקב הוא בין ב' הה"ין מקבל מן ה' ראשונה ונותן לה' אחרונה. ואסתים להאי גיסא ולהאי גיסא שמכריע בין חסד וגבורה. ואיהו לא אמר וכו'. פי' שאין כוונת יעקב שנטמא ח"ו באותם הכשפים אלא למד אותה כדי להכניע זדים כמו שמצוה על הסנהדרין ללמוד הכשפים להבין ולהורות ולהכניע זדים. אבל מה דקאמר רבי יהודה וכו'. פי' ר' אבא קאמר לר' יצחק ולר' יוסי הקושיא שהקשיתים יאות הוא ליעקב וכו' כבר היא מתורצת דאיהו לא אמר דאסתאב בחרשוי. אבל תימה עליכם למה הזכרתם ר' יהודה בקושיתכם שר' יהודה לא הזכיר לימוד הכשפים כלל רק שהצילו הקב"ה מלבן המפורסם ברעות ולא שייכא קושיתכם כי אם עלי שאמרתי שיעקב למד כשפים:

3 וכולא הוה פי' אלו ואלו דברי אמת בין מה שפירשתי אני בפ' ויהי לו שור וחמור בין מ"ש ר' יוסי דה"ק א"ל לא תשוי לבך לההיא ברכתא דאבא וכו' שלא נתקיים בי רוב דגן ותירוש אלא שור וחמור רעי עאנא:

4 ועביד מנייהו עטרה לחי העולמים פירוש שהתפלה עולה בסוד מ"ן למ' ואז מזדווגים זו"ן ומושכין המוחין מא"וא ונמשכת הטיפה עד יסוד דזעיר וז"ש עטרה לחי העולמים שהוא היסוד וז"ש לקמן אתעבידת עטרה ומוחא על רישא דצדיק חי העולמים שהטיפה של המוחין היא בעטרת יסוד דזעיר בסוד ברכות לראש צדיק כמ"ש בזוהר פרשת ויצא:

1 מ"ט בגין דלא פלח לאבוי פי' נקט ג' מילי שעל ידם פחד יעקב מעשו כדי לסתור ג' קושיות שהקשה דאדם קדמאה יהב ליה שבעים שנין פי' אדם רומז לזעיר ונתן הארה לדוד משבעה תחתונות א"נ נודע ששלשה חסדים פחות שליש הם מגולים והם גי' ע' ב' חסדים דנ"ה הם ב' הוי"ות וב' שלישים הם ח"י הרי ע' ומשם נגדלת המלכות כמ"ש לעיל באורך. וז"ל הרב זלה"ה הנה טפחות נתת ימי ב' טפחות ב' ידים ה' אצבעות בכל יד ה' גבורות בלאה וחמשה גבורות ברחל וחלדי שהיא רחל כי חלד גי' מ"ב והמ"ב הוא בז' קצוות דזעיר כנודע והם מקום רחל לכך נק' רחל חלד כאין נגדך דלית לה מגרמה כלום. אך הב"ל כל. הם ל"ז שנים כמנין הב"ל שנתן יוסף שהוא היסוד שנק' כ"ל לדוד. ובזה דוד נצב מאדם סלה. אדם נתן לה תחלה ע' שנה לבנינה והאבות נתנו לה לצורך הזווג והם ה"ג המתפשטים בז' קצוות דזעיר עכ"ל הרב ובזה יתורץ אחר שנתן אדם ע' שנה למה חזרו האבות ליתן שנית:

2 בגין דדוד מלכא מסטריה וכו' פי' דוד למה אין לו חיים לפי שהוא מחושך וא"כ יצחק שהוא חושך אין לו מה ליתן.

3 בגין דאיהו חושך וכו' ולית ליה חיים אין להקשות דא"כ גם יצחק שהוא חושך מהיכן היו לו חיים. די"ל שאני המ' דלית לה מגרמה כלום אלא מה דיהבו לה מלעילא ולכך כיון שהיא חושך לית לה חיים אלא מה דיהבו לה. אבל יצחק כליל בחסד שכן חסד כלול בגבורה וגבורה כלולה בחסד ומצד כללות החסד שיש בו יש לו חים: ואי תימא יוסף אמאי. למה נתן לו יותר מכולם

1 אמאי לשני מחנות בגין דאמר אם יבא עשו פירוש שלא נאמר שבשעה שחלק אותם לא נתכוון לזה אלא שהתורה מספרת שאחר שחלק אותם אמר יעקב אפלו יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו. אני אלחם עמו ויהיה המחנה הנשאר לפלטה. וכפי זה טעם למה חלק אותם מעיקרא לא נזכר בכתוב. לכך מפרש שהוא נותן טעם למה חלקם מעיקרא לפי שאמר אם יבוא וכו'. ודומה לזה פי' בזוהר ויצא בדף קנ"ג על פסוק והנה רחל בתו באה וכו' ע"ש:

2 בגין דשכינתא עמהון וכו' זהו טעם שידע יעקב שיהיה המחנה הנשאר לפליטה שהשכינה עם לאה ורחל ובאהליהם

3 דא היא צלותא דבעי מסכנא קמי קב"ה גרסי':

4 כתיב הכי תפלה לעני וכתיב התם תפלה למשה פי' כמו דבר אחר על דרך הסוד שפי' תפלה לעני תפלה נדבקת עם העני לפי שאין לו כלום וז"ש לקמן ות"ח תפלה לעני דא תפלה של יד דעני אתדבק במסכינותיה.

5 ודא תפלה של ראש ופי' תפלה למשה תפלה שהוא זעיר דבוק עם משה

6 דתלייא בלבא דלא וכו': פירוש מדקאמר אשר לא יספר מרוב ש"מ שאין לו מספר בפה אלא בלב ורומז לזעיר:

7 א"נ מ"ש ושמתי את זרעך כחול הים ונודע כי חול הים היא המ' ש"מ שזעיר אומר ושמתי את זרעך והיינו מלה דתלייא בלבא: א"נ דייק ושמתי את זרעך והזרע הוא ביסוד שמע מינה שהוא בדרגא פנימאה:

8 ה"ג כדאמר ר' יוסי לא תאונה אליך רעה דא לילית שהכל פירוש אחד ומביא ראייה מר' יוסי:

9 חויא בישא פי' לילית נוקבא דס"א ור"ל לא תאונה אליך אתה שהוא זכר רעה שהיא נוקבא דס"א כדי להתעבר ממך ע"י קרי: ונגע דא וכו' פירוש הוא ס"מ לא יקרב באהלך שהיא אשתך לטמא אותה ח"ו כמ"ש האר"י ז"ל על פסוק זה: דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה וכו' כתב הרח"ו ז"ל מלשון זה מדוקדק שאין רוח הטומאה שורה על האדם עד שתהיה שינה ולילה כמ"ש בלילא בערסיה ולפ"ז אם היה ניעור בלילה או ישן ביום אין צריך נטילה היפך הש"ע שכתב דבעי נטילה בלא ברכה מספק: בזמנין ידיען היינו בלילה שאין יוצא ואין בא אפילו בשווקים וברחובות משיך עליה רוח מסאבא וז"ש אפי' במתא. באתרין ידיען פי' או באתרין ידיען דהיינו אפי' ילך ביום במדברות וחרבות שממה משיך עליה רוח מסאבא בכל זמנא אפי' ביום א"נ בגין לאמשכא עליה רוח מסאבא הוא דווקא בזמנין ידיען ובאתרין ידיען בלילה ובמקום שמם אבל באחד מהם הגם שיש לו היזק עכ"ז לא משיך רוח מסאבא: וכדי שלא יוזק ישמר מחורבה אפילו ביום ומרחוב העיר בלילה יחידי.

1 מן אבק מלשון אבק

2 אבק טפל לעפר פירש אבק היא נוקבא דס"מ עפר מ' דאצילות ואיהו כללא דלעילא ותתא גרסינן ופירוש שהמ' מקבלת שפע מזעיר ומשפעת אותו לתחתונים. מאי מקים מעפר דל פי' כיון שעפר היא מ' מאי מקים מעפר דל הלא כל הנבראי' היא מהמ' כמו שחר איהו וכו'. פי' המ' תהיה תחלה הארתה כמו זווג של קדרותא דצפרא שהוא זווג יעקב ולאה שהוא גרוע מזווג יעקב ורחל שהוא בשחרית כנודע וגרוע ג"כ מזווג ישראל ולאה שהוא בעת מנחה:

3 ולבתר יפה כלבנה פי' אח"כ יש לה הארה כמו זווג יעקב ורחל שאז רחל מקבלת הארה גדולה וז"ש בגין דסיהרא נהורא דילה נהיר יתיר משחר. ולבתר ברה כחמה פי' אח"כ תהיה לה הארה כהארת זעיר שהוא דכורא ולבתר איומה וכו' פירוש אח"כ תהיה לה הארה כהארת אימא:

1 לא כתיב כי בא אלא וכו' פירוש דריש השחר לשון שחרות ולכך לא כתיב כי בא דאז כשבא השחרות אדרבה מתחזיק ס"מלכך כתוב כי עלה השחר ר"ל כשנסתלק השחרות והאיר היום אזי נחלש ס"מ ונתגבר יעקב. דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכים גרסינן. לאסגאה ט"ב גם תיבת א"ת נוטריקין תשעה אב. והרמ"ז כתב וז"ל דאפי' בהנאה בהנאה. זוהי דעת רשב"י בפ"ק דפסחי' והרבה פסיק כמותו כמ"ש בטור וב"י י"ד סי' ס"ה.

2 דאיהו מנשא לבני נשא נודע שגיד זה משקץ הנפש לכן אין בו לחלוחית

3 יצה"ר רביע אולי הוא מפני שהוא סמוך לברית וכמ"ש הציוני ע"ש שכתב כל הנזכר כאן בלשון קצר והוסיף שעונש אוכל גיד הנשה להתגלגל בקדשה הנקרא זונה נשכחה:

4 וכיון דאתדבק וכו' שחשב שאחר שיש לו רשות להתקרב ולהדבק בו יוכל להתגבר עשו שהרי מלאכי שמירתו באותה שעה נתרחקו ממנו והכל בחפץ ה' להודיע גבורת צדקתו ובפרט שהיה ליל יום ד' שבו חסרה הלבנה ועיין בילקוט חדש ערך יעקב ואפ"ה לא אשכח אתר וכל שייפי איברי הגוף עליון כולם היו לעזר יעקב אפילו השמאלים כולהו הוו תק פין שכבר היה קרוב לגדלות והראיה שקראו ישראל. דאיהי זיניה ואתריה לפי הנזכר לקמן בו יש אחיזה לס"מ וידוע שדווקא הוד של רחל נפגם כמ"ש בגליון וכל בחי' השוקים היא לבר מגופא ובפרט השמאלית ושל הנקבה:

5 ודע כי גיד הנשה יש לו עשרה ענפים ואמר הציוני שהם עשר כחות הטומאה ויש להוסיף כי עם הגיד עצמו הם י"א קליפות גי' יו"ד אל"ף סמא"ל:

6 ולפי יונתן ב"ע המלאך הוכיחו על ששכח לתת המעשר ובזה יצדק דינו שנצטער בגיד הנשה המשכיח מן המצות וז"ש שהוא מינו כי הוא כח יצה"ר המשכיח האדם מעשות טוב גם אין בו לחלוחית דומה ממש לקליפה ובו יש אחיזה לחיצונים והיינו זיניה ואתריה שהוא קרוב לברית כד"א לפתח חטאת רובץ ולכן הסוטה שפגמה ביסוד עונשה ונפלה ירכה כמ"ש בסבא דמשפטים ולכן חשק החיצוני' בירך וכמ"ש הני ברכי דרבנן דשלהי וכו': ומתמן אתי יצה"ר כי הוא מקור השכחה שממנה יתהוו העוונת בשוכחו יום הדין וכו':

7 שס"ה ימים לעומת שס"ה גידים וכל גיד ויומו יש לו מלאך כי קשה לשמוע טעמא דכי נגע בכף ירך יעקב. אטו אילו לא נגע לא היתה המצוה הזאת. והלא מצוות התורה שורש הם למעלה באיברים דלעילא אלא הטעם כי ס"מ שורשו בגיד הנשה וביום ט"ב ולכן בו ביום גברה ידו על יעקב וכו': ועל כן לא מצא מקום לשלוט ביעקב אפס בגיד הנשה כי הוא שורשו. והנה נודע כי כל אכילה סודה להכניס רוחניות הניצוצות אשר בתוכם ע"י חי מדבר לשורשם ולזה אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מצד שורש הנחש ס"מ ותדע איך הוא משורש הנחש. שהרי לא מצא ס"מ להתאחז אלא בגיד הנשה כי הוא שורשו. ובגמ' ויאבק איש עמו אריב"ל מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. כתיב הכא בהאבקו. וכתיב התם וענן אבק רגלו ואריב"ל למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר נשתה גבורתם היו לנשים. הכוונה דאיתא בזיהר פנחס ויאבק איש עמו ירא מלכות אבק דיעקב וכו' והנה היא נקראת הדום כגליו כי עיקר טומאתה מתחיל מנה"י שלו וזהו וענן אבק רגליו מלכות שנקרא אבק רגליו ואמר העלו אבק מרגלותם כלומר הקליפות הנאחזות ברגליה ירדות מות:

8 עד כסא הכבוד עד הבינה עלמא דכרסייא והוקשה לו לריב"ל וכי יש בכחו כל כך לס"מ עד כסא הכבוד. לזה אמר ואמר ר"י בן לוי למה נק' שמו גיד הנשה שנשה ממקומו. והוא שאמרו בפרקי ר"א ס"מ היה מן כת השרפים בבריאה והפילו הקב"ה מקדושתו וכו' וידוע דשרפים בבריאה וז"ש למה נק' שמו גיד הנשה שנשה ממקומו שנעתק ונקפץ ממקומו. והוא הנחש שנאמר בו ואתה תשופנו עקב. ונדחה מן הראש עד העקב והיינו דקא מייתי מקרא דנשתה גבורתם לרמז שהיה בסוד הבינה הנקרא בעל גבורות. ונקפץ משם מעלמא עילאה. והיו לנשים למטה עלמא דנוקבא. ונמצא מכח שורשו שנשאר רשימו בבריאה סוד ראש פתנים אכזר כמוס שם. ברזא דראש עשו בעטפיה דיצחק סוד בינה כנודע:

9 אמרה אוריתא ירצה מאי דשנינו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו שהתורה היא מסוד הזכירה וגיד הנשה מבחי' האחוריים שבהם השכחה ואיתא בפ' גיד הנשה רבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו ופרש"י הכהו בשתיהן ונשו ממקומ' ולכן אסור בשניהם. וכתוב בל"ת שסודו בנ"ה ע"ש וז"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ר"ל שכל עוד שהיה ס"מ מתאבק עמו מצד הפנים לא יכול לו עכ"ל הרמ"ז:

1 דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאותאינון סמכין חלשין פי' העוסק בתורה הוא אחוז בת"ת דזעיר והמחזיק ידי לומדי התורה הוא אחוז בנה"י דזעיר ולכך כשהיו בני אדם מחזיקים בידי לומדי התורה היו מוסיפים הארה וכח מהארת המוחין דאימא בנה"י דזעיר בסוד ומבינה נביאים. ונה"י דס"א נקצצים ונופלים אבל על עוזבם את תורתי שלא החזיקו ביד לומדיה גרמו ח"ו שנ"הי דקדושה נחלשים וגורמים לעשות סמכין לס"מ ומחריבים העולם וז"ש על מה אבדה הארץ וכו':

2 והרמ"ז כתב וז"ל דאיתברו סמכין נראה שכל הקליפות ניזונים מק"ב חרובין וה"ס אחוריים דנה"י דזעיר: והנחש הורד עד תחתיות של החיצוניו' שהוא העפר שתחת הרגלי' ולכן נקצצו רגליו שהרי אין לו אחיזה ברגלים העליונים.

3 ואית ליה וכו' שהוא תחתון מכולם ואין אחר למטה ממנו ואפ"ה שהוא כל כך נבזה:

4 כד ישראל וכו' מפני שתומכו התורה הם בנה"י של הקדושה ונ"ה הם תרי פלגי גופא לכך נאמר ותומכיה מאושר לשון יחיד וכשישראל אינם רוצים לסמוך תופשי התורה יהבין ליה סמכין וכו'.

5 דרכיב נחש הוא שט"ן שעולה א' יותר על נחש והוא ס"מ בעלה דנחש ולפי שאין עושה פרי בהתחברו לנחש אמר רכיב כי אין שם פרי אלא הרכבה בלבד.

6 איהו הוה ידע שהוא דיבר לו אימתי ישפל ואימתי ישלוט וע"ז אר"י הקול קול יעקב והידים וכו' וסוד הענין ידוע שהקול הוא הפנימיות שמתפשט בתוכיות זעיר שבעה קולות שהם כחב"ד חג"ת דידה שה"ס עצמו של זעיר וכשהם מאירים אז מתעלים ומתיחדים הידים עם הראש כמ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כי אז הקול והידים הם של ישראל ואין הנאה לחיצונים משום אור אפילו מבחי' הצפרנים. אבל אם יפסוק קול יעקב. מתרשלות הידים ויהנו החיצונים כנז' בס' אוצ"ח. ואי פסיק קלא דיעקב שבר מינן נפסק השפע הפנימי בדין והידים ידי עשו:

7 ובג"כ איסתכל וכו' פי' בעבור זה כדי שיוכל להפסיק קול. ואסתם לכל סטרין דהיינו בז"ק שהם עצמו של זעיר כחב"ד חג"ת. לאבאשא ליה בחג"ת שלו ולאפסקא קליה בחב"ד שלו. ובודאי שיעקב לא פסיק פומיה מגירסא ולכן היה מכוין לאפסיקו כדי שיוכל לשלוט עליו וכמו שעשה לכמה צדיקים שהפסיקם מתורתם כדי לשלוט עליהם. אבל יעקב נתאמץ ביחודיו ותורתו וחמא ליה תקיפא בכולא שכל גופו היה מרכבה לקדושה. דרועא מסטרא דא ירמוז לזכות שני אבותיו המושרשים בזרועות ובזה לא הועיל לס"מ מה שאבקו בשני זרועותיו עכ"ל הרמ"ז:

1 לאתריה דשכינתא קא כרע פירוש כמ"ש הזוהר בפ' ויחי המטה היא מלכות ראש המטה הוא היסוד על הוא ת"ת וז"ש לאתריה דשכינתא וכו' שמקום השכינה הוא זעיר ששם היא עומדת מהחזה ולמטה:

1 רזא דכרובים פי' מט"ט וסנדל:

2 בשעתא דסליק ברעותא דקב"ה למברי עלמא פי' כשעלו המ"ן במצח דא"ק הכוונה היא למברי עלמא דאצילות:

3 אפיק מבוצינא דקרדינותא פי' גבורה דעתיק שנקרא בוצינא דקרדינותא כמ"ש הרב:

4 חד קיטורא הם ה' גבורות ששורשם מגבורה דעתיק כנודע ואחלהיט מגו חשוכא פי' מכח הגבורות שבהם היו נלהטים באש:

5 ואשתאר בסליקו פי' אעפ"י שירדו הכ' גבורות מגבורה דעתיק לאימא ומשם למ' לא תאמר ח"ו שנתמעט אורם מכמות שהיה לכן אמר ואשתאר בסליקו במעלתם הראשונה:

6 ונתתא לתתא פי' למ' להיט במאה שבילין וכו' הם עשר ספי' דזעיר כמ"ש הרב שגם ה' גבורות מתפשטים בגופא דזעיר כמו החסדים ואח"כ באים למ' וז"ש ואתעביד ביתא דעלמא שהיא המ' הנקרא בית מטעם שלוקחת ב' פעמים או"ר משני שלישי הת"ת דזעיר ושורש האלפי"ן נשארו בזעיר וב"פ ו"ר גימטריא בי"ת כמ"ש הרב:

7 האי ביתא איהו גו אמצעיתא דכולא פי' שהיא בתוך פנימיות ההיכלות של בי"ע שהם חיצונים והיא נקודה האמצעית שבכולם:

8 תמן מקננן צפרי שמיא המלאכים נקראים צפרי שמיא ומשם יניקתם:

9 אילגא רברבא הוא יסוד זעיר:

10 עפייה וכו' הם המלאכים שאינם עיקר הפרי ואנביה הם הנשמות שהם עיקר הפרי סליק לענני שמייא פי' יסוד הנז' עולה בסוד הדעת וז"ש ואתטמר בין תלת טורין שהם חב"ד דזעיר ששם נגנז ונעלם כשעולה בסוד הדעת:

11 תחות אלין תלת טורין נפיק פי' אחר שעלה עד שם יוצא מלא שפע מחב"ד דזעיר ומושך הטיפה של המוחין מחב"ד הנז' סליק לעילא נחית לתתא יובן במ"ש הרב שיש ב' יסודות בזעיר יסוד העליון מהחזה ולמעלה שבו מזדווג עם לאה ושורשו הוא בת"ת זעיר שהת"ת בעת ההגדלה דזעיר נעשה מפרק תחתון דת"ת ומפרק עליון דיסוד וזהו שורש היסוד שמהחזה ולמעלה שבו מזדווג עם לאה: ויש יסוד תחתון שבו מזדווג עם רחל וז"ש נחית לתתא סליק לעילא ובזה א"ש מה חידש הזוה' בזה דאי על עלייתו לדע' קאמר כבר אמרה לעיל אלא ודאי כמ"ש.

12 וגניז בגויה כמה גניזין עילאין וכו' פי' היסוד גונז במלכות כמה מיני הארות דהיינו המוחין דאו"א והארת החו"ג וכלי המ"ן והמעלה מ"ן שהוא שם ב"ן שנתן לה בביאה ראשונה נמצא שכמה מיני הארות גונז בתוכה

13 ברא אתבני האי ביתא ואשתכלל פי' בכח הארות שלוקחת המ' מהיסוד נבנית ואמר ואשתכלל לפי שהחסדים הם מכוננים אותה בסוד והוכן בחסד כסא. אתגלייא ביממא פי' ביום הוא שליטת זעיר:

14 ואתכסייא בליליא כי בלילה מסתלקים המוחין מזעיר בסוד הדורמיטא שהיא השינה:

15 והאי ביתא שלטא בליליא פי' שהמוחין שנסתלקו מזעיר הולכים ונכנסים במ' ובונים אותה:

16 ואתכסייא ביממא פירוש כי שרגא בטיהרא מאי מהני:

17 בשעתא דעאל חשוכה ואתקטיר ביה שלטא פי' בלילה שמקבלת הגבורות אזי היא שולטת:

18 וכל פתחין סתימין פי' שערי ציון וירושלים שהם יסוד ומ' דידה סתומים שלא יינקו הקליפות ח"ו שאז זמן שליטתם כדין כמה רוחין פרחין באוירא פירוש נשמות של ישראל שעולים בסוד מ"ן ביסוד דידה והיסוד דידה נקרא אוירא וכן נמי יסוד דזעיר נקרא אוירא שאין להם על מה שיסמוכו כמ"ש כל זה בדברי הרב זל"הה ונטלין סהדותא פי' עדות של ק"ש שעל המטה לוקחים אותה בידם ועל ידה הם עולים:

19 עד דאתער ההוא חשוכה וכו' ואפיק חד שלהובא פי' בחצות מתעוררים הגבורות ויוצא מהם חד שלהובא:

20 פטישין תקיפין פי' הם הקליפות

21 ופתח פתחין פי' ציון וירושלים שהיו סתומים אזי נפתחים:

22 ובקע טינרין פי' מיני קליפות שנקראין טינרין:

1 ואתקטר באוירא הוא יסוד דזעיר שגם הוא נקרא אוירא כנודע: מגו עמודא דעננא וכו' פי' כי עמוד ענן הם החסדים ועמוד האש הם הגבורות. והחסדים הולכים ליסוד בסוד טיפת חסד בגו אמת היסוד והחסדים הם מהבינה שהיא מזבח הפנימי וז"ש ההוא אוירא שהוא יסוד דזעיר נפקא מגו עמודא דעננא דבמדבחא פנימאה הם החסדים דאימא:

2 וכד נפקא אתפשט בד' סטרא עלמא פי' כאשר יוצאים החסדים הנזכרים שהם עמודא דעננא מתפשטים בד' רוחות דזעיר ימין ושמאל פנים ואחור שגם באחור יש שם הארת החסדים לצורך המלכות חד לסטר דרומא חסד דזעיר וחד לסטר צפון גבורת דזעיר:

3 ואתקטרת בין תרין סטרין הם ח"ג שהמ' היא בין תרין דרועין: עאל מאן דעאל בלחישו פירוש ה"ס הזווג ונלע"ד שזווג זה הוא זווג יעקב ולאה שהוא בחצות:

4 וביתא מתלהטא בשית נהורין פי' המ' מקבלת הארה מו"ק דזעיר

5 ונהריין דבוסמין נפקין פי' הם הארות אימא:

6 אם ה' דא מלכא עילאה פי' בינה ועיין בפרשת תרומה:

7 דאיהו בונה להאי ביתא תדיר פי' שפרקים תחתונים דנ"ה דאימא שבנה"י דזעיר הם בונים המלכות:

8 ערלה ומסאבא ערלה הוא דכורא דסטרא אחרא ומסאבא היא נוקבא דס"א כי הדכורא אית ביה חד דקיקו דקדושה יתיר מנוקבא כמ"ש בפ' פנחס: א"נ י"ל ערלה היא קליפת נוגה כמ"ש באוצ"ח שערלה שעל גבי היסוד היא קליפת נוגה ומסאבא הם ג' קליפות אחרות שהם טמאים יותר מקליפת נוגה: סכותה אתנטיל לקבלא וכו': פי' שיעקב ה"ס זעיר נסע סכותה להזדווג עם המ' שנקרא סכותה:

9 שאר סוכות לנטרא לון פי' שעשה סוד החשמ"ל להקיף על חיילותיו שלא יינקו מהם הקליפות ח"ו:

10 וכתיב ויהי בשלם סוכו פי' אימתי נקרא יעקב שלם כשנתחבר עם המ' הנקרא סוכו: שלם לעילא דאיהו כללא דאבהן פי' שיעקב שהוא רומז לת"ת נכלל מח"ג שהם אברהם ויצחק. שלם לתתא בבנוי קדשין פי' י"ב שבטים הם י"ב בקר שתחת המ' שלם בשמייא פי' שיעקב הוא רומז לזעיר ומקבל הארה מבינה ומשפיע למ' וז"ש שלם בשמייא שלם בארעא שהמשיך השפע למלכות:

11 מיד מה כתיב ותצא דינה בת לאה פי' כיון שהקליפה ראתה שיעקב שלם מכל מיני הארות אלו נתקנאה ממנו ורצתה ליינק ממנו ולכך ותצא דינה בת לאה לקחה שכם בן חמור:

12 דהא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור גרסי' בקדמית' נשכה חויא פי' לילית ואע"פי שלעיל ד' קע"א אמר ת"ח כמה עקימו וכו' ההוא דרכיב נחש לקבליה דיעקב משמע שס"מ הוא י"ל הא והא איתנהו ונקט הכא חוייא לפי שהיא קליפה יותר מדכורא:

1 ודא הוא עטרת מלכם פי' עטרה שהיה מצוייר בה מלכם שהיה ע"ז של בני עמון והיתה אותה עטרת בראש מלך עמון ולקחה דוד מעל ראשו ולכך מקשה מ"ע ותהי על ראש דוד:

2 עטרת מלכם דאיהו מלכם פי' כיון שחקוק עליה ע"ז שהיא מלכם כאלו העטרה היא מלכם ולכך אמר דאיהו מלכם:

3 ובג"כ איקרי שקוץ זוהמא פירוש טעם למה נק' שקוץ לפי שיש בו הרבה זוהמא שהוא חד חויא לילית שנקרא חוייא:

1 ולא כתיב דאסיק עליה נסכין גרסינן

2 מזבח לה' בפסוק זה לא כתיב לה' אלא נקטיה הזוהר בהשאלה

3 שמא דא כשמא עילאה פי' מ' נקראת אל והבינה עיקריות שם ס"ג שהוא יי"אי גי' א"ל ולכך המלכות נקראת אל לפי שמקבלת זה השם כמ"ש בכוונת אחד וז"ש שמא דא כשמא עילאה פי' המלכות שנקראת אל הוא כשמא עילאה שהוא אל היוצא מס"ג שהיא אימא כדין כאימא בתה:

4 דהא שבעין הוו דאינון משתכחי תדיר בהדי שכינתא גרסינן ופי' שבעים שרים נקראים אלהים.

5 דהא כתיב והנה ה' נצב עליו פי' מביא ראיה למ"ש בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא והיכן נזכרה השכינה שם דלא כתיב רק והנה מלאכי אלהים וכו' לכך אמר דהא כתיב והנה ה' נצב עליו שהיא המ' הנצבת על יעקב.

6 דאתעביד רתיכא פי' ואלהים דקרא היא הבינה שהיתה רוכבת על יעקב: ויאמר לו אלהים לעילא אוקמוה ישראל גרסינן ופי' ויאמר לו אלהים שהיא המ' אמרה ליעקב מה שקראו לך ישראל אינו בעולם הזה לבד אלא אף לעילא בשמים הסכימו ואוקמוה ישראל שקראו לך ישראל ולפ"ז ויאמר לו אלהים וכן ויקרא שמו ישראל דסיפא דקרא הכל על המלכות. א"נ לעילא אוקמוה ישראל פי' גם הזעיר קרא לו ישראל לפי שיעקב במדריגת זעיר ולפ"ז ויאמר לו אלהים הוא זעיר. וסיפיה דקרא ויקרא שמו היא המלכות:

7 והרמ"ז כתב וז"ל ויבן שם מזבח וכו' ויקרא למקום יובן בסוד כוונת מושיע ומגן שהתחלת עיקר בנין רחל שהיא דוד מזבח הוא בגי' אלפ"ין של ג' שמות יי"אי שהם סוד נה"י דאימא כנז' בתפלת ר"ה והם בציור י"וי וג"פ עולים לח"ם ע"ש ואח"כ מתעלין כל הג' אל ומאירים בשני הפנים וא' בחוטם. ואז מתנהרת כאימא ואם תמלא יו"ד וי"ו יו"ד יעלה ס"ב וג"פ ס"ב גי' מק"ום שבהם נעשית מקום ממש ומתגדלת בכל תכונתה וכן מילוי מלכות כזה מ"ם למ"ד כ"ף ו"ו ת"ו עולה מק"ום באופן שסוד מקום רומז לבניינה ואח"כ האירו כל שמות אל בפניה דהיינו ש"ע נהורין שהם ב"פ אל שכל א' עולה קפ"ה שעם הכולל עולה מקו"ם:

8 כי שם נגלו אליו האלהים ידוע מסוד ע' דשמע שה"ס ז' תחתונות שבבינה שכולם בסוד שמות ס"ג עם עשר אותיותיו הוא ע"ג והנה ד' אותיות יי"אי שהם עקריות הבינה אינם באים בתחלה רק סוד ס"ט מן ע"ג שעם הכולל הוא ע' ככתוב שם ואלו הם ע' סנהדרי גדולה שתמיד מקיפים את השכינה להיות שהוא מסוד זווג החיצוניות שאינו פוסק ולכן קרא בשם אלהים ואלו נגלו אליו בתחלה כי אז כתוב בו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ואז היה בורח מפנים דעשו שה"ס ע"ש משני פנים. ואח"כ כשנשלם המשיך להם גם יי"אי כנז' שהוא עיקריות הבינה למ' שהיא ברתה וזהו אל בית אל כנזכר. ומכאן נשמע לבית לחם שה"ס ג"פ יו"י הנז' וזו היא ירידה כי שם מתה רחל שהוא חזרתה לאחור ומיעוטה הנמשך אח"כ עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

1 בזמנא דאסגיאו זכאין וכו': פי' ובזה מתרץ אמאי לא כתיב ה' גבור יצא אלא כגבור דאי כתיב גבור משמע שהוא דין מצד עצמו והשתא דכתיב כגבור משמע פעמים שהוא גבור ופעמים שהוא רחמים כשמעשה התחתונים מתוקנים ולהיפך כשאינם מתוקנים:

2 הא לא הוה בארעא אחרא פי' ועשו כתיב ביה וילך אל ארץ א"כ לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא ואמאי קארי ליה יעקב:

3 א"ל הא בקדמיתא אתמר פי' הדר ביה ממ"ש לעיל כך בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין וכו'. ועיקר התירוץ הוא כמו שהקב"ה פעמים נק' הוי"ה בזמנא דאסגיאו זכאין ופעמים נקרא אלהים בזמנא דאסגיאו חייבין הכי נמי יעקב וישראל. ולא קאמר אלא משום דלא הדר ביה ממ"ש שהקב"ה נקרא הוי"ה ואלהי"ם וכו'. שהוא תירוצא קמא אלא מהתוספת שהוסיף ר' אלעזר כד הוה בין שנאוי יעקב וכו' אמר הדרי בי:

4 וכולא בדרגין ידיען פי' שלמעלה יש פרצוף יעקב ויש פרצוף ישראל הנקראים זעיר ולכך יעקב אבינו פעמים נקרא יעקב ע"ש פרצוף יעקב ופעמים ישראל ע"ש פרצוף זעיר וז"ש וכולא בדרגין ידיען. א"נ יובן שמ"ש הרב שהזעיר בקטנותו נקרא יעקב לפי שאין בו רק מוחין דקטנות ב"פ אלה"ים גי' עק"ב עם עשרה אותיותיהם גי' יעק"ב ובגדלותו נקרא ישראל וז"ש וכולא בדרגין ידיען:

5 ת"ח כל שירותא תקיף ולבתר נייחא וכו' פי' שירותא תקיף כגון בר"ה. ולבתר נייחא ביום הכפורים ואומות העולם אתער עלייהו בקדמיתא בנייחא ולבתר אתתקף עלייהו בדינא קשיא ויובן במ"ש באודרא רבא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. ודינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא וכתב עליו הרב וז"ל דע שהזעיר מהחזה ולמעלה האורות שלו סתומים והם דינין תקיפין ומהחזה ולמטה שכתגלו האורות מיסוד דאימא שנשלם בחזה דזעיר נייחין וז"ס דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. אבל הנוקבא האורות כשהם ברישא דילה נייחין ע"י הארת המוחין שלו. וכשהם בנ"הי דילה אזי תקיפין וז"ס דינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא ונודע שישראל אחוזים בזעיר ולכך נקראים בני ישראל. אבל אומות העולם יניקתם מהמ' דמ' שהיא נקראת זנבא עכ"ל ולכן ישראל שאחוזים בזעיר שירותא תקיף ולבסוף נייחא. ואומות העולם שהם יונקים מסוף המלכות שדיניה נייחין ברישא ותקיפין בסופה לכן זמין קב"ה לאתערא עלייהו בנייחא ולבסוף אתתקף עלייהו והוא כפתור ופרח על דברי הרב זלה"ה:

6 ולבתר כגבור ולא גבור זה תירוץ אחר למה כגבור שתחלה יתעורר בנייחא ולבסוף אתתקף עלייהו:

7 כד"א טוב ה' לכל פי' היסוד שנקרא טוב משפיע לכל העולמות

8 תוקפא דאית ביה ישועות פי' מ' שיש בה ה' גבורות שנקראים ישועות כמ"ש הזוהר לעיל בפ' בראשית ד"א וז"ל ואינון חמש איקרון ישועות ועיין מ"ש שם בשם הארי"זל ושיעור הכתוב טוב ה' שהוא יסוד דבוק ומחובר עם המלכות שנקראת מעוז אימתי ביום צרה שאז ע"י חיבור יסוד ומלכות נמתקים הדינים:

1 בגין דאקדים חובוי דההוא וכו' פי' זה האדם שניתן כופר בשביל שקדמו עונותיו תחלה לכך ניתן תחת זה ואתחלש חולהא גרסינן:

1 דהות רחל בה גרסינן

2 בן אוני דקשיו דדינא דאתגזר עלה פירוש שבנימין הוא מה' גבורות ראשונות שנתן בה בעלה בביאה ראשונה כנודע ולכך קראתו בן אוני:

3 וקשיר ליה לימינא כי נודע כי שם ב"ן שה"ס בנימין שרשו מהדכור' שהוא נוטה לצד החסד ולכך יעקב קראו בן ימין וז"ש לקמן ואע"ג דאיהו בן אוני מסטרא דדינא קשיא. בן ימין איהו והוא כמ"ש. אבל לאה לא אתגלייא פי' מהטעמים שאמרנו לעיל בשם הרב בפ' ויצא דקנ"ג ע"ב לפי שהיא אחוריים דמלכות דאימא ועוד שהיא במקום הסיתום ועוד לפי שעליה החוורתי דזעיר וקוצא דשערי וע"ש שהארכנו:

1 אתער קב"ה חד רוחא דכליל מד' רוחין ז"ל האידרא רבא מד' רוחות בואי הרוח וכי ד' רוחי עלמא מאי עבדי הכא אלא ד' רוחי אתערין תלתא אינון ורוחא דעתיקא סתימאה ארבע והכי הוו דכד יפוק דא נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין. וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו דכתיב מד' רוחות בואי הרוח עכ"ל ופירש שם הרב זל"הה שרוחא דעתיקא סתימאה הוא שיוצא הארה ממוחא סתימאה דרך נקב החוטם השמאלי דאריך ותלת' רוחין הם חג"ת ונה"י דזעיר ונודע שהם ג' גו ג' דהיינו חג"ת נכללו בנה"י הרי הם ג' רוחות עם רוחא דעתיקא סתימאה הנז' הם ד' רוחות ומכללות הד' רוחות הנז' מביא הקב"ה הארה לרוח של ישראל בתחיית המתים כדי שיתקיימו וז"ש וההוא רוחא דכליל מד' רוחין אזדמן לכל אינון דאשתדלו באורייתא לאחייא לון בהאי רוחא בגין דיתקיים לעלמין לא נחית לקיימא לון בקיומא גרסינן:

1 דאהדרו גרמין בההיא שעתא וכו' ס"ל כמאן דאמר לפי שעה היו ולא הלכו לביתם

2 דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין דאינון וכו' פי' כתב הרב כי ת"ת דאריך. חצי הראשון שלו עד הטיבור מלבישים אותו א"וא. והחצי התחתון מלביש אותו זעיר ונודע שהת"ת ה"ס ו' א"כ או"א שלקחו חצי ת"ת העליון דאריך לקחו ו' אחת והיא כפולה ו"ו הם י"ב גבולי אלכסון. וכן זעיר שלקח ג"כ חצי התחתון הוא ו' והיא כפולה ו"ו הם י"ב גבולי אלכסון נמצא שיש י"ב גבולי אלכסון בא"וא ויש י"ב גבולי אלכסון בזעיר עכ"ל וז"ש הזוהר דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין פי' שעלה זעיר לקבל אותם הי"ב שבא"וא כמ"ש דאינון תריסר נהרי דאפרסמונא דכיא כי אימא נקראת אפרסמונא דכייא:

3 ויהיו בני יעקב י"ב אלין י"ב שבטין דשכינתא אתתקנת בהו פי' יעקב דהכא היא השכינה כנזכר בכמה דוכתי בזוהר שיעקב היא מלכות:

1 בגין דנורא דאדליק אברהם פירוש המ' שנק' נורא אברהם תיקנה והאירה:

2 יצחק בריה הוה אחיד ביה פי' שהגבורות הם תמיד במ' והגבורות נקראים יצחק:

3 וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה הוה סליק עננא פי' כשאוחזת הגבורות שנקראים יצחק בתוכה אזי הוה סליק עננא ר"ל ענן דקרא שיש בו עשן כדכתיב כתמרות עשן: ולפ"ז מ"ש ההוא נורא אתאחדת בגווה הם הגבורות שנקראים אש ואינו כנורא דרישא דהתם קאי על המלכות.

4 ובג"כ מכל אבקת רוכל בגין דמאתר וכו' פי' זה טעם ג' למה נקרא יוסף אבקת רוכל לפי שיסוד היא כולל כל ההארות וממנו אשתקיין כולא:

1 אבל בעשו מה כתיב ויגוע יצחק וימת פי' שאחר שאמר הכתוב מיתת יצחק אז כתיב ואלה תולדות עשו וכפי האמת אותה שעה לא מת יצחק עד י"ב שנים אחר מכירת יוסף אלא כוונת הכתוב שלא מנה תולדות אלא אחר שהזכיר המיתה:

2 אחידן בקשרא חדא היא המ'

3 האי קשרא משחתא חדא ליה פי' המ' נקראת מדה לפי שהיא דינים והגבורות נקראים קו המדה לפי שעל ידם היא המדידה כי החסד מתפשט בלי גבול.

4 ותלת קשרין לההיא משחתא פי' הם חב"ד חג"ת נה"י דמלכות שהם שלש שלש

5 בכל קשרא וקשרא חד עטרה שכל ספירה שבמלכות יש לה הארה מזעיר

6 חד קפסירא הוא לשון שלטון ור"ל בכל עטרה ועטרה שהם ספירות דזעיר שהם עטרות למלכות יש להם הארה מהבינה שהיא השלטון העקרי.

7 ואתמנא בעיטורא דלעילא פי' מ' מקבלת מלמעלה ומשפעת לתחתוני' וז"ש ואתמנא ונחית לתתא

1 יעקב הא אוקמוה פי' פרצוף יעקב שהוא מהחזה ולמטה מצד פני זעיר ישראל אוף הכי נמי פי' פרצוף זעיר ואע"ג דדרגין חד פי' יעקב וישראל אע"פי שהם שני פרצופים כולם אחדות אחד.

2 בגין דנטיל שורה להאי סיטרא ולהאי סטרא כתב באוצ"ח שמהחזה ולמטה דזעיר נקרא ישורין כד"א ישור על אנשים ואין שורה פחותה משלשה והם זעיר באמצע ויעקב מצד פנים ורחל מצד אחור. ומהחזה ולמעלה נק' ישראל שיר אל שיר משמאלא שהם נה"י דאימא שבתוכו אל מימינא שהם מוחין דאבא שבתוכו עכ"ל וז"ש ישורון כד"א ישור על אנשים ר"ל שהם ג' פרצופין מהחזה ולמטה. ומ"ש בגין דנטיל שורה להאי סטרא ולהאי סטרא פי' זעיר נטיל פרצוף אחד מצד פנים ופרצוף אחד מצד אחור. ומלת שורה שכתב הזוהר הוא לשון חומה כד"א עלי שור ור"ל נטיל חומה מכאן שהוא פרצוף יעקב וחומה מכאן שהוא פרצוף רחל:

3 ובגין אינון תרין שורין אקרי ישורון ודא הוא ישראל פי' שכולו פרצוף זעיר רק שמהחזה ולמעלה נקראו ישראל ומהחזה ולמטה נקרא ישורון: ישראל על דנטיל רבו ותוקפא מכולא פי' כמ"ש בשם הרב שישראל הוא שיר אל שהם מוחין דא"וא ומוחין דאבא נקראים רבו ומוחין דאימא נקראים תוקפא לפי שממנה דינים מתערין:

4 ה"ג ישורון על אינון חולקי תרין סטרין תרין שורין כדקאמרן ופירושו כמו שכתבתי בשם הרב זלה"ה:

1 תנינן עד לא יפוק בר נש לאורחא וכו' הנה ר' יצחק בא מעירו וכן ר' אלעזר בא מעירו ונתחברו בדרך ור"י לא יצא מעירו עד שהגיע זמן תפלה והתפלל בביתו ולכך הקשה לר' אלעזר שהתפלל בדרך שסבר שגם הוא יצא מעירו אחר שהגיע זמן תפלה:

2 דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא משתעיא בבעלה פי' זווג יעקב שהוא בקדרותא דצפרא כנודע:

3 ובג"כ לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו הרמ"ז כתב וז"ל המד"ל כתב מכאן שטועים המקדימים ועוד הכרח הדבר ממ"ש בסמוך בהדי שמשא אצטריך וכו': ונל"עד שאין זו ראיה דדוקא להקדים תפלת שחרית הוא דקאמר דאין מלכות נוגעת בחברתה תדע דדוקא קאמר בהדיא והשתא דנהיר שמשא הוא עדן צלותא משמע דדוקא בצלותא היא דקא אסר אבל לומר סליחות ובקשות ודאי נאה ומשובח דאין זה הפסק עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

4 דהא יראה בהדי שמשא אצטריך פי' זווג יעקב ורחל שנקראת יראה שהוא בשחרית דחול אחר שהאיר היום:

5 מבני בנוי בסטרא דרוחין וכו' שבריות אלו הם מבני קין עם הרוחות שהם המזיקין וכדמסיק:

6 ואלין קיימא פי' לפי שעה וכמ"ש לקמן וקיימין בגופא זמנא חדא ביומא: דקב"ה בההיא שעתא אתער בג"ע וכו': פי' קב"ה שהוא יעקב מזדווג עם לאה שהיא ג"ע שהנשמות עולים ביסוד דידה בסוד מ"ן: א"כ קב"ה היא רחל שיורדת לבריאה שנק' ג"ע העליון ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב:

1 דכד קב"ה אשתכח בג"ע וכו' כולהו צייתין לקליה: זה ודאי קאי על רחל שבבריאה שהיא מקשבת לתורת הצדיקים שבע"הז ויש לה נחת רוח:

1 מצר תצרני מעילא ומתתא כתב הרב כי ר"ת אתה סתר לי מצר הוא סמא"ל יג"כ ס"אל הוא ר"ת אתה סתר לי והוא גי' הוי"ה אד"ני לרמוז בכח שמות אלו תצרני מיצר"הר שמקטרג למעלה ולמטה וז"ש מעילא ומתתא:

2 יסובבוני סלה מבעי ליה גרסינן ופי' אי קאי על הרננות שאומר דוד הו"לל יסובבוני והתירוץ מבואר:

3 רבי חייא פתח וכו': ת"ח כמה מקטרגין וכו': כתב הרמ"ז וז"ל ידוע מ"ש האר"י ז"ל שבבוא נפש האדם לע"הז מיד מתחברת לה בחינתה שבקליפת נוגה ששם ניצוצי בירוריה שמוטלת עליו חובת תיקונם וזה ע"י הכנעת החומר שהוא בא מן הקליפה וזה אחד מהטעמים העיקרים לגזירת גלות מצרים שהיה לתיקון כולל כידוע ולכן התחיל התיקון מזמן האבות להיותם שרשי כל נשמות ישראל ובפרט יעקב שהוא בחיר שבאבות הוצרך להצטער יותר מכולם ומה גם שהוא מתקן עון דג"ע דאד"הר ותקון ניצוצי קרי שלו אשר על כן ירד תחלה לעומק קליפת לבן הוא בלעם שאחורי הדעת והעלה כללות י"ב שבטים בצער גידול בנים וכשזכה להכניס' לארץ חשב שיכול לישב בשלוה ומיד קפץ עליו רוגזו של יוסף דוקא שה"ס הברית שבו תלוי עיקר התיקון והורד למצרים ששם פרעה האחוז בבחי' העורף כנודע. ואמנם כך הו' המדה בפרטות לכל נשמה ונשמה לעשות גם היא התיקון הראוי לבחינה השייכה אליה:

4 כי על כן תשולח ממרום לקבץ נדחיה ולבררם מתוך קליפת נוגה הכלולה מטו"ר וז"ס אדם לעמל יולד פי' אם לא היו ניצוצות בקליפה שצריך האדם לבררם לא היה לו הכרח להיות נולד ולעבור כמה מדרגות דקטנות ויניקה וגדלות שמיד יזכה לנר"ן וגדלות:

5 אבל צריך לו לעמול ולטרו' הרב' ולהתקן ולכן נולד קטן והולך וגדל והנה ידוע שמלכי אדום הם ז' דדכורא וז' דנוקבא וכל אחד כלול מעשר הרי ב"פ שבעים גי' עמ"ל ועיקר העמל והטורח להוציא ניצוצי טהרה המובלעים בקליפת נוגה וז"ש ובני רשף שהם ניצוצות הכמוסות בצלם דנוגה הקרוב לאש מתלקחת ונקרא רשף כי י"פ נג"ה גי' ר"שף והבירורים הם מסוד ב"ן והיינו בני רשף אלו יגביהו עוף שעולים עד יסוד דנוקבא כי עו"ף גי' ציו"ן. א"כ כמ"ש בכוונת ק"ש שעל המטה שאנו מורידים רי"ו ממזל נוצר חסד:

6 וכשיורדים אל הנוקבא הם בסוד ע"ב קד"ם ור"ת ובני רשף יגביהו הם רי"ו ואח"כ נעשים ג' בנים ביסוד הנוקבא והם גי' ציו"ן שעולה עו"ף. ולהיות שנפש האדם יורדת עד העשייה התחתונה לטרוח במלאכתה הרי היא הרועה הנכנס בין חיות היער להציל עדרו ולכן כמה מקטריגין אית כנגדו לעומת בחינתו וזה מיומא דקב"ה יהיב ביה נשמתא לאתקיימא וכו' נודע שיש נשמות הבאות בסוד עיבו' לסייע הצדיקי' ועליה' כתוב במתי' חפשי שאין עליהם שעבוד יצ"הר והן קרובות לשכר ורחוקות לעונש וז"ש נשמתא לאתקיימא וכו' שדוקא לנשמה הבאה להתקיים ולשבת בעולם יש לה מקטרגין שהיא בעלת הגוף הנולד ששליטת היצר היא על החומר ולכן בצאתו לאויר העולם מיד:

7 לפתח חטאת וכו' ירמוז לפתח רחם האם כי שם הוא חשק אחיזתו מיום בואי על חוה ואע"פי שנחש היא נוקבא דס"מ נקר' בלשון זכר. ור"ת פת"ח פנימי תיכון חיצון ג' כלים שביסוד חדר ועליה ופרוזדור:

8 ת"ח דהכי הוא פי' דלא תימא איך יתחבר לו יצ"הר והלא אין בו דעת ואינו בן חטא: אלא מיד אסטי ליה שמגמת יצ"הר להרע בכל מה שיכול:

9 טוב ילד וכו': בא לתרץ למה תצא זאת מלפניו להקדים הרע ליצ"הט שנמצא הרע מוחזק ומוקדם לכן אמר ואוקימנא כלו' דבר זה מוסכם אצלנו שגם שיש ליצ"הר קדימת הזמן מ"מ יצ"הט יש לו קדימת המעלה וגדול כחו לנצח מנגדו לפי שיצ"הט מושפע מהקדושה שיש לה כח להוסיף עזר תמיד עד אין קץ משא"כ יצ"הר ששרשו מצד הטומאה שאין לה אור עצמיי מצנור האמצעי כמ"שה גם בלא דעת נפש לא טוב אבל יצ"הט טוב ילד מוצאו מהיסוד הנק' טוב והוא אבר המוליד וזהו יל"ד והוא גי' יו"ד ה"א ו"ו ה"א שחסר אל"ף שבתוך וא"ו להיותו אד"ם שלם ונודע כי א' זו היא שם אה"יה דהיינו יסוד אימא שבתוך זעיר והענין שכאשר יגיע האדם לזכות לנשמה שהיא מאימא אז הוא אדם שלם: ושם זה העולה יל"ד הוא ביעקב מהחזה ולמטה שעליו נאמר ביעקב בנה הקטן:

10 איקרי מלך להיותו נמשך מכח המלכות שבניינה מהגבורות ושליט בעלמא זו היא העשייה שבה כל כחו וממשלתו:

1 זקן וכסיל ששרשו ממלכין קדמאין שהם הזקנים שקדמו לעולם ולפי שרומז לעולם התהו אמר כמה דאוקימנא ולהיותו מבחי' מלכי קדם לכן מקדים לב"כ כד אתיליד שהוא לו זמן הקטנות בחי' עולם התהו וקראו כסי"ל ששרש יצ"הר של האדם הוא מבחי' בירורים השייכים לנפשו ועולה ק"ך נגד ק"ך צירופי אלהי"ם שה"ס הקטנות שכולה משם אלהים ואין לו בחי' דעת וז"ש אשר לא ידע שהוא חסר דעת שאין בקטנות אלא בחי' חו"ב להזהיר לאחרים לא כתי' דאז היה משמע להאיר לאחרים. אלא להזהר שאפי' לעצמו לא יוכל להביא הארה בגין דאיהו כסיל שחסר לו בחי' הדעת. דהא מסוסיתא מעבירות מעכירות דקטנות והוא רע גמור שאין לו תיקון:

2 חכמת המסכן נודע שמלך הדר שהוא שורש החסדים אינו אור יוצא מצנור אלא הארה לבד המאירה במצח א"ק ולכן יצ"הט הנמשך ממנו נק' מסכן פי' לגבי הגבורות שיצאו מצנור אוזן חוטם פה. ולכן חכמת המסכן הנמשך מחכמה כח מ"ה בזויה בעיני יצר הרע ודבריו אינם נשמעים לאדם שקדמו יצ"הר:

3 למהימנותא פי' שמקבל ע"ז לאמונתו כי הטית משפט הוא מצד החיצונים וא"א שלא יטהו:

4 כשלין לעלמא דאתי כי לעו"הב שאז בלע המות אז ותמו כל הסיגים משם ס"ג בכח הבירור הנעשה בע"הז: אבל מי שמגביר עליו כח יצ"הר נדבק ברעה וגם הוא יתום ויכלה בזמן שיכלה הרע. וקרא לזה מכשול מפני שטענת יצ"הר הוא להיותו מהתפשטות הגבורות שקדמו לחסדים ושתחזור להן הממשלה ובזה עצמו נכשל החוטא מבלי הבין להבדיל בין הגבורות הממותקות דין קדוש לדין מעוות:

5 דחיל למאריה היינו יראת הרוממות ששרשה ממוחא סתימאה הנתקנת מגבורה דעתיק והבירורים נעשים בכח הגבורות הקדושות שזו היא סגולתן לתת גבול ומדה להנמצאות לשיוכלו לקבל אור עליון ועל כן נק' יצ"הט חכם להיות כחו מחכמה זו דאריך ומלט את העיר שהוא הגוף שבניינו מגבורות מנצ"פך גי' עי"ר ויצ"הט ממשיך עליו אור ממקור הגבורות הקדושות וזו היא חכמתו ואז נכפים החיצונים כנודע שאין הדין נכפה אלא משורשו כמ"ש בכוונת שו"פר ובזה יצדק תואר גבור לכובש את יצרו המתקנא בו להתגבר עליו ולעומתו יתעצם הצדיק בתעניות ופרישות וזה טעם למה יסבלו הצדיקים צרות בעו"הז כמ"ש רבות רעות צדיק ולא אמר לצדיק אלא צדיק ר"ל רעות של הצדיק שהיא רוצה בהם ומקבלם בשמחה א"נ ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו שפיצונים מתחזקים נגדו שלפי גודל ערכו כך יש קליפה נגדו כלבן נגד יעקב ובלעם נגד משה רבינו ע"ה וצריך לסבול יסורין להכניעה עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

6 ויש מפרשים להזהיר לשון אזהרה לא לשון זוהר אלא לשון להזהר שאפי' הוא לעצמו לא ידע להיו' נזהר מרעתו באחרית:

7 רבות רעות פי' מי שיש לו רבות רעות ודאי הוא צדיק אשר ה' יבחן א"נ מדלא כתיב לצדיק דהוה משמע שהרעות שילחו לו מאת ה' אלא צדיק דמשמע שהצדיק קורא להם ע"ד בואו אחי ורעי דר"א בר"ש והכוונה להתרחק ולהבדיל בינו ובין יצ"הר:

8 מגו רחימותא דיעקב לגבי דיוסף וכו' פי' מאהבת יעקב ליוסף שיוסף הוא יסוד דזעיר לכך ירד יעקב למצרים:

9 בגין דלבתר כתיב ואזכור וכו' ר"ל אעיקרא דדינא פירכא למה הקדים הקב"ה ירידת יוסף למצרים לפי שיוסף הוא יסוד דזעיר ואם לא קדם הוא למצרים תחלה לא תמצא השכינה מי שיהיה מרכבה לה וכשקדם יוסף היה מרכבה לה ועל ידו היתה השכינה עם ישראל ובשבילה ניצולו דכתיב ואזכור את בריתי שהיא השכינה:

1 כי מפני הרעה וכו' עד לא ייתי רעה וכו'. פי' אם יהיה הצדיק חי הוא מגין ולכן נאסף כדי שתבא הרעה ח"ו. ד"א עד לא ישלוט רעה וכו'. פי' בשביל שלא יהי' הצדיק ברעה לכך נאסף קודם שאין חפץ ה' שיתייסר הצדיק באותה רעה.

2 דא יצה"ר פירוש מפני שהצדיק נלחם תמיד ביצה"ר לכך נאסף כדי שישקוט וינוח כמ"ש רז"ל על פ' ושם ינוחו יגיעי כח:

3 והרמ"ז כתב וז"ל בזמנא דקב"ה אשגח וכו' ידוע מדברי הרב שיש ב' מדות להנהגת העולם א' לאו"ה והיא דחיצוניו' לחיות העולמו' והשנית לישראל והיא דפנימיו' ושל א"ה נקראת הסתרת פנים כי הפנימיות מסתלק וכשהעולם מתנהג בחיצוניות אין העונות פוגמים כ"כ וז"ש חטא חטאה ירושלים כי אומות העולם אין חטאם חטא ולכן בזמן המבול האריך אפו עד כי רבה רעת האדם וכו' דאתמלי קסטא דלהון כנז' בפ' נח ואז אובדין מעה"ז ומעה"ב כי כלתה בהם הרעה: אבל לשל ישראל שהנהגתם היא בפנימיות לכן פגימתם גדולה ולכן אין הקב"ה ממתין להם עד שתתמלא סאתם אלא מקדים ליסרם שבזה כלים החיצונים וארז"ל שבגיהנם באים הקטגורים שנעשו מהעונות ומיסרים לעושיהם דכלים ואובדים. וגיהנם כלה וכו' וז"ש ר"י בזמנא דקב"ה אשגח בעלמא שהוא בפנימיות המיוחס להשגחה הפרטית. ולא הוי עלמא כדקא יאות דהיינו שהגבורות מתחזקות ואזדמן דינא ב"מ כדין קב"ה במדת חסדיו:

4 נטיל זכאה דאישתכח בינייהו וכו' כי בעודנו חי מייחד יחודים וממשיך שפע ומחליש תמיד כח החיצונים שלא יוכלו לשלוט בעולם ובזה העונות הולכים ורבים ותסתכן הנשמה. ולכן נח לה שתשלוט מד"הד ליסר העולם ולהתם פשע וזה כאשר יסתלק הצדיק המגין ומיירי בצדיק שאין לו כח להוכיחם וז"ש דאשתכח בינייהו מובלע ביניהם ואינו לראש להם אלא נחשב בעיניהם כאחד מהם ועוד ירמוז שאין לו שייכות שורשו עם בני דורו כמשה שהיה שורש לנשמות בני דורו ושיש כח בו לזכותם ועוד שאינו צדיק גמור שא"כ היה כח בידו ליסר בני דורו ולהתיש כח הקליפה. ולכן במותו:

5 לא ישתכח מאן דיגין עלייהו שאינו כאיזה צדיקים שגם אחר מיתתם רושם צדקתם מגין כל זמנא דזכאה שרי וכו' מפני שסתם צדיק היא מושרש בקו האמצעי בדעת או בת"ת או ביסוד ויש לו כח לזווג זו"ן פב"פ וכנז' בפ' אחרי מות ובזה לא יוכל הדין לשלוט

6 מנלן ממשה והגם שהאיש משה גדול מאד גם חטא העם חטאה גדולה ואפי' אחר מות הצדיק מבקש רחמים על בני דורו. והוא לא ידע בצרה שתבוא כדי שלא יתפלל עליה כדמצינו בחורבן ב"ה שא"זל הלך ירמיה להודיע לאבות ולמרע"ה שנראה ודאי שה' העלים מהם כדי שלא ינעלו דלת בפני מד"הד:

7 וכדין אתפרע וגבי דיליה הוא מ"ש לעיל שכ"ז הוא לתועלת הנשמות וז"ש וגבי דיליה היא הנשמה שיש לה אופן לחזור לבית אביה. ושיעור הכתוב הצדיק אבד ואין איש מצטער על מיתתו ואנשי חסד בעלי מצות נאספים באין מבין טעם אסיפתם שהוא מפני הרעה שתבוא ב"מ ופי' בזה ג' דרכים א' עד לא ייתי רעה ר"ל קודם שיצאו המשחיתים כי לא נודע איזו גזרה יגזור ה' דבר או רעב וכו' אבל במחשבה עליונה כבר ידועה ולכן אמר הרעה. דרך ב' עד שלא ישלוט הרעה פי' שכבר נגזרה הגזרה ויצא המשחית אבל עדין לא אתמסרו פתקין ולא יוכל לשלוט עד אחר מות הצדיק ולכן נאסף הצדיק כדי שתשלוט מיד במותו: דרך ג' דא יצה"ר והכוונה שזהו תכלית הפטירה לצדיק ולהביא יסורין על העולם דאל"כ יגדל כח יצה"ר ותאבד הנשמה גם הארץ תאבד כמו בסדום ויצה"ר נק' פני הרעה כי הוא פנים של הרעות והיסורין ומלכם ההולך לפניהם:

8 ת"ח יעקב שלימו וכו' שגדל כחו יותר מאבותיו לכלות הרעב במצרים שאף עפ"י שעליו שט"ח של גלות גדל כחו לכלות הרעב. וע"ד הסוד ידוע שטעם גלות מצרי' הוא לתיקון הדעת דזעיר כמ"ש בראש כוונת פסח ולתקן כל אותם הניצוצות של אדה"ר של אותם ק"ל שנה וז"ש שלימו דאבהן בסוד הדעת ואיהו קאים לקיימא בגלותא של עני מצרים וכמנין שנותיו בבואו למצרים וקראם רעים שהניצוצות היו אז בבחי' הרע אבל. מגו דאיהו צדיק וכו' צדיק דייקא שבו נמתקו הגבורות עם החסדים ולכן אתעכב דינא שהיה גזור ומוכן לתיקון העולם ונתעכב בשבילו.

9 דמתקשר ויתיב בההוא אתר דאתאחיד בחשך פי' שיעקב עד עתה בח"ל הי' בחי' הקטנות וזו"ן למעלה היו אחור באחור ואז המ' נקרא אתר דאחיד חשך ר"ל שלא היתה נגד אור פני המלך אלא אחוזה ודבוקה בגבורות שהם האחוריים והנה אז נכנסים בה נה"י דאו"א ונקרא ארץ מגורי אביו של יעקב הוא אבא שיעקב הוא ממנו: ומקום מושב אבא הוא נה"י דאימא ולפי שכניסתם זו במ' הוא דרך עראי כי ישיבתם תדירות בקבע הוא בתוך זעיר. לכן זו הישיבה של האחורים נק'. מגורי. ואח"כ שחוזרין נה"י דאו"א ויוצאים מרחל ונכנסים בזעיר ואז היא נבנית ע"י נה"י דידיה אז וישב יעקב דאיתקשר ביסודו שהוא הקושר והמייחד ויתיב בנ"ה דידיה שבהם בחי' הישיבה:

10 דא דינא קשיא בסוד מדת הגבורה שלהיות שם החסדים מכוסים הוא דין קשה: א"נ בסוד לאה שאחוזה שם ודינא רפיא מדת הוד חסדי דוד המאירים ברחל שלכן היא דינא רפיא ע"כ מהרמ"ז זל"הה:

11 בההוא אתר מ' דאתקשר בחשך פי' גבורה. בן י"ז שנה א"ר אבא רמז ליה. פי' טעם שמפרש הכתוב שנמכר בן י"ז שנה לומר שהיה בוכה על שנאבד לו בן מי"ז שנה לכך נתנו לו י"ז שנה של שלוה:

1 דהא אבוי דדין זכאה פי' אביו של יעקב א"נ אביו של זה הצדיק שנתייסר.

2 כי פועל אדם ישלם לו וכו' פי' ר' חייא מתרץ קושיא שנית הא חמינן צדיקי וכו' ומתרץ כי פועל אדם וכו' שבגלגול ראשון עשה שום עון ולכך מתייסר עתה בגלגול שני:

3 בספרי קדמאי פי' מתרצי תירוץ אחר שהעיקר הוא מי שבאה נשמתו מן המ' בשעה שהיא פגומה ח"ו אפי' יהיה צדיק בן צדיק מתייסר. ומי שבאה נשמתו בעת שלימות המ' גם דיהוי חייבא יהי שלם בכולא בלי יסורין:

1 ר' אלעזר אמר וכו' ס"ל כתירוץ ר' חייא כי פועל אדם ובגין לאעברא מניה ההוא זוהמא דקבילת בהאי עלמא דהיינו מה שעשה בגלגול ראשון ולכך נתייסר אפי' יהיה צדיק בן צדיק:

2 ר"ש פתח ס"ל כספרי קדמאי ולפי שספרי קדמאי ור"ח ור' אלעזר לא תירצו קושיא קמייתא דהא חמינן דשכינתא לא שרייא באתר עציבו וכו' לכך בא ר"ש ותירצה בסוף דבריו שאמר ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא וכו':

3 כולהו קיימין לגו בקורטא דלגו פסיטו קורטא פי' בתוך פנימיות יסוד ועטרת יסוד דמ' שנקרא ציון וירושלי' ולכך כפל לשונו בקורטא דלגו פסיטו קורטא.

4 כגוונא דלעיל' גופא אתפגים פי' כשם שלמעלה אין יניקה לסטרא אחרא רק מהכלים ולא מנשמת הפרצופים כך למטה גופא אתפגים ולא נשמתא:

5 ודא כגוונא דדא גרסינן

6 אהבה זוטא מלכות

7 מאהבה רבא זעיר שבניינו מהחסדים שנקרא אהבה

8 ובתוקפא דנהורין עילאין פי' בכח הארת מוחין שבזעיר:

9 והרמ"ז כתב וז"ל כד ברא קב"ה וכו' הוא ראשית הבריאה שהיתה בגבורות שבהם ניתנה מדה לעולמות ועל דא אתקיים באותה מדה שניתנה לו:

10 בר דקב"ה בגין וכו' איתא בדברי הרב ז"ל שבתחילת הויית העולם כשהיו שולטות הגבורות דהיינו בעולם התהו היתה בחינת יראה בין העלולים דהיינו ירא התחתון להדבק בעליון וזוהי יראת הרוממות. וכן ירא העליון להתיחיד עם התחתון וזוהי יראת העונש ועל סוד זה תמצא בפקודין דפ' בראשית מקדים מצות יראה לשל אהבה: אבל אח"כ הופיעה הארה באור החסדים ונעשו הפרצופין ולבושין דיקר לכסות האור ונתקנו העולמות ואלמלא התיקון היו העולמות נאבדין לגמרי כמרז"ל בונה עולמות ומחריבן. עכ"ל הרב זל"הה:

11 ואינון רחמי מעכבי לדינא זהו ביסום הגבורות שנעשה בכח התורה ומע"ט והאור הפנימי מבסם את הכלים והחיצונית שלא ישתרבבו ק"ך צירופי אלהי"ם בכח דין חזק עד למטה כי בזה יתחזק כח אלהים אחרים ויחרב העולם ב"מ:

12 ואי תימא וכו': פי' אם תאמר שעוד הדין החזק נוהג שהרי מצינו צדיק ורע לו והצדיקים מעונים ביסורין:

13 הא אתמר פירוש אדרבה זהו פעולת החסד שעל כן נקראים יסורין של אהבה והענין שידוע שהחומר הוא מהחצונית ומבחי' הכלים שכולם דין ובפרט כלים דב"ן דעשייה וכ"ש הגוף שהוא בתחתית העשייה ולכן הם מונעים את הנשמה שלא תוכל להדבק בפנימיות. ולכן כמו שהגבורות הקדושות מכניעות את הקליפות כך מכניעות את החומר: ועוד דקים לן שאחת מסגולת הדין היא להעלות התחתון לעליון ואז ודאי שמשתנה מדת התחתון להיות יותר רוחניות כדי שתוכל לעלות. כמו כן בסגולת היסורין שמכניעין החומר העכור ומשתנה עכירותו לגשם יותר דק וכמ"ש במרע"ה שהוצרך לק"ך תעניות להתעלות עד פנימיות בינה דבריאה שלמטה ממנה מתחילים ק"ך צירופי אלהי"ם דהיינו מזעיר דבריאה ולמטה כמ"ש באוצ"ח בדרוש השמות ונמצא תועלת יסורי הצדיק לזיכוך החומר כדי שלא ימנע הנשמה לקבל אור העליון בלי מסך העכירות גשמי וז"ש דהא קב"ה רחים עליה וכו' כדי שיהיה מוכן להתקרב ליוצרו משבר כחות הגוף כדי שתשלוט הנשמה ותוכן לקבל אור עליון המושפע אליה:

14 מתבר גופא ששני סגולות לדין א' הפרשת סיגים ב' התעלות הרוחני להדביקו בשורשו וכנגד זו אמר וכדין אתקריב שמתעל' למעלה ונדבק בעליונים והרי זה ממש כמו שאנו מכוונים בק"ש שבמלת שמע נמשיך אור עליון ובכחו נתעלה באחד ונעשה הייחוד וכל זה הוא בהיכל אהבה שבו נמסרת נפשנו על ק"ה ובזה נכנע כח החומר והוו להו יסורין של אהבה:

15 גופא חלשא ונפשא תקיפא שכל עוד שיחלש הגוף כך תחזק הנפש נפשא דייקא שהוא הסמוכה לגוף יתחזק כחה לסבול היסורין שלא יבעט כמרז"ל אם תשים אשם נפשו וכו':

16 כמה דאמרי חברייא רומז הסוד הנודע שגוף צדיק זה יהיה כגופות המלכים הראשונים שבשעת מיתתם נזדככו וזכו לאור הפנימיות. וכך הצדיק בעל יסורין יזכה למדריגת עוה"ב מיתוק הגבורות דב"ן שהוא יהיה אז השולט כנודע ליודעים:

17 שנאיה דקב"ה כי הרשע כשעושה איזה מ"ט פוגם בשפע החדש המושפע בסגולת אותה המצוה שנבלע באיברי קליפת נוגה וע"ד שכתב הרב ז"ל על בעל העבירות שלא עשה תשובה ועושה איזה מצוה:

18 אי חדוה לית ביה וכו' כלומר אפי' יהיה איש צדיק וכדמייתי ליה מאלישע ויעקב והשמחה ה"ס גבורות מתוקות יין המשמח שמעלה הנשמה למעלה לקשרה במקורה. אבל העצבון הוא יין המשכר. ומקשה כיון שאין השכינה שורה שם איך יקראו יסורין של אהבה. ועוד דהא חמינן וכו' ולמה לא ישוה ה' את המדות בכל הצדיקים: ומתרץ שיש יסורין הנמשכים בהשגחת ה' ובחפצו ולא זו בלבד אלא שתלויים ברצון הצדיק עצמו וכדאמרינן חביבין עליך יסורין ואמר לא הן ולא שכרם ויש שאומר בואו אחי ורעי לקבולנהו בשמחה וכמ"ש בירושלמי שרע"ק שחק ושמח כשהיו סורקים את בשרו שאין העצבון שולט באלו שעושים מאהבה ושמחים ביסורין ושכינה שורה עליהם. אמנם יש אחרים ביסורי יגון ואנחה ואינם באים להם בשליחות מיד ה' רק נכללים ביש נספה בלא משפט ומ"מ אין לבטל בזה עין ההשגחה כי ע"כ הקדים כי פועל אדם ישלם לו וזה שאם יש איזה עון ביד האדם הוא מעורר כח תאותו לבא על אשתו בימי הרעה ויולד בן המוכן למועדי רגל. ומפרש הדבר בפרטות חד דאיהו תרין ר"ל חד הוא מ"ש זמנין דסיהרא קיימא בפגימו. ותרין הוא הנמשך מהולדת הבנים באותו זמן. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה.

1 ירום מסטרא דנהורא עילאה פי' מצד אריך כמ"ש הרב באו"צח שבימי המשיח יתגלה הארת חוטם דאריך למלכות ואריך הוא נהורא עילאה דכל נהורין וכן פי' בס' אור ישראל:

2 כד"א ויאמר אברהם אל עבדו דא סיהרא גרסינן ול"ג ויאמר אל עבדו זקן ביתו וכד"א.

3 ממ"ט פי' לפי שהשכינה מתלבשת במט"ט לכך אמר מט"ט דאיהו עבד שליחא וכו' אבל לעולם עבדו היא המלכות וזעיר מדבר עמה:

4 עשרה גמלים אלין אינון עשרה דרגין וכו' פי' הם י"ס דבריאה ונקראים גמלים לפי שגומלים חסד לתחתונים.

5 מגמלי אדוניו דאינון בההוא גוונא ממש פי' י"ס דבריאה מעין י"ס דאצילות:

6 כל ההוא טיבו רוחין עילאין פי' וכל טוב אדוניו הם רוחות של הצדיקים שביסוד ומ"ש וכל טוב אדוניו ההוא שמושא דשמשא הוא כמו דבר אפר:

1 זמינין למיקם ולאחייא וכו' פירוש לעיל אמר מתי ארץ ישראל קודמין למתי ח"ל. וכאן אמר במתי א"י עצמם או במתי ח"ל עצמם יש בהם חילוק שת"ח קודמין להמון העם ובעלי הקבלה קודמין לשאר ת"ח וז"של ואשתדלו למנדע למאריהון ברזא דחכמתא ואינון אתקיימון בקדמיתא

2 למפלט מנה כל גופין דאינון בגווה גרסינן:

3 והיה הנערה פי' הגוף והמדבר עם השכינה הוא הבלא דגרמי שבתוך הגוף כמש"ל היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני ודאי דא הוא גופא וכו':

4 מהאו עבד דאשתני דיוקניה פי' מט"ט שהמ' נחסר אורה כן משפת מאיש שהוא מט"ט מראהו:

5 ד"א כן משחת וכו' כדמסיק לקמן ובג"כ משחת מאיש מראהו דא הוא כמה דכתיב הצדיק אבד והיינו יסוד:

6 והרמ"ז כתב וז"ל

7 הן אראלים נגזר מארי"אל והם מהמ' ומלאכי שלום הם מת"ת ובזה מכוון מ"ש כאן שגם בעלה לא נהיר נהוריה ומש"ה בכו גם מלאכי שלום ובזה מדוייק מ"ש בחגיג' דאפי' מלאכי שלום בכו והקשה באוצ"ח מאי אפי' ותירץ שהם מלאכים הקרובים אל הנשמות שהם מפנימיות העולמות. ומלאכים הקרובים לנשמות הם יותר פנימיים מן השאר ע"ש. ולפי הנז' א"ש ומכוון לענין. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

1 אתקריאת בשמא דדכורא פי' שנקרא הוי"ה כנודע:

2 הכי נמי אתקרי איהו בשמא דילה וכו' פי' שהמ' לפעמים נקרא נער ולפעמים כקרא נערה ולכך גם זעיר נקרא נער כשמה בשביל שיש בו ש"ך דינים שהם בגי' נ"ער:

3 את בני בלהה ואת בני זלפה וכו' פי' בני בלהה ובני זלפה הם חיילות דבי"ע.

4 כד סליק צפרא וכו' כעלות השחר ומתחיל להאיר פני המזרח אברהם אחיד ליה ליצחק:

5 ובשירותא דתלת שעי קמייתא וכו' ר"ל כשהתחיל היום ממש אז גם יעקב ממתיק הדין דיצחק:

1 חד משתין בנבואה עיין מ"ש בפ' ויצא דקמ"ט בפי' שתא דרגין. בחלמא כדיבו וקשוט ומלה וכו' ס"ל לר' חייא טעם שצריך פשרון הפה שהיא המ'. לפי שהחלום יש בו כדיבו וקשוט ולכך צריך הפשרון מהפה שהיא המ' כדי להפריד הקליפה שנדבקה בחלום שממנה בא הכדיבו ולא ישאר רק החשוט שהוא מהקדושה:

2 ר' יהודה וכו' פליג אר"ח וס"ל הטעם לפי שהחלום הוא מגבריאל שהוא ביצירה דרגא תתאה ולכך צריך פשרון מהמלכות דאצילות שהיא שולטת על הכל:

3 לגוונא אחרא איהו גרים וכו' פי' גוונא אחרא הוא שפישר לו פשרון החלום על אמתתו אלא בשביל שאמרו לו המלוך תמלוך בלשון תמיה גרמו שנתעכב החלום כ"ב שנה וז"ש דאי ההוא חלמא מתהפך לגוונא אחרא שעשה בו שום תימא בפשרון איהו גרים ליה לסלקא וז"ש ת"ח דיוסף וכו' וע"ד גרמו ליה לסלקא חלמיה אבל אין לפרש מתהפך לגוונא אחרא היינו שפישר לו פשרון אחר. דא"כ לא יתקיים אלא אותו הפתרון שפשר לו ולא יתקיים אמיתיות החלום כמ"ש לקמן דאלמלא אינון אהפכו ליה לגוונא אחרא הכי אתקיים דהיינו אלמלא השבטים אמרו לו פשרון אחר הכי אתקיים כפתרון שלהם. וא"כ איך אמר איהו גרים לסלקא משמע שהחלום יתקיים אבל יתעכב כמה שנים. אלא ודאי כמ"ש:

4 ואינון אתיבו ואמרו המלוך תמלוך פי' כיון שאמרו לו פשרון האמיתי צריך שיתקיים כמו שפישרו לו אבל בשביל שאמרו בלשון תימא נתעכב כ"ב שנה:

5 והרמ"ז כתב וז"ל ת"ח כל נבואה וכו' נמשך למה שהקדים שכל העולמות הם בדרך השתלשלות כמ"ש דרגא על דרגא ינקי אלין מאלין וכו': ואמר שכך הם מדרגות הנבואה. ינקי מסטרא חדא. הוא אור אימא המתגלה בנ"ה דזעיר והן הן דרגין ידיען שהם גלוים ונודעין כי למעלה בחג"ת האורות סתומים אבל בנ"ה הם מגולים והיינו ידיען:

6 הוו אתחזיין וכו' ר"ל נ"ה דזעיר מתנוצצים בחו"ב דנוקבא העומדת אחריו והיא נקראת אספקלריא שאינה מאירה מפני שהיא גבורות הנקראים חשך אבל מתגלה באור החסדים דנ"ה דזעיר:

7 במראה אליו אתודע זה נאמר בשאר נביאים שעליהם אמרו כל הנביאים מאספקלריא שאינה מאירה מלבד מרע"ה שאמר בו ומראה ולא בחידות ומראה לשון זכר ללמד שהוא אור נ"ה דזעיר ממש ומצד הפנים והוא אור שאינו מתעבה. שלא היה צריך שיתנוצץ האור במ'. וגם לא נאמר ובמראה אלא ומראה לרמוז שזכה לאור הבינה המגולה שם ולא ע"י כלי נ"ה דזעיר. אבל בנביאים אחרים במראה לשון נקבה. ולכן שואל מאן הוא מראה וכו' שה"ס המ' הידועה ולפי שהיא מקבלת מאחרים מכל המדות העליונות לכן אמר דהיא חיזו דכל גוונין. ונודע כי מראה סודו מ' דבריאה ויצדק בה שם מראה לפי שענין הגוונין והמראות דווקא בבריאה ולא באצילות חלילה כמ"ש בפי' ספרא דצניעותא וז"ש חיזו דכל גוונין:

8 אספקלריא דלא נהרא ר"ל דוגמת מראה שהיא עשוים להסתכל בה שיש עכירות באחוריה ומתוך כך אינה מראה מעבר אל עבר והצורות מתדמות בה. וכך היא סוד הגבורות שבאחורי הנוקבא שהן עכורות ואין אור החסדים מזהיר מצד האחוריים ולכן מצטייר בה כל שכנגדה עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

1 שחברו מבעי ליה פי' שחברו ישראל ירושלים של מעלה שהיא המ': עם ירושלים של מטה דהכי משמע פשטיה דקרא ירושלים הבנויה למטה. כעיר שהיא המ' שחברו לה יחדיו עם ירושלים של מטה: אלא דאתחברית אימא בברתא פי' להכי אמר שחברה בה' לומר שהמ' עצמה נתחברה עם בינה ושיעור הכתוב ירושלם של מטה הבנויה. כעיר שהיא המ' שנתחברה יחדיו עם ה' ראשונה ולזה רמז שחברה בה' ויש מפרשים שחברו מבעי ליה פי' כעיר שהיא המ' שנתחברו לה כל ישראל בתוכה וא"כ אמאי קאמר שחברה בה'. והתירוץ כמ"ש אלא אפי' דעלמא עילאה פ' י"ב שבטים הם נגד י"ב בקר שתחת המ' ורומזים ג"כ לי"ב גבולי אלכסון שבזעיר וז"ש אלא אפי' דעלמא עילאה שהוא זעיר.

2 דאינון קיומא לתתא סהדותא וכו' פי' הם תחת המ' והם קיום העולם והם ג"כ רומזים לי"ב גבולי אלכסון שבזעיר שכשאנו רואים י"ב למטה אנו יודעים ומעידים שיש י"ב ג"כ בזעיר וז"ש סהדותא אינון לעילא:

1 ביוסף דאזדבן לעבדא פי' לכך מכרוהו אחיו כדי שיתקיים בו לעבד נמכר יוסף והוא עבד של אחיו וכדמסיק שאחר שיהיו מצרים עבדים ליוסף נמצאו ישראל שולטים על הכל דכל מה שקנה עבד קנה רבו: וישראל כולהו בגלותא נפלו גרסינן: בכולא תועה דאבטח וכו' שהיה סובר שלא יזיקוהו ע"כ תועה בדרך שלא ידע היכן הן כמ"ש ותבע להו ולא אשכח: ד"א מי יתנך כאח לי דא יוסף לגבה דשכינת' ההוא רוחא דשדי בגווה ששורשו מהדכורא שהוא יוסף והוא שם ב"ן ותמיד הוא במ' ובימי הגלות שנפסק הזווג היא מזדווג עמה ולכך אומרת לזעיר מי יתנך כאח לי דא יוסף דאתאחד עמה ואתדבק בהדה והוא ההוא רוחא ששורשו מיסוד שהוא יוסף:

2 והרמ"ז כתב ברוך אברם לאל עליון פי' זה כתוב בבוא אברם ממלחמת המלכים שעשה דין ברשעים בכח הדינים הקדושים שדוחים ומשפילים את החיצונים והגביר מדת נוצר חסד על מדת לאלפים ואז שם קנ"א שמשם הרוגז נעשה קס"א כמנין אלפי"ם והוא שם קונ"ה העולה קס"א והיא מדת ונקה דהיינו חסד דבתרא עילאה וזהו אל עליון:

1 ארחץ בנקיון וכו' האי קרא אוקמוה כפשוטו בנקיון בכל מידי דמנקי:

2 אבל ת"ח פי' תבין סוד מלה זו

3 דנשמתא קדישא אסתלקת מיניה הוא בחי' אור מקיף ונפקת מניה אור פנימי. המוחין מתעלי' ביום על הראש כי האור המקיף נתעלה למעלה והפנימי יצא ממנו ונשאר הרשימו מקיף אבל בלילה יוצא הפנימיות דזעיר ומסתלק. ועל דנשמתא קדישא נפקת וכו' כפל הענין לרמוז מאי דקים לן שהמוחין העליונים נכנסים בעת התפלה ואחר ג' שעות מסתלקים ונשאר הרשימו כל היום. ובלילה גם הרשימו דזעיר מסתלק שהוא סוד השינה כמ"ש בענין התפילין בפסוק שימני כחותם וז"ש שבלילה הנשמה הפנימית אסתלקת ואפי' בחי' הרשימו. ואין אז אלא בחי' קסטא דחיי שה"ס הקטנות ולכן שורה רוח רעה על כל הגוף.

4 וכד נשמתא אתהדרת אז חוזרת בכח חדושה ודוחה את הטומאה ולבד בידים נשארה הטומאה והטעם כי משם ינוקת החיצונים מבחי' הצפרנים שהן עלולות לטומאה וכדר"זל בענין קציצתם וכנרמז בפסוק ויפוזו זרועי ידיו:

5 לא יעבר ידוי על עינוי ה"ה לחוטם ולאזן כמ"ש בש"ס ולכן יזהר שיעשה ע"י בגד: וכד נטל ידוי כדקא חזי שצריך ליטלם ג"פ בכל א' וא' ואח"כ לשפשפם יחד והכוונה להמשיך שפע מלמעלה להבריח רוח הטומאה ולהעלות הקדושה מתוך הטומאה וזהו הנקיון הגמור שיכרת כח הטמא השור' עליהן וסוד רחיצת ידים כי השפע ה"ס ט' יודי"ן שבעס"מ"ב וג' ידות הן גדולה חזקה רמה ויש מ"ב בכל א' מהם כידוע וג"פ מ"ב הוא קכ"ו וט' יודי"ן צ' הרי רי"ו גי' נקיו"ן גם ט' יודי"ן גי' מי"ם: א"נ ידוע מדרוש רפ"ח ניצוצין שבחג"ת יש ג' ע"ב דע"ב ס"ג מ"ה שעולין נקיו"ן: וכדין אתקדש ואיקרי קדוש פי' בא עליו שפע קדוש מלמעלה ונשאר בו כל היום וז"ש ואיקרי קדוש והיינו כל שלא הסיח דעתו כדפסק הש"ע בסי' קס"ד וז"ל נוטל ידיו שחרי' ומתנה עליהם כל היום: דיתקדש מההוא דלעילא ה"ס המ' שהיא הכלי המקבל כל השפע של מעלה מו"ק העולים ס' גי' כל"י: וכלי התחתון הוא נוקבא דקליפ' שבה נכללת כל הטומאה ואומרו לקבלא מסאבא ירצה שהטומאה מתפרדת כשיתנו לה הזוהמא והטומאה כי הוא חלקה הניתן לה ובזה מתפרדת מן האדם ואז מתקדש בשפע עליון עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

1 אמר ראובן ישתזיב מן ידיהו וכו': זה כמו דבר אחר שתחלה אמר שכוונת ראובן הוא להציל יוסף מיד בעלי בחירה ורצון. ובבור יתרחיש ליה ניסא ולזמנין זכו דאבהן מסייע וינצל מהנחשים ודאי. וכאן אמר שכל כוונתו להצילו מידם אבל בבור אעפ"י שימות ישאר גופו שלם וישיבנו לאביו לקבל בו תנחומין:

2 אי ימות לא יכלון ליה גרסינן ר"ל לא יאכלו אותו הנחשים א"נ לא יכלון לשון כלייה לא יכלוהו מהעולם הגם שימות לא ישתצי גופיה:

1 כד ברא קב"ה אבא:

2 עלמא פי' מ': כי כתב הרב באוצ"ח דאצילות כולה נעשית ע"י אבא בסוד כולם בחכמה עשית שאבא נתלבש באימא ואימא נעשית מעבר ודרך ויוצא אור אבא דרך חלון שהוא יסוד דידה לזעיר. ולא נתעצם בה. וזעיר גם הוא יוצא האור ממנו דרך חלון צר שהוא יסוד דידיה למ' והכל הוא אור אבא עכ"ל וז"ש כד ברא קב"ה שהוא אבא עלמא שהיא מ' כדמוכח לקמן כדכתיב חממות נשים בנתה ביתה וכו'

3 ז' סמכין הם ז"ק דזעיר וכולהו סמכין קיימי בחד סמכא פי' כל הקצוות משפיעין ביסוד

4 חכמות נשים בנתה ביתה פי' אבא שנקרא חכמה בנתה ביתה שהיא מ' כנודע שאבא יסד ברתא ומ"ש חצבה עמודיה ז' כלו' הבנין שבנה אבא למ' הוא ע"י שחצבה חכמה הנז' עמודיה ז' שהם ז' קצוות דזעיר והם משפיעים במלכות.

5 ועלמא כד אתברי מההוא אתר אתבכי פי' שכל הארות המ' הם מיסוד דזעיר

6 נקודה דעלמא ואמצעיתא דכולא פי' שהיסוד הוא בקו אמצעי דזעיר:

7 מציון שהוא יסוד דזעיר שהוא מכלל יופי בסוד ויהי יוסף יפה תואר:

8 אלהים שהיא המ' משם הופיע ומקבלת הארה וכן פירש באוצ"ח:

9 ציון וירושלים פי' יסוד דזעיר נק' כיון והמ' נקרא ירושלים

10 בנין דיוסף נחתו ליה למצרים פי' וכיון שיוסף שהוא בחי' היסוד ירד למצרים גם יהודה שרומז למ' הורידוהו מגדולתו

11 תלת בנין וכו' הכוונה לומר אח"כ מאי שנא בברא קדמאה ויקרא וכו'. ובג"כ כתיב ויקרא פי' אע"פי שבנח כתיב ויקרא את שמו נח ודריש הזוהר שם שהיא המ' לפי שנאמר את. וביעקב דלא כתיב את פי' ויקרא שמו הוא זעיר. מ"מ דבר הלמד מעניינו כיון שער הוא רע ודאי את דכתיב ביה הוא ס"א וכתיב ביה ויקרא לרמיז שס"א הוא שקרא לו ער:

1 לבתר לא אתבסם אתרא עד דאתא שלה פי' את דכתיב באונן נמי הוא ס"א לפי שלא נתקנה המ' עד דאתא שלה וטעם דכתיב ביה ותקרא לפי שאונן לא השחית זרעו אלא מפני שוידע אונן כי וכו' ואין עונו גדול כ"כ לכן כתב ביה ותקרא שרומז אל המ' אבל ער שהשחית זרעו בלי טעם כתיב ביה ויקרא שהוא ס"א.

2 דהוה עיקרא מכולהו ול"פז ותקרא את שמו שלה את דכתיב ביה היא השכינה ודבר הלמד מעניינו

3 ממזרח שמש דא אתר וכו' פי' יסוד דזעיר שמשם זורחים ויוצאים הארות זעיר שנקרא שמש ולכך יסוד נקרא מזרח שמש ששם זריחת השמש שהוא זעיר.

4 ויבוא סגנים אלין אינון חילין דעלמ' דאתיין בגין ההוא אתערותא דנשמתין כמו חומר כגוונא דאתער בר נש בגופא גרסינן וכן נמצא בזוהר מוגה ופי' אלין אינון חיילין דעלמא הם המלאכים שיוצאים עם כל נשמה ונשמה וכמ"ש בזוהר בראשית בד' י"ג וז"ש חילין דעלמ' דאתיין בגין ההוא אתערותא דנשמתין.

5 כמו חומר כגוונא וכו' שיעור הכתוב ויבוא סגנים שהם המלאכים שבאים עם הנשמות כפי התעוררות החומר שהם הגופות שנק' חומר: ההוא דימיש מלמעבד פירין גרסינן.

1 אמאי חפץ בגין דיתדכי פי' מלת דכאו דקרא אינו לשון יסורין דא"כ היינו החלי אלא לשון טהרה והכי קאמר וה' חפץ לטהרו ולכך החלי שמביא עליו יסורין. אם ישים אשם נפשו הפ' מדבר בנסתר: נשמתא אהדר מלה פי' שאומר הקב"ה לנשמה אם תשים אשם נפשו אם אתה רוצה להתתקן יראה זרע פי' שישתדל בגלגול זה להוליד בנים.

2 בנין דההיא נשמתא אזלת ושאטת פי' כיון שמת בלי בנים ב"מ נשמתו נעה גם נדה

3 ואיהי זמינא לאעלא בההוא זרע דאתעסק בה בר נש בפריה ורביה פירוש כשרואה הקב"ה שיש בני אדם שעסקו בפריה ורביה והזריעו לעשות הגוף. אז הנשמה עאלת בההוא גופא לבוא לעולם הזה.

1 מאי עדנה כד"א אחרי וכו' ופי' עדנה דקרא קאי ארישא והכי קאמר למה ושבח אני את המתים שכבר מתו פעם אחת וחזרו בגלגול פעם שנית ונתקנו לפי שנתעדנו אבל החיים שעדיין לא באו בגלגול פעם שנית. לא נתעדנו ולא נתקנו:

1 דא צרורא דנשמתא פי' מ' ששם נצררים הנשמות לפי שעולים ביסוד דידה בסוד מ"ן:

2 סטרא דעלמא דאתי פי' שיסוד דאימא יש בו חו"ג והחסדים באים לזעיר והגבורות למ' והגבורות הם חד סטרא מאותם תרין סטרין שהם חו"ג וז"ש סטרא דעלמא דאתי:

1 איהי איצטריכא לעובדא דא פי' בסוד היבום שהוא באשת המת דווקא.

2 מקדמת דנא אחין הון פי' פרץ וזרח הם גלגול ער ואונן:

1 א"ר אבא בג"כ וכו' פי' מסייע לת"ק דס"ל תאומין הוה מקדמת דנא

2 רבי שמעון אומר דא יוסף פי' שיוסף הוא חרס שלא יזרח שלא הגיד לאביו על ידי אגרת שהוא במצרים אלין אינון אחוי פי' שהקב"ה חתם דעתם של אחיו שאע"פי ששאל להם יוסף אפילו על עצי עריסותיהם לא ידעו שהוא יוסף:

1 דהאי איהו כמאן דסגיד לאלהא אחרא פירוש כששוחה עליה בשעה ביאה כמשתחוה לע"ז: דא גשם דרעותא כתב הרב בכוונת ברכת הנהנין וז"ל דע כי ברוך הוא יסוד דאבא הנק' שביל וצריך לחברו עם יסוד דבינה הנקרא נתיב וזה נקרא ברוך וזה נקרא ברכה שהיא עם הכולל גימטריא ברו"ך ואם תוסיף ד' אותיות של ברוך יהיה גי' רל"ב ולכך תכוין לד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם גי' רל"ב וכולם נמשכים בשביל העליון הנקרא ברוך: והנה פל"א ורל"ב גי' גש"ם שה"ס מ"ן דיסוד הבינה הנק' גבורות גשמים והם גי' גש"ם עכ"ל. נמצא כי גשם הם המוחין דא"וא שבאים למ' וז"ש ובעי לארקא לה ברכאן:

1 דההוא רוחא קדישא דעליה ירית ליה לצדיקא דאלישע פי' רוח של נדב והביהו שהיתה באליהו נתנה לאלישע נ"א נוטריקון נדב ואביהו.

1 ענבין חוורי פי' הם הארות זעיר: אוכמי פי' הארות המ' ומהמלכות יונקים הקליפות לכן הרואה ענבי אוכמי בחלום סי' רע לו וז"ש אלין צריכים רחמי שהם של מ' כדי להרחיק ממנה הקליפות. ומ"ש ואלין אשגחותא דרחמי הם של זעיר כמ"ש בזוהר תרומה דקמ"ד וז"ל אלא תנינן אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבין הוו דכתיב ענבימו ענבי רוש ואלין אינון ענבין אוכמין. וענבין חוורין מסטרא דרחמי אינון ואוכמי צריכין רחמי דהא מסטרא דמותא אינון עכ"ל וכתב הרח"ו בהגהותיו שם ענבין אוכמין דע כי זרע האשה אדום כיין וזרע האיש לבן כמים וזהו מזיגת הכוס למבין בשיעורו והוא כמ"ש:

1 ובג"כ לב טהור ודאי פי' המ' שנק' לב לפי שהיא מתחלת מהחזה ולמטה נגד הלב דזעיר: דא איהו רוח נכון פי' המ' שנקרא לב נקרא ג"כ רוח כמ"של מאי חדש דא חידושא דסיהרא. מ"ט אתענש עליה אחאב פי' רבי יוסי אזיל לשטתיה דבש"ס דס"ל כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו אבל ר' יהודה פליג וס"ל דלא נאמרה הפרשה רק לאיים עליהם ולכך נענש אחאב:

2 קול דברים פי' קול שהיא דברים שהיא מ' והיא היתה הולכות לפני ישראל כמ"ש בזוהר פ' בשלח ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל דא שכינתא וזה שכתב הכא נתן קולו שהוא המלכות לפני חילו שהם ישראל:

1 קץ שם לחושך דא איהי קץ דשמאלה פי' קץ היא נוקבא דס"א ונקראת קץ לפי שהיא סוף הקליפות כמו מ' דאצילות שנק' קץ לפי שהיא סוף הקדושה. ומ"ש קץ דשמאלא פי' שהיא מסיגי הגבורות שנקראים שמאלא כנודע. שהגבורות כשמתבררים מעולם לעולם בתכליתם יוצאים מסיגיהם הקליפות. אבל החסדים כשמתבררים יוצאים בתכליתם דינים ולא קליפות כמ"ש הרב וז"ש לקמן דא איהו קץ דאיהו מסטרא דחושך זוהמא דדהבא. ושיעור הכתוב קץ שם אותו המאציל ב"ה מחושך שהם הגבורות:

2 וקיימא בהאי דאיקרי ארץ עיפתה פי' שמדור הקליפות בחורבה ארץ עיפתה כמ"ש בזוהר תצוה בענין תלת ניקודין:

3 ואית ארץ לתתא ונקראת אופל וצלמות מאי אופל וצלמות דא הוא קץ וכו' גרסי' ופי' כמ"ש שהמ' היא ארץ החיים ולילית היא אופל וצלמות ונק' אבן ג"כ ולפ"ז אבן אופל וצלמות דסיפא דקרא הוא פירוש לרישא דקרא והכי קאמר קץ שם אותו מזוהמא דחשך וקץ הנז' הוא אבן אופל וצלמות. ענפין ועלין קליפן גופא דאילנא שרשין. פי' הם ה' בחינות כנגד ה' בחינות נשמה שיש לזעיר שהם נ"ר נח"י גופא דאילנא גרסינן ולא נופא:

4 והרמ"ז כתב וז"ל קץ שם לחשך ידוע שעולמות הטומאה הם לגבי עולמות הקדושה כקוף בפני אדם ויש בכללם ד' בחי' של המרכבה והנה חשך הוא כנגד ג' אבות חמור שור כלב שהוא יוצא מבין שור וחמור שתוכיותם ו' מ"ו גי' כל"ב וע"ז אמרו שור וחמור כלבא בישא נפק מבינייהו. ואמנם לעומת בחי' ד' הנקרא מלכות קץ הימין מפני שעולמות הקדושה הם לצד ימין. כך יש לעומתם קץ הימים שהוא קץ דשמאלא שר"ל מדה אחרונה מעולמות הטומאה המשתלשלים לצד שמאל עד התהום והיא תחתונה להשתלשלות רגלי המ' דקדושה המקננא בעשייה אשר רגלה הימיני הוא בקדושה. והשתלשלות הוד שלה שהוא השמאלי הוא בקליפה והיינו נמי קץ דשמאלא בסוד הודי נהפך וכו'. עוד ידוע שלילית זו היא חוה ראשונה שכולה דינים וי"פ חו"ה גי' ק"ץ והיינו קץ דשמאלא ולכן אמר דאיהו שט בעלמא מפני שכוונתה לדחות רגלי רחל קדושתא ולרשת ח"ו מלכותה בעשייה בטענה שהיא ראשונה וכמ"ש לא יעשה כן במקומנו וכו' ר"ל אין אנו דנים כן בקליפות במקומנו להקדים קדימת המעלה לקדימת הזמן כמו שצד הרע קדם לצד הטוב כי ע"כ יצ"הר נקרא מלך זקן וכסיל והשב לבן שלאה בתו עדיין מתבוססת בטומאתה הראשונה ולא ידע שתפילותיה ודמעותיה עשו פרי למעלה וכמ"ש הרב זל"הה:

5 ושט לעילא וקיימא וכו' היינו כשיש ח"ו פגם בישראל אז מתגברת לירש מקם גבירתה: ואסטו הוא הטיית השפע לצד שמאל ובזה היא מקטרגת על העולם ב"מ דהא כל עובדוי לאו אינון לטב כי שאר הקליפות יש בהם קצת טוב מעורב אבל זו רק רע כל היום לשיצאה תדיר שאין כוונתה להנאת עצמה ולא מבעיא ששונאה את ישראל זרע קודש אלא גם את בניה ומבקשת לעקור את הכל כמ"ש ולכל תכלית הוא חוקר לכל מיני כליון וחרץ:

6 אבן אופל וצלמות זהו יסוד שלה מנגד לאבן שתיה שהיא נקודת ציון שה"ס הצניעות והקדושה אכן זאת הטמאה תפסק רגליה לכל עובר והיא אבן מכשול לרשעים. וקיימא בהאי דאיקרי ארץ עיפתה: האי אבן נגף היא במדור התחתון של גיהנם הנק' ארץ עיפתה כמ"ש בפ' וילך והוא המדוד הז' ואמר שם שהוא כפול וידוע שסתם גיהנם בכללו ה"ס לילית וז' מדורות נגד ז' קצוות שלה א"נ הוא כפול נגד יסוד ומ'. ויתר על כן כמו שמערת המכפלה היא פתח לג"ע והיא שם ב"ן הכפול בכח זכר ונקבה שה"ס אותיות השרש דהוי"ה והמילוי כן יסוד הטמאה כפול ור"ת "אופל "צלמות צ"א וכן ר"ת "עיפתה "כמו "אופל ולכן מי שמבזה עניית אמ"ן נופל לשם כמ"ש בפ' וילך:

1 מאי מקץ הו"לל אחר שנתיים ועוד שלא הוזכר התחלה הו"לל ויהי יוסף שם עוד ב' שנים ובקץ שנתים וכו' אתר דלית ביה זכירה ס"א בכלל דאל אחר אסתרס דחסר דעת הוא ואין בו כח זכרות כי הזכירה היא מבחי' הפנים דדעת אסהיד באנפוי דמלכא ולפי שחסר בקליפות לכן אין שום זכירה אפילו בזכרים שלהם.

2 ודא הוא קץ דשמאלא אע"ג דלעיל פי' קץ דשמאלא על נוקבא דקליפה כאן נוכל לבארו על הדכורא משום דבסמוך קרי לנוקבא קץ דסטרא דחשך והכל לפי הענין כי נודע שהשתלשלות הדינין הוא ק"ך צירופי אלה"ים. ותחתיהם מתחילי' אלהים אחרים אלילי"ם גי' קכ"א א' יתר לרמוז שמתחילים אחר תשלום ק"ך היא הקץ דשמאלא עולם הקליפה:

3 אלא כיון דאסתכל וכו' כמ"ש יוסף הא ודאי בשורה דחדוא וכו' שאותו חלום מורה היות השכינה בעילוי ויחוד למעלה לכן אמר והאי חלמא דזכירה איהו סוד זווג זכר הממתק דיני הנקבה בסוד זכ"ור ע"ב קס"א:

4 ואיהו טעה בהאי טעם טעותו הוא במה שנודע שקליפת נוגה על היותה סביב הקדושה ממש ולכן יכולה להתמתק שנכללת עם הקדושה וחשב יוסף שזכה שר המשקים למדרגה זו לכן א"ל כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך י' לצאתך מהרע ולהדבק בטוב כמ"ש הרב ששר המשקים ה"ס מוח חכמה דקטנות ונודע מסוד ב' שעירי יו"הך כי שעיר של שם הוא חכמה דקליפת נוגה שנדבקת בקדושה. ויוסף טעה.

5 דהא בית בק"בה וכו' פי' שכל אותו הסוד שנרמז בחלום שר המשקה היה דוקא בעולם הקדושה סוד מ' דקדושה שנתייחדה בבעלה והבשילו אשכלותיה ענבי' סוד נשמות הצדיקים. אבל שר המשקים שהוא בקליפת נוגה לא היה לו שום עילוי אלא עדין עם חביריו טבח משקה אופה שר"ת שלשתן טמ"א. ובבקשתו אל שר המשקים כאלו ממנו תמשך גאולתו לכן קם קמיה צד הטומאה והבדילו מהגדולה שהוכנה לו כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו. מה כתיב וכו' כתב הרב זכ"ור ע"ב קס"א אור הפנים. תש"כח סוד פק"ד קד"מת אחוריים דא"וא שמשם השכחה והנה יוסף ה"ס יסוד הזכר ובמילוי כזה יו"ד ו"ו סמ"ך פ"א גי' זכ"ור. ועל שאמר זכרתני אתך נתעוררו נגדו זכר ונקבה דקליפה וז"ש ולא זכר וישכחהו כי אין השכחה עצמית אלא בנוקבא דקליפה: כי הזכר אין בו רק העדר הזרירה כמ"של אתר דלית ביה זכירה. משא"כ נוקביה שבה מציאות השכח' בעצם כמ"ש אתר דביה כשיו ודא הוא קץ דסטרא דחושך כי הזכר נק' קץ דשמאלא כנ"זל. ונוקביה קץ כל הס"א הנק' סטרא דחושך:

6 מאי שנתים ימים ירצה שעל אומרו זכרתני שה"ס ב' בחי' דע"ב קס"א נתעוררו כנגדו ב' בחי' דאחורים פק"ד קדמ"ת גי' תש"כח וידוע שימות השנה הם שס"ה ובכולם שולט הש"טן זולתי ביו"הך וב"פ הש"טן גי' תש"כח לכן אחר שנתים מיד עלה לדרגא דאית ביה זכירה:

7 ופרעה חלם ירצה שבזכות יוסף האיר כח החסדים באחורי הדעת ששם אחיזת פרעה כי חל"ם גי' ג' הוי"ות של גדלות המאירות בג' דקטנות ובין כולם גי' יו"סף ו' הוי"ות מלך במשפט דהו"לל מלך שופט: אתקין כולא זה מבואר בהקדמת הרב שבעולם העליון ג"ר לא היה בהם שברון כי מה שירדו אחורי א"וא היה לצורך תיקון זו"ן. וכל מה שהוא בחי' עצם האצילות עצמו אלו לא היה לתיקון עולמות בי"ע לא היה צורך לבחי' כלים שבהם היה סוד השבירה וז"ש שבבריאת עולם העליון היה מתחלה כולא כדקא יאות:

8 ואפיק נהורין מנהרן וכו' ה"ס יחידה וחיה שאינם מכוסים בכלים וז"ש ואפיק שהם חוץ לכלים מקיפים ולכן הם מנהרן לכל סטרין ששוה אורם לכל צד ושאין להם גבול ומסך כנר"ן שהם בתוך הכלים כנודע:

9 וכולא איהו חד דקים לן איהו וחיוהי חד בהון וחיוהי דייקא דהיינו בקי' חיה וכ"ש יחידה

10 וברא שמים וכו' הם זו"ן שהם מחו"ג הצריכים לתיקון ע"י תומ"ט לכן מתחלה עדו עלייהו כמה הרפתקי מימי קדם וזה כדי שיבואו עולמות התחתונים כמ"ש בסמוך:

11 ת"ח מלך במשפט וכו' נודע כי יש"ס ותבונה הם סוד ה' ראשונה שבשם כנז' בא"י והם הנכנסים בזעיר ונעשים מעצמותו בסוד ברא כרעא דאבוה ועובר ירך אמו באופן שהם התוכנות של זו"ן והנה הם במדריגת מלכות לא"וא עילאין ולזה נק' בשם מלך וז"ש מלך דא קב"ה והוא נכנס בתוך משפט שהוא יעקב בבחי' ה"ג ממותקות וזהו משפט שהוא קיום המלכות והנה יש"ס ותבונה שהם בסוד ה' נכנסים תוך ו' שהוא זעיר:

12 וע"ד ו' איתזן מן ה' ה"ס ו' שבתוך ה' שהרי תבונה היא בבפי' ד' להיותה מנהי"ם דבינה והו' שבתוכה הוא שורש זעיר הנשאר בקרבה. וכן ה' איתזן מן ו'. כי גם מ' עיקרה ד' שהיא כנגד ד' מדות תחתונות דזעיר וכשמקבלת ממנו אז היא ה' וכמ"ש ריש פ' חקת ה' ד' הית ע"ש

13 דקיומא דארעא איהו במשפט נותן טעם למה לא תיזון ה' אחרונה מן ה' ראשונה אלא מן ו' והוא מפני שהגבורות הבאות לה מאימא הן חזקות כנודע מסודות ר"ה אבל הבאו' לה מזעיר הן מתוקות ובהן היא מתקיימ' והוסיף עוד ראיה דהא משפט יעמיד ארץ שכך היא קבלתנו שתיקון המ' הוא מזעיר בבחי' נה"י שלו כד"א ומקום רגלי אכבד ודייק יעמיד שכלי העמדה הם הרגלים ונק' ארץ גי' אלהי"ם דאלפין שהוא דין רפה להיותה עומדת במשפט:

14 ואיתא בל"ת על פ' ציון במשפט תפדה שה"ג סודן ה' אלה"ים העולים ת"ל וכשנמתקות בזעיר נקראים מש"פט שהוא ת"ל חסר א' והוא בסוד השורש: ומנה שכאשר הזעיר נותנם בנוקבא יחסר עוד א' ואז הם תכ"ח וז"ס שם חתך שאנו מכוונים בפותח את ידיך שה"ס הנסירה שנחתכו אחורי ז"ון וב"פ רוח שהוא מילוי אלה"ים שהכל נתן בה והוא נשאר כולו חסדי' והגבורות בנוקב' והיינו תיקון שמים וארץ הנ"זל והיא פתיחת הידים הימין בזכר והשמאל בנוקבא ואז היא באה לפניו ומקבלת ממנו וז"ש בכל תקונוי שהוא בניינה וזן יתה בשפעו ולכן שם חתך נק' שם הפרנסה. והנה אנו מכוונים לשני שמות פא"י ר"ת "פותח "את "ידיך ושם ס"אל שהוא חת"ך באת"בש: והוא עולה צ"א נגד ת"ת ויסוד דידיה ששם הוא דיבוק ז"ון כנז' בכוונת אמן וב"פ צ"א גי' יע"קב וז"ש במשפט שה"ס חתך דא יעקב. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה ונל"עד דתב.

15 דרגא לדרגא פי' נתחבר זעיר עם המלכות: דאית ביה זכירה פי' השכחה מצד הקליפה וזכירה מהקדושה א"נ כמ"ש הרב זכירה זכ"ר י"ה שעיקר הזכירה היא בפנים דא"וא וז"ש דתב דרגא לדרגא שהם ז"ון דאית ביה זכירה פי' שיש בהם מוחי או"א שנקרא זכירה כד ברא קב"ה פי' א"ס ב"ה:

16 עלמא עילאה עולם האצילות שהיא על בי"ע: נהורין עילאין פירוש אריך וא"וא: וכולא איהו חד פי' כי הם ג"ר דאצילות שהם חשובות כאחת. וברא שמים דלעילא וארץ דלעילא הם זו"ן:

17 לתועלתא דתתאי פי' שע"י מעשה התחתונים מעלים מ"ן למלכות ואז מזווגים ז"ון ועולים בסוד מ"ן לא"וא וא"וא לאריך וכן עז"הד עד רום המעלות ונמשכים מוחין לא"וא ומהם לז"ון וז"ון משפיעים לתחתונים וזהו לתועלתא דתתאי: דא קב"ה פי' בינה. דא יעקב פי' זעיר דאיהו קיומא דארעא פירו' מלכות: ד"א מלך דא קב"ה הוא זעיר:

18 במשפט דא יוסף פי' שזעיר מוריד כויפת המוחין ליסוד שהוא יוסף ועי"ז יעמיד ארץ שהוא מ' ובי"ע כולם . ר' יוסי אמר מלך דא יוסף הוא יסוד. במשפט הוא זעיר ור"ל ע"י השפע שמקבל יסוד מזעיר יעמיד ארץ שהיא מלכות. ולפי כל הפירושי' אלו סיפא דקרא ואיש תרומות יהרסנה הוא כמ"ש הזוהר בפ' שמיני דף מ' שכתוב שם כפי' ראשון דהכא וסיי' שם ואיש תרומות תרומת כתיב כד"א וזאת התרומה ור"ל ס"מ שכוונתו לינק מהמ' שנקרא תרומה. יהרסנה. וע"ש פירושים אחרים בסיפא דקרא.

19 דא רחבעם דריש תרומות לשון התרוממות שהיתה ברחבעם שלכן אמר אבי יסר אתכם בשוטים וכו' דא פרעה שעשה עצמו אלוה ופי' תרומות ג"כ התרוממות:

20 חי ה' וכו' האי קרא וכו': הרמ"ז כתב וז"ל בפ' זה רמוז עקריות המשכת השפע ותיקון המלכות שהרי הוא מיוסד על קו האמצעי שבו הוא שרש הנוקבא ושממנו כל תיקונה כי סתם בניינה הוא מת"ת ולמטה ואח"כ מתעלה עד כנגד הדעת כמ"ש בסוד תפלה בלחש וחזרה. ועל כן כוונת אנטיוכוס הרשע היתה לבטל אלו ב' תיקוניה כי ידוע ששבת סודו ש' ב"ת שהוא עולה לאבות חג"ת. ור"ח תרין רישי נ"ה. ומילה נודע שהיא בכל קו האמצעי:

21 דא חי צדיקא וכו' ידוע שיסוד זעיר יש לו ב' בחינות שרשו בת"ת וסיומו עד למטה ובתוכו יסוד אבא וגם כנגדו עיקריות קו האמצעי של הנוקבא דהיינו כתרה ודעתה. והנה חי ה' הוא ביסוד שבת"ת ששם הלב והחיות של זעיר וזהו חי ה'. ולפי שבתוכו גנוז יסוד חכמה וכתיב והחכמה תחיה כי בה סוד חיה לכן ר"ת ח"י יהו"ק הוא ח"י נוטריקון "יסוד "חכמה הגנוז בתוכו:

22 חי דעלמין וכו' מפני שהיחוד האמיתי שהוא בעצם חי העולמים הוא יסודו של זעיר בגדלותו המזדווג עם נוקביה בשבת כמ"ש בכוונת זכר למ"ב אבל יסוד זה דקיימינן ביה שהוא המושרש בת"ת זעיר נקרא חי דעלמין מפני שהוא ממוצע בין ב' עולמות עלמא דדכורא שהמחזה ולמעלה. ודנוקבא משם ולמטה:

23 וברוך צורי דא הוא דכתיב וכו' הוא יסוד התחתון שממנו ניתנו הגבורות לדעת הנוקבא שהן הן חוזקה ותוקפה לצייר אותה ודוד שהוא המ' קראו צורי כי הוא מושרש דוקא בבחי' זו שלכן הוא זכר כנודע ולכן אמר ברוך ה' צורי ר"ל שיש בו גם שם צור הרומז לנקבה שהוא גי' אלהי"ם דההי"ן וגם קס"ו ק"ל שהם אחורי ס"ג ומ"ה הראויים לנוקבא: אבל זה הוא משם הוי"ה כזה יפ"י ק' יפ"ה נ' הפ"ה כ"ה הפ"ו ל' ופ"ו ל"ו ופ"ה ל' הפ"ה כ"ה הכל גי' צו"ר ולהיותו ביסוד התחתון אמר שעליו מתקיים צדיק הנז'. וכל זה הוא בסוד קומת רחל מחדוהי ולמטה: ואח"כ וירום דא עלמא עילאה היא הבחי' השנית כשמתעלה יסוד אימא עד הדעת דאז הוא אלוהי בו' כמ"ש בכוונת ואלהי יעקב וסוד ו' זו הוא שרש ו"ק הידועים וז"ש השמים שמים לה' פי' ב' בחי' שמים א' השמים שהם ו"ק הגלויים ב' שמים סתם שהם השרש הנעלם באופן שפ' זה מורה על כללות האור המושפע דרך הקו האמצעי שהוא מתחלת מת"ת דזעיר ואח"כ מדעתו ושהרצון בו לתיקון המ' ולזה מביא סיוע ואמר:

24 ת"ח וכו' והענין יום יום הם יסוד ות"ת ושאח"כ יסוד עולה לת"ת ות"ת לדעת כידוע ואמר שהוא רזא דחכמתא הוא מפני יסוד אבא ועטרה המבריחים בתוכם שגם הם סוד שני ימים:

25 שנתים ימים הם ת"ת ויסוד הנז' הכלולים זה בזה דגוף וברית חשבינן חד ויתכן שהם הרמוזים בשנתים אבל יסוד ועטרה דרבא המאירים בפנימיותם הם רמוזים בימים. ואמנם הראש של אלו השנתים הוא הדעת כמ"ש בסוד הלולב שרומז לכל המשך הדעת שהוא עלויו של יסוד ויתכן שאז האיר אור הדעת בכח צדקת יוסף וניתוסף בו אז ה' ונק' יהוסף לרמוז לגילוי ה' חסדים ושלט בע' לשון שמוצאם מבחי' הדעת דאיהו ברית הלשון. וגם יא"ור גי' ז"פ א"ל ונילוס גי' יוס"ף ואז האיר בצד העורף על פרעה המושר' שם וג' שריו שבגרון נמתקו בסוד חלום שהוא ג' הויות בחי' רושם הגדלות המאיר בקטנות שה"ס לח"ם מל"ח ושניהם עולים יוס"ף. ועוד נקדים מ"ש באוצ"ח דאור תנה"י דאצילות מתלבש בהיכל קדשי קדשים דבריאה שהם כחב"ד דבריאה ולפ"ז שנתים שאמרנו מאירים בכתר ודעת דבריאה וידוע שפרעה היא אחורי הדעת וז"ש מקץ שנתים ימים ופרעה חולם שבסוף ב' שנים דהיינו בסוף הדעת באה הארה לפרעה מאור היסוד שבדעת דבריאה ויאור הוא יסוד הנקרא רזא ואמר על היאור כמר"זל שהרשעים עומדים על אלהיהם שכאשר ביניהם איזה ניצוץ של קדושה הם מתגאים שמושלים על אותה קדושה ואינם יודעים אשר ישלוט האדם באדם לרע לו וכן בכאן שהיה יוסף בממשלת פרעה וקליפתו ונתגאה בתלומותיו שעומד על היאור:

1 דנהר דא יוסף הצדיק פי' יאור הוא יסוד שיוצא מנהר הגדול ודוקא במצב זה שרומז לאור היסור שיורד לדעת בריאה נקרא יאור

2 דהא מנהר דא שהיא היסוד דאצילות המגיע באורו עד הדעת דבריאה שתחתיו הם ז' היכלות דז"ון והם דרגין דלתתא ולפיכך קוראים דרגין שהם מעלות הכסא דרגין דכורסיא ממש. בגין דההוא נהר וכו' הוא יסוד אימא שהוא נגיד במקום הסתום ונפיק במקום הנגלה הוא אשקי לזעיר: וזן לכולא לנוקבא: ויוסף איהו נהר פי' בו יש בחי' לברך ולהאיר למצרים וזה כשיורד אורו למטה אל הדעת של בריאה שבאחוריו אחיזת ז"ון דקליפה פרעה ומצרים כי מילוי פרעה פ"ה רי"ש עי"ן ה"ה גי' מצרי"ם נוקביה.

3 ות"ח ההוא נהר וכו' ירצה שני בחי' הן המאירות בבריאה א' היא מן תנה"י דזעיר שבק"ק כאמור ויסוד זעיר מאיר בהיכל הרצון ששם באחוריו ה"ס מצרים. שנית היא כללות אימא דמקננא בבריאה כנודע והוא מ"ש ההוא נהר דנגיד ונפיק וסוד החלום ז' שבלים רומזות למדריגת יצירה כי ד' נמצאים שבעול' דצח"מ הם נגד ד' אותיות הוי"ה ולפ"ז הפרות שהן ב"ח בסוד בריאה ה' ראשונ' של שם. שבולים הם צומח בסוד ו' דהיינו יצירה וידוע שר"י ס"ל חטה מין אילן הוא שהוא ע"הד טו"ר ועיקרו בנוגה דיצירה שה"ס הז' מדורין הנז' בפ' בראשית ואיתא בס' א"י שהם בנוגה דיצירה וראשם מלאכים טובים וסופם רע מהחזה ולמטה ע"כ. ונודע שנוגה לפעמים מתחברת לקדושה ונעשית כולה טוב וזו היא בחי' ז' שבלים הטובות

4 דאינו' מסטרא דימינא ט' ימיני דמט"ט והוא סוד שם הוי"ה במספר קטן העולה טו"ב ולפי שכולן טובות עולות בקנה א' שאין בהם פירוד בהתיחדם לצד ימין. וז' השניות יש בהם בחי' טו"ר ולכן תמצא רק ב' שנים היה רעב גמור אבל משם והלאה התחילו לזרוע כי המדור הג' שהוא בחי' נצח אינה כ"כ רעה כשני התחתונים ולכן היו זורעים וקוצרים:

5 אלין על אלין היכלות הבריאה העומדות על של היצירה ואלין לקבל אלין לימין ושמאל וכולהו חמא פרעה שהוא באחורי הדעת דבריאה שממנו מתפשטים ז' היכלות והמדורין כל אחד בעולם השייך לו:

6 כגוונא דלהון חמא ירצה לא ראה אותן ח"ו למעלה במקומן אלא דוקא ההתפשטות המתנוצץ ע"י הפרגוד והמסכים המבדילים בין כל עולם ועולם. גם נכון לומר שנודע שגם בעולם הקליפות יש מדריגות אבי"ע ופרצופים ועיקרו היה ודאי בעולמות הקדוש' כי גזרת ה' היתה להשפיע לבריות שבע ולחזור ולהרעיבן וחלום הפרות היה בבריאה וחלום השבולים היה ביצירה וכשנתגלו לפרעה היה בבריאה ויצירה של הקליפה וז"ש כגוונא דלהון חמא שהן כקוף בפני אדם:

7 ודע שנמצא כתוב שהחלומות מיוסדים על סוד עולם התהו והתיקון שידעת שהעולם מתוקן כשנולד אדם וזהו חלום השבע ואח"כ חטא וחזר התהו לקלקולו וישראל הקרויים אדם גלו לתקן עולם וסתמא תחלת התיקון ע"י יוסף דאיהו הדר. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

8 ד"א ואת ז' הנערות וכו' כתב באוצ"ח דהיכלות ז"ון דבריאה נקראים ז' הנערות והיכלות דא"וא דבריאה נקראים ז' הסריסים לפי שאינם נפתחים אלא ביום השבת כמ"ש בפ' בראשית וז"ש כד"א ואת ז' הנערות ועל דא ז' פרות וכו' ששבע פרות הטובות שראה פרעה הם ז' הנערות שהם היכלות דז"ון דבריאה: ולקביל דא כתיב ז' הסריסים פי' שהם היכלות דא"וא דבריאה:

9 רבי יצחק וכו' פליג את"ק דס"ל ז' פרות הטובות הם ז' הנערות אלא ס"ל ז' פרות הטובות הם היכלות דיצירה או דעשיי' דקדוש' שהם עליונים על ז' דקליפה. ר' יהודה מסייע לרבי יצחק שלא ראה פרעה היכלות דז"ון דבריאה שהם עליונים. אלא דעשייה או דיצירה שהם עליונים על ז' דקליפה: ואיהו חמא באינון דרגין דלתתא: פי' לעולם לא ראה רק שבעה דקליפה אבל מתוך נהירו דקיק שבתוך הקליפה ראה כמציץ מן החרכים ז' דקדושה:

1 רוצה ה' את יריאיו כתיב ולא ביריאיו פי' זה כמו דבר אחר שתחלה פי' הזוהר רוצה ה' את יריאיו אוהב ה' את יריאיו ולכך מקשה הכא ביריאיו מ"ל ולכך מפרש שמרצה ומפייס אותם. מה כתיב וירצוהו אתפייסו ליה וכו'. פי' שרים של פרעה היו מפייסים אותו במלין דחדווה והקב"ה נתן בלבם לפייסו וכאלו הקב"ה מפייסו. א"נ לפי מ"ש בסיפא ויקרא את יוסף דא קב"ה אתי שפיר מלת ויריצוהו שהם מלאכי השרת שלוחי הקב"ה הנז' בויקרא את יוסף:

2 ומאן דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בהדיה פי' כשירד יוסף לבור גם יסוד העליון שהוא בחי' יוסף ירד ח"ו לבור דקליפה וכשעלה יוסף מן הבור גם יסוד העליון שהיה בבור דקליפה עלה על ידו וז"ש אסתלק בהדיה דהיינו יסוד העליון אסתלק בהדיה דיוסף: אסתלק מן דא שהוא בור דקליפה. ואסתלק בבאר מים חיים שהיא מלכות דקדושה.

3 והרמ"ז כתב בגין דצדיקייא עבדין שלמא וכו': שהצדיקים שרשם בקו האמצעי בסוד צדיק כתמר יפרח כמ"ש בכוונת הלולב ולכן עושים ב' שלומות ברוחא וגופא. כמ"ש הרב על רע"ק נכנס בשלום ויצא בשלום. ולדעתי צדיק גמור טוב לשמים וטוב לבריות כי המלאכים מתהוים מזווג דנשיקין וישראל מזווג היסוד הנקרא טוב. אבל כדיק שאינו גמור אינו גומר הזווג בגופא אלא דוקא צדיק גמור גומר גם זווג תחתון של היסודות ועושה שני שלומות:

4 שלמא לעילא הוא סוד הדעת שה"ס יסוד העליון ולפי שהוא אינו ספיר' כשארהם פיר' לכן צריך להעשות וזהו יעשה שלום לי. אבל יסוד התחתון שהוא מדה ממש אינו צריך אלא תיקון וז"ש שלום יעשה לי פי' השלום השני שכבר יש לו מציאות יעשה לי יתקנהו שיהיה לי ראוי להשפיע. ועאלין כלה בבעלה הוא זווג תחתון של צדיק וצדק.

5 באינון דדחלין ליה זהו יריאיו ועבדין רעותיה הם המיחלים לחסדו ור"ל שיש להם כח להעלות מ"ן בכח הגבורות עד מ"ה ששם שורש הגבורות והוא יראת הרוממות שאין שם אחיזה לעונש ושם נעשה הבירור בכח חסד עליון דכתרא עילאה ואז מאירים תרי מזלי שה"ס הרצון העליון והיינו ועבדין רעותיה ממש עושי' רצונו שהוא נוצר חסד המשפיע בונקה ומשם נתפשט האור בא"וא וזו"ן: אינון דמשתדלי וכו' פי' שהרי הלילה הוא זמן הגבורות שאז השכינה מתפשטת בעולמות לקבץ ניצוצין ולהעלותם למעלה בעלותה אל האצילות וזמן תיקונה הוא אחר חצות ועל כן הלומדים באותו זמן משתתפים עמה לעזרתה:

6 וכד אתי צפרא וכו' אמר כן ללמדנו שאין לישן אחר התיקון אלא שומרים לבוקר ממש שלא ישנו בעלות השחר שאז רחל עולה בסוד תפלה של יד ולהיות שבאותה שעה היא עליית כתר שלה ויורדים ט' אחרונות החוזרות לעלות בתפלת השחר שלכן כפל ב"פ שומרים לבקר ואז יורד החסד שה"ס ו' שבשם מדת יום כי בלילה שולט ה':

7 יצוה ה' חסדו להתחבר אלי אבל בתנאי שבלילה יהיה שירה עמי לקרות וקרא לתורת הלילה בלשון שיר מפני שבלילה הוא שיר ה' כי ביום יצוה ה' חסד ו' וצריך ללמוד ברנה כמו שה' נתנה בנעימא כמ"ש במדרש:

8 ובג"כ רוצה ה' שמשפיע בהם אור רצונו העליון ועושה אותם מושפעים ומלאים מאור רצונו: ודוגמת כן היה ליוסף שטרח לברר בירורים בנקודת ערות הארץ הוא הבור. וזכה שהושפע עליו מסוד נוצר חסד לאלפים ונתעלה לדעת וזכה להיו' שליט על הארץ העליונ' ואז שמח על נפילתו בבור וזהו ויריצוהו ושמחוהו על טרחותיו שהיו לו מן הבור. מ"ט יומם יציה וכו'. גם שתורת הלילה גורמת לחסד שיבוא מ"מ הקדי' החסד מפני שהוא מוכן ומזומן לבוא והוא יצוה בלשון עתיד ובתנאי שבלילה שעברה שיר התורה קדם עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

9 ויעקב גר בארץ חם אמאי אצטריך האי פי' כיון שאמר ויבא ישראל מצרים ידענא דיעקב גר בארץ חם:

10 דא קב"ה פי' מלכות ונקראת ישראל על שם בעלה וזהו שאמר לקמן אתייא שכינתא למצרים:

1 והא כתיב שלח מלך ויתירהו פי' וקשה קרא דכתיב ה' מתיר אסורים: ועוד אמאי מושל עמים ויפתחהו היינו מלך דרישא דקרא:

2 ומאן איהו דשלח דא מלאך הגואל גרסינן ופי' שלח מלך שהוא זעיר למושל עמים שהיא המלכות נמצא המשלח הוא זעיר והשליח מלכות:

3 והרמ"ז כתב וז"ל והא כתיב לאו קושיא דא"כ הול"ל כתיב ה' מתיר אסורים וכתיב שלח מלך אלא בניחותא והכי קאמר כתיב ה' מתיר אסורים שהשי"ת נותן בלב המלכים שיתירו אסוריהם והוא מש"ה שלח מלך ויתירהו:

4 אבל קשה הכא כתיב מושל עמים וכו' כפל הענין ובמלות שונות מלך ומושל עמים אלא וכו' עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

5 דהא שמא דא איהו שליט וכו' ז"ל הרב בספר הליקוטים דע כי פרעה הוא בחי' אלהים דקטנות ומשם אחיזתו ולא מן הגדלות כי לכן אמר פרעה למשה לא ידעתי את ה' ואמר בזוהר על פ' ויחזק ה' את לב פרעה כי פירושו הוא כי שם הוי"ה שהיה יוצא מפי משה היה מחזק לבו והטעם כי כל קיום פרעה הוא משם אלהים וכל ביטולו היא משם הוי"ה ולכן אמר לא ידעתי את ידו"ה כי אין אחיזתו משם ולכן השי"ת כל שליחותו היה בשם הוי"ה כדי להכניעו ולזה אמר לו יוסף אלהים יענה את שלום פרעה ולא אמר שם הוי"ה רק שם אלהים שהיא בחינתו. ובזה יובן לשון זה:

6 ר"א אמר ת"ח בההוא רשע דאיהו אמר לא ידעתי את ה' הביא ענין זה לתרץ מ"ט אמר יוסף לפרעה אלהים יענה ולא הוי"ה. פתח ואמר מי כה' אלהינו וכו' וענין פסוק זה לכאן יובן עם מה שסיים שם הרב ואמר כשבאים מוחין דגדלות ודוחין מוחין דקטנות אזי רחמי' בעולם וכשמסתלקים מוחין דגדלות מזעיר אזי עולים מוחין דקטנות ורוצים להחריב העולם ח"ו בסוד אלהים ראיתי עולים מן הארץ וז"ש בזוהר המגביהי לשבת דאסתלק מעל כורסי יקריה דהיינו שנסתלקו מוחין דגדלות שהיו יושבים על מוחין דקטנות למתקם והיו מוחין דקטנות כסא להם וז"ש ואסתלק מעל כורסיא יקריה. ומ"ש המשפילי לראות וכו' קב"ה נחית בדרגוי פי' שהמוחין דגדלות חזרו לזעיר ודחו מוחין דקטנות למטה כן פי' מורינו זלה"ה:

7 וכל אינון תלת לא יכלין לאשלמא כולא פי' לא מבעיא עין ואוזן שאינם ברשות האדם אלא אפי' הפה שהוא ברשותו לא יוכל האדם לדבר בו כל דברים שנעשו בעולם. ובזה נתרצה קושית מ"ט אלין וקושית כל הדברים יגעים וכי יגעים אינון למללא שטעם שהזכיר ג' אלו לומר שאפילו הפה שברשותו אינו יכול להשיג בו כל מילי דעלמא כמו עין ואוזן שאינם ברשותו. ופי' יגעים שמיגעים האד' דלא יכיל למללא כל מילי דעלמא: וקסטורין חכמי' המודדים כל טיפות שבים מרוב חכמתם: בכמה קסטירין תליין. פי' בגליון פחים.

1 אזיל בר נש לימינא ההוא עובדא וכו' פי' כל מצוה ומצוה שעושה האדם מתקשרת במדת המ' שנקרא עתו ושיעור הכתיב את הכל כל מצוה ומצוה שעושה האדם מתקשרת במדת המ' שהיא בעתו קישור יפה כמ"ש הרב ז"ל. עת דההוא עובדא פי' מ' שנקראת עת דההוא עובדא שם מתקשר כמ"ש וז"ש לקמן ולאתקנא עובדא בההוא דרגא דאתחזי ליה שהיא המלכות. כולא ברעותהון דבני נשא דכתיב וכו' פי' שעיקר הכל היא המחשבה שמחשב האדם לשמו ית' כי הרי הרשעי' עושים איזו מצות אבל מחשבתם לקבל שכר או ולהתייהר לכך עשה הקב"ה המחשבה עיקר להבדיל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. וז"ש וע"ד אתייהב כולא ברעותהון דב"נ והטעם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה. כדקא חזי דאתכליל וכו'. פי' שלא עשה המצוה כתיקונה כדי שתהיה אותה המצוה נכללות במלכות.

2 אלא כפום רעותא דב"נ אם לא עשאה לשמו ית' אלא להנאתו או לשום פנייה: עתו דההוא עובדא פי' מלכות ששם נקשרים כל המצות שעושה האדם כמה דאתמר את הכל עשה יפה בעתו הוא פירוש ראשון של הזוהר לעיל את הכל שהמצות כולם מתקשרים יפה במלכות הנקראת עתו:

1 ואחלף ליה חלמא דרך משל בז' פרות הטובות אמר לו ששה ובז' רעות א"ל שמונה ויסף אסתכל וכו' וחמא ליה דקא טעה שידע שלא יש רק ז' דקדושה וכנגדם ז' דקליפה ומתוך דבריו ידע שטעה מראות אינון שית וכו' פי' הם ו"ק של מלכות שנקראים מראות לפי שמתראים בהם ו"ק דזעיר: חיזו אית ליה היא המ': לאתחזאה ביה גוונין דלעילא מתראים בה ו"ק.

2 ואית חיזו לחיזו פי' תחת המ' כמה מלאכים שינקים וזה מזה ונקראים חיזו דליליא וכולהו קיימין וכו' ר"ל שיונקים מו"ק דמ' ודזעיר ואיקרון חיזו דליליא שהם מהמ' שנקרא לילה: ובהו מתפרשין כל חלמין פי' במלאכים אלו:

3 אינון כגוונא דלעילא פי' מלאכים אלו יש בהם הארה כמו אותם מראות של מ' והרמ"ז כתב וז"ל בעא לנסאה וכו'. שחשב שיוסף כאחד מהחכמים הבקיאים בפתרון חלומות כמ"ש לו תשמע חלום לפתור אותו ויוסף השיבו לא מן חכמתי אלא מן קדם ה' וכו' לכן רצה לנסות אם אמת רה"ק בו:

4 ואחלף ליה החליף תאר במקום מראה וכמה חלופים בסיפורו ליוסף והיינו טעמא של חרטומי מצרים כתיב ויספר פרעה להם את חלומו דרך כללות: אבל ליוסף הזכיר הסיפור בפרטית ועשה כמה חילופים שכוין פרעה בחילופים לדעת אם רוח ה' דבר ביוסף וכשנתאמת אצלו כי מה' היתה לו: אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו פי' שאין חכמתו תלויה בחוץ ממנו ובשמיעת החלום אלא ברה"ק מניה וביה. וכפי הסוד ידוע שכל החיצונים יונקים משם אלהים שכשהוא ביודי"ן מלוי"ו עולה רו"ח ואיתא בכוונת פותח את ידיך ס"ת חת"ך ב"פ רו"ח ואמר שם שהמילוי הוא יותר מעולה מעיקר השם של אלהים ולכן הודה פרעה שיוסף יותר מעולה מכולם שהרי בתוכו תוכיות שם אלהים שהוא רו"ח אלהים וכשהגיה עליו החלום שהוא ודאי ברוח הקדש גזר אומר שגם הפתרון הוא מרו"ח אלהים ועוד שארז"ל שפרעה חלם גם הפתרון:

5 אחרי הוית כמ"ש בזוהר ויוסף איהו נהר שפירושו יסוד מאיר בדעת דבריאה שבאחורים שלו זו"ן דקליפ' שהם פרעה ומצרי' וכן מלוי פרעה פ"ה רי"ש עי"ן ה"ה גי' מצרי"ם נוק' דפרעה ע"ד חוה היוצאת מאדם. והנה אלו האחורים הם מבחי' הקטנות שהם ג' בנ"י אלהי"ם ג' יוס"ף וגם היאור המשקה הוא נילו"ס גי' יוסף: וכנגד גי' ב"ן דג' אלהים שהם ממש אחורים דאלהים אמר אחרי הוית שג' ב"ן עולה יוסף. וכנגד אור הדעת המאיר שהוא היאור נילוס העולה יוסף חזר ואמר תמן הוית שכיח עומד על היאור וז"ש אחרי הודיע וכו' כלו' הושפע עליך אור הדעת להאיר באחורים והודה פרעה שחכמת יוסף היתה מהקדושה שלגבי הקליפה היא אחוריה כי הם אחב"א וז"ש אחרי הוית: עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

1 יוסף דהוא צדיק גרים עותרא וכו' פי' שיסוד יש בו החסדים שנקראים כסף והגבורות שנק' זהב ולכן ויוציאם בכסף וזהב:

2 אתקשרת בקיים וכו' פי' שממשיכין מהמוחין דזעיר למ' וכוונת הכתוב כל הימים תמשיך חיים שהם המוחין למ' שנקראים הבלך:

3 עלמא דא לא שריין ביה חיים פי' הרב אור ישראל ר"ל למה אנו צריכים להביא לה מוחין לפי שאין לה מגרמה כלום וז"ש לא שריין ביה חיים.

4 שמשא בסיהרא כתב הרב הנז' טעם שנק' זעיר שמש בתיקונים כתב לפי ששם מ"ה יו"ד פעמים יו"ד ה"א פ' ה"א וא"ו פ' וא"ו ה"א פ' ה"א גי' שמ"ש ובאוצ"ח כתב הטעם לפי שיש בו ב' פעמים ש"ך גי' שמש כמו המ' שנקרא תמר בשביל ב' ש"ך שבה:

5 למיעל בהו לעלמא דאתי פירוש שיקשר מ' בזעיר וזעיר במ' ומעלה אותם בסוד מ"ן לאימא ונשמתו עמהם כמ"ש הרב ז"ל בכוונת שמע יש' וז"ש ודא הוא חולקא דב"נ למיעל בהו לעלמא דאתי:

6 קב"ה עביד ליה לצדיק שליטא פי' בינה נותנת שפע ליסוד והוא משפיע למ'

7 רתיכא עילאה פי' זעיר: רתיכא תתאה מלכות:

8 אשר לו לקב"ה פי' הבינה נתנה ליסוד מרכבת המשנה שלה שהיא המלכות ופרעה הוא בינה כמ"ש הזוהר בפרשת ויגש:

9 דרגא ידיעא דכל רוחין ונשמתין פי' מ' ולכך מקשה ר"ש ליכתוב קרא ויוצר רוח אדם מאי בקרבו ותי' לפי שהנשמה מצטיירת תוך המ':

10 גרמא ליה דלא הוה רוחיה וכו' גרסינן

11 דוד מלכא פי' שאירע לדוד כמו שאירע ליוסף שדחוהו אחיו ונעשה מלך וכן דוד דחוהו אחיו כמ"ש אבן מאסו הבונים ועיין בדף קצ"ח שכתב כן הזוהר בהדיא:

1 אלין אינון דרכים דאינון פתיחן מאבהן דכראן בימא רבא ז"ל הרב בס' הליקוטים בדרוש הנוקבא:

2 ואמנם מאין יש כח אל האשה לקבל אותה הטיפה ברחם שלה ותתעכב שם שלא תפיל ותצא לחוץ ואיך תוכל לצייר הוולד אך הענין הוא כי הלא האברים כולם השאור שבעיסתם הם הכ"ב אתוון שהם סוד האבנים שמהם נבנה הבית והנה כבר ידעת שיש בתורה כ"ז אותיות כ"ב אותיות וה' כפולות ואמנם כשנצטיירה המ' וניתן לה הכ"ב אותיות הנה האירו ונחתמו הכ"ב אותיות ביסוד שלה ושם נשאר רישומן וכן עד"ז כ"ב אתוון דדכורא נרשמו ביסוד שלו כמ"ש וישכב במקום ההוא וי"ש כ"ב אתוון כנז' בזוהר ומשם יוצאה הטיפה כלולה מכל הכ"ב אתוון גם ביסוד דנוקבא נרשמים הכ"ב אתוון דידה ועי"כ יש ביסוד שלה כח לקבל הטיפה שם ולציירה שם ואמנם מן הכ"ב אתוון נעשו דלתות שבאשה של בית הרחם והוא כי צורת ד היא צורת י' ושני ווי"ן כזה יד כי י' היא באמצע ב' ווי"ן ומחברם והוא העוקץ שאחורי הדלת ואמנם הדלתות שברחם האשה היא סוד זו הד' שביארנו והנה אותה הי' שבין ב' הוו"ן היא סוד ציר הדלת שכל הדלת סובב עליו כי אין קיום לשני הווי"ן אם לא באותה הי' שהוא הציר שעליו סובבין ב' הווי"ן וזה נמשך אליה מן האבות העליונים שהם חג"ת וזהו באר חפרוה שרים וה"ס היסוד שבה המעלה מ"ן הנק' באר ולא בור והוא עשוי בחפירה ולא בולט כעין יסוד הזכר רק שקוע בחפירה כדי שיקבל שם טיפת הזרע בתוכו ואמנם נעשה ע"י השרים והנדיבים אלין אינון אבהן שחקקו בה חותמן:

3 והנה ב' צירים וב' דלתות יש באשה וסוד הענין כי הלא הכ"ב אתוון שאמרנו לעיל הם נעשו ציר ודלת אחד כי בתחלה נמשכו לה ע"י זעיר כי היו עוברים מן אחורי חג"ת דזעיר ולחוץ אליה ואז נרשמו ביסוד שלה דלת א' וציר א'. עוד יש לה בחינה אחרת והיא כשננסרה המ' ונסתלקו המוחין מזעיר ונכנסים נה"י דאימא עם המוחין בנוקבא וחוזרת ליקח פעם שנית הכ"ב אתוון ע"י הבינה ויש לה דלת אחר וציר אחר וכשתחבר ב' דלתי"ן יחד יהיה צורת ם סתומה כזה # ד וז"ס ם דלמרבה המשרה ואלו הם סוד מ' יום דיצירת הוולד וכאשר נקודת היסוד שלה היא סתומה והוולד הוא בתוכה אז היא צורת ם סתומה וכשיולדת נפתח רחמה ואותן השני דלתי"ן שהיו דבוקות זו בזו נפתחות ואז הוולד יוצא משם הרי ביארנו סוד הדלתות שברחם שהם סוד הכלי שמקבל בתוכו את הוולד. ואח"כ בציור הוולד מצטייר על ידי כל הכ"ב אתוון ולכן אין ציור אלא עד מ' יום כנגד ם סתומה עד כאן לשון הרב זלה"ה:

4 ונבוא אל הביאור מ"ש אלין דרכים דאינון פתיחן מאבהן פי' הם כ"ב אתוון שהם ציר אחד ודלת אחד שבאים מאחורי חג"ת דזעיר שנקראים אבהן ליסוד דמ' וז"ש דכראן בימא רבא שסוד הכרייה הוא ביסוד דמ' בסוד מש"ה באר חפרוה שרים כרוה וכו':

5 ומאינון אורחין מתפתחין לכל עיבר ולכל סטרי עלמא פי' מהארת הכ"ב אתוון הנז' שהם סוד המוחין מאירים לב"יע ולכל המלאכים ולתחתונים

6 והאי נועם ההוא נעימו דנפק מעלמא דאתי פי' שהמוחין אלו שהם הכ"ב אתוון הם מהמוחין דנ"הי דאימא שנכנסו בזעיר ואחר שנכנסו בזעיר יוצאים מאחורי חג"ת דזעיר ליסוד דמ' וז"ש וההוא נהורא דעלמא דאתי דינקין אבהן איקרי נועם שר"ל המוחין של אימא שבאים לזעיר ומקבלים אותה חג"ת דזעיר אח"כ נותנים אותה ליסוד דמ' ושיעור הכתוב דרכיה שהם הדרכים שביסוד דמ' והם הכלי של מ"ן שבה מהיכן הם. ואמר דרכי נועם שעיקרם הם מאימא הנק' נועם אבל יורדים לזעיר ומחג"ת דידיה נותנם ליסוד דמלכו':

7 דבר אחר עלמא דאתי איקרי נועם יובן במ"של בשם הרב שיש עוד דלת א' וציר א' אחר שננסרה המ' ונכנסים בה נה"י דאימא ונותנת אימא ביסוד שלה כ"ב אתוון אחרים והם ציר ודלת אחרים ע"י אימא וכשמתחברים השני דלתות והשני צירים נעשים ם סתומה דלמרבה המשרה וז"ש דבר אחר עלמא דאתי איקרי נועם ולפ"ז הכי פירושא דקרא דרכיה שהם הדרכים שביסוד דמ' הם דרכי נועם שבאים מאימא עצמה ליסוד דמ': וב' פירושים אלו אמתיים: כי תחלה מקבלת המ' ע"י חג"ת דזעיר ואח"כ ע"י אימא ורמזם הזוהר מה שמקבלת תחלה ע"י חג"ת בפי' ראשון ומה שמקבלת ע"י אימא בפי' שני.

8 וכד אתער עלמא דאתי כל חירו פי' הם הגבורות שבדעת זעיר שהם יין המשמח וכל טיבו הם החסדים שבדעת בסוד את האור כי טוב:

9 וכל נהורין פי' מוח חכמה: וכל חירו פי' מוח בינה ששם מקום החירות וד' אלו הם ד' מוחין דאימא:

10 מאן כתיבותיה אלין אינון שבילין דנפקין מלעילא פי' הם ל"ב נתיבות חכמה שהם יורדים ליסוד כמ"ש הרב וז"ש וכולהו נקיט לון ברית יחידאי לימא רבא פי' מלכות:

11 כד איהו בתוקפיה פי' קאי על המ' כשהיא נתקנת והיא בכחה ולא ח"ו כשמחלישים אותה א"נ קאי על היסוד בסוד זקיפת השרביט והבן. ובאה הקדמת הרב על מאמר זה כפתור ופרח:

12 יעקב הוה ליה תברא פי' תקוה:

1 עת דאיהו דרגא עילאה טעם שהמ' נק' עת כתב הרב זל"הה בדרוש האונאה כי החסד הוא נקרא משקל כי חסד גי' ע"ב ועשרה פעמים ע"ב יש בחסד נגד י"ס שבו ומילוי שם ע"ב גי' מ"ו עשרה פעמים מ"ו גי' מש"קל ע"ש עשרה אותיות השרש עכ"ל הרב. ובזה יובן הטעם כי המ' כתיב בה והוכן בחסד כסא ולפי שמקבלת עשרה פעמים מ"ו מחסד לכן נק' ע"ת גי' משק"ל:

1 לנטלא ידא ימינא בשמאלא הרב ב"י הקשה לשון זה עם לשון דפ' תרומה שכתב שם וז"ל מאן דנטיל מייא בידיה ימינא במאנא קדמאה לארקא מייא בשמאלא איהו ולא משמאלא לימינא. ותירץ שיש חילוק בין נטילת שחרית לנטילה דסעודה דבשחרית כיון שהם טמאות אי הוה נטיל בקדמיתא שמאלא בימינא היה נראה כאלו סטרא דימינא משמש לס"א לכך בעי לנטלא ימינא בשמאלא כמ"ש בפ' מקץ: אבל בנטילה דסעודה שהיא משום נקיות יטול שמאלא בימינא:

2 עוד י"ל דלעולם בין בשחרית בין בסעודה תחלה נוטל יד ימין מיד שמאל כמ"ש בפ' מקץ: ומ"ש בפ' תרומה מאן דנטיל מייא בידיה פי' שנוטל הכלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על יד ימינו עכ"ל הב"י. והרב כתב בס' הכוונות דאפי' בנטילת ידים דסעודה השמאל מריק מים על הימין כשינוייא בתרא דהב"י דמשוה נטילה דשחרית לסעודה. ופי' לשון הזוהר דתרומה הכי הוא מאן דנטיל מיא בידיה ימינא במאנא קדמאה פי' שיטול הכלי בימין תחלה ומ"ש לארקא מיא בשמאלא איהו פי' אחר שקיבל השמאל הכלי מהימין יריק מים על הימין כמ"ש לארקא מייא בשמאלא איהו ולא משמאלא לימינא פי' לא יטול הכלי בשמאל ויריק על הימין: רק יטול הכלי בימין ויתן אותו לשמא' והשמאל יריק על הימין. ודברי הר' עולים כהוגן עם פי' בתרא דהב"י והכי נקטינן ובכל הנטילות השמאל מריק מים על הימין תחלה:

1 בעקב עשו דא הוא עקב פי' הם עקבי לאה שמשם יונקים החיצוני' ולכך נקראים הקליפות עקבין וז"ש ואינון דמסתכלין בהו תדיד בההו' חובא דדש ביה בר נש: ועיין מ"ש בפ' חיי שרה בדף קכ"ד כי אותם הפירושי' שייכי גם הכא:

2 בתריסר תחומין פי' י"ב בקר שתחת המ' בע' קסירין פי' ע' שרים הממונים על אומות העולים ועיין בפ' ויקהל בשבעה סמכים עילאין פי' ז' ספי' דזעיר לדחלא ולמנדע לוה לקב"ה בגינה ושיעור הכתוב הן יראת ה' ע"י מי ירא האדם מהש"ית ע"י חכמה תתאה שהיא המייסרת האדם וזהו היא חכמה: וכדין אשגחותא דבינה ושיעור הכתוב וסור מרע שהיא הקליפה ואז תהיה לך בינה גדולה לידע ולהשיג סודות התורה שכבודו ית' שידעו בני אדם שיעור קומה וז"ש למנדע ולאסתכלא ביקרא דמלכא עילאה

3 וצדקה תציל ממות אלין אינון דמשתדלין באורייתא וידעין אורחא לאשתדלא בה דהא אורייתא עץ חיים היא ואיקרי צדקה דכתיב וצדקה תהיה לנו: דבר אחר דא צדקה ממש וכו' גרסי' וכן נמצא בזוהר מוגה:

1 לעבדה דא מלכא עילאה פי' שע"י מצות עשה שעושה האדם מתקן זעיר ומושך לו מוחין מאימא:

2 דא מלכא תתאה שע"י שהאדם שומר עצמו מלעבור מצות ל"ת הוא מתקן המ' ושומרה מן החיצונים ושיעור הכתוב ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע שהיא המ' וכמ"ש לקמן עובד אדמתו דא ג"ע ובמה הוא תיקונה פי' ואמר לעובדה ולשומרה דהיינו שישמור עשה ול"ת וע"י עשה מתקן הזעיר וזהו תיקון המ' שאין לה הארה אלא מזעיר נמצא שבתיקונו תתוקן גם היא וע"י מל"ת הוא שומרה מהחיצונים:

3 אמאי אדכר לון אינון חלומות: קס"ד שפי' ויזכור יוסף את החלומות שנטל הגביע בידו והיה מנחש בי ואומר אני רואה שאחיכם חלם כך וכך ולכך מקשה ומה סגי ליה דאדרבא עי"ז ידעו שהוא יוסף וכתיב כל ערום יעשה בדעת

4 בגין דלא אדכר כמאן דלא ידע מכאן נראה דחלמא דלא אתפשר אינו מתקיים כלל שהרי הזוהר מדמה חלום דלא אדכר ונשכח מהאדם: לחלום שלא נפתר. ובחלום שנשכח ממנו אמר הזוהר שאינו מתקיים כלל ופשיטא ליה לזוהר דחלמא דלא אתפשר אינו מתקיים כלל. ותולה בו חלמא דלא אדכר שכן אמר ות"ח בגין דלא אדכר כמאן דלא ידע וזה הפך ממ"ש בפרשת וישב בדף קפ"ג שאמר שם אתקיים ואיהו לא ידע:

1 מלין קיימין דלא משקרן לעלמין ז"ל הרב בספר ק"י דע כי כשעוסק האדם בתורה ביום כתיב ביה בשכבך תשמור עליך ומגבר יצ"הט ומוליד הנפש אצל המלאכים טובים שבעשייה: וכשיצ"הר שהוא השד גובר אז בלילה מוליך עמו יצ"הט והנפש לקליפת נוגה ורוא' חלום תבן וקש שהם הקליפות וז"ס משר"זל כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד: כי הטוב שבנוגה הוא יצ"הט: ורע שבנוגה הוא יצ"הר. וז"ס ושבע ילין בל יפקד רע: ושבע מן התורה אינו נפקד מן רע שבנוגה עכ"ל

1 ובזה מובן לשון זה

2 רעותא פי' אבא ומלה פי' מלכות: דכולהו פלח לע"ז פירוש זהו וכן רבים דקרא כמר"זל על נפשות ביתו: ושיעור הכתוב אם שלימים אף על פי שוכן רבים שעובדים לאלוהות הרבה:

1 האי אם שלמים דנטרי ליה תדיר נגוזו פירוש מלבד ששמר בריתו שלא טימא אותה ח"ו עוד מל ופרע וזהו נגוזו. וחד מנייהו אשתמיט זה פי' ד' בפסוק והכי קאמר אימתי יקראו הציבור שלמים כשוכן רבים דהיינו עשרה אבל וכן נגוזו דהיינו דאשתמיט חד מנייהו ונשארו בלי מנין ועבר קב"ה ארגיז עליה לפי שביטל הציבור מקדיש וקדושה. מתעברין מנייהו עובדין בישין כדין ועבר ושיעור הכתוב וכן נגזו מן העבירות ועבר בנהר דינור. ויתן ממוכיה לצדקה כדין ועבר זה פי' אחר דהינו שגוזז ממנו לכך ועבר בנהר דינור ואפי' למאן דאשלימו ליה בישין וכו' כן כתב ג"כ במדרש וכתב עליו הרב היפה ז"ל דדיקא לה רז"ל מדלא כתיב עושה רעה תחת טובה דאז משמע דוקא כשעשה לו טובה וחבירו עשה לו רעה תחתיה. אבל השתא דכתיב משיב משמע שעשה לו חבירו רעה תחלה וזה השיב לו רעה תחתיה ואפ"ה לא תמוש רעה מביתו ופירוש תחת טובה ר"ל טובה שראוי לו לעשות לאותו אדם שעשה לו רעה תחלה וכן היא ג"כ כוונת הזוהר כאן:

1 לגלגלא גלולין על עלמא פי' שגלגל והביא רעב לעולם כדי שכל הכסף שבכל הארצות יביאו אותו למצרים וילקט אותו יוסף וז"ש על ידא דיוסף. לקיימא ההוא גזרה פי' מ"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומ"ש דגזר כפנא ר"ל על ידי מה ליקט יוסף כל הכסף בגין דגזר כפנא וכמ"ש לעיל בדף קצ"ו:

2 אתייהב דוכתא לאתר אחרא וכו' סוד הענין אר"זל כי הלוחות שבארון הראה להם חזקיה ונודע שהארון היא המ' כמ"ש בפרשת ויקהל אית ארון ואית ארון וכו' ולוחות התורה הם ה' חסדים וה' גבורות שביסוד דידי' ולכן הלוחות היו ה' דברות בכל לוח ותאות הקליפות לינק מיסוד דנוקבא ואינם יכולים. וכשהראה חזקיה לוחית של ארון לבני בבל אז באתערותא דלתתא וכו'. גם למעלה נתגברה הקליפה וינקה ח"ו מיסוד דמ' ולכך אמר כל מכבדיה הזילו' כי ראו ערותה דייקא שהוא יסוד דידה ולכך לא החריב ב"ה אלא מ' בבל שהקליפה שלהם היא שינקה ונתגברו בזה והחריבו ב"ה: קם מכורסייה ולפ"ז נבוכד נצר הוא בנו אבל לפי ש"ס נ"נ הוא שפסע א"כ אינו בנו של מרודך:

1 אוף הכא וישא עיניו פי' אע"פי שפסוק זה איצטריך לגופיה אפ"ה מדהא לדרשא הא נמי לדרשא כשם שוירא יוסף הוא ברוח הקדש הכי נמי וירא את בנימין אחיו הוא בר"הק שראה חורבן ב"ה שבחלק בנימין ולכך בכה והביא משא גיא חזיון

2 דהא כי עלית סגיא גרסינן

1 בגין דלא ישתארון אינון וחמוריהון נמצא כתוב בגליון זוהר מוגה צמח שמעתי מהרב זל"הה שהשבטים היו מתפחדים שלא ישארו חומר גופיהם עצמם במצרים ולא יקומו לעתיד לבוא לזה כתיב הבוקר של הגאולה אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם באותם הגופות עצמם. וכ"ש שעצמותיהם נקברו בארץ ישראל: דא נהורא דההוא בוקר פי' ה' חסדים שבאו מיסוד דאימא לזעיר ומהם הוא תיקונו כנודע שעיטרא דחסד הוא לזעיר ושיעור הכתוב וכאור בוקר כשיאיר הבקר שהם החסדים אזי יזרח שמש שהוא זעיר:

1 לאו איהו עבות כל כך אלא מנוגה ממטר יובן במ"ש באוצ"ח בדרוש המילה שהחסדים לוקחים בחינה קצת מהגבורות בשעת מיתוקם וז"ש בוקר לאו איהו עבות כ"כ שר"ל שאין בו שום דין אלא מנוגה ממטר פי' כשמתחברים עם הגבורות וז"ש איהו מטרא דאתי מסטרא דיצחק:

2 ד"א וכאור בוקר כההוא וכו' גרסינן ול"ג בההוא ור"ל בהארת ה' חסדים דאימא שהם זכים ומאירים כך הארת זעיר וכף של וכאור היא כף הדמיון:

3 לאו איהו חשיך אלא נהיר פי' שהחסדים אפי' כשמתפשטים אינם משתנים כמו הגבורות אלא הולכים ומאירים וז"שה בוקר שהם החסדים לא עבות כמו הגבורות: מנוגה ממטר דא הוא סטרא דיוסף וכו' פי' הארות שנותן היסוד למלכות.

4 המה אינון מאריהון דדינא דקאמרן וחמוריהון אינון גרדיני נימוסין גרסי':

5 חד צפרא בספר אור ישראל פי' מלכות:

6 ושרביטא אזדקף היינו יסוד דזעיר

1 ז' דרגין לעילא פי' ז"ק דזעיר ורזא דשבעה דרגין דלתתא פי' דמ': וע"ד כתיב ובשמו תשבע מלעילא ותתא פי' שמחבר ז"ק דזעיר במ' הנקרא שם: את השמים אלין אוצרין וכו' פי' את הם ז"ק דמ'. השמים ז"ק דזעיר:

2 כולהו חד פי' שמתחברים ז"ק דזעיר בז"ק דמ' הא חד מאינון תרין דאתחזין למהוי ביה לית ביה גרסי' ור"ל אעפ"י שג' הם דורון וקרבא וצלותא מ"מ הם לא רצו אלא ב' שהם דורון וצלותא אבל קרבא לא נייחא להו בה כי הם רוצים בשלומו:

1 עבד עלמא תתאה פשט המאמר עו"הז כעולם העליון ואדם על כולא היינו אדם התחתון שע"י מעשיו הטובים מקיים כל העולמות. וכשנעמיק קצת יפורש עלמא תתאה היא מלכות. כגוונא דעלמא עילאה פי' בינה והיינו תרין הה"ין. וברא אדם על כולא היינו אבא שעיקר שם מ"ה שהוא גי' אד"ם הוא מאבא כנודע מדברי הרב ז"ל וע"י אבא נתקיימו כולם וז"ש דאיהו קיומא דעלמא א"נ י"ל עלמא תתאה בי"ע. כגוונא דעלמא עילאה מלכות דאצילות וברא אדם על כולא היינו זעיר דאצילות שמקיים מ' ובי"ע וז"ש דאיהו קיומא דעלמא.

2 דא קב"ה פי' בינה שנקראת אל לפי שעיקריות שם ס"ג הוא ייא"י גי' א"ל וזהו האל ה' לעילא לעילא פי' לעילא מהמ' לעילא מזעיר שהבינה עליונה משניהם. ואתקין ליה תדיר בכל זמנא פי' בכל יום נותנת הבינה לזעיר מוחין חדשים כמ"ש הרב ז"ל. הארץ דא היא דיהבא נשמה לכאורה קשה על מאי דקאמר שהמ' יהבא נשמה והלא נודע שהנשמה היא מבינה. ויובן במ"ש הרב שהנשמות באות מבינה אלא שהם דקים כקרני חגבים וכשיורדים למטה בז"ון דאצילות נעשה זווג אחר דז"ון דאצילות מלבד זווג א"וא ומתעברת המ' מהם ומה שהיו תחלה כקרני חגבים נגדלים עכשיו ע"י זויג זו"ן ונעשים נשמות יקרות ונמצא שאינם נגמרים רק ע"י זו"ן עכ"ל הרב ז"ל וז"ש דא היא דיהבא נשמה כי על ידה נגמרת הנשמה ונגדלת.

3 כולא איהו לעילא פי' קאי על רישא דקרא שהיא הבינה והיינו לפי שעיקר מוצא הנשמה הוא מבינה לכך ניחא ליה לר' יצחק לפרש נוחן נשמה על הבינה ולפ"ז לא פליג'. ר' יהודה ור' יצחק אלא בפירושא דקרא דר' יהודה מפרש נותן נשמה על מאי דסליק מניה דהיינו רוקע הארץ שהיא המ'. ור' יצחק פירשו ארישא דקרא אבל כ"ע מודו ששורש הנשמה היא מבינ' והיא כקרני חגבי' והגדלתה כשהיא מתעברת תוך המ' כמ"ש הרב וז"ש ר"י והאי ארץ נקטא האי נשמתא וכו': מד' סטרין דעלמא פי' חג"תם. באתר דמקדשא לתתא פי' מ' וחג"ת כלולים בה. מבי מקדשא לעילא פי' בינה שאד"הר גופו מהמלכות וחג"ת כלולים בה ונשמתו מהבינה כמ"ש הזוהר בפ' וארא:

4 דשרייא על נפש לאתעטרא ביה גרסי ד"א כי הנה המלכים דא יהודה ויוסף כפי פי' ראשון טעם יהודה בשביל הערבנות. וכפי דבר אחר בשביל שהוא מלך ויוסף מלך ונאה למלך לדבר עם המלך:

1 כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא פי' הם ז"ון והם המלכים שנועדו וכן פי' הרב בסידור הנה המלכים הם ז"ון:

2 רח"א רזא דא בתיקונא דקרבנות איהו פי' אימתי הוא זווג זו"ן באמתות הוא כשישראל עוסקים בקרבנות ולא פליג את"ק:

3 יפה נוף דא איהו יוסף הצדיק ושיעור הכתוב נוף שהוא יסוד יפה:

4 ובחולקיה קאים משכנא דשילה פי' הר ציון דקרא הוא משכן שילה וקראו הר ציון לפי שהיה בנוי בכתלים ועוד שישב כמה שנים כמ"ש הרמ"בם ז"ל שס"ט שנים ישב משכן שילה ואח"כ נחרב והיה דומה לב"ה לכך נק' ציון ונקרא ירכתי צפון לפי שהמ' יש בה דינים וכתב הרב בס' הליקוטים משכן שילה תיבת שי"לה רומז בה זו"ן ש היא מ' שהיא אלהים דיו"דין נשאר מ"ה מת בת שיל"ה הוא זעיר ולפי שהיא אלהים דיוד"ן לכך נקרא ירכתי צפון:

5 הר ציון דא ירושלים פי' כמו דבר אחר:

6 הכי הוא ודאי לעילא ותתא פי' לעילא המ' בניינה מהגבורות ותתא שבע"הז ירושלים נוטה לצד צפון

7 ולא הוה נאים אפי' בתלתות ליליא גרסינן וכן נמצא בזוהר מוגה ולפי גירסת הספרים ולא הוה אתער ר"ל לא שייך לומר שיהיה נעור אפי' בשליש הלילה אלא מיד יהי נעור משנתו כיון דשתין נשמי הם מועטים

1 וכי האי מלה דקאמריתו הכי הוא רזא דמלה הכא ז"ל הרב בסידור זמן הקימה בין בקיץ בין בחורף הוא אחר ו' שעות וכן פי' בזו ה' פ' ויגש דפי' שתין נשמי היינו ו' שעות כנגד ו"ק זעיר עכ"ל. ומזה יובן לשון זה כי ר' יוסי ס"ל ס' נשמי כפשטה ולכן תירץ מה שתירץ אבל ההוא בר נש ס"ל כמ"ש הרב ז"ל שהם ו"ק דזעיר כל א' כלול מעשר הם ס' ולכך היה דוד ישן ו' שעות ראשונות מהלילה שהם כנגד ו"ק דזעיר והם נשמי דחיי כי זעיר הוא אילך החיים ומ' ובי"ע כלולים עמו ושינה אינה מזקת לו. ומשם ואילך הוא רזא דמותה שהיא הקליפה ולכך אם ישן מחצות ואילך יטעום טעם מיתה לכך כתיב חצות לילה אקום להודות לך. וזהו שתמה עליהם וכי האי מלה דאמריתו הכי הוא שמדבריכם נראה שלא היה ישן דוד כי אם שתין נשמי בכל הלילה. והאמת אינו כי. ששש שעות היה ישן כמ"ש בשם הרב וקשה איך שש שעות ראשונות שהם דינים נקראים נשמי דחיי ושש אחרונות שמתעוררים בהם הרחמים נקראים נשמי דמותא ואדרבה ראוי להיות להפך:

2 וי"ל כי שש ראשונות עולים העולמות לינק חיותם עולם העשייה עולה לינק מהיצירה ויצירה מבריאה ובריאה מאצילות ולהיות שהעולמות עולים לינק חיותם נקראים ס' נשמי דחיי. אמנם שש שעות אחרונות אחר שנתעוררו העולמות נקראים נשמי דמותא למי שנשאר ישן וטועם טעם מיתה הנשאר ישן בהם וז"ש בזוהר וכד אתפלג ליליא וכתרא קדישא אתער בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר מותא. כן תירץ מורינו זלה"ה:

3 א"נ י"ל כי שש שעות ראשונות כיון שהם ס' נשמי דחיי שהם ו"ק דזעיר אין אנו מפחדים מס"א ולכן נתן הקב"ה שליטה לס"א אז כמ"ש בו תרמוש כל חיתו יער והדינים מתעוררים ואין פחד ח"ו. אבל בשש שעות אחרונות שהם דרגא דמותא אלו היתה שליטה לס"א אז תחרב העולם ח"ו לכך רוח צפון אתער בחצות שמבטל ס"א והדינים נכפים והרחמים מתעוררים ותירוץ זה דומה למה שתירץ הרב זל"הה בענין שערות המ' שהם אדומים ודזעיר הם שחורות: והקשה הרב כי שחורות הם דינים קשים יותר מאדומות והיה ראוי להיות להפך שחורות במ' אדומות בזעיר ותירץ אלו היו השחורו' במ' תחרב העולם ח"ו לפי שממנה יונקים הקליפית ולכך היה הסדר הזה אדומות במ' ושחורות בזעיר כי בזעיר אין פחד מהחצונים עכ"ל הרב.

4 דס' נשמי חסר חד פי' כדי להרחיק האדם מהקליפות שהם דרגא דמותא לכך לא ישן רק ס' נשמי חסר חד על דרך ועשו סייג לתורה.

5 וכתרא קדישא אתער פי' לאה שמתעוררת בחצות כדי להזדווג עם יעקב א"נ כתרא קדישא היא רחל שיורדת לבריאה בחצות ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים:

6 כד ברא קב"ה א"ס. עלמא עולם האצילות. עד דברא אורייתא פי' אבא כי יסוד אבא נקרא תורה כמ"ש הרב באוצ"ח וז"ש דהא בחכמה קיימין כל קיומא דעלמא וכולהו נפקי מגו ה ד"א וכו' עלמא עילאה בינה. לא אתברי אלא מגו אבא: א"נ עלמא עילאה אצילות. מגו חכמה אבא עלמא תתאה בי"ע: מגו חכמה תתאה מלכו' דאצילות: בגין דיעקב תושבחתא דאבהן פי' לפי שיסוד דאו"א מתגלה תוך ת"ת דזעיר לכך נקרא יעקב שהוא ת"ת תושבחתא דאבהן:

7 לאנהרא לעלמא פי' מלכות:

8 ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי פי' שעולה בסוד מ"ן לאימא כדי לגרום זווג או"א

9 נפק מניה ענפא חד פי' יסוד דזעיר כי כתב הרב שיסוד דזעיר אינו ניתתקן אלא מהארת החו"ג המגולים שביסוד דאימא. ומהארת המוחין ג"כ וז"ש ובגין דאיהו אסתלק וכו' לקבל המוחין לכך נפיק מניה ענפא חדא שהוא יסוד מהמוחין שקיבל:

1 אבל אינון ס' נשמי ודאי פי' רבי אלעזר הסכים לסברת ההוא גברא הפך מר' יוסי אבל פליג עליה בהאי שלדעת ההיא גברא נ"ט דווקא ולר' אלעזר ס' שלמים שכיון שהם נגד ו"ק דזעיר שנקרא ס' נשמי דחיי אין צריך לעשות הרחקה:

2 מאן דמשבח לקב"ה וכו' פי' קב"ה היא רחל כולהו צייתין לההוא דקא משבח וכו' פי' שהמ' ומלאכי השרת הם מקשיבים לתורת הצדיקים שלומדים בעו"הז ויש לה נחת רוח כמ"ש הרב בכוונת ק"ש שעל המטה. ת"ח דוד מלכא כתב ה' אלהי ישועתי הרמ"ז כתב וז"ל אעפ' שהפ' אמרו בשם עצמו אין כוונתו עליו דוקא כי הוא מדה יתירה מעולה היתה בו שלא היה ישן יותר משינת הסוס כנז"ל ולא באלה הדברים בא לזרז כל האדם. לכן אמר כתב כלו' שישאר כתוב לזכר ולמוסר לכל כי הוא ראוי לכל אדם לעשותו להשתדל בשבחא דאורייתא בלילה:

3 אימתי הוא ישועתי וכו' אמר כן למעט פי' הראב"ע שכתב שיום צעקתי קשור עם הפ' שאחריו תבוא לפניך תפילתי אבל למאמרנו בפ' זה נגמר הענין ור"ל שה' תשועתו ביום שהקדים בלילה לשבחו שאז הוא ית' נמצא אצלו ושומע שבחו וזהו נגדך. גם נודע שמדת לילה היא מ' הנקרא אדנ"י אבל כאן נאמר שם הוי"ה שהוא מדת יום. ויאמר שהוא היה קושר ב' המדות ואז זה השבח שבלילה הוא ישועתי ביום כי אני הקדמתי לכונן ולהמשיך חסדו שיבואני ביום כנודע שעיקר הלילה הוא הכנה לשפע שיבוא ביום כמ"ש בכוונת ק"ש שעל המטה וסוד קימה בחצות שבהתעלות הנשמה בשינה מתחדשת ומקבלת כח גדול. ובקומו אחר חצות לעשות התיקון אז הגבורו' נמתקות בתורה אור ובבוא היום אז אתקף בתקיפו וכו' וזה בכח החסד המתגבר ביום כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו וכו':

4 חוטא חד נפקא וכו' איתא בדברי הרב זלה"ה שחוט של חסד ה"ס שליש א' של החסד שהוא כ"ד גי' חו"ט עם הכולל. ואמנם ידוע ששליש של יסוד אבא הוא היוצא מיסוד אימא שבחזה זעיר ומגיע עד יסוד זעיר וידוע שיסוד נקרא ו' זעיר' שהוא מילוי ו' והוא כמין חוט וזה החסד תופר ומחבר כל העולמו' ועוד ידוע שזה השליש מאיר במ' בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ ואיתא בליקוטי נביאים שר"ת זה הפ' עולה כ"ג והוא מילוי דשם ב"ן העולה חו"ט עם ג' אותיות. וזהו נפקא מסטרא דימינא. דייקא נפקא מפני שהוא יוצא חוץ ליסוד בינה וגם כי הוא שם באמצע בתוך ת"ת זעיר מ"מ מקורו ועצמותו הוא מסטרא דימינא שכן אבא הוא ראש לכל קו ימין.

5 וע"ד אמר ה' אלהי ישועתי. אלהי גי' ב"פ חוט והוא מילוי ע"ב שסודו מתפשט בנה"י דזעיר כנודע מכוונת אלהי אברהם וכו' והעיקר הוא הוי"ה הרי ה' אלהי שעולה ע"ב חס"ד וגם בזה יכון לומר נפקא שכן מילוי מ"ו יוצא למטה מתוך הוי"ות שבחג"ת זעיר שה"ס גומל חסדי' טובי' גומל גי' ג' הוי"ות כמ"ש הרב. ובג"כ לא המתים יהללו יה פי' בג"כ שצריך וראוי לאדם להתעורר משנתו קודם שיאיר השחר ואמר לא המתים שהם הנשקעים בשינה שהיא אחד מס' במיתה.

6 בגין דאיצטריך לשבחא חי לחי הוא אדם הישראלי שהוא מקבל השפע היסוד הנקרא חי ועוד שהצדיק הקם בחצות מאריך היום ח"י שעות.

7 ומת לפי לאו הכי שתפלות או"ה זבחי מתים ומשם נמשך להם שפעם ואנחנו נברך יה סודו או"א המקננים באצילות ובבריאה ושם חלקי ישראל שנשמתם עולה אל ג"ע העליין ומשם מושכת האור מן האצילות אבל החיצונים אין להם שום אחיזה אלא ביצירה ועשיה ולפעמים ממ' דבריאה. וזשז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' והנה הא' של כסא אמר הרב ז"ל שהוא מ' דבריאה כי הנה כ' חו"ב ס' ו"ק א' מלכות. והשם חסר ו"ה שהם יצירה ועשיה שחסרה שלימותם מפני החיצונים המונעים התפשטות אורם כראוי. אבל י"ה הוא דוקא לישראל וז"ש לא המתים יהללו יה דהיינו העלאת מ"ן לשם. אבל אנחנו נברך לא מבעיא שנכללנו בהם. אלא גם נברך שהוא להרבות כחם דהיינו סוד ברוך כנודע עכ"ל ז"ל.

8 דצלותא דיחודא פי' עיקר התפלה הוא להמשיך מוחין מאו"א לזו"ן וליעקב ולאה כמ"ש הרב בכוונת עמידה: ועולם הבא שהוא בינה אין בה אכילה ולא שתייה ולכך אסור לאכול קודם התפלה. ודא ברכתא דמזונא פי' ברכת המזון היא במ' ולכך יברך אחר אכילה ושתיה כדמפרש טעמא:

1 נפקין מגו האי מזלא לעילא טעם שנקרא היסוד מזלא עיין בפ' וירא בדף קט"ו כי שם הארכנו דהא קריעת ימא פי' מ':

2 לאפתחא ביה שבילין לעילא איהו פי' ע"י עתיקא קדישא ועיין פרשת בשלח. דהא צדקה דאיהו עביד קאים לעלמא כתב הרב ז"ל כי מצוה ראשונה שעושה האדם ביום נרשמת במצחו וכשעושה מצוה שנייה נבלעת הראשונה ונרשמת השנייה במצחו. אבל מצות הצדקה קיימת לעולם בסוד צדקתו עומדת לעד עכ"ל וז"ש דהא צדקה דאיהו עביד קאים לעלמא וכו' ואיפשר שגם המ' מעלה מ"נ במצות הצדקה תמיד כמו שנרשמת במכח האדם תמיד.

3 אתו דא כנסת ישראל פי' ולא עמד איש לפני אתו שהיא השכינה שנקראת את ומחוברת עם ו' שהוא זעיר:

4 אחיו אלין שאר רתיכין פי' הם חיילות בי"ע ושיעור הפ' ולא עמד איש לפני אתו שהיא השכינה בשעה שמשפיע יוסף שהוא היסוד לאחיו שהם בי"ע השפע ע"י המ'.

5 בזמנא דקב"ה אתי לזווגא פי' ולא עמד איש אתו דזעיר בשעה שרוצה להזדווג עם המלכות: אלא דא לעילא פי' חג"ת ודא לתתא פי' מ'. תוקפהא וחילהא וקיומהא יראה כפל לשון תוקפהא הם הגבורות וחילהא הם החסדים כמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח ות"א בחילא נמצא שהימין שהם החסדים נקראים חילא: וקיומהא הם המוחין שקיום הגוף הוא ע"י המוחין:

6 איהו בשמים פי' ת"ת זעיר שכתרה הוא מהחזה דזעיר ולמטה אחורי הת"ת: דכד יובלא אפתח מבועי פי' יסוד דאימא הנקרא יובלא כמ"ש הרב ז"ל והוא נפתח ומתגלה בת"ת דזעיר וז"ש דכל אינון תרעין כולהו קיימי בשמים כי ה' חסדים נקרא נש"ב וכן ה' גבורות נקראים נש"ב כמ"ש הרב ז"ל והם מתגלים בת"ת הנקראים שמים וז"ש דכל אינין תרעין כולהו קיימי בשמים.

7 ע"י דצדיק פי' כי כל הארת החו"ג והארת המוחין יורדת עד היסוד בו ועולים ויוצאים דרך נקב האחור שבחזה למ' וז"ש איהו זן ואשקי לה לכנסת ישראל על ידא דצדיק.

1 כולהו בתיאובתא דתרין סטרין פי' הם המ"ד והמ"ן וז"ש בתיאובתא דנוקבא לגבי דכורא הם המ"ן ולא הזכיר תיאובתא דדכורא לגבי נוקבא כי הוא מובן מעצמו. וכד תיאובתא דדכורא נפקא בדעותא כדין וכו' פי' כשמעשה התחתונים מתוקנים מ' מתקשטת בקישוטים נאים שאין להם ערך ואז תאות הזעיר מרובה והנשמה היוצאת ע"י אותו הזווג רובה מהדכורא וכמעט הנוקבא אינה עולה בשם ולכך מתקיים ולא שלטא ביה מותא וז"ש ואליהו מההוא רעותא יתיר וכו':

2 וא"ת ואל האשה אמר פי' הרי האשה שהיא נוקבא אמר בה אל ותירץ כללא דדכר ונוקבא כדין איהי בגו דכורא כדין ואל האשה אמר ר"ל לעולם אל הוא דכורא והאי דאמר ואל האשה אמר היינו שהמ' שהיא אשה כלולה בזעיר שנק' אל: בגין דכולא איהו מאילנא דחיי פי' רובא מהדכורא כמ"ש והנקב' כמעט אינה ניראת וז"ש ולא מגו עפר שהמ' נק' עפר: אתר פנימאה דכולא פי' מלכות:

1 כמגדל דוד דא ירושלים לעילא כתב הרמ"ז וז"ל ידוע שירושלים היא מלכות רחל והנה כלי האמצעי שלה היא אדנ"י והפנימי הוא א"ד מלא והנה ס"ה עם י"ב אותיות המילוי הוא מגדל הרי שרומז לב' כלים שלה ועוד מ"מ גימ"ל דל"ת למ"ד הוא תרע"א והוא ממש כלי הפנימי שבו שרש הצדיק שהוא יסוד זעיר ובזה נשגב מגדל זה כי אין לו שום אחיזה בזעיר כשאר מדות המ' אבל עכשיו היא מקבלת ה"ח וידוע שסוד ע"ב דמ"ה הוא ע"א דהיינו מ"ה וכ"ו וה"פ ע"א גי' נשגב. ונודע שכל יסוד ה"ס מזל ומגדל גי' מז"ל וכן ע"ז דהיינו שהמגדל הנז' יש לו כח ביסוד דזעיר והיינו ע"ז. גם ס"ת מגדל עז שם הם אותיות מז"ל: עוד מגדל דוד גי' יאהדונ"הי שהוא הפנימי דיסוד זעיר ותרע"א הנ"ל הוא פנימי דיסוד דידה עכ"ל הרמ"ז:

2 אלף תיקונים דמתתקנן ביה וכו' פי' הם אל שד"י דבריאה והם הבירורים שבבריאה שאל שד"י במילואו גי' אל"ף וז"ש אלין אלף וכו' וידוע שהבירורים עולים בסוד מ"ן ובהם נתקנת המלכות:

3 מסטרא דדינא קשיא פי' כי כל הבירורים הם משם ב"ן שהוא דין א"נ י"ל אלף תיקונין הם הגבורות שבאים מגבורה דעתיק שנקרא אלהים דההי"ן שאחורים שלו גי' אלף והגבורות אלו שבאים מגבורה דעתיק מתקנים המל' כמ"ש הרב זלה"ה על מ"ש בא"ר ומהאי דיקנא אשתמודע כל מה דהוי ברישא מאל"ף עלמין דחתימין בעזקא דכייא עיין שם. מסטרא דדינא קשיא פירוש כי הם מהגבורות. לאו איהו ההוא קלא דאשתמע פי' זעיר. קלא אחרא פי' מלכות. וקשה שכאן אמר שזעיר נקר' קלא דאשתמע והמ' קלא דלא אשתמע כמ"ש לקמן אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ולעיל דף נ' אמר הזוהר תרין אינון דלא אשתמעו ותרין אינון דאשתמעו תרין אינון דלא אשתמעו דא הוא חכמה עילאה וכו' וקול גדול שהם או"א. תרין דאשתמעו קול דיעקב ודיבור שהם זו"ן הרי שקרא לאו"א דלא אשתמעו. ולזו"ן דאשתמעו. וי"ל שלגבי או"א שהם נעלמים הרבה דלגבי דידהו זו"ן הם נגלים לכן קראם דאשתמעו. והכא שמדבר בזו"ן לבדם קרא לזעיר קלא דאשתמע כמ"ש בפ' בראשית דף ל' וקרא למ' קלא דלא אשתמע לפי שאינה עולה בשם בפני בעלה כי שרגא בטיהרא מאי מהני וז"ש קלא דתלייא ביה דא הוא קל בלא ו' שר"ל שאין קולה נשמע כשל זעיר כי היא נקב' וטפלה לבעלה.

1 והקל נשמע חסר ו' א"ר אלעזר וכו' מכאן נראה דגרסי' לעיל והקול נשמע רבי אבא פתח ואמר נכספה וגם כלתה וכו' כבספרים ישנים: ול"ג רבי אלעזר דא"כ דבריו סותרים זה את זה דלעיל מפרש קל בלא ו' נשמע דהיינו מי שמתפלל בלחש ואינו משמיע קילו בתפילתו נשמע לפי שהתפלה היא לתקן המ' שהי' קל בלא ו' וכאן מפרש והקול נשמע בשעת החרבן שקול השכינה נשמע עד הבינה שנקראת פרעה. אלא ודאי דגרסי' לעיל ר' אבא. וכתיב התם קול ברמה נשמע פי' ברמה נשמע פי' ברמה היא בינה וכדמפרש רבי אלעזר דבריו ולכן חזר ואמר ר' אלעזר אמר קלא בחשאי וכו' שמבאר דבריו היטב: והקול נשמע לעילא בזעיר לעילא בבינה.

1 לאדמת ישראל קץ פי' מ' שנקראת קץ מפני שהיא סוף האצילות א"נ מפני שבזעיר יש ט' ספי' והמ' יש בה י"ס וכוללת ג"כ ט"ס דזעיר הרי י"ט וכל א' כלולה מי' הם ק"ץ וכן כתב הרב זלה"ה בס' הליקוטים: רמז ליה יוסף ליעקב גרסי'. ואתה צויתה דייקא ובג"כ כתיב בה"א ר"ל שאמר פרעה ליוסף אתה צויתה ליתן העגלות:

2 רזא דשכינתא פי' רוח יעקב היא השכינה שנסתלקה מן החרם וכשנסתלקה מן החרם זהו קיומה וז"ש ותחי רוח יעקב שהשכינ' היא רוח של יעקב ואחר שנסתלקה מן החרם אז נזדווגה עם זעיר ולכך ויאמר ישראל שהוא זעיר.

3 מ"ט בגין דסטרא דקדושה דלעילא הכי הוא פי' דקשה ליה אמאי אמר קרא אנכי האל אלהי אביך פשיטא ליכתוב אל תירא מרדה מצרימה ותו לא לכך מתרץ בגין דסטרא דקדושה דלעילא הכי הוא פי' שהמ' וכל סטרא דקדושה מזכירים שמו ית'. אבל סטרא דמסאבא לא אדכר שמא דקב"ה ולכך כדי שלא יחשוב יעקב ח"ו שמא ס"מ בא להטעותו לכך אמרה לו השכינה אנכי האל אלהי אביך ואז ידע בודאי דסטרא דקדושה הוא. כי ס"א לא אדכר שמא דקב"ה:

1 כולהו דשדר יוסף הוו בחושבנא זה תירוץ אחר ג"כ לקושיא דלעיל דר' יהודה שאמר אינון עגלות על פי פרעה שדר לון וכו' וכפי מ"ש כאן ב' מינים הם ל"ק מידי:

2 אית חיה לעילא מן חיה אית חיה קדישא וכו' גרסי' ור"ל תני והדר מפרש אית חיה לעילא מן חיה וחוזר ומפרש אית חיה קדישא פי' אבא הנקרא קודש. ואית חיה עילאה לעילא על כל שאר חיותא היא בינה ולכך באבא אמר דקיימא על ריש חיותא לפי שהוא עליון מכולם אבל בבינה אמר על כל שאר חיותא:

3 ואית חיותא לעילא על תתאין פי' מ' שהיא עליונה על בי"ע. וד' סטרי עלמא פי' ארגמ"ן: אנפין נהירין ידיען לכל סטר גרסי':

4 ואית רקיע לעילא מן רקיע פי' הם אורות מקיפים כי אחר שאמר אית חיה לעילא מן חיה שהם אורות הפנימיים חזר לפרש אורות המקיפים. א"נ י"ל ואית רקיע וכו' הם המסכים שבין כל עולם ועולם שיש מסך בין אצילות לבריאה ויש מסך אחר בין בריאה ליצירה וכן בין יצירה לעשייה: והאי רקיע דשלטא עלייהו פי' הוא אור מקיף דבריאה ששולט על ארגמן שהם ביצירה. א"נ לפי מה שפירשנו שהרקיע הוא המסך. מ"ש והאי רקיע דשלטא עלייהו הוא המסך שבין בריאה ליצירה שהם ביצירה והמסך שולט עליהם: ברזא דשמא חדא. פי' שם ב"ן פשוט יש בו ד' אותיות. מלא יש בו ט' אותיות מלוי המלוי יש בו כ"ג אותיות כמנין חי"ה בסוד חיה בכלל בהמה סך הכל גי' ל"ו ודע שמלוי המילוי דב"ן כתב הרב ז"ל שהווי"ן הם במילוי אלפי"ן שאעפ"י שהוא"ו של מילוי ב"ן היא בלי א' הווי"ן של מילוי המילוי הם באלפי"ן ובזה יש כ"ג אותיות במילוי המילוי.

5 וכד מתתקני לגבי כרסייא פי' כשהם נתקנים להיות כסא למ' שנקראת גם היא כורסייא לגבי זעיר:

6 מה כתיב וממעל לרקיע אשר על ראשם פי' רקיע הוא אור מקיף דבריאה והוא למעלה מראשי החיות שהם ביצירה וממעל לרקיע שהוא אור מקיף דבריאה והוא המ' שנקראת אבן ספיר וז"ש הפ' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר ומ"ש דמות כסא פי' דמות כסא הכבוד שעיקרו בבריאה ומ' נקראת דמות כסא. וכפי פי' השני שהרקיע הוא המסך שבין בריאה ליצירה ובריאה כולה כלולה בו והוא על ראשי החיות שביצירה וממעל לרקיע הנז' כמראה אבן ספיר שהיא המ' כמ"ש לעיל:

7 דהאי אבן טבא בכורסייא דקיימא על ד' סמכין ז"ל הרב בס' אוצ"ח על מאמר הזוהר שית דרגין לכרסייא וד' רגלין לכרסייא ופי' הרב ז"ל שית דרגין לכרסייא הם ששה היכלות דבריאה שהם מהיכל הרצון ולמטה וד' רגלין לכרסייא הם כחב"ד דבריאה שהם בהיכל קדש קדשים דבריאה והכסא הוא מלבד הדרגין והרגלין והוא אור מתנה"י דמלכות דאצילות שירד ונתלבש ונעשה נשמה בתוך כחב"ד דבריאה ואז המ' דאצילות יושבת על הכסא הזה שהוא הארת תנה"י דאצילות שנתלבשו בתוך כחב"ד דבריאה וזהו כסא הכבוד שבבריאה עכ"ל וז"ש כאן דהאי אבן טבא היא מ' דאצילות. בכורסייא הם הארת תנה"י דמ' דאצילות שירדו לבריאה ונעשו נשמה לכחב"ד והם כסא למלכות דאצילות וז"ש בכורסייא דקיימא על ד' קיימין שהם כחב"ד דבריאה עכ"ל מורינו. על ההוא כרסייא פי' מ' דאצילות. דיוקנא דאדם פי' זעיר. לאתחברא ביה כחדא פי' להזדווג עם זעיר:

1 ויאתזו בה אחסנת עלמין פי' ארץ גושן היא המלכות ולכך אמר הזוהר דהא להון אתחזי שאנו בני המלכות וכמ"ש הזוהר לעיל גושנה תקרובתא וכו':

1 בפ' זו יש בה הרבה טעיות שלא הגיהם דרך אמת והועתקו מזוהר מוגה ולכן נאריך בהגהת הלשון ואח"כ נפרשהו בע"ה:

2 ירותת עלמין פי' הם י"ש עולמות שבבינה שהיא עלמא דאתי

3 יירשו ארץ היא הבינה שנק' ארץ אז תתענג על ה' פי' בינה:

4 בגופא דמלכא ת"ת דזעיר וכתב הרב שיסוד דאימא מתגלה תוך ת"ת דזעיר ובו הם הי"ש עולמות ומתחלקים אחר שנתגלו מהיסוד דאימא ר"ז כמנין אור לחסד וק"ג לגבורה ועיין בפ' תרומה במ"ש י"ש עולמות אינון תחות עלמא דאתי. וז"ש הזוהר בגין וכו' ר"ל למה זוכים לירש י"ש עולמות שביסוד דאימא ונתן טעם בגין דמתדבקין בגופא דמלכא שהוא ת"ת דזעיר ושם הוא יסוד דאימא שממנו יוצאים י"ש עולמות.

5 לית מאן דירית לה בר ההוא דאיקרי צדוק פי' כי כל השפע של מ' יורש אותו יסוד דזעיר תחל' ועל ידו נשפע למ':

6 ענפא מאינון ענפין גרסינן ופי' מ' היא ספירה מכלל הספירות דזעיר שנטע אבא באימא וז"ש דנטע קב"ה שהוא אבא.

7 ויטע ה' וכו' גן הוא זעיר בעדן היא אימא שתחלה היו ו"ק באבא כקרני חגבים וע"י העיבור בתוך אימא נגדלו. והרמ"ז כתב וז"ל ירותת עלמין הם ב' יסודו' בינ' ותבונה כי מ"ש בעלמא דאתי הוא יסוד דתבונה ומ"ש לאתענגא בההוא עלמא הוא יסוד עילאה:

8 כמה דכתיב אז תתענג על ה' פי' תתענג בסוד א"ז שה"ס אחד רוכב על שבע והוא ממש על ה' ודאי. ואין ספק שאז יעלו זו"ן אל הבינה ויתקבצו בחי' עדן נהר גן ענ"ג למעלה על מקום זעיר דהשתא. וידוע שבהתעלות תבונה אל בינה ונכללות כא' אז בינה ותבונה סוד ס"מ דאפרסמון פי' ס' בינה מ' תבונה ושניהם גי' ק' והיינו ע"ל ה'. דמתדבקן בגופא דמלכא הוא קו האמצעי שבו שייך דיבוק ויחוד משא"כ ב' הארות ב' הקוים של ימין ושמאל. והוא מש"ה חיים כולכם היום פי' שכל אחד מכם הוא אחוז ביסודות שהם החיים. ופ' זה נאמר אחרי אומרו כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וידוע מדרוש ג' ניקודין כי פעור היא נקודת האחור ולהיותו מאחורי קו האמצעי היה כחו רב בקליפות וגם מישראל טעו בו לכן נשמדו ואח"כ אמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם שה"ס ב' נקודות הפנים שבזעיר. כי ה' הוא כנגד נקודות הטיבור שהוא בת"ת דזעיר שסתמו הוא הוי"ה. ושם יסוד אימא הנק' ג"ע הנז' באוצ"ח. אלהיכם ה"ס יסוד שמשם בנין הנוקבא כמ"ש הרב בפ' מציון מכלל יופי וגו' והרי שהתדבקותם באימא וזו"ן בחי' היסודות ולכן חיים כולכם היום והרי שישראל מצד שרשם נק' צדיקים:

9 אמנם רבי יצחק מפרש על זכות בפועל שיש לישראל להקראות צדיקים והיינו מצות המילה ולכן אמר האי קרא רזא עילאה איה. יובן בהקדים סוד המילה שכללותו הוא להפריד החיצונים מן הקדושה בכריתת הערלה ואחר כך בפריעה מגלים אור החסדים. והנה זאת פעולת הצדיקי' במע"ט ותפילותיהם לעשות ב' הבחינות הנזכרי' ולכן נקראים מחצדי חקלא שבמעשיהם רוממו' אל בגרונם קוצרים השדה העליון ויורדים פירותיו לעולמות שהוא מה שנזרע בתורה מיסוד פרי צדיק. שכל סוד הגדה הוא המשכה ואין המשכת הזרע אלא בסוד הגיד שהוא גי' הגד"ה ובשם אהו"ה להיות שממנו היא המשכת השפע ואין זולתו:

10 דאחסנת ירותת וכו' נודע כי בזכות המילה יורד ע' אורות דחסדים בת"נה דזעיר ובפריעה מתגלה השליש העליון דת"ת ששם יש בחי' יסוד שהיא המזדווג עם לאה כנזכר בדברי הרב ז"ל. נמצא כי נמתקות ע"ח אורות דג' גבורות בע"ח דג' חסדים וה"ס יוסף העולה ו' הוי"ות ונודע שיציאת רחל בסתמות הוא מהחזה ולמטה:

11 אך בכח גילוי השליש העליון דת"ת אז מתעלה כתר שלה כנגד יסוד העליון וזהו ענין ירותת עילאה דההיא ארץ כי אחיזת הסתמית היא למטה באחור החזה כאמו'. אבל זו שעכשיו נדבר בה שהוא בשליש העליון זו היא ירותת עילאה וה"ס ראש הלולב כי לולב סודו היסוד והנה כשנפרע גם השליש העליון נמצא כל קו אמצעי גלוי ומאיר בחסד. וגם כי יקרינן ליה ת"ת הוא בודאי יסוד כנודע מסוד הגדלות דח"גת עולה לחב"ד ונה"י לחג"ת ואז מתחדש כח מופלא באותו החסד למתק הגבורות. ובכח זה המיתוק הוא נק' ירותת דההיא ארץ שהוא מאי דשייך לה ולכן אין מי שיזכה לזה אלא ההוא דאיקרי צדיק פי' כל בחי' יסוד שבת"ת. כי התחתון הוא בסוד מילה והעליון בסוד הפריעה. דהא מטרוניתא ביה אתדבקת וכו'. שבסוד המילה ופריעה מתגדל אז כתר דמ' בסוד כד"כד ואז נק' בשם מטרוניתא שאז כתרה גדול מאד בג"פ אור דג' שלישים וג"פ אור גי' כת"ר וז"ס כח"ם היום הנאמר באברהם אחרי המולו. ועוד נלע"ד במ"ש בס' א"י בדרוש אחור ופנים שיש ד' פרצופים לכל פרצוף זה בתוך זה והעליון היותר פנימי הוא פרצוף הכתר והוא נק' מטרוניתא בעצם. והנה דבוקה של מטרונית' ה"ס זווגה דהיינו דבוק עטרא דחסדי' בעטרא דגבורות שה"ס הזיוג וכמ"ש בס' זוהר הרקיע פ' זו:

12 מ"ט איקרון צדיקים למה זוכים למעלת צדיק ולירש המטרוניתא וזה כולל לכל ישראל והשיב מפני המצוה הכולל' שבהם דאיתגזר היא המילה ועייל בהאי אחסנ' הי' הפריעה. ונטיר להאי ברית זה ענין גדו' שהרי כל מצוה ומצוה כשנעשי' בשעת עשייתה גורם ייחוד וזווג למעלה ואחר עבור יומה בטלה אותה הארה. אבל גדולה מילה שהיא פועל עשוי וחתם בבשר וכל עוד שיהיה נשמר בטהרה ימשיך תמיד אותה הבחי' הפרטיות שנעשית בשעת המילה ולכן עאל בהסרת מסך הערלה ונכנס בתוך המלכות שהיא בסוד השער לה' כי שומר הפתח לא יעמוד בפניו. ואתדבק בגופא דמלכא ה"ס הת"ת מן החזה ולמטה וזה בכח המילה. ועאל האי צדיק הוא צדיק העליון וה"ס רזא עילאה שאמר בתחלת דבריו וגם ירותת עילאה:

13 ובג"כ איקרון צדיקים פי' שכל אחד נקרא בשם צדיקים שנים לכן לא נאמר ועמך צדיק אלא צדיקים שנים בסוד ב' צדיקים דמילה ופריעה. ואז שם שדי הוא במילואו ותוקפו גי' תתי"ד נגד ב"פ אות של מילה ופריעה: מאי ארץ דא אמר כן מפני ששם ארץ מיוחס גם ללאה וזו עתידה להכלל ברחל לעוה"ב כי דוקא היא נצר מטעי. פי' היא לבדה נקודה עצמית מי' נקודות השרשיות. ולהיות שכל ספי' היו מבחי' ב"ן לכן רמז הפ' גן בעדן מקדם. עדן סוד האצילות דתמן מקנן אבא דאיהו עדן וזה מקדם כמשמעו. גם ירמוז לריבוע שם ב"ן העולה קד"ם ואח"כ וישם שם את האדם הוא הדר. והאי ארץ חד וכו' אלא שבתיקון נעשתה בחי' ארץ נקבה לבית קיבול חסדי אדם הנוצר. ואז יש כח להתפשט ולהבנות בסוד פרצוף וזהו מעשה ידי הם חו"ג: להתפאר שאז מסתעפת לכמה פארות ומתפארת בקבלה חסדי ת"ת ובפרשת בראשית קורא אל הברית מעשה ידיו ובזה אתי שפיר לענייננו:

14 יעקב ובנוי דנחתי למצרים וכו' יובן במ"ש הרב שאד"הר לא המתין עד שבת שיבואו זו"ן פב"פ שאז יאיר שם מ"ה וישתלם אדם וכל התלויים בו אבל בהזדווגו בחול הגביר כח האחיר שהוא ק"ל ולכן עמד ק"ל שנים וכו'. ואח"כ בא יעקב שופריה דאדם לתקנו בק"ל שנים שקראם רעים. ונל"עד שביעקב ניתקן אדם בבחי' עצמו. דהיינו השורש של כל אותן הנשמות שנפגמו בעון אד"הר אבל הנשמות שיצאו מזווג אחב"א שלטה בהן הקליפה ובאו בכמה דורות ליתקן ולא נתקנו עד שנגזרה גזרה בין הבתרים בגלות מצרים שהיא נגדיית לארץ ישראל כי א"י היא סוד יסוד ומ' דמ' דעשי' כנז' בדרוש ציור העולמות. ומצרים עם קש. קדל שכמו שישראל הקדושים שורשם הוא בדעת זעיר מצד הפנים שהם פני אדם הלא לנגדם מצרים מצד האחור דהיינו הערף הוא פרע"ה ושם אחיזת לילית שהיא אשת סמ"אל שעולה קל"א דהיינו ק"ל הנודע אחוריים דאד"ם והוא כוללם הרי קל"א והנה מצרים היא ערות הארץ יסוד דנוקבא דקליפה כנז' בדרוש ציור העולמות וגהינם הוא יסוד של מ' דקליפה ולכן שר של מצרים ירד ונעשה שר של גיהנם שהיא מדרגה התחתונה והנה מצרים מצ"ר י"ם שהם שני אותיות של אלהים כמ"ש הרב שמצרים היתה מושפעת משני אותיות אלו שיש בהם מ"ח צירופים דאלקים וזהו אדמת בני חם וי"פ ח"ם היא לילית נוק' דס"א וי"ס היא עטרת יסוד מ' כנודע מסוד חלוק שם אלהים במ' והיינו מצרים ב' מצרים של יסוד ומ' ולכך שם גלו הנשמות שנפלו מאד"הר בזווג האחוריים שהוא ק"ל כאמור ולכן יעקב ובניו ירדו שם לתקנם להיותם מסוד היסודות דהיינו יעקב יוצא מיסוד אימא בסוד ויצא יעקב מבאר שבע. וזרעו הם ע' אורות דת"נה והיינו ע' נפש עד שבא הגואל הטוב כי עד אותו זמן היה הרע מעורב בטוב כמ"ש הרב וז"ש ראה ראיתי את ענ"י גי' ק"ל וז"ש ועמ"ך גי' ק"ל שירדו שם לתקן פגם הק"ל האמור. כולם צדיקים אחוזים במדת צדיק ולכן היו מסוגלים לתקן הניצוצות שיצאו מאדה"ר כל אותם ק"ל שנים שפירש מאשתו. ואז חזר להזדווג עמה והוליד שת שהוא מצד הטוב וכן בא משה שהוא מסוד שת ובהיותו בן פ' שנה גי' יסו"ד הוציא את ישראל ממצרים ערות הארץ ומתמן סליקו לירית ארעא קדישא הוא יסוד מ' הקדושה:

1 אסתימו עיניהון ה"ס אורות החסדים המאירים בנ"ה שנקראים בני ישראל ששם ב' הויו"ת גי' ב"ץ ומשם אור עיני המ' כנודע וידוע שנ"ה מצד האחוריים כחדא נינהו והיינו עולימתא שפירת' דלית לה עיינין פי' אין להם ב' עינים אלא א' ועין גי' ק"ל וכיון שנפטר יעקב האחוז בת"ת מיד נסתמו עיני ישראל שכן נ"ה נקראים בני ישראל כמ"ש הרב על פ' לפני מלך מלך לבני ישראל:

2 וכדין נחתו לגלותא נודע מס' הגלגולים שע"ד שיסוד של רחל דקדושה מתעבר מן הנשמות אשר תשפיע לישראל כך המבדיל הנקבה הטמאה מתעברת מאשר נעשקו בקליפה להשפיעם למטה בגופות אנשים: אבל אין זה כי אם כשחסר כח הקדושה ולכן א"ר יהודה כיון שנפטר יעקב אז ירדו לגלות פי' שאז אותם הניצוצות דקרי דאדם הראשון ירדו ביסוד הטומאה לרדת לעולם והיה זה בק"ל שנים עד שנולד משה כי טוב הוא לכן אז התחיל הגלות כשנפטר יעקב ובוודאי שאז לא היה עדין גלות ושעבוד אלא עד מות כל הדור ההוא אבל הענין שאז התחילה ירידת הניצוצות להאסף אל תוך יסוד דקליפה הנק' בור תחתית:

3 דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא כוונתו כמ"ש בב"ר על סתימה זו שסתם ממנו כל צרות שבעולם שהשי"ת רצה שתהיה יציאתו מן העולם בשלוה כראוי אל הצדיקים שתחלתם יסורין וסופן שלוה וזהו מה אינון קיימי בתפנוקין וכו' וטעם שלא נגזר עינוי על בני יעקב הוא כמ"ש בל"ת פ' שמות שהשבטים היו מבוררים בתכלית הבירור בבחי' פרטות נשמותם וזה בכחו של זקן שהיה שופריה דאד"הר ולא ראה קרי לכן היתה מטתו שלימ' ובהיותם מנוקים מכל סיג:

4 קבילו ענוגא וכו' כי הנאתם היתה כהנאה ועינוגא דשבת כולה קודש ענוגא לגוף וכסופין לנפש:

5 וכן יעקב לגרמיה ר"ל קדושה עצומה יותר משל בניו שהם ענפיו ולכן אמר בהם וקבילו שקבלו משרשם שהוא יעקב המושרש בדעת ולכן.

6 לא אתפרש דא מן דא שאין להפריש הענפים מן המקור יעקב גי' ז' הויו"ת משפיע בע' נפש לכן לא נמנה בינהם לאפוקי מהראב"ע שדברי רז"ל נאמנים:

7 דהא כל יומוי וכו' כמ"ש הרב שיעקב שהיה שופריה דאדם כל ק"ל שנה היה עסוק בתיקון ק"ל שנים דאדה"ר ומרבה בתעניות וסיגופים וז"ש בצערא הוו נוסף על משרז"ל לא שלותי ולא שקטתי וכו' והיה מתחזק להלחם בקליפות הנקרא' מתים ולא יכון לכתוב עליו ויחי:

8 אבל בתר דנחת למצרים איקרי ויחי מפני שכבר עברו ק"ל שנים שכננד ק"ל דאד"הר וכמו שהיא אחר ק"ל שנים חזר לאיתנו והוליד בדמותו שת. כן יעקב אחר גמר התיקון המוטל עליו חזר לחיותו וחמא לבריה מלכא יוסף האחוז ביסוד מדת שת בנו של אדם:

9 חמא לבנ"י זכאין זו מעלה יתירה לו על אדה"ר שהבנים ובנות שהוליד אחרי שת כל זרעם תם במבול לבד נח הבא משת. אבל יעקב זכה לראות כל בנים צדיקים מתוקנים בשלימות. ונתרץ קושיא א' והיא שהרי אותם וק"ל שנים עשה אדה"ר תשובה ואיך אנו אומרים שהיה בהם אותו פגם של כל אותם הנ צוצות. אמנם מצאתי בל"ת פ' שמות שפליטת אותם קריין ותולדותם בבטן לילית ללילין ושדין זה היה קצת תיקון לעונו של אד"הר. והדבר צריך ביאור ונל"עד שידוע שפגמו היה גדול בכללות הנכלל בו מכל הנשמות. ועוד כתב הרב שבזמן שהאדם עושה תשובה החיצונים מתקנאים בו: ואין ספק שאם תשובת אד"הר היתה מאהבה היה מתקן כל הפגם שעשה שזדונות יהפכו לזכיות. אבל היתה מיראה ונדבקוי בו החיצונים והיה צריך ליתן להם חלקם ע"ד שעיר המשתלח והם כל הניצוצות של הקריין אבל זה היה תיקון לאדם שבזה נפרדו הקליפות מכללות נשמתו השרשית.

10 כל יומא דיעקב ידוע מ"ש בס' א"י שהימים הקצובים לאדם הם כפי בחי' ניצוציו אשר צריך לברר מהקליפות וזה לכל אדם בפרטותו. אבל יעקב היה עצומו של תיקון אד"הר שעיקר פגמו היה בדעת ושם הוא מקור של יעקב ולכן נשלם במדת הצניעות ולא ראה קרי ותקן בזה כל פגימת הקרי:

11 ומפני שק"ל שנה נתפשט פגם אד"הר נגזרו על יעקב ק"ל שני צער שנתעסק בבירורים מתוך החיצונים בקדמיתא כיון דחמא וכי' נקדים מ"ש הרב שכיון שזעיר מתגדלמזה נמשך תיקון המ' והעיקר בזה הוא תיקון היסוד כי הוא הבונה אותה. עוד נודע שיש ב' בחי' ביסוד הנק' צדיק לעילא הוא יסוד דישראל. וצדיק לתתא במקומו ומב' אורות אלו עיקר תיקון קו אמצעי דמ' מכתרה עד ת"ת שלה. ותיקונה הוא בשם ב"ן שמקבלת מזעיר בסוד ההוא רוחא דשדי בגווה והוא הוא המייחד אהבה בין זו"ן כי נפשו היא. עוד כתב הרב שהרוח שנתן יעקב ברחל לא היה בו אלא להוליד את יוסף כנודע מס' א"י בסוד ויהו בצאת נפשה. ובזה יובן מ"ש כד חמא ליוסף שנולד וגדל עד בחי' צדיק דלעילא וכד מסתכל ביוסף שהוא בו כל בחי' הרוח שנתן באמו והוא ג"פ ב"ן גי' יוס"ף והנה בו תדרוש ג"כ ג' בני נח כי אלו הג' הם בסוד נר"ן שבג' כלי היסוד ומ'. שם נשמה. יפת רוח. חם נפש ואז הוה אשתלים בנפשיה כי ראה כל נפשו בבנו כאלו היתה אמו. דשפירו וכו' ה"ס ג' צלמי נר"ן דנפש דעיין בל"ת פ' ויצא בסוד שם יוסף:

12 והוה דמי בגרמיה וכו' שהיה שמח בראותו הצלחת תיקוניו כיון שנתקן צדיק העליון בב' בחי' וכד איתפרש וכו' שחשב שכל בניינו נהרס ושיצטרך לרדת שאול ללקט ניצוצי יוסף והוא היה בזמן ההוא בן י"ז שנה בסוד ב' הצדיקים כנ"זל ז' בת"ת ועשרה ביסוד צדיק טו"ב: עד שבשרוהו ויוסף ישית ידו על עיניך רמז לו כי יוסף השליט על מצרים דתמן העורף זכה להתעלות לדעת זעיר ואז זכה לשם אהו"ה גי' י"ז אחרים מעולים מאד:

13 הא לך י"ז שנין יובן במ"ש בזוהר ע' שנין של דה"עה ה' נתן אברהם כ"ח נתן יעקב ל"ז נתן יוסף ובלי ספק שנתנו מדעתם וחפצם וא"כ כשיעקב היה בן ק"ל שנה שאז א"ל ויוסף ישית ידו על עיני"ך אז ידע יעקב שיהיו לו י"ז בחברת בנו חמודו:

14 הה"ד ויחי יעקב שלכן פרטם לרמוז שבכוונה רצה ה' שיחיה י"ז שנה בעינוגים. שכינת יקרא ה"ס אור אימא המקננת בבריאה וע"ז אמר אנכי ארד עמך אנ"כי גי' כס"א שהיא עולם הבריאה הנק' כסא הכבוד וז"ש שכינת יקרא: ולהבין זה צ"אל כי מן החזה דזעיר ולמטה ה"ס עה"ר טו"ר ומשם האור מתפשט עד יצירה משל זעיר ועד עשייה משל מ' אבל משם ולמעלה הוא עץ החיים אור אימא ואמר הרב ז"ל שסוד אני היא המ'. ב"ן וט' אותיותיו אבל אנכי הוא לפי גודלה בסוד כתר שלה כ' כתר עשרי"ם גי' כה"ר וה א במקום סיום אימא ששם יסוד ישראל כנודע ושם הוא הרוח של יעקב שהוא בחי' נפש כשהיה בח"ל שירד לעשייה כנז' בזוהר הרקיע בפ' וישלח. וכשחזר לארץ ישראל מיד זכה לרוח ליסוד זעיר המקנן ביצירה ואח"כ נתעלה לבריאה ונגלה לו אל שדי ונקרא ישראל שהיא למעלה מן החזה ולכן אמר ותחי רוח יעקב וסמיך ליה ויאמר ישראל וז"ש ת"ח וכו':

15 ולא הוה מתכוין לקבל רוחא אחרא וכו' ידוע שנבואה מאימא דמקננא בבריאה ששם סוד נשמה וכיון שנשתלכה הנבואה ממנו נשאר הרוח כנפרד מהנשמה שבה מקור חייו וזה מחמת עצבונו. וידוע מ"ש בתוספתא דריש פ' נח שכל צדיק יש לו ב' רוחין וכו' ואותו דעלמא דאתי שהוא מבינה ה"ס הנבואה והוא חל על הרוח דעלמא דין כשהוא מכווין לקבלו ולכן כשחיה רוחו של יעקב אז קראו ה' יעקב יעקב ב"פ להודיע שב' רוחותיו מיוחדים ושע"כ ירד עמו מצרים וכמ"ש באתר שלים ולא באתר חסר וכו' שלא יהיה פגם בגופא ולא צער ברוחו:

16 אלא באתר דאתכוון וכו' שיהיה שמח ומתכוון להמשיך עליו רוח מחודש: עבדו את ה' בשמחה היינו שמחה של מצוה ואח"כ בואו לפניו ברננה זו תפלה:

17 לאפקא דלית פולחנא וכו' ללמדנו דאפילו תימא כר"י מ"מ עיקר המונע הוא העצבון ולכן מייתי ליה מאלישע שלא היה חסר תורה ומ"ט ולא פגים אלא דוקא עצבות:

18 מנגן ג' זמני שהיה די לומר והיה כנגנו וכו' משלימות דכולא נלע"ד שכוין להמשיך אור מן המוח השלם שה"ס יעקב איש תם יושב אהלים גבר שלים והיינו מן הדעת שהוא המוח המשולש. א"ר אבא תמן תנינן וכו' קשה לקשר מאמר זה עם הקודם ונלע"ד שבא ליתן טעם לסוד האמור בענין מנגן וגם בו יתישב מ"ש קודם תנא א"ר אלעזר א"ר אבא דקשה איך ר' אלעזר אמר משם ר' אבא דנראה בכל הזוהר דלא עדיף כוותיה. אלא ודאי איזו ברייתא יידע ר' אבא ומסרה לר' אלעזר והיינו דקאמר תנא א"ר אלעזר וכו' והשתא אומר עיקר הברייתא:

19 מד' סטרין כולא אישתכח זה כלל גדול לכל האצילות ומציאותו בכמה בחי' בין בבחי' כללות עתיק ונוקביה אריך ונוקביה ד' סטרין עתיק ונוקביה פנים ואחור בסוד ב' פנים דעתיק כולו פנים. ואריך ונוקביה ימין ושמאל. ואו"א יש ד' סטרין שהם מלבישים את אריך מגרונו עד הטיבור מכל צדדין ימין ושמאל פנים ואחור וכנז' בס' אוצ"ח והיינו ממש ד' סטרין. וכמו כן ד' פרצופי ישראל ויעקב לאה ורחל מלבישים נה"י דאריך מד' צדדיו ועוד יש כמה עניינים לפרש בהם ד' סטרין דוק ותשכח. והגם שביארנו ד' סטרין בכל כללות האצילות הנה עיקר הדבר הוא על מוחי חו"ב חו"ג שהם שרשין דעלאין ותתאין שכן הן מקור לכל פ' ופ' והם חנר"ן שלהם וזו היא בחי' פרטית לכל א' וא' מהם והם השורש לד' אותיות הוי"ה שיש בהם. ועליהם אמר דא עייל הוא חכמה. ודא נפיק בינה כמש"ה ונהר יוצא מעדן דא סתים ודא פריש הם חו"ג והענין שחו"ג הראשונים שיצאו מיסוד עתיק לתוך אריך בחסדים היתה בחינת סתום ובגבורות גלוי ועליה אתמר טובה תוכחת מגולה שה"ס הגבורות מאהבה מסותרת הם החסדים. והרי סתים ופריש. ובדרך היותר פשוט חסדי הזכר אינם מושפעים אלא כשמסתתרים תוך הגבורות שהיא הנקבה והיא יולדת ומגלה אור בעלה:

20 אתאחד חד בחברתה וכו' כשמזדווגים הפ' איש ברעהו הם אבות ומקורות לשפע והעוקר במוחין שהם ד' למעלה מראש זעיר ואח"כ הם ג' כשנכנסים בנ"הי דאימא ונכנסים בג' חללי דגלגולתא ומתיחדים שם החסדים בגבורות בחלל א' והיינו חד בחברתה פי' החסד בגבורה אז המוחין נקראים אבות הכל ושרש הכל. ואמנם בכח השיר והניגון מתמתקות הגבורות והיינו בהיותם יחד עם החסדים בדעת זעיר שהוא בתוך יסוד אימא שהוא שם אהי"ה שבהיותו בתוך זעיר אז הוא במילוי אלפ"ין אל"ף ה"א יו"ד ה"א גי' מנג"ן ולפי שכללות המוחין הם ג' לכן נאמר ג"פ מנגן.

21 באבותיך חשק וכו' הענין שב' מוחין של חו"ב הם דוקא הארה ומתפשטי' משני הקוים ימין ושמאל ואין בהם צינור כמו שיש בקו אמצעי שבו הזרע. ולכן העמים מושפעים מאברהם ויצחק בבחי' חו"ב הנז'. אבל לגבי ישראל אבותיהם הם חג"ת האמורים וזהו רק למעט חו"ב וז"ש ממש תלתא אעפ"י שהוא מוח א' בחלל א' הם ממש ג'. ומלת ר"ק תרמוז ר' סוד חו"ג ק' ת"ת המחברם ובהם יצדק לומר חשק ה' שבדעת הוא חשק זעיר ובפרט בת"ת שלו שהוא חשוק ודבוק בו שהוא נשמתו. ומאלין מתפרשן וכו' כי מות זה הוא המתפשט בכל הפרצוף בין החסדים דשל זעיר בין הגבורות דשל מ' וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאו:

22 וסליק שמא לאיתעטרא וכו' נראה שהוא שם הוי"ה בניקוד חול"ם שב"א קמ"ץ ר"ת חש"ק שהוא בת"ת זעיר כי לכן אנו מכוונים בו בשומע תפלה וידוע שבת"ת נכללין חו"ג ולכן מתעלה להלביש את פנימיות חג"ת שבדעת והנקודות הם ממטה למעלה חול"ם ת"ת שב"א גבורה קמ"ץ חסד כמ"ש בתיקונים בסוד וקמץ הכהן. ולהיות שיסוד אימא הוא בדעת וגם בת"ת. וניגון סודו בבינה כמ"ש הרמ"ק בערך מנגן. גם ג' שמות א"ל אלהי"ם הוי"ה שהם בחג"ת עולים מנג"ן. לכן נאמר ג"פ מנגן כי משם נחה רוח אלהים על אלישע וחזרה בו הנבואה שסודה מאימא כנודע. עכ"ל הרמ"ז:

23 דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל ק' דבפרשת וישב כתב הזוהר דיוסף דיוקני' כאבוי וכן לקמן בדף רכ"ב כתב דבדיוקנ חד הוו מתחזיין וכו' וי"ל דבצור הפרצוף היה דומה יוסף ליעקב וז"ש דבדיוקנא חד וכו'. ולגבי הלובן וגוון הזהרורית היה דומה לרחל וז"ש דשפירו דיוסף דמי לרחל ולא אמר דיוקנא:

24 מד' סטרין כולא אשתכח נלע"ד הם חב"ד דזעיר והדעת כולל חו"ג וז"ש מד' סטרין וכל שרשין דעילאין ותתאין בהו אחידן פי' שכל הפרצופים דמ' ודבי"ע מהם מתקיימים. דא עייל פי' נצח דאימא שבו חכמה דזעיר. ודא נפיק פי' הוד דאימא שבו בינה דזעיר ונקט בנצח דאימא עייל ובהוד דאימא נפיק שנודע מדברי הרב כי הוד ארוך ומתפשט יותר מנצח בסוד והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית וכמ"ש בפ' לך לך ד' ע"ז כי שם הארכנו. לכך אמר בנצח עייל ובהוד נפיק שהוא יוצא ומתפשט יותר מנצח. דא סתים פי' ה' חסדים ודא פריש ה' גבירות. בסוד טובה תוכחת מגולה. ואינון אבהן דכולא פי' כי החב"ד נקראים אבהן וחג"ת נקראים בנים ונה"י בני בנים כנז' בזוהר פ' שמיני על פ' עטרת זקנים בני בנים וכמ"ש הרב על פ' זה:

25 באבותיך ממש תלתא פי' ר"ש פליג את"ק וס"ל שאינם נקראים ד' כיון שמוח הדעת כולל חו"ג נק' מוח א' א"כ אינם רק ג'. וז"ש ר' אלעזר לעיל מנגן מנגן ג' זמני בגין לאתערא רוח משלימותא דכולא שהם חב"ד דזעיר שר"ש ור' אלעזר דלעיל הם בשיטה א' א"כ י"ל מ"ש מנגן מנגן ג' זמני הם חג"ת דזעיר ומ"ש מד' סטרין הם חגת"ם ומ"ש דא עייל הוא חסד ודא נפיק גבורה בסוד טובה תוכחת מגולה מאהבה וכו'. דא סתים ת"ת. ודא פריש מלכות: ור"ש פליג וס"ל דהמ' אינה בכלל אבהן דכולא:

26 רק באבותיך ממש תלתא שהם חג"ת שנקראי' אבהן אבל המ' אינה בכלל אבות ור' אלעזר דלעיל ור"ש בשיטה חדא:

1 תרי גמלי פי' נ"ה שגומלים חסד למ' ולתחתונים דסלקי קטפירא. פי' שעוה המ' שנקרא שעוה ונודע מדברי הרב שנה"י דזעיר הם מוחין דנוקב' ונצח דזעיר עשה ממנו חח"ן דמ' ומהוד דזעיר נעשה בג"ה דמ' ומיסוד דת"י דמ'. שכמו שנה"י דאימא מגדילים זעיר כך נה"י דזעיר מגדילים המ' ומהם נבנה פרצופה וז"ש דסלקי קטפירא: מעלוי דכתפין פי' כי המ' היא בין תרין דרועין שהם הכתפים דזעיר ובימי שלמה היתה לבנה במילואה פרצוף שלם כמוהו פנים בפנים כמ"ש הרב. נמצא שנגדלה המ' למעלה מתרין כתפין דזעיר והיא פב"פ פרצוף שלם כמוהו וז"ש מעלוי דכתפין:

2 נפל מטולא דקטפירא פי' בימי מנשה ואחז וכיוצא בהם שהריעו מעשיהם ואפי' הכי כד אתו צפרי שהם האומות להציר לישראל מיד יתבקעו: לבתר אתו כמה צפרין פי' בשעת החרבן:

3 עטרא דעטרין פי' המ' שהיא עטרה של העטרות:

4 בקדרין שרייא למאריה לבר: פי' בשחרות של ישראל ע"י מעשיהם הרעים השליכו זעיר שהוא אדון על המ' לבר שאינו מזדווג עם המ':

5 ועד לא גליש למטרוניתא וכו' בסע"ה דף ל"ו עמוד א' וזה לשונו שער באשה ערוה כמ"ש שערך כעדר העזים כי מהשערות של המ' יונקים החיצונים בסוד הצפורים הנז' בפ' ויחי עד דלא גליש וכו' כי שער גי' ב' מנצפ"ך עם י' אותיותיהם:

6 דינים כפולים ולכן נאמר אצל הלוים והעבירו תער על כל בשרם ומ"כש שערות נשים שהם יותר דינים קשים שער באשה ערוה ר"ע ו"ה כי זו"ן דנוקבא דקליפת נוגה שהם השעיר עזים על ידו יונקים החיצונים מהשערות שלה. ואיתא בלק"ת פ' חיי שרה שבגולגולתא יש שם אדנ"י בריבועו גי' עזי"ם ע"ה ולכן יונקים ממקום השערות שלה שהוא ריבוע והוא דין וזה פי' הפסוק שערך שע"ר ך כי כ' הוא כתר שהוא הגולגולת מקום השערות הוא כעדר העזי' שהוא ריבוע אדנ"י וכמעט שנקרא על שמם מפני שהם יונקים תמיד ממנה. אך בימי שלמה לסבת עליית המלכות במקום הבינה נגלשו ונקרחו ממנה הדיני' ע"י הבינה הנקרא' הר בסוד הר ההר גם חג"ת דבינה נק' הרים. ויש שם קטנות שני שהוא כקרא גלעד כי א"ם מאלהים אינם מתחלפים בשם כד"טם ואותיות אמצעיות מתחלפים והם גי' ג"ל והשם כולו גי' ע"ד וזהו ג"ל ע"ד. ואחר גלישת הדינים אז נעשה בה ז' מיני זהב כשערי דדוד כנז' בזוהר כי כאשר נמתקים בבינה ששם מקום הזהב טוב אז השערות מבהיקים בסוד מיתוק הדין עכ"ל:

7 אתא לגביה דרבי אבא סח ליה סליק ר' אבא ידוי על רישיה ובכה גרסינן ור"ל סח ליה רבי יהודה החלום הזה ומ"ש לקמן לחיש ליה רבי יהודה בלחישו היינו המראה הראשונה דחמא תרי גמלי וכו': א"ל די למבכי עליה בתמיה וכי בכיה אחת די למבכי על הרש"בי אפי' יבכה האדם תמיד לא יספיק: דכסף ונחשת בחושבנא הוו והכי לא אלא אי לא דגלי בוצינא קדישא וכן' גרסינן. לי הכסף ולי הזהב נאום ה' פי' בינה אומרת שהחסדים והגבורות שלה הם והיא נותנת החסדים לזעיר להגדילו והגבורות למ' וז"ש היינו דכתיב השמים שמים לה' שמים שהוא זעיר לה' הוא שהיא הבינה:

8 כהן גדול לעילא פי' זעיר: לבושין דיקר לעילא פי' המקיפין דזעיר:

9 דאינון מאני שמושא לאשתמשא משכנא בהו פי' שהכסף הוא החסדים והם מתפשטים בלי גבול ומשתמשים בהם התחתונים וכן נחושת רומז לקליפת נוגה כמו שכתב בפרשת תרומה ח"ש דנחשת הוא דנורא דנוגה ת' דנחשת היא נוקבא דנוגה והנו"ן היא המלכות שמתלבשת בתוך הנוגה נמצא שהנחשת הוא רומז לקליפת נוגה ולכך בחצר המשכן כתיב מחושקים כסף ואדניהם נחשת לפי שהם מתפשטי' לתחתונים. אבל בבגדי כהן גדול כיון שהם לבושין דיקר לא נעשה בהם כסף ונחשת שמשתמשים בהם התחתונים שאין כבוד למלך שילבש בגדים שההדיוט לובש אותם לכך לא נעשה בהם כסף ונחשת אלא זהב שכתוב בו בפ' ויקהל ויהי זהב התנופה דהב ארמותא דהיינו שאין אנו רוצים שהגבורות יתפשטו למטה וכן התכלת הוא מרחיק ודוחה החיצונים וכן הארגמן הוא ת"ת ואין יניקה לתחתונים כל כך ממנו וכן תולעת שני שהוא בנצח וכן השש שהוא ביסוד כל אלו המינים אינם מתפשטים לתחתונים ולכך עושים מהם בגדי כהן גדול אבל כסף ונחשת שמתפשטים לתחתונים כמ"ש אין ראוין לבגדי כהן גדול וז"ש לבושי דיקר לא בעי לאשתמשא בהו בר נש אחרא בר מכהנא רבא:

1 בר"ן עלמין הם ה' גבורות כל א' כלול מעשרה הם חמשים:

2 וכל א' מה' גבורות כלול מחמשים הרי ה"פ חמשים הם ר"ן והכרוז הזה הוא מהגבורות תאנא עלמא חדא אשתמוד' לעיל' וכו' המאמר הזה פירשו האר"י ז"ל בס' ק"י וז"ל עלמא חדא וכו'. פי' הוא עולם השלישי מהתלת עלמין הנז' באידרא רבא:

3 וכד כרוזא נפיק פי' ביום הזכרים דס"א יונקי' בחשאי אבל בליל' ניתן רשות לנקבו' דס"א לינק:

4 וזהו וכד כרוזא נפיק ליתן להם רשות נפקו תרין צפרים פי' אחד אחורי זלפה ואחד באחורי בלהה דאסתלקו מההוא עלמא פי' שנמשכו מן עולם השלישי דמדוריהון תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא ביה:

5 פי' זו"ן דאצילות נקרא אלנא דחיי ומותא חיי מצד הת"ת ומותא מצד המלכות אבל ת"ת ומ' דבריאה נקראים חיזו דאילנא דחיי ומותא:

6 ונודע כי הקליפות דאצילות הם עומדים תחת היכל קודש קדשים דבריאה דקדושה:

7 וישראל ולאה דבריאה הם עומדים בהיכל קדש קדשים דבריאה וז"ש תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא שהם ישראל ולאה הנז': נפקא חד צפרא דסטר דרומא פי' הצפור הראשון הוא חכמה דקליפה והוא יונק מדד הימנית של המלכות דאצילות דקדושה אשר ברחם שלה בסוד דדי בהמה וז"ס חד ציפרא לסטר דרומא וחד ציפרא לסטר צפון הוא הציפור השני מוח בינה דקליפה היונק מן דד השמאלי שברחם המלכות:

8 חד ציפרא כד נהיר יממא הוא הציפור הראשון חכמה דנוקבא דנוגה ויש בה כח לעלות בקדרותא דצפרא דוקא שאע"פי שהזכרים יונקים ביום והנקבות בלילה. אפ"ה כיון שהוא ימיני יכול לינק בקדרותא דצפרא וכ"ש בחצות לילה הראשון אבל ציפור השמאלי אינו יונק אלא בלילה בחצות הראשון וז"ש וחד ציפרא כד אתחשיך יממא:

9 לבתר בעו לאסתלקא לאתרייהו פי' הם רוצים להסתלק למקום זו"ן דקדושה לאצילות כי שם מקום המכוון להם ורוצים לעלות בשביל שהיה לכם כח שינקו מן הדדים:

10 ומשתמטי רגלייהו וכו' פי' נאחזים בבינה דבריאה דקליפה הנקראת נוקבא דתהומא רבא כנודע עכ"ל האר"י זלה"ה:

11 ומתלכדן בגויה עד דאפליג לילא פי' אבל עכ"ז ציפור הימיני עדיין יונק עד קדרותא דצפרא כמ"ש לעיל בשם הרב:

12 כתרא קדישא פי' מ': והיא כתרא שביעאה דכולא פי' כשנתחיל מחסד מ' היא שביעית: ואם מסטרא דגבורה קא אתי פי' כשנתחיל מבינה שדינים מתערין מנה ולכך נקראת סטרא דגבורה:

13 כתיב ואם בגבורות וכו' פי' ואם נתחיל מהבינה שהיא הגבורות אזי המ' היא שמינית ולכך יחיה האדם פ' שנה:

14 דכתרא דגבורא תמינאה הוי פירוש היא הבינה שהיא שמינית למ' כמו שהמ' שמינית לבינה: ואי לא אשתכח זכאה וכו' דבעי לאסתחאה בנורא דדליק. פירוש שהיה רשע ועבר על לא תעשה לכך נידון בגיהנם למרק החטא כיון שלא ביטל מצות עשה ואי לא אתתקנת. פי' שלא קיים מצות עשה ו"י לההוא רוחא דמתגלגלא כדי לתקנם אבל לא תעשה היה נזהר מהם וכמ"ש בס' ראשית חכמה שהגלגול הוא למי שלא עשה מצות עשה כדי להתתקן: וגיהנם למי שעבר על ל"ת כדי למרק עונותיו: ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא לון משמי קשה דפשיטא שיאמר אותם משמו וי"ל שמבקש ממנו שכשר"י אומר חדושים של תורה ובתוך הדברים נזכר שחידש ר' יצחק איזה חידוש הדומה לאותם החידושים יאמר אותו כדי להזכיר שם רבי יצחק ודייק כד תימא מילי דאורייתא ותדכר מאינון מלי דאנא וכו':

1 כורסיא דמאריה פי' רבי יצחק שהוא כסא של הקב"ה שכל צדיק וצדיק נעשה כסא לשכינה קריבו בגדפוי דר"ש: פי' נתקרב ונכנס תחת כנפוו של רשב"י ולכך ניצול וז"ש לו אביו אילנא רבא ותקיף רשב"י הוא דהא הוא אחיד לך בענפוי: א"נ י"ל כרסייא דמאריה פי' השכינה שהיא כסא דזעיר תמיד היא קריבא בגדפוי דר"ש ולכך כל מה שגוזר מתקיים: אמר לית קופטירא דטיפסא גרסינן: אילנא דחיי דגנתא דעדן גרסינן. דהא שבעין דוכתי מתעטרן הכא דיליה: פי' רשב"י ע"י תורתו היה מתקן ה' פרצופין שבכל עולם ועולם וז"ש ע' דוכתי וכו' שהמלכות נקראת מקום בסוד ויפגע במקום ורשב"י היה מתקן ז' קצוות דמלכות ומ"ש פתיחן לע' עלמין הם ז' קצוות דזעיר בסוד אמרתי עולם חסד יבנה:

2 ומה שכתב אתפתח לע' רהיטין היא הבינה בסוד ברהטים בשקתות המים שהם נ"הי דאימא כמו שכתוב בפרשת ויצא ומה שכתב אתפתח לע' כתרין עילאין הם ז' קצוות דאבא שהם עליונים על כולם: לעתיקא סתימא דכולא: פי' הוא אריך שהוא סתום בתוך או"א וזו"ן:

3 והרמ"ז כתב וז"ל כל אינון ל' יומין וכו' נודע שכל נשמות ישראל מושרשות במ' שלכן נקראת כנסת ישראל שכולם מכונסי' בתוכה ואיתא בס' הכוונות שסתם חדש הוא במ' שהיא נבנית מנה"י דזעיר שהם ל' מדות:

4 ולפ"ז כל ל' יום שקודם פטירת הנשמה מתעורר הקטנות בשורשה כי היא מוכנת לגדלות העתיד לה אחר פטירתה וידוע שקודם הגדלות בא הקטנות ולכן כשעולה למעלה בשינה שהיא נפרדת מן הגוף זוכה לראות מקומה העתיד לה:

5 אבל ההוא בר נש לא ידע כי כוחות דמיונה וזכירתה אינם מיוחדים עוד בה:

6 ולא שליט בנשמתיה בשובה למטה תוך הגוף כי מתמעט כח עיונה וחכמתה כמרז"ל שנסתמו ממרע"ה מעיינות החכמה:

7 אין אדם שליט פירוש אין אדם שליט ברוח לכלאו תוך הגוף שלא יצא וכמו כן אין שלטון ביום המות:

8 צולמא דבר נש איתחשך ידוע שג' צלמים הם מג' מילואי אהי"ה כנזכר בס"ה וגם בנה"י דאימא קס"א מנצח קנ"א מהוד קמ"ג מיסוד וכבר אמרנו של' יום סודם בנה"י ולכן נחשבים בל' יום:

9 אתינא לגבך וכו' הענין כי רבי יצחק ור"י הם ח"ג כמ"ש אצלנו בענין החכמים תלמידי רשב"י ותאות הגבורות להתקשר בחסדים להתמתק על ידם ולכן בא לרבי יהודה שיתקן על ידו ולא לחבר אחר. גם מה שבקש שיתפלל על קברו כי נודע שע"י יחודים הצדיקי' מתעוררים ומתקשרים נר"ן שלהם בצרור החיים בסוד מ"נ ומגיע תועלת גדול לשניהם ולכן מבקש ממנו על כך. ותדכר מאינון מלין ר"ל אם תחפוץ לעשותי סניף לך באיזה חדוש תורה בודאי אני יודע שתאמרהו משמי אלא מה שאני שואל ממך שאם יזדמן שבדרושתיך תזכור איזה דבר משלי גם שלא יצטרך לך אומרהו משמי כי בזה יושפע עלי אור החסד:

10 ז' יומין שהם ימי דין הקשה כנודע אצלנו ולא אנהיר לי שזהו סי' קטנות שלי שקודם המיתה כדי שאח"כ אעלה לגדלות וכעין מ"ש במרע"ה שנסתמו ממנו מעיינות החכמה. לשומע תפלה מפני שברכה זו סודה בת"ת דזעיר ששם יסוד אימא ושם כתר רחל והרי שם שורש נר"ן דאימא וז"ון שמהם ג' הצלמים:

11 כי צל ימינו אע"ג דקרא כתיב ונסו הצללים תרי י"ל דהכא לא רמוז קרא אלא לבבואה דבבואה שישנה רק באדם והוא משם קנ"א כמ"ש בכוונת ר"ה עכ"ל הרמ"ז. א"ל לית לי רשותא ולא מודעי ליה לבר נש הקשה מורינו הה"ר שלמה עמאר ז"ל דהכא לא רצה לגלות לו מה הוסיפו לו וכן בדוד שאמר לו הקב"ה גזרה היא מלפני שאי מודיעים לאדם קצו. ואלו בפ' בלק בעובדא דר' יוסי דפקיעין הוסיפו לו כ"ב שנה והודיעוהו וכן בחזקיה המלך וכן לר' פרידא שא"ל אי בעי למחיי ד' מאה שנין ולבסוף יהבו ליה האי והאי. ותירץ דבתוספת מודיעין אותו דכיון שלא החמיץ בקץ שקצבו לו ודאי לא יחמיץ בתוספות ולכן בהנהו עובדי לא היתה אלא תוספת אבל בדוד שא"ל גזרה היא מלפני היינו הקץ שקצבו לו. ורבי יצחק אע"פי שזה תוספת היא מאחר שבת קול אמרה תחלה ועמך תיתייה בזמנא דתיעול וכו' ואם היה מודיע לו אביו התוספת כאלו היה מודיע לרש"בי כמה שנים קצבו לו והקצבה גזרה היא שאין מודיעין לכך לא הודיעו אביו אעפ"י שהוא תוספת כי בה נודע קצו של רש"בי ז"ל.

1 ה' עשקה לי ערבני פירוש שר"ש נקרא ה' כמ"ש בפרשת בא אל פני האדון ה' דא רש"בי ואמר רבי יצחק כבר הייתי ביד מ"ה שהיה רודף אחרי כמש"ל וחמא למ"ה דרהיט ורקיד קמיה. ור"ש שנקרא ה' עשק אותי מידו וערב לי. א"נ י"ל ה' עשקה לי הקב"ה רצה לעשוק אותי שנתן רשות למ"ה להרוג אותי ור"ש ערבני. ד' סטרין דעלמא קיימין בדינא פי' ד' רוחות שבהעוה"ז קיימין בדינא בבחינת נשמת אותו הנוטה למות ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא ד' כוחות שבעה"ז מתערין דיניו מחג"תם: וד' קישורין נצן הם ארמ"ע שבגוף. א"נ י"ל ד' סטרין הם ארגמ"ן ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא פי' ארגמ"ן הנז' מעוררים הדינים מחג"תם שמשם מקבלים: בר' וע' עלמין: פי' כנגד כ"ז אותיות התורה כ"א כלולה מעשר: דתרנגולא אוכמא. פי' גבריאל: חמי מה דלא זכא ביומוי משום וכו'. פי' שלפי שמוכרח האדם בשעת מיתתו לראות השכינה לכך הקב"ה מוסיף הארה גדולה בנשמתו כדי שיוכל לראות השכינה:

2 וסליק ויתיב ואתעדן וכו' פי' עולה נשמתו עד שרואה מקומה ואח"כ באה משם בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא ומקברא לביתא ונמ"ש רבי יהודה לקמן ושם מדבר בבר נש זכאה כמ"ש אח"כ תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמה דהוה ונשמתיה עאלת לדוכתה: וכן מ"ש ואי לא הוי זכאה וכו' כיון דאתטמר כמה גרדינין נימוסין אחדן ביה עד דמטא לדומה ועאלין ליה במדורי דגיהנם צ"ל שאחר שנכנס לגיהנם יוצאה משם הנשמה בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא וכו' כמ"ש בהדיא בדף רכ"ו וז"ל ת"ח כל ז' יומין נפשא אזלא מביתא לקברא וכו' ותלת זמנין ביומא אתדנו כחדא נפשא וגופא לבתר גופא אתטריד ונפשא אזלא ואסתחייא בגיהנם וכו' לבתר תריסר ירחי נייחין כולא הרי בהדיא שהרשע נידון בגיהנם ג' זמנין ביומא ויוצאה הנשמה ביני ביני בז' ימים מביתא לקברא וכו' ואחר ז' ימים יושב בגיהנם עד י"ב חודש:

1 ועמודא דג' גווני אזדמן: פי' עמודא הוא יסוד שבגן דתלת גווני שחג"ת מאירים בו לפי שהגן מעצמו יש בו עשר ספי' כמ"ש בזוהר בפ' ויקהל: ציון וירושלים: פי' יסוד דזעיר נק' ציון ומלכות נק' ירושלים: גופא דמלכא. פי' ת"ת. על ה' דייקא: פי' חסד דזעיר שהוא ע"ג הת"ת דזעיר שנק' הוי"ה וזהו על ה'. חסד עילאה פי' חסד דזעיר:

2 חסד תתאה: פי' נ"ה שנק' חסדי דוד ולכך כתיב בהו עד שמים שהוא ת"ת ואינם עליו: אימא ידיעא פי' בינה: הבנים מאן אינון: פי' אם הם זו"ן דווקא או שגם בי"ע בכלל: לא תגלה ערותה פי' שיסוד דאימא נסתם תוך זעיר כמ"ש בספר' דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא. פי' זעיר מכסה יסוד דידה. וכשהעונות גורמים ומסתלקת אימא מעל בנין ח"ו מתגלית ערותה: ואימא תאבת. פי' נה"י דאימא חזרו לזעיר ואז מתכסה יסוד דידה: וכסייא על בנין. פי' בסוד החשמל דאימא שמכסה על זו"ן:

3 אר"ש כולא חד: פי' שנועם שהיא בינה היא בתוך זעיר וא"כ כשאנו אומרים על ה' הוא חסד דזעיר הרי בינה שם: משמע דכתיב נועם ה': פי' נועם שהיא הבינה בתוך ה' שהוא זעיר וז"ש דאתייא מעתיקא קדישא שהיא בינה להאי שמים שהוא זעיר:

1 עטרא עטרא: פי' המ' שנק' עטרא שהיא עטרת בי"ע ונק' ג"כ עטרת בעלה תרין בנין. פי' הם זו"ן והעטרה הנז' היא א' מהבנים: דלא אשתכח מהימנותא בינייהו. פי' שביטלו מצות מילה ובזה נסתלקה השכינה מביניהם: דכתיב וכופר בריתכם את מות ר"ל כיון שביטלו הברית נתחייבו מיתה וגלות. בגווייהו על דא ליבעי ליה לבר נש זה הלשון הובא בפ' אמור וראש הלשון שחסר כאן הוא כתוב שם: דלא לאתערבא צולמא דיליה וכו' פי' הרח"ו ז"ל בפ' אמור שהכוונה שלא להסתפר מן הגוי לפי שצלם הגוי מתערב עם של ישראל בשעה שמגלח לו.

1 וגופא דגוי לא סאיב לאחרא פי' שאינו מטמא באהל כסברת רש"בי אבל במגע ומשא מטמא וכדמסיק ביבמות:

2 האי צלם קדישא ביה אזיל בר נש גרסי ואתעביד ואתרבי מהאי פרצופא דיוקנא דיליה צולמא אחרא ומתחברן כחדא ודא נטיל לדא. ז"ל הרב בס' ק"י חותם בתוך חותם הם יסוד ומ' שבה ומאלו החותמות נעשים תרין דיוקנין אל הנפשות א' רב וא' זעיר כנז' בזוהר בפ' ויחי דר"ך ופ' ויקהל דר"י ובתזריע דמ"ג ובאמור דק"ד הגדול מיסוד דנוקב' והקטן ממ' שבה. ובזה יובן לשון זה. ונסו הצללים תרי גרסי' ור"ל מ"ש הרב בכוונת הושענא רבא כי האדם יש לו צלם א' כדכתיב אך בצלם יתהלך איש ושני צללים דכתיב ונסו הצללים תרי והם מג' אה"יה דאימא שהם דיוד"ין דאלפי"ן דההי"ן שהם גי' תנ"ה וגי' חו"תם והם ביסוד דמ' צלם הוא מאה"יה דיוד"ין שהוא גי' צל"ם ע"ה והצל הא' הוא מאה"יה דאלפי"ן שהוא גי' קמ"ג הסר ממנו אה"יה הפשוט נשאר המילוי גי' בצ"ל והצל הב' הוא מאה"יה דהה"ין שהוא גי' קנ"א צל ואל גי' קנ"א כי ידוע הוא כי אל יוצא משם אהי"ה כי אהי"ה עם עשר אותיות המילוי גי' א"ל הרי א"ל הוא בחי' אהי"ה א"כ צ"ל וא"ל גי' קנ"א ואלו השני צללים הם בבואה ובבואה דבבואה כנז' בגמ' עכ"ל. ואל יקשה לך כי לעיל כתבנו בשם הרב בס' ק"י שהשני צללים הם מיסוד ומ' דנוקבא. וכאן אמרנו בשם הרב שהם מאהי"ה דאלפי"ן ודהה"ין כי זו אינה קושיא כי האה"יה הנז' הם מאירים ביסוד ומ' דנוקבא ומהם נעשה חותם בתוך חותם דנוקבא וזה פשוט לרגיל בדברי האר"י ז"ל. בעי ב"נ לאתערא תשובה דייתוב מחובוי גרסי'. כולהו באחמתא. פי' במ' שנק' אחמתא שהיא האוצר המקבלת הכל:

3 אי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות גרסינן:

4 עד ההוא יומא בתראה דעצרת ז"ל הרב בכוונת הושענא רבא דע כי מסירת הפתקים ביד השלוחים הוא בליל הושענא רבא אבל עכ"ז לא ניתן רשות באדם לגמרי לפעול הדין הנמסר בפתקים ההם רק עד יום שמיני חג עצרת כי עדין הדבר תלוי אם יחזור בתשובה גמורה יחזרו ליקח הפתקים ההם וזהו סוד הנז' בזוהר אשר הוקשה לרואה אותם שהם מאמרים חלוקים כי במקום א' אומר כי הוא ביום ח' חג עצרת יומא תמינאה דחג ובמקום אחר אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל ה"ר. וביאור תשובת קושיא זו עם מה שנבאר כי אחר שנמסרו הפתקים בליל ה"ר עדין הדבר תלוי עד יום ח' חג עצרת אם יחזרו בתשובה ואמנם להיות כי מעט מזער ימצאו מי שלא תיקן עצמו ומי שלא שב בתשובה בר"ה ויו"הך ובכל החג שיתקן עצמו ביום ה"ר ולפי שלא ימצא זה רק מצד ההרחק לכן אמרו בזוהר כי אחר מסירת הפתקין תו לא הדרי לבי מלכא. אבל ודאי אם ישוב בתשובה גמורה שיקרע גזר דינו ודאי כמ"ש בס' הריקנטי באיש א' שלא ראה צל ראשו ושב בתשובה וחזר והתפלל וחזר למקומו וראה הצל שלם עכ"ל הרב זלה"ה ובזה יובן לשון זה. כדין צולמין לא משתכחין כיון דמתעברן מניה וכו' גרסינן וז"ל הרב בס"הכ ודע שיש קושיא א' כי במקום א' אומר הזוהר כי הצלם מסתלק בליל ה"ר ובמקום א' אומר שמסתלק ל' יום קודם המיתה אך שניהם אמת כי מסתלק ליל ה"ר כדי להורות על המיתה שנגזרה עליו ואח"כ חוזר למקומו ומסתלק ל' יום קודם המיתה עכ"ל. ואי משתכחין גריען יעבר עלוי מרעין בישין בגריעותא דילהון גרסינן. ור"ל אם היו הצללים מצויים אבל היו גריען דהיינו דקים הרבה מאוד כאדם שהוא חלוש אזי רומזים על מרעין בישין שיבואו לאדם. כד רישא אגרע פי' שלא נראית הראש של הצל כלל אז רומזים על מיתת האדם ולפ"ז א"ש דברי ת"ק עם ספרי קדמאי והכל אמת:

5 עץ ארז פי' רומז לת"ת

1 דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו' כתב הרב כי לולב הוא ביסוד והוא כנגד ו' דשם הוי"ה ואתרוג נגד ה' אחרונה והדס נגד היו"ד דאית בה ג' קוצין קוץ עליון וקוץ תחתון וקוץ אמצעי שהוא גוף היו"ד וכנגדם הם ג' בדי הדס. והערבה נגד ה' ראשונה שהיא צורת ד"ו וכנגדם ב' בדי ערבה וז"ש רז"ל אתרוג זה הקב"ה לולב זה הקב"ה וכו' עכ"ל הרב זלה"ה וז"ש דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו'. ואע"פי שאמרנו שאזוב רומז ליסוד ועץ ארז רומז לת"ת הרי שגם עץארז רומז לו' דשם הוי"ה התם רמז בעלמא אבל ד' מינים שבלולב יש בהם הארה ממשית מד' אותיות שם הוי"ה ולכך אמר דאחידן בשמא קדישא. לאתערא יקרי בראתיו פי' זה כנגד בריאה שמתקנה האדם ע"י מעשיו. ליחדא לי יצרתיו פי' נגד יצירה. למעבד ביה עובדא אף עשיתיו פי' נגד עשייה:

2 לאתערא ביה חילא דלעילא פי' נגד אצילות והכוונה שהד' עולמות מתקנם האדם ע"י מעשיו אע"פי שהכתוב לא הזכיר רק ג' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם בי"ע. הטעם מפני שעולם האצילות היא נעלמת לכך לא הזכירה:

3 כל הנקרא בשמי היינו דכתיב פרי עץ הדר פי' כי האתרוג היא המ' והיא נקראת שם ולכבודי בראתיו היינו כפות חמרים. פי' יסוד הוא כפות תמרים ול"ב נתיבות חכמה הם ביסוד כנודע וכבוד גי' ל"ב לכך ולכבודי רומז ליסוד:

4 יצרתיו היינו ענף עץ עבות כי' הא ת"ת שכולל ח"ג וזעיר מקנן ביצירה כנודע לכך ענף עץ עבות רומז ליצירה. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. פי' שערבי נחל הם הגבורות דאימ' כמ"ש הזוהר לקמן ופ"ר דינין שהם הגבורו' הם בעשייה ולכך סנדלפו"ן שהוא שר העשייה נק' שר היער יער גי' פ"ר כמ"ש הרב ז"ל ולפי מ"ש לקמן שערבי נחל הם נ"ה כיון שהם דינים מכנה אותם לעשייה שיש בה פ"ר דינים:

5 ביום הראשון דהוא חמישאה על עשור כתב הרב בס"הכ כי המ' ממוצאי יום כפור ואילך היא מהחז' ולמטה בפנים שלו וכתב עוד כי ה' חסדים דאימא אנו מתחילי' להכניס במ' רשימו דכללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא בערב יוה"ך וביוה"ך נכנסים במ' שהיא רחל עצמות כללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא ובד' ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה ד' חסדים דהוד ודנצח ודת"ת וגבורה חסד אחד בכל יום וביום ראשון של סוכות נכנס בה פנימי דחסד דאימא נמצא שמיו"הך עד יום ראשון של סוכות הם ה' ימים ובה' ימים אלו נכנסים בה ה' חסדים דחג"ת נה"י דאימא עכ"ל ובזה יובן מ"ש דהיא חמישאה על עשירי פירוש כי עשר ספיר' דמ' הם מהחזה ולמטה בפנים דזעיר ממוצאי יוה"ך ואילך כמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל ובד' ובה' ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה חסד א' בכל יום נמצא שביום ראשון של סוכות אז נגמרו ה' חסדים דאימא הפנימים ליכנס במשר ספירותיה וז"ש דהוא חמישאה על עשור א"נ י"ל כמ"ש בס' ק"י בדרוש ז' בחינות דמ' ובחי' ד' היא שהיא בפנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליונו' אינם מאירים בה ובחי' חמישית היא שהיא בחנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליו נות מאירים בה עכ"ל ולעיל כתבנו בשם הרב שהמ' ממוצאי כפור ואילך עשר ספי' שלה הם נגד תנה"י דזעיר מהחזה ולמטה ולכך אמר הזוהר שביום ראשון דסוכות חמישאה על עשור שבכח הארת החסדים שמקבלת המ' מאירים ה' עליונות דזעיר לעשר ספי' שלה שהם נגד תנ"הי דזעיר מהחזה ולמטה ע"ש בס' ק"י שיש סמך לפי' זה. אלא יום דנפיק ראשון לכולא במבועי דמוין נביעין. פירוש יום ראשון היא הבינה שנותנת למ' ביום א' דסוכות פנימי דחסד דידה ונודע כי החסדים נקראים מים וז"ש במבועי דמיין נביעין. אבל בהאי יומא אברהם שירותא דכולא אי בענני יקר הוא שירות' יובן במ"ש בסה"כ כי ביום א' דסוכות נכנס במ' פנימי דחסד דאימ' ומקיף דחסד דאימא וז"ש אברה' הוא שירות' דכולא שהוא החסד שנקרא אברהם ומ"ש אי בענני יקר הוא שירותא. פי' אי במקיפים שנקראים עננים הוא שירותא שמקיף דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה אי במייא הוא שירותא. פירוש אי בפנימיים הוא שירותא שפנימי דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה וז"ש דאברהם שהוא חסד דאימא שרי למחפר בירא דמייא שהיא מלכות. א"נ מדבר על חסד דזעיר שנכנס למ' פנימי דחסד דזעיר ומקיף דחסד דזעיר. והכל כמו פי' הראשון. דיצחק אהדר ליה לקב"ה. פי' שע"י העקידה עשה הידור וכבוד לקונו:

6 וקרא ליה עץ הדר פי' הקב"ה קרא ליצחק עץ הדר לפי שהידר לקונו:

7 פרי דהאי עץ הדר ידיעא פי' פרי היא המ' עץ הדר הוא יצחק שהוא גבורה ור"ל פרי של הגבורה ובהאי אתמלייא האי באר. פי' ע"י יסוד שנק' כפות תמרים נתמלאת המלכות מגבורת וחסדים וז"ש מבאר מים עילאין נביעין שהם חו"ג שבאים מיסוד דאימא ליסוד זעיר הוא אתמלי בקדמיתא גרסינן ופי' יסוד דזעיר מקבל הארה תחלה ואח"כ נותן למ' וז"ש ומניה אתמליא בירא שהיא מ': עד דאיהו נביעו לכולא פירוש נמשכת הארה לבי"ע:

8 דא ענפא דאילנא רברבא פי' ענפא הוא ת"ת דאילנא רברבא הוא זעיר:

9 אתעביד אילנא עילאה פירוש הוא ת"ת דזעיר הנזכר נעשה גם הוא אילנא עילאה:

10 דאחיד בכל סטרין פי' שמכריע בין חו"ג. ענף דאיהו עץ עבות עץ דאחיד לאבות גרסינן:

11 אינון תרין נחלין פ.' נ"ה. אבל וערבי נחל ודאי כמה דאתמר. פי' הם הגבורות שבאים מאימא כמו דבר אחר דלעיל:

12 דא אברהם פי' שהידרו הקב"ה בשיבה ולפי הסוד המלכות שנקראת פרי התכוננותה ע"י החסד:

13 כפות תמרים דא יצחק פי' שנכפת ע"ג המזבח וכפי הסוד כפות תמרים הוא היסוד והוא נוטה לצד הגבורות כנודע:

14 דא יעקב פי' שהיה עבות בבנים ולפי הסוד שיעקב הוא ת"ת שמכריע בין ח"ג וכמ"ש לקמן כפת תמרים כפת חסר גרסינן. ואחיד לכל סטרא כמה דאתמר גרסינן. איבא וכנישו דברכאן נפקין מנייהו:

15 וערבי נחל לא נפקו מנייהו איבא וכו' גרסינן ופירוש שמקשה שכל דבר שהיא רומז למקום עליון צריך שיהיה דומה לו קצת וערבי נחל כפי הסוד הם נ"ה שמהם בא השפע ליסוד ובעה"ז ערבי נחל לא נפקי מנייהו איבא וכו' והיאך יתחבר הפשט עם הסוד וזמ"ש והא אוקימנא וכולא שפיר ר"ל שבמקום אחר תירוץ קושיא זו:

1 דהא צדיק כפות הוא בכל סטרין פירוש שכולל כל הו"ק והוא קשור עמהם. וקטיר בכולא. פירוש קשור בת"ת ובמ' בסוד כי כל בשמים ובארץ. דא כנסת ישראל. פירוש מלכות. בגנתא דעדן. פירוש בינה: משקיו דנחלא עמיקא פי' בינה ומפרש השרון לשון שריית מים. כד"א והיה השרון כערבה גרסינן ור"ל מקום שיש בו שריית מים ואינו ראוי לזריעה ולהליכה יהיה כערבה שהוא יבשה.

2 שושן עדות סהדותא לישראל וסהדותא ליחודא עילאה איתא בס"עה בדף י"ח ע"ב על פ' כשושנה בין החוחים וכו' וז"ל יש להתבונן אם טבע של זה הצומח לגוון אחד מפני. מה משנה את טבעו להרבה גוונים וכו' ע"ש שהאריך ובפ' אני חבצלת השרון הביא ל' הזוהר פרשת ויחי דף רכ"א ע"א ר"ש פתח וכו' עד דבקדמיתא בעדנא דבעיא לאזדווג' במלכ' איקרי חבצלת. בתר דאתדבק' במלכ' באינון נשיקין איקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. ופי' בו כי קודם הזיווג שמה חבצלת שעליה ירוקין ככרתי וגוונה נוטה למראה תכלת כי ת"ל שבמלת חבצלת גי' ה' פעמים אלהי"ם ושאר התיבה גי' ק' סוד שם אלהים פשוט עם י"ג אותיות המילוי וכו' ולפיכך קודם הזווג היא ירוקה מפני שהיא עדין סוד הדין ולא נתמתקו גבורותיה ולפיכך הוא משוררת בסוד השיר של הלוים קול צוחה על היין דבעי לארמא קלא. וז"ש השרון. ואומרת שמכל מקום מצד הפנימיות אני נקראת שושנת העמקים. שמצד הפנימיות נקראת שושנה עילאה שהיא בינה כי רוחא מששה קצוות דבינה נכנס בי מצד פנימיותה:

3 ואז נקראת בשם הבינה העמקים וז"ש הזוהר מההוא אתר דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין וגם היא כוללת כל הי' עמקים שבס"י שהם עומק מזרח מערב וכו' ונקראת שושנה כי אחר הזווג כנז"ל אז היא מקבלת מנשיקין דזעיר גוון חוור וכמ"ש בזוהר בפרשת פנחס שושן עדות שהוא סהדותא ליחודא עילאה כי הוא מורה על יחוד האורות עליונים מתיחדים בשכינה כי היא שלימו דכל ספירה וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וגווני השושנה מורה על יחודו ית' שהקב"ה מנהיג את עולמו בסומק וחוור כי השושנה הוא אדום וכשמוצקין אותו חוזר ומתהפך ללבן וכמ"ש בזוהר בס' שמו' דף ב' ע"ש עכ"ל בקיצור דקיימ' בעמיקתא דכולא פי' אבא. חבצלת מההוא אתר דשקיו דנפלין. פירוש הוא הפירוש ראשון אלא שמבארו היטב.

4 בתר דאתדבקת במלכא באינון נשיקין איקרי שושנת בגין דכתיב שפתותיו שושנים בסע"ה דף נ"ט עמוד א' כתב הבנת הדברים הוא כי מנח הנשיקין דרוחא ברוחא שהמלכות מקבלת משפתים דזעיר ששם החסד שבגבורות ומשם מקבלת רחמים וחסדים. וזעיר מקבלת משפתיה דין ונעשים שפתים דזו"ן תרין שושנים כי כל אחד כולל דין ורחמים רק כיון שגם הה"ג דמלכות מקבלת מזעיר ולכן שפתותיו הוא שורש לתרין שושנים. ואח"כ אומרת נוטפות מור עובר: כי מבואר בע"ח דרוש בזו"ג כי הה"ג יוצאים מפה זעיר ולחוץ ונעשים מקיפים בסוד תוכחת מגולה. רק שהם נעשים מקיפים לה"ס שהם חג"ת נ"ה ואח"כ יורדים ליסוד בסוד פנימיות: וחז"ל דרשו מור לשון מרירות מפני. שהם ה' גבורות. ולכן מו"ר גי' ב"פ ק"ך צירופי אלהים כמבואר בסוד הקטרת ויש עוד ו' יתירה להורות שהוא מסוד הדעת שהוא סוד ו' כי חו"ב הם סוד י"ה והדעת הוא ו' ודעת גניז בפומא דמלכא וגבו' הדעת נוטף לחוץ על הה' ספירות דזעיר ואח"כ עובר ויורד ליסוד בסוד פנימיותו והחסדים יוצאים לחוץ ונעשים מקיף ליסוד: בסוד והבוטח בה' חסד יסובבנו:

1 ושבקו אילנא יחידא וכו' כתב הרח"ד ז"ל בפ' אמור על זה סוד עץ הדעת נוקבא ובזה יבוא על נכון מ"ש בזוהר בראשית שהחטא היה שלא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת או ביחד עכ"ל: הא ודאי מותא הוא לקבלך הה"ד רגליה יורדות מות: אכלי מאילנא דא ואתרמיס מכולא גרסינן ור"ל שאכלו ממנו ונרמס מהכל: אלא הכי תאנא וכו'. עי' ומסקנא דתירוצא הוא מ"ש והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי בלא כסופא בשלימותא וכו': ובג"כ ימי ישראל וכו' דהיינו בחיים חיותו נקרא יעקב ובמיתתו שנשלם וכל יומוי אתקריבו בלא כסופא לכך נקרא ישראל:

1 דיקנא עילאה קדישא פי' זעיר: וכך מ"ש דיוקנא דכרסייא קדישא הוא זעיר ג"כ שהוא כסא לבינה אלא כפל הענין במלות שונות ורזא דמלה דבאבהן לית פרודא כלל גרסינן בשמא אחרא אקרון הרמ"ז כתב בני תמורה: לבנו ליוסף הרמ"ז כתב וז"ל לבנו ליוסף שהיה בנו קודם שבא לעולם ונקרא יוסף:

1 אר"י וכו': הרגיש שאם הדבר כפשוטו שהשביעו במילה הז"ל להסמיך לשים ידך ואשביעך כמ"ש באליעזר ועוד שלא נאמר כאן וישם יוסף את ידו כמ"ש שם:

2 ותירץ דהכא שאני שלערך גודל החשיבות שהיו מיקרים מצות המילה היה די ליוסף רק שישים ידו תחת יריכו כי רק בזה היו מתמלאים יראה וכל מה שיאמרו באותה שעה יקיימו בלי ספק מבלי שיוציאו שבועה מפיהם. דדא חשיבותא ירמוז ענין גדול והוא שהאבות מושרשים בשני מקומות א' בחב"ד ב' בח"גת שבדעת כנז' בכוונת השופר ועל ב' בחי' אלו נאמר למשה בשליחותו הראשון אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בסוד חב"ד שהן ג' מדות ממש:

3 ואח"כ בשני אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי אחד בסוד הדעת הכולל ג' חג"ת ואמנם כל אלו האורות יורדים ומתקבצים ביסוד שנקרא חשיבותא דאבהן שכולם בסוד אבות כאמור ולכן גדול כח קדושת היסוד. אר"ש וכו' כוונתו לפרש ענין תחת ירכי שהרא"בע מפרש כינוי לתחת מקום אבר המוליד. ור"ש מפרש תחת כל הירך שיגיע בראשי אצבעותיו אל קו האמצעי שבין נ"ה ששם מקובץ כל השפע שהוא ח"ב חו"ג ולכן אמרו בפ' ויקרא שנקרא ה' הצדיק כי הוי"ה צדיק גי' יר"ך:

4 גם שם הוי"ה כזה יפ"ה ופ"ה גי' יסו"ד וז"ס דרמיזא בשמא קדישא והוא הרמוז בפ' כי כל בשמים ובארץ יפ"ה גי' כ"ל ופ"ה גי' כ"י. בשמים רמז לחבור חו"ב שהם מא"וא דאינון בשמים ובארץ רמז לחבור חו"ג שכוונתם להתפשט בארץ ואורות חו"ג קודמות להיות במ' קודם אורות חו"ב. ואפיק זרעא קדישא וכו'. פי' אע"פי שהוליד ב' שבטים דרך נקב המים כדאיתא בל"ת פ' מטות שראובן מצד שמאל שבדעת וגד מצד שמאל שביסוד ע"ש מ"מ לא היה שם ח"ו עירבוב טומאה אלא הוה זרע קדוש וכמ"ש ראובן בכורי אתה בלי פגם כחי וראשית אוני הגם שיצאת מנקב המים עכ"ל הרמ"ז. ביצחק לא כתיב בגין דנפק מניה עשו ואף ע"פי שגם אברהם יצאו ממנו ישמעאל ובני קטורה אלו היו מן השפחה ולא מן הגבירה משא"כ עשו שהוא מרבק' והרמ"ז תירץ שאני יצחק שהוליד טהור וטמא בעיבור אחד. ועוד כתב דק"ל מה שייך בזה ענין מילה וז"ש מ"ט הכא תינח באברהם שלענין נישואין מתיחסת שבועת המיל' כדי שלא יטמא יצחק בבנות כנען ותירץ מפני שיעקב אע"ה לא נטמא לעולם לכן לא יכון לקוברו בין שטופי זמה שאפי' את"ל שהיו עדיין מלין בגזרת יוסף מ"מ לא היו שומרים אותה בטהרה כמ"ש לקמן דלא נטרי ליה לעלמין ירצה אע"פי שנימולו:

5 אמר קב"ה אי יוסף אסתלק מהכא וכו' פי' שלא יקשה לך גם יוסף היה ראוי להעלותו ממצרים כמו יעקב ולמה אצטריך לן למרמי ארונא דיליה במיא. ותירץ אי יוסף וכו' לפי שיוסף הוא מרכבה לשכינה ואם יסתלק תסתלק השכינה ח"ו. מלה דכפלתא הוא תרין וחד. פי' שכל דבר הכפול הוא תרין וחד כמו חו"ב והשלישי דעת מכריע ביניהם וכן ח"ג ת"ת מכריע וכן נ"ה היסוד מכריע ביניהם אוף מערתא תרין וחד אברהם ויצחק. ויעקב מכריע ביניהם:

1 קבורתה בפרשת אורחין ז"ל הרב ולכן נקברה רחל בפ' דרכים בדרך שהוא מקום הפרש שבין יעקב לישראל שהוא מן החזה ולמטה עכ"ל וזהו הטעם למה נקברה בפרשת אורחין. ודא באתכסייא עמ"ש בזה בפרשת ויצא בדף קנ"ג כי שם פירשנו בהקדמות הרב ז"ל: דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו וכו' כתב הרב באוצ"ח כי לאה לפי שהיא במקום הסיתום והוא דינא קשיא אע"פי שבעולם העליון היא קדושה. כשיצאה לעולם הזה אחזו בה הקליפו' וע"י דמעותיה ותפילותי' נמתקה ונתרחק' מהקליפות ובזה תבין שהיתה ראויה להיות בחלקו של עשו עכ"ל:

2 כל ב"נ דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא אף על גב דאתגזר עליה עונשא אתקרע וגם בפרשת שמות דף י"ב ע"ב א"ר יהודה וכו' וכ"ש מאן דאושיד דמעין בצלותא דלית לך וכו' עוד שם בדף ב' האי מאן דצלי ובכי וצעיק וכו' ולעולם לא הדרא בריקניא. בה"י דף ר"ו ז"ל טעם הדבר כתב הרב ז"ל כי הדמעות מעוררת לא"ב הרחמים שהוא עליון על שערי התפלה שמעוררת לבד לאם הבנים כנודע ליודעי חן:

3 אר"ח ושכבתי עם אבותי ר' יצחק פתח מה יתרון וכו' קשה מה חידש ר"ח בפ' ושכבתי. גם מה חידש רבי יצחק בפ' מה יתרון. גם מה שייכות לזה הפ' עם ושכבתי. ונראה שר"ח הוא המספר כל זה משם ר' יצחק ואמר שר"י הקשה איך אמר שלמה מה יתרון יען שכל דברי שלמה בחכמה ואגב זה הזכיר מעלת חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם שהם בני קטורה. ור"י עצמו ספר עובדא דרשב"י ור"א שרש"בי פי' מחכמת כל בני קדם ע"ד הסוד ובין למר ובין למר חכמת שלמה רבה היא ואיך אמר מה יתרון ומסקנ' דתירוצא דר' יצחק הוא מ"ש לקמן תנא מה יתרון וכו' יכול אף עמלה של תורה וכו' ודברי שלמה אינם אלא על עמל דעלמא. ור"ח הוא המספר כל זה ואמר מה ששמע מר' יצחק שגם ר"י היה מספר מה ששמע מר"ש. ושייכות מה יתרון עם ושכבתי לומר שביום המיתה אין יתרון לאדם מכל עמל עוה"ז שהוא תחת השמש אלא עמלה של תורה שבו יזכה לשכב עם אבותיו במנוחה כיעקב אע"ה וכמ"ש ר"א לקמן אי ב"נ קיים אלף שנין ההוא יומא דאסתלק וכו' ומ"ש ר"ח אף עמלא דאוריתא לאפוקי מר' יצחק ובא להוסיף עליו דאף בעמלא דאוריתא דאיהו עמל בגין בני נשא וכו'. זהו סגנון לשון זה. ונבאר התיבות אחת לא' ע"פי הקדמת הרב מ"ש:

4 אלף טורין רברבין קמה פי' הם אל שד"י שבבריאה שבמילואו גי' אלף והם הבירורים שבבריאה שעולים במ' בסוד מ"ן כמ"ש בזוהר בראשית די"ח דאבהמה דרביעא על אלף טורין וע"ש בהקדמת הרב שכתנו. אלף נהרין סגיאין לה הם ה' חסדם וה' גבורות דביסוד וכל א' כלולה מי' הם אלף והמ' מקבלת חו"ג מיסוד כנודע וז"ש ובגמיעא חדא גמעא לון ועיין בפ' תרומה בפ' ויהי שירו חמשה ואלף ותראה שיש סמך לזה הפי'. א"נ יש לפרש אלף נהרין הם י"ס דזעיר כל א' כלולה מי' הם אלף והם משפיעים במ'. לאלף וע' עיבר הם י"ס דבריאה ואלף הוא אריך דבריאה שהאלפים באריך כנודע וא"וא הדיקנא דאריך חופפת עליהם ובכלל אריך הם ולכך לא נזכרו. וע' עיבר הם ז' תחתונות דבריאה:

1 לכ"ד אלף עיבר פי' לפי שהמ' נקרא כ"ד בסוד כ"ד אותיות דפ' בשכ"מלו לכך מאירה לכ"ד אלף עיבר. חד עולימא. פירוש מטטרו"ן. מרישא דעלמא לסייפי. פירוש כתב הרב כי מט"ט ראשו בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשייה. נפיק בין רגלהא. פירוש שעולה ביסוד דידה בסוד מ"ן כנודע שמ"טט וסנדל עולים בסוד מ"ן ליסוד דמ'. בס' פולסי דנורא. פי' כתב הרב כי ה' גבורו' הם וכללותם ביסוד הם ששה כ"א כלול מי' הם ס' ומט"ט מתבלש בהם:

2 דא אתמנא על תתאי מד' סטרהא פירוש שמ"טט הוא שר העולם והוא למעלה מאר"גמן. דאחיד תרי"ג מפתחן עילאין פי' רמ"ח מ"ע הם ה' חסדים שס"ה מל"ת הם ה' גבורות כמ"ש הרב והוא לוקח הארה מהח"וג הנז' ומ"ש מסטרא דאימא ר"ל שהחו"ג הנזכרים הם מאימא. בשננא דחרבא דחגיר בחרציה תליין ר"ל שח"וג הנז' הם במ' שנקרא חרב שבה חוגר מט"ט ומתחזק:

3 מתניתין היא מקשה שמשנה היא ולא ברייתא אוקימנא מלי שם תרצנו קושיא זו. תחותיה תטליל חיות ברא פי' כל חיילות בי"ע. שערהא דסיהרא. פי' הם הדינים של המ' שהשערות הם דינים כנודע מדברי הרב ז"ל:

4 דשרביט' ממש אפשר שככב' דשרביטא הנזכר בכל מקום בזוהר הם משערות המ' שהם דינים ומ"ש מארי דמארין וכו' יובן במ"ש הרב כי השערו' ממותרי מוחא נפקי וז"ש מארי דמארין הוא מוח חכמה דידה מארי דמתקלא מוח חסדים דידה. מארי דקשיו מוח בינה דידה מארי דחוצפא מוח גבורות דידה שמסופם יוצאי' הקליפות והשערות שלה הם ממותרי מוחותיה. אחידן בהאי כאריא וכו'. פי' כמו שהארי אוחז הטרף כך המ' כשעולה בה מט"ט בסוד מ"ן אוחזת בו לפי שהוא גורם לה להזדווג עם זעיר וע"י הזווג היא מבררת הברורים מר"פח ניצוצין שנקרא טרף רפ"ח עם הכולל גי' טר"ף וז"ש וע"ד כתיב וטרף ואין מציל ר"ל שמבררת טר"ף שהם רפ"ח ניצוצין מהקליפות ואין מציל מידה. רזא עילאה הוא כמה דכתיב ואלה המלכים וכו' פי' הם ז' מלכים דמתו שהם ב"ן דס"ג ונקראים נוקבין. וחכמת שלמה שהיא מלכות דאצילות הוא יותר מז' מלכים הנזכר שהם חכמת בני קדם. בר מהאי דכלילא דכר ונוקבא פי' שהמלכים כשמתו עדין לא יצא שם מ"ה החדש ולפי שלא היו רק ב"ן דס"ג לכך מתי אבל חכמת שלמה שהיא מ' דאצילות שלקחה מ' דב"ן ומ' דמ"ה כמ"ש באוצ"ח לכך נתקיימה וז"ש דכלילא דכר ונוקבא. לא אתנהירת באשלמיתא עד דאתא שלמה כתב הרב בס' ק"י כי ז' בחי' יש למ' ומדריגה הששית שהיא קומת המ' כקומת זעיר והוא פ"בפ עמו אבל היא צריכה אליו היתה בימי שלמה. ומדריגה הז' בימי המשיח נמצא שמיום בריאת העולם לא היתה המ' שלימה כבימי שלמה עד שיבוא משיח שאז תהיה מדרגה ז'. דבתר ריחייא. פירוש הקליפות הם אחר מחנות שכינה הנק' ריחיים.

1 ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר וכו' ז"ל הרב בס' ק"י דע כי אדה"ר היו לו נר"ן דאצילות ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה. ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשייה. וכשחטא נסתלקו ממנו נשמה ורוח שהם זיהרא עילאה והלבושים לקחתם קליפת נוגה והנפש לבד היא שנשארה בו וחזר הש"ית ועשה לו לבוש מחשמל הסובב ג"ע הארץ ואח"כ עשה לו לבוש אחר מנוגה והוא כתנות עור והראשון הוא כתנות אור ולכך כתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור על לבוש הסובב אותו שהוא מג"ע הארץ נמצא אד"הר איבד כל הלבושים של כל בני אדם שהיו כלולים בו ולא נתן הקב"ה תורה ומצות אלא לצרף הלבושים שהיו מחשמל ולא לעשותם מחדש: וע"י הכוונה בתו"מט מתברר לבוש הנשמה וע"י עסק התורה לבוש הרוח וע"י מצות מעשיות לבוש הנפש והנה כפי מה שחסר לאדם להשלים הלבוש כך ימים קצבו לו וז"ס הנז' בזוהר בפ' ויחי דמיומין דבר נש נעשה לבוש האדם כי כמספר ניצוצות מלבושו כך מספר ימי חייו והימים שעשה בהם מצות ניתקן ניצוץ אחת של הלבוש שהוא כנגד היום ההוא עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה: וערום אשוב שמה: פי' שסבר איוב שמא נאבדו מלבושיס שלו:

1 מההוא נחל פי' בינה. מאי משמע מפסוק זה שהמ' נותנת לו הארה אדרבא מטל השמים הוא זעיר: ותירץ בגין דההוא חקל תפוחין קדישין וכו' ר"ל שהטל בא מזעיר למ' ומתעצם בה ואח"כ נותנת אותו המ' וז"ש ויתן לך האלהים שהוא מלכות מטל השמים שירד וניתן לתוכה. אלף ות"ק ריחין כנגד ט"ו חסדים: רוחא דבגנתא דארעא: פי. משכן הרוח הוא בג"ע של מטה שהיא עשייה כמ"ש הרב: בגו צרורא דחיי: פי' מ': בין פורפירא דמלכא: פי' שהנשמה היא בין החשמל שהוא מלבוש על ז"ון ובין עולם הבריאה נמצא שהיא בתוך הבריאה כמ"ש הרב שג"ע עליון היא בריאה ששם משכן הנשמה: דקיימא בין פרגודא יקירא פי' בין פרגוד שבסוף היכלי יצירה לעשייה נמצא שהיא בעשייה ומשכן הרוח בג"ע של מטה שהיא עולם העשייה:

1 סבר אנפוי דאליהו גרסינן ונשמה לקב"ה הרמ"ז כתב וז"ל המ"דל פי' לא שצריך הקב"ה הודעה אלא ר"ל ושנר"ן של הצדיקים המתים עושים יחוד להוריד השפע. ויפה פירוש ובהכי דייק דלא קאמר לשון הודעה בין נשמה לקב"ה גם מדוייק אומרו וקב"ה אתער ר"ל שבעוונות העולם הוא בסוד השינה ובייחוד הצדיקים באים לו מוחין מלמעלה ועיין בפר' תרומה דקמ"א ובפ' אחרי מות דף ע"ב עכ"ל אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא חומרא זו שהחמיר הרש"בי זל"הה בגלות ס"ת כן הוא בש"ס ערוך במס' תענית דף י"ו גלינו וכו' א"ב דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא ופירש"י והתוס' גלו' איכ' מבי כנישתא לבי כנישת' פרה סי' ליכ' דהא בי כנישתא הוי כמו בצינעא. וה"ה לבי' אחר דלאו בי כנישתא כמ"ש הרב בעל מגן אברהם בסי' תק"עט דלבי כנישתא לאו דוקא אלא ה"ה בית אחר וכו' גלות יש לבני אדם ולס"ת כמ"ש שם כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו אם הוא לרחוב בפרהסיה ואסהוא לבי כנישתא וגלה בעונינו ופשוט שאין לגרום גלות לס"ת אלא על צד ההכרח הגמור דלא סגי בלאו הכי ועיקרן של דברים בזוהר בפ' אחרי מות דף ע"א גלותא דס"ת אסיר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא ושם נבאר עומקה של הלכה ואציע דברי הפוסקי' ראשונים ואחרוני' אי"ה וכעת לקצר אני צריך:

2 שבחא דרב המנונ' סבא ז"ל הרב ר"ה סבא היה גלגול מר"עה ולכן אמר הרש"בי עליו אלו הוו ידעי בבלאי שבחי' דר"ה סבא וכו' והבנתי מדברי מורי ז"ל כי גם רש"בי הוא גלגול מרע"ה אך לא בסוד זיהרא עילאה דמשה בפעם ראשונה רק מבחי' הנשמה שהיתה לו בלוחות שניות וז"ש באידרא אסהדנא עלי וכו' בזמנא תנינא דסליק וכו' כי נתמעטו ממנו אלף חולקין שהוא אלף זעירא דויקרא עכ"ל מלשון זה מוכח דגרסינן דרב המנונא סבא ולא רב ייבא סבא. ובצערא דחיי לא ידע ולא אשתדל עלייהו גרסינן:

1 עאל רוח' א' במערת' דכפלת' פי' הוא הרוח הנז' לקמן ואתער רוח' חד' דכליל בתרין והוא ת"ת דכליל ח"ג: וההוא רוח' נגיד טלא מלעילא וכו'. פי' הרוח הנזכר שהוא מח"גת כנ"זל מושך הטל שירד מאריך לרישא דזעיר דרך שערות של אריך ואחר שאותו הטל מתעצם בחב"ד דזעיר אז הרוח מושך אותו למטה. אבהן עילאי. פי' חב"ד דזעיר שהם האבות העליונים וההוא טלא אסתחי בבוסמין דגנתא דעדן גרסינן: ואתער רוחא חדא דכליל בתרין. פי' הרוח הנזכר כמ"ש לעיל שאחר שהמשיך הרוח לטל עד בוסמין דגנתא דעדן אח"כ מוריד אותו לאבות העולם: מעתיקא קדישא עילאה: פי' אריך נגידו דטלא עילאה: פי' מוחא תימאה שנק' טלא דבדולחא ומטי לרישא דמלכא. פי' חב"ד דזעיר כמ"ש לעיל:

2 ומתברכן אבהן: פי' חג"ת דזעיר:

3 מטה דא שכינתא דכתיב הנה מטתו שלשלמה וכו' בסע"ה דף ל"א כתב וז"ל מבואר בזוהר ויחי שמטתו שלשלמה היא השכינה והיא מטה למלך שהשלום שלו. ונ"ל ליתן טעם שנקראת מטה כי מקבל' מכל מ"ט אתוון דיחוד' שהם מ"ט שערי בינ' והיא עצמה ה' אחרונה דשם הוי"ה הרי מט"ה וידו' כי שורש המלכות הוא בעטרת יסוד זעיר בסוד לא זזה שכינה מכותל מערבי אך מה שנתוסף לה הוא ששה בחינות והוא כי ידוע מדרוש העומר ובע"ח שער כללות חו"ג מבואר ג"כ שמהפה דזעיר הנבקע ע"י ריבוי האורות יוצא מהגבורות דזעיר מקיפים למלכות והם בחי' ז' מקיפים. וכולם גבורות. ונמצא כשתקח גבורה אחת מהם שהוא שורשה וכמ"ש בשער רחל ולאה שאינו חושב שם עטרה דזעיר מטעם שהוא שורש רחל ע"ש נשארו ו' וכל א' כלול מי' הם ששים גבורים אשר המה מאנשי השם והם מקיפים וסובבים אותה. או י"ל שבדכורא יסוד ועטרה הכל אחד ונמצא שהם ששים גבורים והם מגבורי ישראל כי יוצאים מפנימיות גבורות זעיר. והנה באשר שידוע שכל מקיף הוא מאה"יה כמ"ש בכוונת ר"ה ואהי"ה בריבוע גימ' ד"ם וה' פעמים דם גי' חר"ב עם י' אותיות בריבוע אהי"ה וזהו חרב מלאה דם. וזה פירוש הפסוק כולם אחוזי חרב ומדקדק האר"י ז"ל למה אמר אחוזי דמשמע שהוא נאחז מזולתו. ואמר מפני שיש עוד בחינ' חרב שהוא שם ס"ג בריבועו ושם אהי"ה בריבועו ושמות אלו באים מבינה והשמות אלו שהם החרב אלו הם מנהיגים את הגבורים שבאים מהגבורות. וזה נרמז במלת מלומדי מלחמה כי מלומדי הם אותיות מילוי דם עיין בפי' תהלים עכ"ל:

4 ועל דידע דהא בההוא זמנא סליק בדרגא עילאה קדישא פי' מסקנת התירוץ הוא שאע"פי שלא היה חולה באותו שעה:

5 בשביל שראה יעקב באותה שעה שהוא במדרגת זעיר כמ"ש ושכבתי עם אבותי ואמר הזוהר לעיל בגופ' בנפשא ברוחא בנשמתא ברתיכא חדא בדרגא עילאה לכך השתחוה לזעיר:

1 הוא יבשתא דאקיפו מיא גרסינן:

1 נפשא אתצריר פירוש נצררת במקומה בחצר מות ואתנהיר ברוחא במאנא דאתלבש. פירוש שמקבלת הארה מרוח ומשם מאיר הלבוש שלה. רוחא אתענג בגנתא דעדן. פירוש בג"ע של מטה שהיא עשייה. לבושי יקר לעילא. פירוש לנשמה. לתתא: פירוש מלבוש הרוח. להאי עלמא: פירוש לחצר מות שהוא משכן הנפש והוא באויר עולם הזה:

2 בפסח על התבואה והכי הוא ממש גרסינן ול"ג מלת תו שהכל פירוש אחד אלא שמבאר הענין היטב רמיז לה' קדמאה דשמא קדישא. פירוש מ' שהוא ה' אחרונה וקראה קדמאה ממטה למעלה. אתדן על דינא דה"א ופי' מ"ש בפסח על התבואה ר"ל בפסח נידונים על פי דין המ' שנק' תבואה. דאיהו חד רישא דמלכא. פי' כי רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכתב הרב כי ב' שלישי חסד נעשו חכמה וב' שלישי הגבורה נעשו בינה נמצא שחסד וגבורה הם ב' ראשים דזעיר ולכך אמר ביצחק חד רישא דמלכא: דא הוא שירותא דימינא דמלכא. פי' חסד שהוא חכמה הוא שירותא דמלכא כי כתר אינו מן המנין ומחכמה דזעיר אנו מתחילין:

1 דאתחשך שמשא מן סיהרא פי' שהזעיר אינו מאיר למ' בבחי' נשמת': ומ"ש דא נשמתא קדישא רצה לפרש נמי שהשמש היא הנשמה. א"נ י"ל דאתחשך שמשא מן סיהרא הנשמה נחשכה ואינה מקבלת הארה מהמ' ולפ"ז א"ש מ"ש דא נשמתא קדישא. דאתמנעת מבר נש ל' יומין. פי' שאינה מאירה לרוח ונפש אבל אינה מסתלקת מהאדם לגמרי כדמוכח לעיל דף רי"ז ע"ב שאמר כל אינון ל' יומין נשמתיה נפקת מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא. הרי בהדיא שאינה מסתלקת לגמרי שהרי בכל לילה יוצאה ממנו:

1 מנלן מאדם קדמאה גרסינן להאי סטרא ולהאי סטרא גרסינן ור"ל שאמר יעקב מי אלה על ירבעם שעתיד לומר אלה אלהיך ישראל ועוד מי אלה על אפרים ומנשה שמא ח"ו יש בהם פיסול לפי שכיון שראה שיוצאים מהם רשעים אמר שמא בשביל פיסול שיש בהם ח"ו יצאו מהם רשעים לכך שאל על אלו ועל אלו:

2 נתן לי אלהים בזה כמ"ש לקמן דף רכ"ט אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה יוסף וח"ו לא היה באפרים ומנשה שום פיסול ואין קפידא מירבעם וכו' שכמה צדיקים יצאו מהם רשעים: דבריך לאתקיימא. פי' מ': רזא דברית פירוש כמו שהיסוד נקר' ברית כך המ' נקראת ברית. דהא מנהון אתזן וינקא ההוא אתר גרסינן לההוא אתר פי' מלכות: ברזא דאלהים חיים. פי' בינה מקורא דחיי. פירוש יסוד דאימא. בעי קב"ה לאתברכא בקדמיתא. פירוש מלכות:

1 הכי קיים ברכה לקב"ה פירוש מ'. דכתיב אשר ברכו ה' פירוש זעיר: דכיון דההוא שדה אתקיים בקיומא דברכאן מיד ברכיה ויתן לך האלהים רזא דההוא שדה דנפקי מניה ברכאן גרסינן: פתח ואמר מי אלה מאי שנא דאמר בעבודה דא וכו' גרסינן. ההוא חיויא. פירוש נוקבא דס"מ. ואית מאן דרכיב עליה פירוש ס"מ: רזא דברית רשימא קדישא. פירוש שהמלכות היא עטרת היסוד דזעיר שהיא רושם בעלמא. א"נ מ"ש רשימא קדישא לפי שהיסוד הנקרא ברית הוא רושם מהארות העליונים כמ"ש הרב שהיסוד אין לו על מה לסמוך בזעיר. בריך ליה לקב"ה ובריך לון לבנוי כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא לבתר מההוא אתר גרסינן:

1 דאתכוון בכל אינון רזא מהימנותא דכלילן באמת פירוש שחזקיה היה מכוין להמשיך המוחין דאו"א שנקרא רזי דמהימנותא לזעיר שנקרא אמת. והטוב בעיניך עשיתי דסמיך גאולה לתפלה. פי' גאולה היא מ' ותפלה הוא זעיר ופי' הכתוב והטוב שהיה מושך טוב שהוא היסוד למ' הנק' עיניך:

2 ואתכוון מתתא לעילא פי' שהעלה יעקב מ"ן ברחל וזהו ויברך את ועי"ז נזדווגו ז"ון ועלו בסוד מ"ן לאו"א וא"וא גם הם מזדווגים ואימא המשיכה מוחין לזעיר וז"ש כדין אמשיך מעילא לתתא ובספר חמדת ימים דף ק"ט בסוד המגילה כתב וז"ל ויושט המלך לאסתר ה"ס סמיכות גאולה לתפלה כי גאולה מוריד הארה מלמעלה ומעלה את התפלה סוד המ' באצילות כי על כן לא אמרו הסומך תפלה לגאולה כי כן ראוי שנסמוך ונעלה התפלה אל הגאולה:

3 אלא הכוונה היא שאנו מורידין הארת הגואל לתתא אל המ' וזהו סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפלה עם הגאולה עצמה ולא בסוד סמיכות לבד שהיא הארה לבד אלא עצמות גאולה וזה"ס ויושט וכו' עכ"ל. פרושי לא כתיב אלא פורשי גרסינן. כחיזו רביין. פירוש מט"ט וסנדל. והרמ"ז כתב וז"ל פורשים לא כתיב המבין החילוק שיש בין התואר לבינוני הוא יבין זה בעצם כי ההוא לא יאמר רק על מי שפועל באותו זמן המעשה ולשון לעז אז"יין. אבל התואר הוא שם הקנוי על עשיית המעשה שכיון שעשהו ישאר לו אותו התואר גם שעכשיו לא יעשהו כי קנה תואר זה מצד המעשה שעשה משא"כ כשהוא מתעסק בהווה שהרי עדין לא השלימו כדי שיקנהו תואר עושהו. ועד נאמן עושי מלאכה במים רבים המה ראו שנקראים עושי מלאכה ע"ש שכבר עשהו. המכוון מזה שהתואר יתואר על המלאכה שנעשית גם שכבר פסקה עשייתה ועושי מלאכה יתורגם לו"ס אזיינ"טיס וכן בכאן תאמר איספאנדידו"ס ור"ל שיש להם זה התואר מפני שעושים אותו לפעמים ודייק והיו. שאם הדבר כפשוטו:

4 הו"לל ועשית הכרובים פורשים שיעשם שיהיו תמיד כך אבל והיו הוא תולה הפועל בהם שיעשו אותו לזמנים:

5 ודע שאין הראיה מהפסוק שזכר ר' אלעזר שהרי בין במלכים בין בד"ה כתוב פורשים אבל ראייתו מפ' דתרומה והיו הכרובים פורשי:

6 והתחיל בפ' דפורשים דבתריה כתיב ויסוכו הכרובים להורות שהכרובים עשו הפועל מעצמם אח"כ:

7 וקבע פתיחתו על פ' דמלכים להקיש דבר לדבר כי אותם הכרובים דמלכים אינם אותם של הארון כדמוכח מהפ' וכן הסכימו כל המפ' ומאומרו ויסוכו הכרובים ולא אמר ויתן את הארון ובדיו תחת הכרובים משמע שהם התנועעו ממש כבדי הארון ויאריכו הבדים וכדרז"ל. וכשהם סוככים על הארון ועל בדיו היו ממלאים כל חלל הבית והיכן היו הן עומדים וכמ"ש בבתרא גופא היכא קיימא וכו' וז"ש כי הכרובים פורשים כנפים אל מקום הארון דוקא שכן עשאם שלמה. אלא שאחר כך הכרובים מעצמם ויסוכו על הארון וגם על בדיו. וכדי שלא תאמר שהבדים לא היו ארוכים בכל חלל הבית לכן אמר ויאריכו הבדים עד שהיו נראים מבחוץ כשני דדי אשה בולטים:

8 וכוונת שלמה בעשיית הכרובים בדביר יובן במ"ש האר"י ז"ל באוצ"ח שער ארון וכפורת שהארון הוא יסוד אבא וכפורת לבוש אימא החופף עליו אחרי יוצאו מיסודה ואיתא בל"ת בפרשת תרומה שמה שנמצא במקום א' שהכרובים הם או"א ובמקום אחר הם נ"ה ובמ"א הם זו"ן הכל אמת שהם נ"ה דא"וא שנכנסים בתוך ז"ון. וידוע שבזמן מר"עה לא היה תיקון לרחל והיה חבור ביעקב ודור דעה ששניהם מצד אבא והם פרצופי הארה ולא צריך לעשות להם פרצוף קיים אבל בב"ה שהוא בית עולמים אז קיימא סיהרא באשלמותא לכן עשה שלמה כרובים גדולים שהם כנגד פרצופי זו"ן שאז היו בקומתם ממש והיו מאירים בשוה מהארת נה"י דא"וא הנכנסת להם ולזה אמר בכרוב השני מדה אחת וקצבה א' לשני הכרובים כלומר ראה זה חדש שאור הלבנה כאור החמה ב' מלכים משתמשים כאחד ולכל א' מהם ב' כנפים כי היו חו"ג בכל א' ולכן כל כנף ה' אמות ונודע שא"וא הם י"ה ושניהם בסוד יו"ד ה"י דע"ב וס"ג יו"ד פ' ה"י גי' ב"פ כנף של כל אחד. והנה הכהנים שושביני עליון הביאו את הארון אל תחת כנפי הכרובים. ודוק שבכרובי מרע"ה כתיב סוככים על הכפורת שאז היה יסוד אימא יורד אל תוך זעיר. ויסוד אבא מלובש בכפורת. ובשל שלמה כתיב ויסוכו הכרובים על הארון כי אז היו נה"י דא"וא נכנסים בזו"ן בשוה וכמו שזעיר היה מאיר מהם כן רחל. וכן דייק הזוהר שכאן אמר וסמכו על ארונא. ובפ' אחר אמר וחפיין על כפורתא עכ"ל הרמ"ז. הגואל אותי דנטיל ברכאן מגוונין דלעילא גרסינן והם שש קצוות דזעיר:

1 דנטר ליה ובגין דנטר ליה אתחזו לאתברכא גרסינן לעומקא עילאה פי' בינה. כל ברכאן. פי' מוח חכמה וביכה: וכל חירו מוח הדעת: א"נ כל ברכאן מוח חכמה וכל חירו מוח בינה. יתיר יו"ד. פירוש אבא מאתר דא לעלמין. פירוש בינה אחיד לעילא ברזא דחכמתא עילאה. פי' בינה אוחזת באבא ואוחזת בזעיר ופי' הכתוב היושב בשמים היא בינה שהיא בתוך זעיר והיו"ד של היושבי הוא אבא שבתוך אימא שנה"י דאבא בתוך נה"י דאימא ונה"י דאימא בתוך זעיר. בע' ותרין נהורין אסתלק עטרה דכל משריין פי' בכח ע"ב שמות נגדלת המ' שהיא עטרה דכל משריין כמ"ש הרב ששלשה שמות ע"ב של ויסע ויבוא ויט הם בחג"ת וכ"א הוא ע"ב אותיו' וכשנתחברו במ' אזי נעשו ע"ב שמות עיגולא דעלמא בע' דוכתי. פי' כי ע' שרים מעוגלים ומקיפים על המ' לינק ממנה. והע' אלו הם קדושים ומהם בא השפע לע' שרים שממונים על אומות העולם: נקודה חדא קיימא באמצעיתא פי' מ' שהיא בתוך פנימיותם. בית קדש הקדשים. פי' מ' ויסוד דידה נקרא בית קה"ק:

1 איהו אתר לההוא רוחא דכל רוחין פי' הבינה שהיא רוחא דכל רוחין מאירה למ'. הכא רזא דכל רזין אתטמר בגויה גרסינן. ור"ל כל המוחין כולם שנקראים רזא דכל רזין גנוזים בתוך המ' לפי שהם כלולי' ביסוד דזעיר הנקר' רזא כנודע והוא משפיע למ'. עד דאעבר לון כולהו מקמיה. פי' היינו ג' עונות ראשונים שעושה האדם כמ"ש ביומא פעם אחת מוחלין לו דשנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין שנאמר על ג' פשעי וכו':

2 אינון חובין דאעבר קמיה וכו' פי' כמ"ש בגמ' ועון עצמו אינו נמחק שאם עשה עוד מרביעית ואילך גם הג' הראשונים נחשבים בכלל: בשמח' ורננה פי' חסד וגבורה:

3 לאכללא כנסת ישראל בינייהו פי' שהמ' היא בין תרין דרועין שכתרה מתחיל מהחזה ולמטה בין חו"ג ולבתר ליחדא יחודא כדקא חזי דכתיב וכו' פי' אחר שהמ' היא בין תרין דרועין אזי גורם לזווג יעקב ורחל כנודע מדברי הרב שזווג יעקב ורחל הוא בשחרית דחול וז"ש יחודא כדקא חזי שה"ס הזווג ומ"ש כי ה' הוא האלהים. פי' הם זו"ן כמ"ש בזוהר בהרבה מקומות והם יעקב ורחל. פולחנא דצלותא וכו' קמי קב"ה בשמחה בס' א"י דף ק"מ וז"ל אף למ"ש בזוהר ויחי פולחנא דצלותא דקא בעי ב"נ למפלח קמי קב"ה בשמחה וברננה וכו' שמחה בצפרא ורננה ברמשא: וכתב מורינו האר"י ז"ל מדקאמר שמחה בצפרא מכאן שאין לבכות בתפלות שחרית רק בתפלת מנחה וערבית עכ"ל: מ"מ היינו דוקא בשאר הימים אבל בר"ה ויו"הך דיומי דינא נינהו ערב ובוקר שוים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל וכו' מי שמתעורר בבכיה מעצמו בידוע כי בעת ההיא דנים דינו בב"ד של מעלה וכו' עכ"ל: ולאו שעתא לאתברכא אלא למיהב מזונא גרסינן:

1 כד אדליק בוצינין הוה מקריב קטרת: פי' שמן הוא באבא וקטרת באימא ואו"א כחדא שריין ולא מתפרשן לעלמין לכך הכהן היה מחבר הדלקת הנרות עם הקרבת הקטרת. ומכאן סיוע להרמב"ם ז"ל דס"ל שהיה הכהן מדליק הנרות בבוקר ובערב דסבר בהטיבו דקרא היינו הדלקה ממש לא הטבה כסברת ש"פ. כי אמר כאן כד אדליק וכו' ומביא ראייה משני הפסוקים בהטיבו ובהעלות ש"מ שגם בהטיבו היינו הדלקה וכמ"ש בפרשת בהעלותך על אהרן שמצא מנורה דולקת במערה כ' הזוהר ומדיליה יהבו ליה דהו' מדליק תרי זמנין ביומ' הרי מבואר כסברת הרמב"ם ז"ל היפך הרשב"א וסיעתו ואנקלוס שתרגם בהטיבו באתקנותיה ובהעלות ובהדלקות. דשליט בהאי זמנא בההוא קטרת דדחי ואעבר קמיה כל רוגזא וכל קטרוג' דעלמא מ"ט בגין דאיהי. מנחת ערב דדינא תלייא בעלמא גרסינן: אמר ליה אפ"ה איהו חד והזיקא אשתכח לעינא אבל אנן תלתא והזיקא לא אשתכח לעינא דאי משום מזיקין גרסינן:

1 דכד ברא קב"ה עלמא פי' קב"ה היא בינה עלמא הוא זעיר. חמא דלא יכיל למיקם עד דאושיט ימינא עלייהו. פי' הם ה' חסדים דאימא שמהם נבנה זעיר כנודע. ואי לא דאושיט ימינא עלייהו לא אתקיים גרסינן:

2 בגין דעלמא דא בדינא אתברי פי' שתחלה בעיבור ויניקה דזעיר לא היו בו רק מוחין דקטנות שהם דינים כנודע. ובגדלות אזי נגדל ע"י ה' חסדים דאימא דגדלות ואתמר בראשית פי' ב' של בראשית היא בינה וראשית הוא אבא. כלומר שאו"א שנקראים בראשית הם תיקנו זעיר ואבא נעלם בתוך הבינה ואינה נגלית אלא הבינה שנק' ב': ורזא כללא חדא כמ"ש שתיבת בראשית רומז על או"א שהם כללא חדא. תרין גוונין הכא בראשית. פי' שהמ' נקראת ראשית ממטה למעלה ואבא נקר' ראשית ממעלה למטה. וכשנפרש בראשית על המ' ר"ל ב' שהיא ראשית שהמ' נק' בי"ת ונק' ראשית. וכשנפרש על אבא. פי' בראשית ב' ראשית בי"ת היא בינה וראשית הוא אבא וז"ש אע"ג דאמרן שירותא מתתא לעילא ראשית הכי נמי מעילא לתתא וקאמרינן ב' ראשית כדקאמרינן בי"ת קה"ק. פי' קה"ק הוא אבא ובינה היא בי"ת לקה"ק שהוא אבא וכן בראשית ב' ראשית כמ"ש לעיל. דהאי בי"ת לההוא ראשית גרסינן. ומלה כלילא איהי בחדא. פי' או"א שנכללו בתיבת בראשית כמ"ש. ובהאי בי"ת אתברי עלמא דא פי' ע"י הבינה נברא זעיר שנקרא עולם. ולא אתקיים אלא בימינא. פי' כמ"ש שה' חסדים דאימא דגדלות הם בונים זעיר כי ה' גבורות בונים הנוקבא וה' חסדים בונים זעיר. ובג"כ אמרתי עולם חסד יבנה. פי' עולם שהוא זעיר ע"י ה' חסדים דאימא יבנה. ובניינא קדמאה דעלמא ההוא נהורא דיומא קדמאה הוה ביה לקיימא גרסינן ור"ל כמו פי' אחר שמפרש אמרתי עולם שהוא זעיר ספירה ראשונה שנבנית בו חסד שהוא ראשון לו"ק וכן נמי אחר שנגדל זעיר ונעשה בן י"ס ב' שלישי חסד דזעיר עלו ונעשו חכמה דזעיר ומחכמה הוא התחלת הספירות דזעיר שהכתר אינו מן המנין כמ"ש הרב נמצא שחסד שנעשה חכמה הוא ראשון לספירות זעיר וזהו אמרתי עולם שהוא זעיר חסד יבנה שנעשה חכמה. ולבתר ביומא תניינא בשמאלא. פי' גבורה דזעיר שממנה בינה דזעי' כנוד' ששני שלישי הגבור' נעשו בינה. ובהנהו אתתקן שמים דכתיב שמים תכין אמונתך בהם גרסינן ור"ל שבח"ג דזעיר בכם ניתקן שמים שהוא זעיר כמ"ש בזוהר רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן דהיינו שעלו שני שלישי חסד ושני שלישי הגבורה ונעשו מהם חו"ב דזעיר ומהמוחין נגמר כל פרצופו נמצא שעל ידם נתקן זעיר וז"ש ובהנהו אתתקן שמים. ד"א שמים באינון חסדים אתתקנו. פי' זה כמ"ש בתחלה שה' חסדם דגדלות דאימא בהם ניתקן זעיר. ורזא דאמונה אתתקנת בהו. פי' מ' שנקרא אמונה נתקנה גם היא ע"י החסדים בסוד והוכן בחסד כסא שאע"פי שבניינה ע"י ה' גבורות התכוננותה ע"י ה' חסדים.

1 כרתי ברית לבחירי דא הוא רזא דמהימנותא פי' מ' ולפי פי' זה מ"ש נשבעתי לדוד עבדי הוא דהע"ה כפשטי':

2 דא איהו צדיק גרסינן ור"ל כרתי ברית לבחירי הוא יסוד שממנו בא השפע למ' ובי"ע. נשבעתי לדוד עבדי דא רזא דמהימנותא פי' מ'. קיומא דעלמא דלא יתפרדון לעלמין גרסינן. בר בזמנא דגלותא. פי' שבזמן הגלות ההוא גננא שהוא היסוד לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ואינו מזדווג עמה רק ההוא רוחא שהוא שם ב"ן שביסוד דידה ששורשו מהדכורא כמ"ש בפרשת תרומה. ואתערותא סלקא מתתא לעילא. פירוש כשנתעוררו התחתונים לעסוק בתורה כדין קב"ה וכל אינון נשמתין דצדיקייא עמיה כלהו צייתין וחדיין לההוא קלא וכו'. פירוש קב"ה היא רחל שיורדת לבריאה ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב שיעקב ולאה הם מזדווגים בחצות ורחל יש לה נחת רוח בתורת הצדיקים. בגין דמיומא וכול' פירוש מביא ראייה שנפסק זווג זעיר ורחל ולכך אין לה רק נחת רוח ולא זווג. אומי ?קב"ה. פירוש זעיר דלא ייעול בגו ירושלים דלעילא פי' רחל. האי קרא קב"ה אמר ליה. פירוש בינה:

3 דכד ברא עלמא פירוש מלכות. אלא על סמכין. פירוש ז"ק דזעיר ואינון סמכין לא אתיידע על מה קיימין וכו'. פירוש שזעיר נבנה מאו"א שנקראים רזא עמיקא וגם נבנה מאריך שהוא סתימא דכל סתימין כמ"ש הרב בכ"מ. ועלמא אתברי. פי' עו"הז. אבנא חדא פי' הארה מהמ' שנקראת אבן. וזריק לה לגו תהומא תהומא היא בריאה והמ' היא יורדת ומשפעת בבריאה. ובהאי נהורא פירוש מ'. קיימא קה"ק פי' בינה שהארתה בתוך המ'. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכי האי שוי ליה יעקב והא האי אבן אתברי בקדמיתא כד ברא קב"ה עלמא אלא שוי קיומא עילא ותתא גרסינן. ור"ל שיעקב תקן מדת המ' והמשיך הארתה לעוה"ז. דשוי מדורא דלעילא הכא. פי' המשיך הארת הבינה למלכות וזהו בית אלהים בית של הבינה הנקרא' אלהים. על מה אתקריאת שתייה חד דמינה אשתיל עלמא וחד שתיה ש"ת י"ה דשוי קב"ה לה לאתברכ' מנה עלמא בגין דעלמא מנה מתברכא גרסינן והיינו בי"ע ועוה"ז שמתברכים מהמ': הני כרובים פי' כרובים שבעו"הז והם רומזים למט"ט וסנדל. וכדין שראן לנגנא אינון מלאכים פי'. אחר שהכרובים אמרו שירה אז גם מלאכי השרת שראן לנגנא וז"ש בגין דסליק יקריה דקב"ה מתתא לעילא שהכרובי' שהם בעוה"ז קודמים למלאכי השרת. וכדין איהו שירותא לאינון מלאכי עילאי לזמרא גרסינן ופי' כמ"ש בפ' ויקהל שהמלאכים במשמרה ראשונה אומרים לה' הארץ ומלואה ואינם אומרים הנה ברכו את ה' שאומרים הכרובים:

1 ואשתמע קל ניגונא דילהון גרסינן וכדין איהו שירותא לאינון דקיימי בהאי משמרה תניינא לנגנא גרסינן:

2 ור"ל שמ"ה גם הם אומרים שירה כמ"ש בפ' ויקהל ובשירותא דארבע שעתי אמצעיין פתחי ואמרי על נהרות בבל כדין אינון מלאכין דקיימי במשמרה תליתאה כולהו אמרי שירתא פירוש מזמור הנה ברכו את ה' וכמ"ש בפ' ויקהל נמצא שיש חילוק בין שירה שאומרים הכרובים ובין שירה שאומרים מלאכי השרת. הכי גרסינן דהא אינון. כוכבי נהורא דממנן על שירתא וכו' וכדין נטלי שירתא אבתרייהו ישראל לתתא וסלקא יקריה דקב"ה מתתא ומלעילא ישראל לתתא וכו' ובליליא קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. פי' הוא זווג יעקב ולאה והנשמות עולים בה בסוד מ"ן. א"נ קב"ה היא נחל שיורדת לבריא' שנקרא ג"ע העליון להשתעשע בתורת הצדיקים. בגין דקב"ה וכל אינון צדיקייא וכו'. פירוש רחל שיורדת לבריאה ומקשבת לתורת הצדיקים ויש לה נחת רוח:

3 ה"ג ואלין אינון סדרין דאבן טבא בשלמותא דאבן יקרא בגין דאית אבן אחרא וכו' ועל רזא דא כתיב לוחות האבן דאינון לוחות דאתגזרו מהכא:

4 יובן במ"ש הרב באוצ"ח ובס' הליקוטים כי תחלה רצה הקב"ה ליתן הלוחות לישראל מחג"ת דנוקבא ומפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר לפי שפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר הם בחג"ת דנוקבא וז"ס בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית: לוחות האבנים מצד חג"ת דנוקבא: לוחות הברית מצד פרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר: ואחר שעשו העגל ניתנו לו שתי הלוחות מצד נ"ה דידה מצד יסוד דידיה שהוא כנגד נ"ה דידה עכ"ל וז"ש הזוהר דאינון לוחות אתגזרו מהכא דהיינו מצד נ"ה שבה:

5 משם רועה אבן ישראל פי' משם מהיסוד רועה אבן ישראל ונקרא המ' אבן כי שם ב"ן שבה ע"ה גי' אב"ן:

6 אבנין יקרין עילאין פי' י"ב בקר:

7 ה"ג כמה דאית י"ב שבטים לתתא הכי נמי לעילא תריסר שבטין ואינון י"ב אבנין יקירין הם י"ב בקר:

8 ה"ג ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל דא ישראל רזא דלעילא ור"ל ששם עלו שבטים הם י"ב שבטים של מטה שעלו נשמותם בסוד מ"ן. שבטי יה הם י"ב בקר שתקת המ' שנקרא' י"ה כמ"ש בזוהר פ' במדבר וכתב שם הרח"ו ז"ל בהגהותיו שהמ' נקרא' י"ה עדות לישראל שנם בזעיר יש י"ב גבולי אלכסון. י"ב שעי ביממא. פי' כנגד י"ב היכלות שבזעיר ששה מהיכל הרצון ולמטה וששה היכלות כלולים בהיכל הרצון כנודע. י"ב שעי בליליא. פי' י"ב היכלות שבמ'. וז"ש ביומא לעילא בליליא לתתא:

9 ה"ג וכמה ממנן תריסין קיימי תקותייהו:

10 ה"ג קיימין תרין סדרין מסטרא דא ותרין סדרין מסטרא תניינא ורוחא עילאה נפק ביניהו ופי' הם ארגמ"ן שתחת המ' כל א' נקרא סדראושני סדרים קיימין מסטרא דא ושני סדרים האחרים מסטרא תניינא ורופא עילאה שהוא זעיר נפק ביניהו להאיר להם. וכדין כל אינון אילנין דבגנתא דעדן. פי' הם הספי' דלאה שנקראת ג"ע כנודע. וקב"ה עאל בגנתא דעדן. פי' זווג יעקב ולאה. מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. פי' שנתחבר משפט שהוא זעיר עם ארץ שהיא מ': כמה דכתיב ושפט בצדק. פי' משפט נתחבר עם צדק בגין דמשפט עאל בינייהו מכאן ראיה דרוחא עילאה הוא זעיר כמ"ש כאן: דמשפט שהוא זעיר עאל ביניהו:

11 ואתמליא מניה ג"ע פי' לאה. ורוחא דצפון אתער פי' ה' גבורות דאימא שמתעוררים בחצות. וחדוה אשתכח. פי' הוא זווג יעקב ולאה שסוד הזווג נקרא חדוה. ה"ג והוה נטיל כל חד וחד כפום עובדוי דעבד בהאי עלמא אית מאינון דמתכספי מההוא נהירו וכו':

1 ופתחן סתימין פי' שערי ציון וירושלים של מעלה שהם יסוד ומ' דידה שהם סתומים שלא יינקו מהם הקליפות. ה"ג סטרא דצפון נחית מעילא לתתא:

2 ה"ג וכד אתי צפרא כדין דרום וצפון אחידו בה:

3 סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא ז"ל הרב בסה"כ כבר נתבאר לך לאה אחר חצות נגדלת בכל אורך זעיר כולו והוא ע"י הט' ספירות שלוקחת מרחל כי הנקודה העשירית של רחל שהוא שורש עצמות רחל זו אינה יכולה להתערב בלאה אמנם הט' ספירות הבאים ע"י תוספת אל רחל אלו יכולים להתערב בפרצוף לאה ועי"כ נגדלת לאה בכל אורך זעיר והנקודה העשירית של רחל שהוא כתר שלה יורדת למטה בחצות לילה אל הבריאה בהיכל ק"ק ושם היא עומדת עד הבקר וע"י עסק התורה שעוסקי' ישראל בעו"הז אחר חצות הם מעלים אותה מעט מעט עד שבאור הבוקר היא נגמרת לעלות באצילות ונקשרת בזרוע שמאלי דזעיר. והט' ספירות שלה שלקחה לאה בהלוואה אזי באור הבוקר חוזרת לאה למקומה באחור ומתמעטת עד שיעורה ואז הט"ס שלקח' מרחל יורדות לבריאה ואח"כ ע"י התפל' אנו מעלים אותם ומתחברים עם כתר שלה ואז נתקן פרצוף רחל עכ"ל הרב ז"ל.

4 ובזה יובן מ"ש הזוהר אתאן ישראל לתתא סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא: פי' היינו לט"ס דרחל שירדו לבריאה וע"י תפלותינו אנו מעלים אותם להתחבר עם כתר שלה ואז נתקן פרצופה. עד דסלקא ואתגניזת בינייהו. פי' בין ח"ג שרחל היא בין תרין דרועין וזווג זה דשחרית הוא זווג יעקב ורחל. ורחל מהחזה ולמטה בין ח"ג:

5 ונטלא ברכאן מרישא דכל רישין יובן במ"ש הרב כי בק"ש של יוצר אנו מושכים הטיפה של המוחין מחצונייות עתיק שנקרא רישא דכל רישין ומקבלה זעיר ונותנה למ' וז"ש ונטלא וכו' ואתברכא מההוא טלא דאתמשכא מלעילא ה"ס הטל הנמשך ממוחא סתימאה דאריך הנקרא טלא דבדולחא דרך השערות דאריך לרישא דזעיר ומתמן לחקל תפוחין קדישין שהיא המ' כמ"ש בא"ר. כי טל אורות טלך מאינון נהורין וכו'. פי' אורות הם תרי שהם אריך וזעיר כמ"ש לעיל שהטל נמשך מאריך לזעיר ומזעיר למ' וז"ש מאינון נהורין עילאין דנהרין שהם אריך וזעיר כע"ש באידרא רבא. ה"ג כדכורא דאזמין ברכאן לנוקבא:

1 ועוז מלך דא קב"ה משפט אהב דא קב"ה גרסינן ופי' ועוז מלך דא קב"ה היא מ'. משפט אהב דא קב"ה הוא זעיר: תוקפא דאתתקף קב"ה פי' מ' אלא במשפנו פי' זעיר: דהא במשפט אתקיים ארעא. פי' שבכח הארת זעיר שנקרא משפט שבתוך המ' הוא מקיים ארעא שהם בי"ע. וז"ש כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ. מביא ראייה לכל הנז' מלך שהיא מלכות בכח משפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהם בי"ע: א"נ י"ל דהא במשפט אתקיים ארעא ר"ל ע"י זעיר מתקיימת המ' הנקרא ארעא. ומ"ש כד"א מלך במשפט וכו' ר"ל מלך שהיא הבינה ע"י המשפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהיא מ'. א"נ יש לפרש מ"ש כד"א מלך וכו' מלך היא מ' ע"י משפט יעמיד ארץ שהם בי"ע ולפ"ז ארץ דקרא היא בי"ע ומ"ש הזוהר אתקיים ארעא היא המ'. ופי' ראשון נראה עיקר כדמוכח ממ"ש הזוהר דף רל"ז בפ' מלך במשפט וכו':

2 ה"ג בגין דמתמן אתזנת וכל ברכאן דנטלא מתמן נטלא:

3 רזא דתרין כרובים פי' הם מטטר"ון וסנדלפ"ון. ה"ג גלי גנותיה וצבי לגנאה ליה. ה"ג והכא סתים מלה דאמר הללו יה ולא אמר מאן אמרו. והרמ"ז כתב וז"ל שני הערות הן בפסוק אחת דקאמר הללויה ולא פירש מי הם שיהללוהו. שנית שאח"כ אמר הללו עבדי ה' דקשה משמע שהללויה לא קאי אעבדי ה' הצדיקים. וא"כ ק' דאם לא להם אמר שיהללויה למי אמרו באופן ששני קושיו' הן א' מהבנת המלה עצמה והשני ממ"ש אח"כ הללו עבדי ה' משמע דקמא לאו להו קאמר ולזה אמר הללויה למאן אמרו עכ"ל הרמ"ז אתר דלא סתים פי' מ'. בההוא עילאה וכו' פי או"א קדמאה סתים דלא גלייא. פירוש או"א שהם י"ה דהללויה תניינא סתים וגלייא. פי' מ': ה"ג ובגין דאוהו באתגלייא אמר אינון דקא משבחי. דאיהו יו"ד תתאה. פי' מ'. מטמירא דכל טמירין. פי' או"א. עד דרגא תתאה. פי' מ'. בכל אינון עובדין דלעילא. פי' אור ורקיע ומאורות. ה"ג בגין דרזא דא דאיהו אמשכותא מרזא עילאה סתימא דכל סתימין. ור"ל הארה שהמשכנו מאו"א שנקר' י"ה לא אתקיים אלא במלין עילאי דלעילא שהם אור ורקיע ומאורות.

1 ובדא מתברך שמא קדישא בכולא פי' בכח י"ה שהם או"א מתברכת המ' שנקרא' שמא קדישא. וע"ד כתיב יהי שם ה' מבורך. פי' אנו ממשיכים מי"ה ליו"ד דיהי שהיא שם ה' שהיא המ' וזהו יהי שם ה' מבורך. דא אתר עילאה. פי' אבא שנקרא מזרח. ועד מבואו דא הוא אתר קשרא דאתקשר ביה מהימנותא. פי' מ' ששם נקשרים כל הספירות. ומתמן הפקו ברכאן לכולא. פי' יוצאים הברכות מהמ' לבי"ע. ועלמא מהכא אתזן פי' עה"ז. שמא קדישא. פי' מ'. ה"ג בההוא ליליא ניימו עד דהוה פלגות ליליא קמו לאתעסקא באורייתא. ה"ג ותו כולהו לאמר חסר כתיב והכא לאמור בו'. רזא דרגא דאתמנא על ברכאן לעילא. פי' מ': מההוא אתר עילא' פירוש בינה ושיעור הכתוב ביום ההוא ר"ל יום שנקרא ה' נתחבר עם הוא שהיא בינה. ה"ג ולבתר נחית לאמצעיתא לאמור בוא"ו הא אמצעיתא ור"ל תחלה ייחד המ' עם בינה וז"ש ביום ההוא ולבתר נחית לאמצעיתא: שהוא זעיר בתיבת לאמור ולבתר נחית לתתא:

2 בך היא מ' שהיא כוללת כ"ב אתוון מאל"ף ועד תי"ו שלכך נקראת את יבורך ישראל לא כתיב. פי' אם על ישראל שלמטה מדבר הול"ל בך יבורך ישראל ה"ג בג"כ אפרים מטולא לסטר מערב. ואי תימא מהא דכתיב וכפר בעדו וכו'. פי' כמו ואיבעית אימא מהאי קרא וכפר בעדו תחלה ואח"כ בעד ביתו. ה"ג בגין דמתברכא מניה. אלא קב"ה יהיב תוספת ברכאן לדכור' דנסיב. פי' הקב"ה נותן השפע של האשה ליד בעלה ועל ידו נותן לה. ומ"ש וכן בכל אתר יהב קב"ה תוספת ברכאן וכו' פי' שגם למעלה הקב"ה שהיא בינה נותנת חו"ג לזעיר חלקו וחלק המ' שהחסדים הם חלק זעיר והגבורות הם חלק המ. וכולם מקבלם זעיר ואח"כ נותן הגבורות למ' על ידו כנודע וז"ש וכן בכל אתר וכו':

1 ה"ג הכא אתרמיז ברא בוכרא בני בכורי ישראל קצי דא קץ הימין דאיהו מתקשר ביה בדוד. פי' מ' שנק' קץ מפני שהיא סוף האצילות מפני שיש בה י"ט ספירות כמ"ש לעיל. ומדת ימי מה היא דא הוא דאתמני וכו'. פי' מ' והיא קץ הנז' ברישא דקרא ושואל דוד הודיעני ה' ענין המ' וסדר תיקונה והארותיה. א"נ י"ל מ"ש ומדת ימי היא לאה שנקראת מדת לפי שלוקחת ד' אלפי"ן מלאים גי' מד"ת. ודוד הוא מרחל ולאה ושואל על לאה למה יש בה שינוי מרחל הנקרא קץ שאין בכתר לאה רק ד' אלפי"ן פשוטים כל א' כלולה מארבעתם הם י"ו אורות כמנין הי"א וז"ש ומדת ימי שהיא לאה למה היא למה אין בכתרה רק כמנין הי"א ובאוצ"ח האריך בענין זה ע"ש. וע' שנין נהרין לה וכו'. פי' הם הארת ז"ק שמאירים למ' א"נ י"ל שני חסדים ושני שלישים המגולים שמאירים למ' הם ע' שנה. א"נ יובן במ"ש הרב כי ה' גבורות הם בה' קצוות דזעיר וכללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הם ע' שנה שנותן זעיר למ' שעל ידו נותנם למ' וזהו ע' שנה שנתן אדם שהוא זעיר לדוד שהיא המ' כמ"ש הרב בכמה דוכתי שע' שנה שנתן אד"הר לדוד הם הגבורות שנתן לה לבניינה:

2 ה"ג וע"ד בעא דוד לקב"ה למנדע רזא דא על מה לית לה חיין לסיהרא מגרמה:

3 דעלמא סתימא בינה:

4 ואנא על מה אנא חדל פי' שיעור הכתוב הודיעני ה' קצי שהיא מ' למה לית לה מגרמא כלום ומ"ש ומדת ימי מה היא ר"ל בינה שהיא מדת ימי כי ו"ק נקראים ימים שמשם יונקת המ' ונותנת להם הבינה שפע והארה: ולמה אני חדל אדעה למה חדל אני:

5 כל ברכאן פי' מוח חכמה. וכל חידו מוח בינה: וכל טיבו מוח דעת: אית לה בכולהו שיור: פי' שהמלכות מנחת רשימו בכל ספירה וספירה והשרש שלה בכל ספירה וספירה כמ"ש הזוהר במקום אחר איהו שלימו דכל הפי' וספי' וז"ש אית לה בכולהו שיור ומ"ש ומכולהו אתמנייא: פ' מלבד שמשלמת כל ספי' וספי': גם מתברכת מכולם.

1 ה"ג מאתר דא דכל ברכאן אתמסר ובידיה לברכא: ור"ל מהמ' שבידה מסורים כל הברכות:

2 כד"א והיה ברכה: פי' שאמר הקב"ה לאברהם הברכות היו ביד המ' ועכשו הברכות יהיו מסורות בידך: כמ"ש מכאן ולהלאה אתמסרו בידך: ה"ג בגין דישראל כלילן מכולהו ור"ל מחג"ת:

1 ולבתר אהדרו לה בנוי בייחודא דמלייהו: פי' כמ"ש הרב שמע ישראל היינו שמביאים שפע לז"ון מישראל סבא ותבונה ה' אלהינו ה' מיחדים או"א ע"י הדעת דאריך: אחד אח ד' שעולים זו"ן בסוד מ"ן לאו"א וע"י ייחוד זה שעשו השבטים תיקנו המ' והחזירוה אצל יעקב ואמר בשכמל"ו. פי' בשכ"מלו הוא תיקון לאה ורחל כמ"ש בסה"כ וז"ש ואתיישבא שכינתא באתרה:

2 לקיימא לון לעילא ותתא: פי' השבטים הם רומזים לספירות דזעיר כמ"ש בזוהר בפ' ויצא ראובן שמעון לוי יהודה חג"תם יששכר זבולון נ"ה: ד' בני השפחות הם ד' קשרין: יוסף ובנימין הם תרי צדיקי נמצא שהם רומזים לעילא בזעיר: ועוד הם כנגד י"ב בקר שתחת המלכות וז"ש ותתא: לקיימא דוכתיה באתר דאצטריך: פי' מ' כי יהושע במ' ויקרא שמו יעקב: פי' שיעקב הוא מרכבה לזעיר: וכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל: פי' אלהי ישראל שהיא הבינה קראה אותו אל לפי שהזעיר נוטה לצד החסד וז"ש קב"ה שהיא בינה קיים ליה בשמא דא: ול"ג לאתר דא: דהא אסתלק מאתתיה: פי' ולפי שלא קיים פריה ורביה לכך אלף זעירא. ה"ג ואנן הכי תנינן. ור"ל דמסייע לספרי קדמאי. תו אלף זעירא. וכו' פי' לפי ספרי קדמאי דאדרבא שבח יש לו למה אלף זעירא ואמר לפי שמאתר זעירא הוה:

3 ואמרת בלבבך אמירה בחשאי: פי' מ': אלא קיים לון האספו מאתר דלעילא: פי' מכח הארת המ' שנקראת ה' יהיו מתקבצים ומתקשרים בקישורא שלים. בגי"מל דל"ת בלא פירודא: פי' זו"ן. ואע"ג דאית יו"ד לזמנין: פי' יסוד דזעיר: אבל אן ברכתא דלהון. פי' כגון ראובן שמעון לוי שלא מצינו בהם ברכה: אית קץ דימינ' פי' מ' וכמ"ש הטעם לעיל:

4 קץ לשמאלא פי' נוקבא דס"א. בגין לאסתמרא ולאתדכאה מערלה. פי' יעקב אע"ה גילה להם ענייני המ' וענייני מ' דקליפה כדי להתרחק מהקליפה וידבקו במ' דקדושה:

1 וחמינן דלא ברכיה פי' שמא תאמר טעם שפתח בראובן לפי שהוא בכור הא חמינן דלא ברכיה וא"כ ליפתח ביהודה. לב"נ דהוה ליה וכו'. פירוש זה. מסקנא דתירוצא שלעולם ברכיה והתחיל בו מפני שהיא בכור ובזה תירץ ר"י לר' יוסי מ"ש אן ברכתא דלהון ושמעון ולוי לא תירץ הזוהר בכאן אן ברכתא דלהון. ולקמן דף רל"ו מקשה אותה רב יוסי טעם אחרת ותירצו לו רבי יצחק ורבי יהודה ע"ש. תרין קיימין הכא חד לאתערא מתתא לעילא. פירוש שהנביא העלה מ"ן למ' שנק' רוח וזהו הנביא אל הרוח ר"ל העלה מ"ן למ' שנק' רוח. דאי לא מתערין לתתא לא מתערין לעילא. פי' אם אין נשמות הצדיקים מעלים מ"ן למ' גם מ' אינה מתעוררת. ואמרת אל הרוח מעילא לתתא. פירוש המשיך מ"ד מזעיר אל המ'. דהא אחילו לעילא. פירוש בזעיר: באתערותא דלתתא נקיט וכו': פי' ע"י התעוררות שמעלה המ' לזעיר מתעורר גם הוא לקבל שפע מאו"א כמ"ש באוצ"ח שאין זעיר מתעורר לקבל השפע מאו"א לצורך הזווג עד שרואה המ' מקושטת:

2 ורוח אתייא ממערב פי' מ'. באתחברותא דאלין אחרנין פי' חג"ת. אי הכי אמאי נחתו פירוש עדיין לא נתרצה הקושיא שאע"פי דקב"ה נחית לון להאי עלמא לאשתמודעא יקריה מ"מ מה תועלת עושים למעלה ותירץ שתועלת עושים בביאתם לעוה"ז שע"י מ"ט שעשו בעו"הז עולה נשמתם בסוד מ"ן למ' וגורמים זווג לזו"ן. מכל סטרין מתתא בסוד מ"ן. ומעילא בסוד מ"ד. ומכל סטרין. פי' שהמ' כלולה מכל הו"ק. כדין אתער תיאובתא דנוקבא פי' סוד מ"ן. אתחברותא ויסודא ותיאובתא ורעוא וייחודא ה' בחינות אלו נגד נרנח"י דמ' שע"י נשמת הצדיק נשלמים כולם ומזדווגים עם נרנ"חי דזעיר ונעשו הכל ייחוד אחד. דהא בהאי נשמתא דצדיקייא וכו' יובן במ"ש הרב שכל הנשמות לוקחים חלק משם ב"ן שבמ' שהוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה עכ"ל וז"ש אשתלים ההוא אתר כי תחלה קודם עלות נשמו' הצדיקים בסוד מ"ן ליסוד דידה חסר קצת מההוא רוחא מה שלוקחים נשמות הצדיקים ואחר עלותם בסוד מ"ן ע"י אותם הנשמות שעלו נשלם ההוא אתר דהיינו ההוא רוחא שביסודה ששם עלו הנשמות וטעם פתיחת ר"א בפ' הנבא אל הרוח כי מפרשו העלה מ"ן למ' כמ"ש לעיל והעלאת מ"ן ביסוד דמ' ע"י שם ב"ן שהוא המעלה מ"ן ויש בחינה המעלה מ"ן שהוא שם ב"ן כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. ובחינת כלי המ"ן הוא כזה. י' י"ה יה"ו יה"וה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו:

3 יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה שהם ע"ב קד"ם אחוריים דהו"יה פשוטה ואחוריים דשם ב"ן מלא כמ"ש באוצ"ח וכתב הרב שראובן בן יעקב לקח עיקריות שם ב"ן שבלאה כי הוא הבכור והבנים הבאים אחריו טפלים לו וז"ס ראו ב"ן שהוא שם ב"ן של לאה ולכך על פ' ראובן בכורי אתה פתח ר"א הנבא אל הרוח. ובזה יאות ג"כ מה שהביא ענין השאלה של רבי אלעזר לר"ש ופתיחה זו של שתה מים מבורך לפי שכ"ז הוא ענין המ"ן ושייך על פ' ראובן בכורי אתה שע"י שם ב"ן הוא העלאת המ"ן:

1 ה"ג אשר דא פתחא עילאה דצדק שהוא היסוד שנק' אשר והוא פתח המשפיע למ' הנקראת צדק וז"ש כד אתברכא וכו' שר"ל כד אתברכא האי צדק לארקא ברכאן בעלמא שהם בי"ע. כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו. פי' חב"ד. ה"ג דלא אשתאר בארעא ושדי ליה לבר לקביל דא חד ממנא בתחומא. ור"ל נגד ארץ דראובן יש ממונה א' למעלה על תחומו. ומ"ש מסטרא דמשכנא דלעילא פי' שהוא תחת המ'. תחות ידא דמיכאל. פי' לפי שראובן בחסד לכך הממונה על תחומו הוא תחת יד מיכאל. ואמרי לה תחות ידא דגבריאל. פי' לפי שיהודה שהוא בגבורה סמוך לראובן וזה כלול בזה לכך ממונה של ראובן הוא תחת יד גבריאל וז"ש ומיכאל הוא רישא בכל אתר מסטרא דחסד וגבריאל מסטרא דגבורה דהיינו מיכאל שבחסד כנגדו הוא ראובן. וגבריאל שבגבורה כנגדו הוא יהודה ומ"ש ויהודה עוד רד עם אל. פי' יהודה עם המ' שנק' אל בסוד ואל זועם בכל יום וז"ש סטר גבורה שהיא מ' בי דינא איקרי וסמיך ליה ראובן פי' שיהודה סמוך לראובן והכוונה דכיון שיהודה וראובן סמוכים זה לזה א"כ זה כלול בזה לכך הממונה של ראובן הוא תחת יד גבריאל כי כיון שכלולים זה בזה אין קפידא:

1 א"ר יצחק שמעון לא אתחזי להאי פי' לא אתחזי לברכה כלל אפילו ע"י משה משגיחין דא לקביל דא וכו'. פי' אריה בימין המרכבה ושור בשמאלה ומסתכלים זה בזה דכתיב ופני אריה אל הימין וכו'. אלא טפל ליה משה ביהודה. פי' רבי יהודה בא לחלוק על רבי יצחק דלעיל דס"ל דשמעון לא אתחזי להאי ור"י אמר שגם שמעון נתברך ע"י מרע"ה ה"ג שמעון ולוי אביהון סליק לון למשה מה אבוהון סליק לון למשה אוף אנן נסלק לון לבוצינא קדיש' עילאה שאלו לי' לר"ש אמר כמה חביבין מלין ור"ל שרבי יהודה אמר שיעקב לא ברך שמעון ולוי אלא סליק לון למשה ועדין ק' להו למה לא ברכם יעקב בעצמו ולכך שאלו לרש"בי ותירץ להו בגין דהוו דינא קשייא לא רצה להטריח השכינה לברכם:

1 ה"ג ואשתלים בנשוי ואשתלימנא בהו גרסינן ה"ג כך יעקב אמר חולקין דנשין ובנין. אלא לתתא משה לעילא בגין כך סליק לון למאריה דביתא. יובן במ"ש הרב בס' ק"י וז"ל דע כי שני דעות הם בזעיר דעת עליון המכריע בין חו"ב שלו ודעת תחתון המכריע בין תרין עטרין שהם מתרין כתפין דאריך ודעת תחתון מתפשט בגוף זעיר בסוד ולו נתכנו עלילות ולו בו'. ודעת העליון אינו מתפשט בגוף זעיר ולכך לא נתכנו באל"ף. ומרע"ה השיג דעת עליון והיה ממשיכו למ' ויעקב אע"ה השיג דעת תחתון לבד והיה ממשיכו למ' אבל לא השיג דעת עליון עכ"ל וז"ש אלא לתתא. פי' שלא היה ממשיך למ' רק דעת תחתון אבל משה לעילא שהיה ממשיך לה דעת עליון ולכך נקרא מאריה דביתא. א"נ יובן במ"ש בסה"כ בדרוש נפילות אפים כי יעקב זווג גופא בגופא דז"ון ומשה רוחא ברוחא דזו"ן שהוא זווג דנשיקין וגופא בגופא דא"וא:

2 ורע"ק בשעת מותתו זווג רוחא ברוחא דא"וא עכ"ל ובזה יובן למה אמר כאן משה לעילא כיון שזווג רוחא ברוחא דזו"ן וגופא בגופא דא"וא אבל יעקב שלא זווג רק גופא בגופא דז"ון לכך אמר בו לתת"א. ה"ג רזא עילאה דאורייתא לא יהביה קב"ה אלא לאינון דחלי חטאה ואתגלי לון רזא עילאה דאוריית' ור"ל סודות התורה שהה ביסוד דזעיר הנק' סוד ה' ליריאיו מאי נפשי דא נפש דעאלת ואתאחדת בברית עילאה. פי' מ' הנקראת נפש והיא קשורה ביסוד דזעיר הנק' ברית עילאה:

3 וע"ד לא בריך לון אבוהון פי' רבי אבא נתן טעם אחר למה לא ברכם יעקב לפי שפגמו היסוד באנשי שכם וכו': ה"ג מהני קראי משמע דלא אתאחיד דא בדא ופי' שהם מפוזרים בישראל כמ"ש אחלקם ביעקב וכו' ואצטריך הכי פי' כצ"ל לפי שהם דינא קשייא לכך צריכים פיזור. ה"ג ואסגיאו מהדרי על פתחייהו דבני נשא הא לקביל הא והוא כמ"ש לעיל לפי שהם דינים לכך צריכים פיזור. סיהרא לעילא וכו' הרמ"ז כתב וז"ל סיהרא לעילא בסוד עטרותיהם בראשיהם וגם שבעולם הנקודים קדמה בחינת מי לת"ת. ועוד דאפילו בזמן הזה אין השמש מאיר לאו"ה שהם אחוזים בכו"מ כי אם בעשייה והיא מדרגה תחתונה והיא תחת מ' קדישתא וישראל אחוזים בזו"ן דאצילות. עכ"ל הרמ"ז:

1 אחידי בסיהרא פי' במ'. בשמשא עילאה פי' זעיר. ה"ג ואתאחדו באתר דנהיר לשמשא עילאה:

2 ופי' בינה שהיא בתוך זעיר שנ"הי דאימא בתוך זעיר וכשישראל אוחזים בזעיר ממילא אוחזים גם בבינה שהיא בתוכו:

3 יה"ו דא רשימא דשמא עילאה פי' כי עיקר שם הוי"ה בזעיר וכשבאים יהו' למ' שהיא יהודה אז שם הם רשימו בעלמא וז"ש דא רשימא דשמא עילאה ה"ג ובמה אשתלים בד' והיינו ה' בתראה ור"ל במה נשלם שם הו"יה בד' שהיא מ' שנקראת דלה וענייה וכשנגדלת נקראת ה' וז"ש שמא קדישא שלים באתווי שהוא שם הוי"ה וקשר דאחיד לון היא המ'. ודאי יהודה עוד רד עם אל פי' עם המ' שנק' אל בסוד ואל זועם דא כנס' ישראל פי' מלכות. דא דכר ודא נוקבא פירוש זו"ן:

4 ה"ג היינו בת שבע בת קול דאיהו קול גדול ור"ל כבוד' שהיא מ' היא בת מלך שהיא הבינה וכן נקר' בת שבע בת הבינה הנקראת שבע. וכן בת קול בת הבינה הנק' קול גדול. בגין דאית מלך דלאו איהו לגו כוותיה. פי' זעיר שנק' גם הוא מלך כמ"ש צאנה וראנה וכו'

5 ואתאחדת בגבורתא עילאה: פי' שבניינה מהגבורות

6 והאי אוף הכי נמי מלך איקרי: פי' בי"ע

7 כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ: פי' מלך שהיא מ' בכח הארת משפט שהוא זעיר שבתוכה יעמיד ארץ שהם בי"ע ה"ג פתח רבי יצחק ואמר ויגרש את האדם וכו' את האדם דייקא פי' האדם גירש את שהיא המ'. ה"ג ולאתתרכא בבנוי לעלמין. ה"ג וישכן מקדם לג"ע את הכרובים האי לתתא וכמה דכרובים לעילא אית כרובים לתתא והאי אילנא אשרי עלייהו. ור"ל כרובים דלעילא הם נ"ה וכרובים דלתתא הם מט"ט וסנדל שתחת המ'. ה"ג ד"א המתהפכת דא להט אינון טפסי דשלהובא דמלכותא דקאמרן ור"ל המתהפכת לא קאי על החרב. כפי' ראשון אלא קאי על הלהט. ה"ג וכל דא לשמור את דרך עץ החיים:

8 ופי' דרך הוא יסוד דנוקבא עץ החיים הוא זעיר וכוונת הכתוב לשמור את היסוד דנוקבא שמתחבר עם עץ החיים שלא יינקו ממנו החיצונים ח"ו וז"ש הנותן בים דרך ים שהוא המ' יש בה דרך שהוא היסוד. והאר"י ז"ל כתב בכוונת תענית ב' ימים הסמוכים לר"ח אלול יכוין בפסוק הנותן בי"ם שהיא מלכות. דר"ך היא הארות שם ס"ג וקס"א שהם גי' דר"ך הבאים מבינה למלכות ע"י יסוד זעיר:

9 עוד כתב דרך גי' ב' פעמים יב"ק וכו' ע"ש בס' חמדת ימים דף קס"ה:

10 ה"ג רלז ע"ב בגין דמלכותא דירושלים ממלכותא קדישא הוה:

11 בקדמיתא נער: פי' כשהמ' בסוד הקטנות אז נקראת נע"ר גי' ש"ך לרמוז על ש"ך דינים שבה: ולבתר איש פי' בגדלותה נק' איש. ה"ג ומההוא טרף אסתלקת שכינתא. ור"ל שאין יניקה לס"א מהמ' ח"ו: ה"ג כאריה דאיהו תקיפא. ה"ג באתר אחרא שלה בלא יו"ד. ה"ג דשכינתא תקום בשמא דא ואיהו רזא דמ' כדקאמרינן ור"ל שהשכינה בכח שם י"ה שהם א"וא תקום מהגלות והם מתקנים המלכות. ומה שהזכיר הכתוב מי שהיא הבינה ולא הזכיר אבא לפי שאבא טמיר בגו אימא. ה"ג בידא דדומה דאתמסר ממנא על גהינם: הה"ד ישמור את נפשך: טעם פתיחה זו על פ' אוסרי לגפן לומר כשם שהצדיקים הקב"ה שומרם מלרדת לגיהנם כן אוסרי לגפן עירה ע"י המלכות שנק' גפן מכננע הקב"ה לקליפה הנק' עי"ר שלא יזיקו לישראל כשעושים רצונו של מקום:

1 עץ עושה פרי פי' יסוד: ד"א עץ פרי: פי' מ': ה"ג דכר ונוקבא כחדא נשמתהון דצדיקייא אינון פרי הגפן כדקאמרן בורא וכו' דא סטר גבורה דינא קשייא. פי' גבורה דזעיר: אילנא לתתא פי' מ' ה"ג ויינא אסתמר בדם ענבים ור"ל הגבורות הנקראים יין הם נשמרים מן החיצונים בהיותם במ' ולכך יש שם חותם בתוך חותם שהם יסוד דידה לשמור היין שהם הגבורות: ד"א עלתה נצה לעילא ההוא דרגא דקיימא עלה: פי' עלתה המ' ע"י נצה שהוא היסוד המגדילה ומתקנה:

1 אשר זרעו בו על הארץ פי' כמ"ש בפ' בראשית אשר זרע ו' בו שהוא טיפה של זעיר בתוך היסוד והוא משפיעה לארץ שהיא המ': ה"ג ואית גפן דאיקרי גפן סדום גפן נכריה ואמרין וה ולבתר אמרין וי פי' וה הוא לשון שמחה כמ"ש במדרש איכה בין וה לוי נמלט ר"י ן' זכאי ולכך הרשעים כשהיו באש תחלה ואח"כ באו לשלג שמחים שנתקררו מחום האש: ואח"כ אמרי וי כשמזיק להם השלג יותר מהאש:

2 מטיט היון וכו' מאתר דאמרי וה וי: פי' מלת היון יש בה וה וי כי ו' משמשת עם ה' ויו"ד:

3 ת"ח לא תירא לביתה משלג דא כנסת ישראל: פי' כמו דבר אחר שהמ' לא תירא לביתה שהם היכלותיה כנודע שיש בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות והמ' לא תירא לביתה שהם חיצוניותה:

4 משלג שהם הדינים הקשים שמא ח"ו יינקו החיצונים לפי כי כל ביתה לבוש שנים שיש לה לבוש מהגבורות ובזה דוחה את החיצונים מהם שאין הדין מתמתק אלא בשרשו:

5 כמה דאמרן דכתיב חמוץ בגדים כדפי' לעיל בפסוק כבס ביין לבושו כד"א מי זה בא מאדום וכו'

6 תו כי כל ביתם וכו' דהא מסטרא דדינא קשיא קאתיא: פי' כיון שבניינה מגבורות דאימא כנודע לכן לא תירא וכו' שבזה דוחה את החיצונים. אלין שניס קדמוניות וכו'. פי' ובכח הארת ו"ק שבה דוחה את החיצונים:

1 תו סיפא דקרא וידבר ה' אליו מאהל מועד: פי' מסיפא דקרא נמי מוכח שעל המ' מדבר מדקאמר מאהל מועד שהיא מ' א"כ א' זעירא היא המ':

2 למלכא דהוה יתיב בכרסייה וכתרא דמלכותא עליה איקרי מלך עילאה וכו' אבל וכו' ותחלה צריך להבין שמבואר בכתבי הרב ושאר כתבי המוקבלים שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת ובהרבה מקומו' בזוהר ובזוהר דף ש"ה מבואר דמלך שהשלום שלו היא בינה ובספר כנפי יונה מבואר מלך שהשלום שלו היא כתר. ובזוהר מבואר ששלמה עייל זו"ן לחופה שלהם שהיא בינה ועיין בדף כ"ט מה שכתב בשם ספר ערוגת הבושם ביה שרייא חושבנא לממני ומאן איהו סיהרא עיין מ"ש בפ' בראשית דף מ"ו ע"ב מ"ש בשם האר"י ז"ל: לאמר בגין לגלאה פי' שהמ' על ידה מתגלה הכל. וידבר ה' לעילא: פי' בינה: באמצעיתא פי' זעיר: בתרייתא פי' מלכות. ה"ג בגין דיחמי אי איהו כההו' משכנ' דחמ'

1 קרבן לה' דאקריב כולא וכו' פי' שמקרב המ' ומחברה עם זעיר לאחזאה אדם ובהמה: פי' זעיר נק' אדם גי' מ"ה ומ' נק' בה"מה גי' ב"ן: כיון דאמר מן הבהמה יכול מכולא. פירש לפי שהמלכות יונקים ממנה בין סטרא דקדושא ובין סטרא דמסאבא כמ"ש הזוהר בפ' משפטים על פסוק גדי בחלב אמו והוה אמינא שגם הקליפות יש להם ח"ו שום יחוד ע"י הקרבן לכך פרט מן הבקר ומן הצאן לרמוז על בי"ע דקדושה שהם דוקא שמתייחדים ולא ס"א:

2 קרבן לה' אדם: פי' שמקרבים המלכות ומחברים אותה עם זעיר הנק' אדם כמ"ש לעיל: קרבנכם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ה"ג ור"ל שמביאים שפע מעילא לתתא מהמ' הנקר' בהמה לבקר וצאן שהם חיילות בי"ע. בטורסקא. פירוש בריאה נקרא טורסקא עילאה לעילא לעילא. פירוש שהבריאה היא למעלה מן היצירה ולמעלה מן העשייה: וכרסייא אתתקן על ההוא טורסקא. פי' מלכות דאצילות היא על כסא הבריאה: ומלכא עילאה על כולא. פירוש זעיר יושב על המלכות שהיא כסא לזעיר: אכלו רעים היינו מן הבקר ומן הצאן: פירוש רעים היינו חיילות בי"ע כמ"ש הזוהר בפ' ויקרא באחד מהפירושים שיש שם:

1 אסחי לבושיה בחמרא עילאה פירוש בינה: דא חמרא עילאה דמרוי גרסינן והוא הבינה: דאורייתא מניה שתי היא המ' שהיא תורה שבע"פ מהבינה שותה כמ"ש הרב שהזכרים מאבא והנקבות מאימא. ולבן שינים מחלב דהא וכו' כתב הרב כי אבא נקרא תורה שבכתב. ובינה תורה שבע"פ והם יין וחלב שאבא נק' חלב לפי שהוא רחמים גמורים. ואימא נק' יין המשמח ולפ"ז שיעור הכתוב כך הוא חכלילי עינים פי' האדמימות שבמ' שנקראת עין כנודע הם מיין שהיא הבינה. ולבן שנים הוא זעיר שהוא בן שַנים החסדים שבו הם מאבא הנק' חלב וכדר"זל אל תקרי ולבן שנים אלא לבן. שָנים: דאיקרי שמן. פירוש אבא. חדווה. פירוש בינה. וסופיה דינא. פי' כשיורדים הגבורות דאימא למלכות מתגלים בהם הדינים בג"כ להצהיל פנים משמן. פי' כדי למתק הדינים אנו ממשיכים מוחין דאבא הנק' שמן. לחם עלמא סמיך. פי' מלכות הנק' לחם סומכת לבי"ע הנקראים עלמא: אמר בריה דרב המנונא סבא. פירוש התינוק כששאלו אותו ר"י ורבי יצחק אמר להם אנא בריה דרב ה"ס. ה"ג ולא יכיל עלמא לקיימא והיינו המ' שנקרא עלמא. ול"ג ביה:

1 עילאה יובלא פירוש תיקון הבינה שהוא זעיר כמ"ש לקמן וחד תיקונא לתתא פירוש י"ב בקר שהם תיקון המלכות וכדמפרש לקמן: חד עובדא לעילא: פירוש בינה תיקנה זעיר. וחד עובדא לתתא. פירוש מ' תיקנה י"ב בקר שתחתיה וז"ש דא עבד עלמא עילאה שהוא זעיר ודא עבד עלמא תתאה שהם י"ב בקר. כגוונא דא. פירוש כעובדא דבראשית ולפי שהביא הזוהר עובדא דבראשית חזר לדבריו הראשונים תרי תיקוני דנוקבי וכו': בתיקונא עילאה דשמא קדישא. פירוש זעיר ששם הוי"ה עיקרו בזעיר. בתיקונא תתאה. פירוש י"ב בקר שתחת המלכות תיקונא עילאה תיקונא סתים וגלייא. פירוש זעיר שהוא תיקון של הבינה הוא סתים וגלייא וכדמפרש רישא סתים הוה. פירוש חב"ד דזעיר הם סתומים ואינם נגלים. דרועין וגופא. פירוש חג"ת דזעיר. שוקין סתימו. פי' נה"י דזעיר. ה"ג תיקונא אחרא תתאה תיקונה דכלה. בי"ב שבטין דאינון תחותה. פירוש הם י"ב בקר שתחת המלכות כמ"ש לעיל.

1 שלשה פונים צפונה פירוש לפי שהם תיקון של המלכות שבניינה מהגבורות לפיכך גם י"ב בקר התחילו מצפון. כיון דחמא יעקב תיקונה עילאה פירוש אברהם יצחק ויעקב שהם חג"ת והם תיקון של הבינה. לאשלמא תיקונהא. פירוש בי"ב בניו שהם כנגד י"ב בקר:

2 ג' שבטין דרועא ימינא פי' ג' שבטים הם בחסד דמלכות לפי שיש בו ג' פרקים וכן האחרים הם בספירות המלכות וז"ש וגופא דשכינתא עלייהו שהוא ת"ת דמלכות. פתח רבי אבא וכו' ג' שבטין בדרועא ימינא וכו' בח"י דף ב' כתב וז"ל וגורי האר"י ז"ל פירשו בחינתם בסדר זה. ראובן שמעון לוי הם בח"גת כסדרן. יששכר זבולן נצח והוד שלה נפתלי ואשר בחי' פרק התחתון והעקב שבנצח דידה. דן וגד בפרק התחתון והעקב שבהוד דידה. יהודה במלכות דידה בנימין ביסוד דידה. ויוסף ביסוד דזעיר וכן ב' בניו בבחינת אביהם הצדיק. ולפיכך מר"ח ניסן טוב לכוין בכל יום בקריאת פרשת הנשיא השבט והמדה אשר הופקד אתו. ה"ג כולי האי אן הוא. דלית לון חושבנא כמש"רזל לא מת יעקב עד שראה ס"ר. קיימא על י"ב. פירוש ו"ק כ"א כליל מחברו כדמפרש הזוהר:

3 ואע"ג דאיהו חד: פירוש פרצוף זעיר האי חד אשלים לכל סטר. פי' שיש בו ו"ק שהם ו"ב כדמפרש. מאן גופא דא יעקב. פירוש אינו כמו י"ב דמלכות שהמלכות שהיא גופא היא על י"ב בקר והם י"ב בלא גופא אבל בזעיר מאן גופא דא יעקב שהוא ת"ת דזעיר והוא בכלל הי"ב. ותירץ אלא רישא וגופא בחד קיימי פי' שיסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר כנודע וא"כ הם י"ב ויסוד דאימא רוכב עליהם ואימא נק' רישא. וגופא קיימא עלייהו. פי' וגם לפירוש זה צריך לומר כמ"ש שהיסוד דאימא הוא בתוך ת"ת דזעיר וא"כ היא רוכבת על י"ב. בי"ג מכילן אורייתא אתפרש. פי' י"ג מדות של רחמים שהם י"ג תיקוני דיקנא שנמשכים לזעיר כנודע והעליון שהוא נוצר חסד הוא כולל כולם כנודע והוא ע"ג הי"ב:

1 האי אתר אשתלים לכל סטר פירוש שזעיר רמוז לכל י"ב שאמרנו לעיל. ושבעה עיינין עילאין שהם ז"ק דזעיר: בתרין ימין שרייא הם יסוד ומלכות ולפי שיסוד דזעיר תמיד עם המלכות לכך קרי ליה תרין ימין. רבי יוסי אמר כל שאר ימין וכו'. פירוש כל הקצוות משפיעים במלכות. אתר דכל ארבין פי' הם הנשמות שהם במלכות ומ"ש למעבד סחורתא. פירוש שהם גורמים להביא לה שפע:

2 ירכתיה דיליה פירוש שנודע שיששכר בנצח וזבולון בהוד כמ"ש הזוהר פ' ויצא וז"ש ירכתיה דיליה שהוא הוד מטי על ספר צדון שהוא המ' כמ"ש הרב שהמלכות בהוד. ופרקמטיא דכל מארי סחורתא סחרין ותייבין בסחורתייהו לההוא אתר פירוש שכל השפע מתקבץ במלכות: הכי גרסינן ואי לאו הוי מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא ור"ל שהמלח הוא היסוד. וטעם שנקרא מלח לפי שבו כמתקו ג' גבורות ע"י ג' חסדים כמ"ש הרב בכוונת המוציא כשמטבל אותו במלח יכוין לח"ם הם ג' חסדים שהם ג' הויו"ת גימטר' לח"ם וממתיקים לג' גבורות שהם מלח והם ג' הוי"ות ג"כ ואחר שנמתקו ג' גבורות ביסוד אזי נותנם למלכות וז"ש ואי לאו הוי מלחא שהוא היסוד לא יכיל עלמא למסבל מרירא. פירוש הדינים של המלכות: דעלמא קיימא ביה פירוש מלכות. ברית אלהיך ברית הוא יסוד אלהיך היא מלכות:

3 צדק למדו יושבי תבל פירוש כשנמשך הארת זעיר למ' אזי בני אדם יכולים לסבול דינים של המלכות הנקרא צדק. דא מלחא בימא. פירוש יסוד במלכות. ים חד הוא ואיקרי ימים פירוש רבי אחא מתרץ תירוץ אחר למה נקרא ימים כמ"ש לחוף ימים. לפי שהמלכות יש בה מיני מים מיין צלילן הם החסדים ומיין מתיקן הם הגבורות מתוקים מיין מרירן הם הדינים הקשים בלי מיתוק. מאי קא בעאת מנייהו פירוש כפי הסוד קא מקשי: דהא אינון יהבו לה מה דלא בעאת מנייהו. פי' כפי הסוד ג"כ מקשה שהיא אמרה אות אמת שהוא זעיר והם השיבו לה את תקות חוט השני שהיא מלכות: אלא הכי אוליפנא היא בעאת סימנא דחיי וכו' פי' כתב הרב בספר הליקוטים שכוונת רחב שיביאו לה נשמה מהת"ת הנק' אמת ולא מקליפת נוגה כמו הגרים שנשמתה מקליפ' נוגה ואמרו כי מרע"ה מת ויהושע מכניס ולכך את תקות חוט השני רמזו לה שהם מעלים אותה עד היכל הרצון דנוקבא עכ"ל ובזה מובן לשון זה:

1 ומודיען למלכא בכל יומא עסקוי דמטרוניתא פירוש לפי שנשמות של הצדיקים עולים בסוד מ"ן למלכות ומקשטים אותה ואז זעיר כשרואה אותה מקושטת מתעורר בקבל שפע מזולתו כדי לתת אל המלכות נמצא שנשמות הצדיקים כאלו הם מודיעים לזעיר אהבה שאוהבת המ' לזעיר ואומרים לו שרצונ' להזדווג וז"ש לקמן ובההוא ייחודא דעביד גרים לאתפייסא מלכא במטרונית' ואודע ליה למלכא רחימות' דילה לגביה:

2 וכי מאן קריב למלכ' כמו כ"י דאיהי אמרה אם תמצאו את דודי וכו' כשלהוב' דאתקשר' בטופס' וכו' רחימות' דיל' לגביה. בסע"ה ד' נ"ו וז"ל על פסוק השבעתי אתכם בנות וכו' מבואר בזוהר תרומה שעיקר היחוד להעלות המ"ט שערים דזו"ן לשרשם שבבינה ולזה בא הרמז כי חולת אהבה חול"ה גימטרי' מ"ט שעיקר החולה בא מחמת חסרון שער הנ' שהוא למעלה בחכמה כמ"ש בסוד ביקור חולים ולכן אהבה גי' אח"ד שזהו עיקר היחוד כדי לקשר המ"ט שערים שבזו"ן עם השער האח"ד שגי' אהב"ה:

3 שמכח זה השער נעשה אהבה בין זו"ן גם אני גי' ס"א שהוא ר"ת א"ס כמ"ש הזוהר ולאקשרא כולא כשלהבת בגחלת שהוא העשר ספירות עם הא"ס ומכל זה אני חולת אהבה ליחד אותנו ע"י הא"ס שנרמז במלת אני. גם במלת אני נרמז כח"ב א' כתר י' חכמה נו"ן בינה ואומרת השכינה כי אני חולת אהבה מחמת שאני רוצה להשיג לג"ר הנרמזים במלת אני. וכל זה השכינה משבעת להנשמות הנקרא בנות ירושלים מפני שהם באות ממציאות מ"ן דמ' שהוא השם ב"ן ובסוד אשה כי תזריע וילדה זכר ועיקר בריאתם הוא מכח שהשכינה מעוררת הזווג קודם. ואז משיב אליה השם הוי"ה ב"ה עם הנשמות של הצדיקים וכו' מה דודך. מה שאת חולת אהבה על דודך הוא בא מצדנו שאנחנו דודים ואנחנו מעלים המ"ן מחמת אהבתך:

4 כי אנחנו צדיקים במדרגת צדיק יסוד עולם וכל זה עושים אנחנו מרוב אהבתך ועוד שככה השבעתנו כנז"ל בזוהר וצריכים אנחנו לקיים השבועה. וכל זה אומרים הצדיקים גמורים ולפיכך השכיכה משבעת אותם מפני שהם דבוקים בהקב"ה עד שהקב"ה אושפיזא אצלם בכל יומא וכמש"ל מאן קריב למלכא אלין נשמתיה דצדיקייא וכו' עכ"ל אלין י"ב שבטין. פי' י"ב היכלות שבבריאה שתחת המ' ששם היכלות מהיכל הרצון דלמטה וששה היכלות כלולים בהיכל הרצון בעצמו:

5 ומאן דאמר על ז' לא קאמר לאשלמא שלימו פירוש לעולם הם י"ב כמ"ש לעיל ומאן דאמר ז' הם קצר ולא רצה להזכיר כולם ולעולם לא פליגי דאית ז' פי' ז' היכלות ואית ארבע הם כחב"ד דבריאה שבהם מתלבשים הארת תנה"י דמ' דאצילות בסוד כסא כמ"ש לעיל בסוף פרשת ויגש:

6 ואית י"ב פי' כמ"ש ששה כלולים בהיכל הרצון וששה מהיכל הרצון ולמטה וכדין אתקרי חיה פי' ז' וד' וי"ב סך הכל כ"ג כמנין חי"ה והוא מילוי המילוי דשם ב"ן כמ"ש הרב בדרוש חיה בכלל בהמה אלא ליקרא דרביה גרסינן:

1 תוקפין דשאר עמין פירוש הם השרים של א"ה שבהם מתחזקים האומות: וכל חילין דלהון פירוש החיילות שתחת יד השרים כולה אתכפיין. וישראל אזדמן וכו' פירוש ישראל מזדמנים על אותם השרים והחיילות כדי לסלקא לון על כולא: מאריהון דאורייתא היינו וכו' הכוונה שת"ח הם בחינת זעיר ובזה יובן מ"ש בתנא דבי אליהו עפר אני תחת רגליכם הפשט ידוע וע"ד הסוד א"ש לפי שהמלכות תחת רגליו דזעיר בסוד ותגל מרגלותיו בגלות. ואליהו הוא משם ב"ן דמ' אליהו גי' ב"ן ולרמוז לת"ח על זה כדי להתפלל על הגלות לכך אמר להם עפר אני תחת רגליכם. שאתם בחינת זעיר כנזכר. ואי לאו חמור גרמה לון וכו' ושיעור הכתוב כך יש שכר למי שעוסק בתורה ואז הוא מעולה על הכל. ואם אינם עוסקים בתורה אזי חמור גרם עד שמרביץ אותם בין המשפתים שה"ס הגלות:

1 אינון מלין סלקין וכו' פירוש התורה שלומד האדם ביום היא עולה בסוד מ"ן ליסוד דנוקבא: דעאל קב"ה. פי' יעקב: לאשתעשעא עם וכו'. פי' להזדווג עם לאה שנקרא ג"ע ע"י הנשמות שעולים בה בסוד מ"ן וז"ס השעשוע עם הצדיקים: אפיקת לון קמיה כמ"ש בתיקונים חזי בהאי ברי אתינא לקמך. כדין קב"ה מתעטר וכו'. פי' זעיר כשרואה המלכות מקושטת מקבל המוחין מאימא ובא להזדווג עם המ' וז"ש וחדי במטרוניתא:

2 דרועא דאתכליל וכו' פי' שיהודה בגבורה כמ"ש לקמן והיה כלול מראובן שהוא חסד שהוא קו ימיני לפי שהוא סמוך לו אכלול מת"ת שהוא יששכר שהוא קו אמצעי וכליל מזבולן שהוא הוד שהוא קו שמאלי וז"ש בחילא דכל סטרין שהם ג' קוים דזעיר: ה"ג דן ידין לשבטי ישראל או דן ידין וכו': ואי תימא זבולן דאיהו עאל ונפיק. פירוש זבולין שהוא בהוד למה הוא עם יהודה והרי הוא בירך שהוא הוד וא"כ עם שבט דן היה ראוי להיות ותירץ אלא ודאי יהודה אתכליל מכולא כמ"ש לעיל שיהודה כלול מכל הקוים וכדמפרש: מגופא הוא יששכר שעוסק בתורה שהוא ת"ת קו האמצעי. מירכא הוא זבולון שהוא בהוד והיינו קו שמאלי וז"ש לקמן. ואתכליל בימינא ובגופא ובירכא. ובימינא הוא ראובן שהוא קו ימיני א"כ מוכרח שהיה זבולון עם יהודה כדי שיהיה יהודה כלול מג' קוים: ה"ג וישב שלמה על כסא ה' למלך מלך סתמא הוא ופי' כמו שהמ' יושבת על כסא הכבוד שבבריאה כך שלמה ישב על כסא המלכות שהוא דוגמת כסא של המלכות:

1 הכי נמי לעילא דא הוא נחש אחרא פירוש הוא יסוד דקטנות שנק' נחש כמ"ש הרב שיסוד דקטנות הוא שד"י ויונק מאחוריים דשם אהי"ה שבאימא שהוא גי' מ"ד עם שד"י גי' נח"ש והוא דין קשה לפי שהוא מן הקטנות: מהכא נפקי אינון דכמאן לבני נשא. פי' כיון שהוא דין יוצאים ממנו אינון דכמאן וכו' שהם בעלי הדין: אר"ח נפש הקדמוני לעילא עד לא אתבסם בחמרא דחידו. פירוש מסייע לת"ק שהוא יסוד דקטנות שהוא דין וז"ש עד לא אתבסם וכו'. פירוש שלא נתבסם בגבורות דגדלות שהם מתוקים. כמה דאית דרך לעילא: פי' יסוד זעיר הנקרא דרך. הכי נמי אית דרך לתתא ופירוש יסוד דנוקבא. ומתפרשא ימא לכמה ארחין פירוש המלכות מפשטת הארותיה לכמה ארחין.

2 נונין בישין לזניהו: פי' כמו שהמלכות מגדלת מלאכים קדושים כן מגדלת מלאכים רעים ונקראים נונין בישין: ואלמלא וכו' ובדר לון לאחורא וכו'. פירוש שאין הדין מתמתק אלא בשרשו ולכך אף ע"פי שנחש זה הוא דין דוחה אותם הנונין ומבדר לון לאחורא:

3 אכחיש פמלייא דלעילא פירוש כיון שהוא דין:

4 ההוא דרך עילאה פירוש יסוד דזעיר כמ"ש לעיל אית דרך לעילא הנותן בים דרך. פירוש יסוד דזעיר שמחובר עם המלכות הנקרא ים:

5 כאילו אזיל וכו' פי' שיונק מיסוד דזעיר הנקרא דרך עילאה הכי נמי הנושך עקבי סוס בגין לנטרא ליה וכו'. ופירוש הכתוב יהי דן כמו הנחש שמבדר אותם הנונין כך הוא מרחיק הקליפות מדרך העליון שלא יינקו ממנו ח"ו וז"ש בגין לנטרא ליה וכו':

1 ת"ח באתערותא דלתתא אתער וכו' פי' בעשייה: ובאתערותא דלעילא ה"נ לעילא מניה. פירוש ביצירה:

2 עד דמטי אתערותא וכו' פירוש מעוררים ג"כ הבריאה עד שמגיע התעוררות למלכות דאצילות שהוא אתר דבעיא בוצינא לאדלקא ואדליק ה"ג וכד האי אדליק כלהו בוצינין אחרנין נדלקין. ור"ל כיון שהמ' מקבלת הארה כן כל הו"ק מקבלים הארה: ומתברכין מניה כולהו עלמין פי' בי"ע מתברכים מהמלכות. מתערי לאתחברא שמאלא בימונא. פי' שע"י הכהן ולוי שבקרבן מתמתקים הגבורות ע"י החסדים ונכללים הגבורו' בחסדים ונכפים תחת ידם אבל הכי שמענא כהני ולואי וכו' פירוש ר' חזקיה פליג וס"ל שאין הכוונה בכהן ולוי שבקרבן כדי לכלול הגבורות בחסדי' רק לעורר החסד דזעיר ע"י הכהן והגבור' דזעי' ע"י הלוי ואז יהיה שמאלו דזעיר תחת ראש המ' וימינו מחבקה ואז יהיה הזווג:

1 רפ"א כדכתיב והוא יחל וכו' פירוש ר"ח סתם דבריו ולא פירש מהו להושיע את ישראל אם ישראל בני יעקב או אם יעקב אע"ה שנקרא ישראל שהוא בחי' זעיר. ה"ג א"ר אחא וכי אמאי קויתי והא סליק יעקב מעלמא בההוא זמנא מכמה שנין אמאי אמר דאיהו מחכה לההיא ישועה אלא ודאי רזא דמלה כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וכו' ור"ל שר' אחא הבין מדברי ר"ח להושיע את ישראל הם בני יעקב שהושיעם שמשון מיד פלשתים ולכך מקשה אמאי אמר יעקב לישועתך קויתי והא אותה שעה כבר מת ותירץ אלא רזא דמלה וכו' שפירוש להושיע את ישראל היינו זעיר ויעקב אבינו הוא בחינת זעיר ולכך אמר לישועתך קויתי ופי' תשועה זו לזעיר שתחלה היו הקליפות יונקים ממכו וכשבא שמשון הרחיק הקליפו' מזעיר ע"י משפט צדק שהיה עושה כמ"ש הזוהר לעיל דן ידין עמו וכו' שהיה דן אותם כיחודו של עולם שהוא הקב"ה ובזכו' זה הרחיק יניקת הקליפו' מזעיר:

2 אר"ח ודאי הכי הוא ושפיר פי' עכשיו ביאר דבריו ר' חייא ואמר לר' אחא גם אני כך היתה סברתי וכן הוא האמת:

3 גי"מל פירוש יסוד. דל"ת. פירוש מלכות. אלמלא דהוה גד בבני השפחות שעתא וכו' ז"ל הרב בספר הליקוטים דע הנה יעקב כשהוליד ראובן חשב שהיה יוסף ולפי שלבן הטעה אותו בלאה לא ירדה אז טיפת הבכור רק פחז כמים פירוש כי הנה בדעת העליון שבין חו"ב גם בו יש ב' נקבים אחד יוצא ממנו זרע ואחד יוצא ממנו מים ואותה טיפה של ראובן יצאה בסוד נקב המים ונימיחה שם וזהו פחז כמים וכבר ידעת כי ניצוץ המים האלו של נקב השני הוא יוצא לחיצונים ולכך יצא ראובן לחוצה לארץ וסוד זה רמזו הזוהר בפרשת ויחי דף רמ"ד ע"ב ע"ש וזהו ביאור הכתוב אחי בגדו כמו נחל כי הנחל העליון שהוא הבינה סוד האל"ף החסרה היא בגדה בי שלא ינקה נשמתי מנקב הזרע רק מנקב המים וזהו כמו שאירע לראובן כך אירע לגד ביסוד השני שלמטה בין זעיר לנוקביה וזהו בגדו כמו נחל כי ב' בגידות היו וזו התחתונה היתה דוגמת העליונ' ולכן ב' שבטים אלו יצאו חוצה לארץ:

4 ואמנם שרש גד הוא בעקב ימין בסוד והוא יגוד עקב וסוד העקב הוא דינים לעולם ולכן גרם לצאת מנקב המים היוצא לחיצוכים ואמנם סוד מנשה הוא מנקב הזרע של היסוד רק כי גם הוא חציו מים ולכן לא יצא רק חצי שבט מנשה לבדו עכ"ל הרב זלה"ה:

5 וז"ש הזוהר בגין דההוא נהר דנגיד אסתלק בהאי שעתא וכתיב בגד חסר אל"ף שהיא הבינה כמש"ל בשם הרב ובזה יצאה נשמת גד מנקב המים וכן בראובן אומר פחז כמים דאסתלקו מיין ולא נגידו ובזה מובן כל לשון זה. ואין להקשות שהרב אמר בשביל שגד מעקב ימיני לכן יצא מנקב המים. וכאן אמר הזוהר אלמלא דהוה גד מבני שפחות שעתא קיימא לי' משמע בשביל שהיה מבני השפחות לכך יצא מנקב המים:

6 די"ל דהא והא גרמו דאי משום דהיה מבני השפחות הרי ג' שבטים אחרים היו ג"כ בני השפחות אלא ודאי בגין דהוה מעקב ימיני:

7 ואי משום עקב ימין לבד לא היה מספיק לזה אלא משום דהוו תרתי

8 והרמ"ז כתב וז"ל המד"ל נתקשה בזה למה נפגם גד ולא אשר אחיו: ולא זכר מ"ש האר"י ז"ל בל"ת פ' מטו' בטעם שנשא' בח"ל שהדבר תלוי בדרך יציאת נשמתו שהית' דרך נקב המי' ומייתי לה מקר' אחי בגדו כמו נחל ע"ש עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

9 ה"ג דעאלו קמי תוקפא דשמשא:

10 ה"ג אבל ליליא חד הוינא קאים קמי אבא: אלא בנשמתהון דצדיקיא פי' שעולים בה בסוד מ"ן וז"ש דאינון מתערי נביעו דמייא תתאי וכו': שלימו דרעותא בדביקו חדא. פי' וע"י מ"ן הנז' מזדווגים זו"ן להוליד נשמות וז"ש למעבד פירין: באתר חד פירוש בשעוה וכיוצא מניח שם רשימו של האותיות החקוקות בחותם וז"ש הא אשתאר רשימו בההוא אתר:

11 הא אתדבקנא בך פי' בשחרית שאז הוא הזווג. אע"ג דאתעדי מנך ואזיל בגלותא ז"ל הרב בסה"כ דרוש התפילין דע כי אחר התפלה מסתלקים המוחין מזעיר ויוצאים מראשו ועומדים בסוד אור מקיף על ראשו אמנם כבר נתבאר אצלנו כי כל דבר רוחני של הקדושה אע"פי שהוא מסתלק נשאר חד רשימו תמן תדיר והנה אלו המוחין אע"פי שמסתלקים למעלה בסוד מקיפים עכ"ז נשאר רשימו שלהם בתוך זעיר כל היום כולו והמוחין של רחל הם ג"כ יוצאים בסוד מקיפים והרשימו נשאר בה תדיר כל היום ואמנם כשמתחלת הלילה אז יוצא אפילו אותו הרשימו ומסתלק מזו"ן ואמנם הרשימו של זעיר יוצא בליל' בסוד אור מקיף על רישא דזעיר והמוחין עצמם שהיו ביום אור מקיף נסתלקו למעלה יותר כי כן ביום כאשר המוחין יוצאים בסוד אור מקיף הנה המקיפים הראשונים העיקרים עולים יותר למעלה וכן עתה שעלה הרשימו בסוד אור מקיף עולי' המוחין יותר למעל' והמקיפי' הראשונים האמתיים עולים למעל' למעל' באופן כי בלילה עול' הרשימו למעל' מריש' דזעי' בסוד אור מקיף ואמנם הרשימו דרחל נכנס תוך גופא דזעיר ממקום שיצא משם שהוא בחזה ששם נתון לבו של זעיר. ומשם הוא מאיר אל הנוקבא וזה החילוק שבין זעיר לנוקביה. כי הרשימו דזעיר מסתלק לגמרי ויוצא על ראשו. והרשימו דנוקבא נשאר תוך זעיר ממש במקום החזה ששם ניתן לב זעיר ומשם הוא מאיר אל המלכות. א"כ נמצא שהנוקבא לא הפסידה כ"כ כמו הזעיר. והנה שאלתה הדבר הזה לשיהיה כך נרמז בפ' הזה שימני כחותם על לבך:

12 והנה נודע כי בלילה אז הוא זמן פירוד הזעיר מן הנוקבא וכשרואה הפירוד אשר ביניהם שואלת ואומרת שימני כחותם על לבך. פי' כי אע"פי שאתה מסלק הארת המוחין ממנו עשה באופן שזה הרשימי ישאר במקומו במקום החזה על לבך ולא יסתלק לגמרי אל המקום אשר בא משם כמו שעשו המוחין שלך שנסתלקו לגמרי עכ"ל הרב. ובזה יובן לשון זה מ"ש אמרה כ"י הא אתדבקנא בך בתפלת שחרית דחול שאז הוא הזווג:

13 אע"ג דאתעדי מנך ואזיל בגלותא ר"ל אע"פי שבלילה הוא זמן הפירוד של זו"ן כמש"ל הרב והרשימו של זעיר עולה על ראשו. היא שואלת על רשימו דילה ואומרת אע"ג דאתעדי מנך ונפסק הזווג:

14 ואזיל בגלותא לפי שהגלות הוא שגרם זה כי בזמן שב"ה קיים היו זו"ן מזדווגים תדיר בין ביום בין בל לה:

15 בגין דאשתאר כל דיוקני בך פי' הוא רשימו של המוחון דרחל שאומרת שלא יסתלק לרישא דזעיר כמו הרשימו דזעיר שעולה על ראשו כן הרשימו דרחל לכאורה כיון שעיקרו ממוחין דזעיר. כי מוחין דמ' הם ממוחין דזעיר כנודע היה ראוי שיעלה גם הוא בסוד אור מקיף לרישא דזעיר בלילה. אבל היא שואלת ואומרת שימני כחותם על לבך שישאר נגד לב דזעיר במקום החזה ששם הוא ראש רחל כדי שיהיה מאיר לה: וז"ש כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה. כן הרשימו שלה ישאר בלב זעיר מקום שיצא משם כי כל הארותיה הם מנקב החזה כנודע.

1 ה"ג ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא כך תקיפו דרחימו דכנסת ישראל קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים וכו'. פי' כל מי שאוהב לחברו ועשה לו חבירו קצת רעה צריך להוכיחו ויתקנא על אותה רעה. ובזה חבירו יאמר התנצלותו שלטובה נתכוון ועי"ז יוסר הכעס והשנאה מלבו. ואם לא יוכיחנו תשאר השנאה וטינא בלבו וז"ש כיון דקני הא רחימותא אשתלים וכמ"ש לקמן מאן דקני הוא תבע וכו' וכדין קישורא דרחימותא אתקשר ביה:

2 דבעי בר נש לקנאה לאתתיה וכו' פי' צריך האדם שיקנא לאשתו מלדבר ולהסתתר עם איש אחר שאם לא יאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ויניחנה שתלך אחר שרירות לבה תהיה שנואה בעיניו ומפני כך יתן עינו באשה אחרת כמ"ש דהא מגו כך לא יהיב עיניה באנתו אחרא:

3 דא שלהובא דאתוקדא וכו' פי' הגבורות שיוצאים מיסוד דאימא הנק' שופר ובאים אח"כ למ' ונקראת אימא י"ה בסוד וחכם בבינה וזהו שלהבת י"ה: ה"ג הה"ד שמאלו תחת לראשי דא אוקיד שלהובא דרחימו תלת נשמתין אינון. פי' אריך הוא נשמה עילאה נשמה שנית היא המלכות נשמה שלישית היא נשמת הצדיקים דכדמפרש ואזיל. ומה שלא הזכיר או"א לפי שהם כלולים בדיקנא דאריך ובכלל אריך הם כמ"ש הרב בהרבה מקומות ועל דאינון תלתא ד' אינון. פי' אם נחשוב גם זעיר יהיו ד'. והטעם שאמר ג' ולא אמר ד' מתחלה לפי שזעיר הוא גנוז בתוך המלכות. והנוקבא מלבשת אותו מהחזה ולמטה ולכך אין אנו מונים אלא ג' ואם נחשיב זעיר יהיו ד':

4 חד נשמתא עילאה פי' אריך. דלא אתפס ולא אתער ביה גזברא דקרטיטאה עילאה. פירוש הנה היסוד דזעיר נקרא גזבר כמ"ש הזוהר בפ' ויגש בדף ר"ח וז"ל וצדיק דא איהו אקרי גבאי צדקה וכו' וכן יסוד דאבא מכ"ש שנקרא גזבר אלא שהוא עליון מאד וכולם אינם משיגים אור אריך מפני דקותו והעלמו וז"ש דלא אתפס שאין בו שום השגה ולא תפיסה: ולא אתער ביה וכו' הוא יסוד אבא שהוא גזברא עילאה אפילו הכי אינו משיג אור אריך:

5 כל שכן תתאה פי' יסוד דזעיר: והאי נשמתא לכל נשמתין. פי' אע"פי שאו"א נקראים נשמתין אפילו הכי אריך הוא נשמה להם: והוא סתים. פירוש שאו"א מלבישים אותו מגרון עד הטיבור וזו"ן מהטיבור ולמטה: ולא אתגלייא לעלמין וכו' מפני גודל אורו:

6 וכלהו ביה תליין פירוש כל הפרצופים משם יונקים חיותם. והא אתעטף בעטופא וכו'. פי' אריך המתלבש באו"א שנקראים זיהרא ונקראים כרמלא לפי שהם כר מלא מכל טוב. בגו זהירותא פירוש הם אור גדול הרבה:

7 ונטיף טפין מרגלאן כתב הרב כי עיבור א' דזעיר היה ע"י אריך לפי ששרש ו"ק דזעיר הם מאריך אבל נתלבש אריך בתוך או"א ואח"כ הוציא ו"ק דזעיר ותחלה היו בסוד רשות הרבים זו על גב זו ואח"כ נתקשרו ג' כלילן בג' דהיינו חג"ת נתלבשו בנה"י בסוד קוים בסוד רה"י. וז"ש ונטיף טפין טפין מרגלאן שהם טפות שנעשה מהם זעיר ומ"ש ואתקשרו כולהו בחד ר"ל שנתקשר חג"ת בנה"י בסוד רשות היחיד כמ"ש הרב:

8 ומ"ש בקשרין דשייפי גופא חד פי' כי הו"ק נקראים גוף דזעיר ונתקשרו זה בזה כמו האיברים של גוף האדם שהם קשורים זה בזה:

9 והוא אעיל בגווייהו ואחזי בהו עבידתיה פירוש אתר שנתקנו זו"ן נתלבש אריך בתוכם כמש"ל שהם מלבישים אותו מהטיבור ולמטה ועל ידם מגלה הארתו. וז"ש ואחזי בהו עבידתיה:

10 הוא ואינון חד הוא ולית בהו פרישו פירוש אע"פי שזו"ן הם רחוקים מאריך לא תטעה לומר שיש בהם ח"ו פרוד ואינם כאור אריך לכך אמר הוא ואינון חד הוא ולית בהו פרישו האי נשמתא עילאה טמירו דכול' פי' כמ"ש שאריך הוא טמיר בגו או"א וזו"ן:

11 נשמתא אחרא דמטמרא בגו חילהא פי' היא מלכות שהיא גנוזה בתוך בי"ע שהם חילהא. והיא נשמתא להו. פירוש שהמ' היא נשמת בי"ע ומכייהו אחידא גופא. פי' מזו"ן אחידא גופא שהם בי"ע שנקראי' גוף:

1 לאחזאה בהו עבידתא לכל עלמא פי' שע"י בי"ע משפיעים הארתם לכל בני העו"הז. ואלין כגוונא דאינון קשירין טמירין דלעילא. פי' זו"ן הם כמו או"א שהם קשורים תמיד ותמיד מזדווגים והם טמירין בגו זו"ן.

2 נשמתא אחרא פי' זו נשמה שלישית. ה"ג ובג"כ נשמתהון דצדיקייא עילאין. נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה. בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא. זהו מסקנא דתירוצא למה שהקשה לעיל דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא. דכיון שהנשמות של הצדיקים שהם מסטר' דדכורא הם מעוררים אותה א"כ אדרבה דכורא רדיף בתר נוקבא שהוא המעורר אותה על ידי נשמות הצדיקים שהם ממנו:

3 כהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשדי מיין תתאין וכו' פירוש כמו שהתעוררות הנוקבא הוא ע"י נשמות הצדיקים כן העלאת מ"ן בשעת הזווג הוא ע"י נשמות הצדיקים. וע"ד וצדיק יסוד עולם כתיב סתם:

4 פי' צדיק העליון שהוא יסוד דזעיר הוא יסוד עולם שהיא מ' שממנו יונקת וכן צדיק תחתון שהם נשמו' הצדיקי' הם יסוד עולם שהיא מ' שעולי' בה בסוד מ"ן וז"ש ורזא דכולא צדיק איהו יסודא דלעילא שהוא יסוד דזעיר ומ"ש ואיהו יסודא לתתא. פי' צדיק תחתון שהם נשמות הצדיקים:

5 וכנסת ישראל אתכלילת מצדיק מלעילא ומתתא פירוש שהיסוד מוריד בה מ"ד:

6 ומתתא שהצדיקים מעלים בה מ"ן וז"ש צדיק מהאי סטרא וצדיק מהאי סטרא ירתין לה ה"ג הה"ד צדיקים יירשו ארץ:

7 ורזא דכתיב מאשר שמנה לחמו פירוש מאשר שהוא יסוד דזעיר שמנה לחמו היא המ' שהיא לחם של ו' והוא יתן מעדני מלך. פי' אשר הנזכר שהוא היסוד יתן מעדני מלך שהיא מלכות:

8 ועכ"ד מלה אחרא וכו' פי' מאשר היא הבינה. וע"ד אמרה לאה באשרי. פי' לאה היא אחוריים דמ' דאימא והיא בחינת הבינה ואמרה באשרי נמצא שאשר היא הבינה:

9 ות"ח מעלמא דאתי אתמשך ונגיד להאי צדיק למיהב וכו' פי' כמו דבר אחר ושיעור הכתוב מאשר שהיא הבינה שמנה לחמו שהיא המ' לחם של ו' והוא אשר הנז' שהיא הבינה יתן מעדני מלך שהיא המ'. וכל זה ע"י יסוד. שהבינה משפעת ליסוד דזעיר ומשם כמשכת הארה למלכות הנקראת לחם:

1 מאשר שמנה לחמו דא הוא אתר דכולא וכו' שמנה לחמו מאן גרסינן וזה פי' ג' בפ' מאשר. ושיעור הכתוב לפי פי' זה מאשר שהיא הבינה שמנה לחם שהוא ו' שהבינה מעטר' לזעיר והיא יתן מעדני מלך לחם הנז' שהוא זעיר יתן מעדני מלך שהוא המ'. ומהכא לשאר דרגין דלתתא פירוש בי"ע: וכולהו כגוונא דלעילא. פירוש יש לבי"ע שפע כמו אצילות: בספרא דרב המנונא וכו' ר"ה ע"ה מפרש מאשר שמנה לחמו. פי' לחמו הם ז"ון שנקראי לחם. זעיר נקרא לחם מן השמים ומ' לחם מן הארץ הבינה מאירה לשניהם וז"ש מאשר שהיא הבינה שמנה לחמו שהם ז"ון. ואפשר שר"ה ע"ה מפרש לחמו לחם ו' לחם היא מ' ו' הוא זעיר ושניהם יונקים מהבינה: ותו הוה אמר לחם משנה דשבת. פי' ז"ון. נקיט משבת עילאה. פי' בינה:

2 ובכל אתר לחם נוקבא פי' לחם בעצם הוא בנוקבא ואי תימא והלחם אזל וכו'. פירוש הרי שגם זעיר קרוי לחם ותירץ שאר מזונא לחם קרינן ליה. פירוש זעיר נקרא שאר מזונא לפי שאינו נק' לחם בעצם: ולחם בעצם היא מ' וז"ש ואשתמודען מילין מאן וכו' שר"ל לחם ממש היא מ' שהיא נקראת לחם בעצם אבל זעיר נק' לחם בהשאלה. לחם דלעילא בכל אתר דכר פי' בהשאלה לחם תתאה נוקבא. פי' לחם בעצם ואנא אשכחנא דזמנין כתיב דכר ולזמנין וכו'. פי' ר"ש ס"ל שכשם שהמ' נק' לחם בעצם כן הזעיר וז"ש וכולא חד מלה האי כהאי. ורשים לתתא בתיקוני כלה גרסינן. ורזא דמלה אתתקן לעילא. פי' מי נתקנת למעלה ע"י י"ב בקר ואתתקן לתתא בארעא ע"י י"ב שבטים וכדמפרש אתתקן לעילא בתיקונין ידיען וכו' פי' מ' נתקנה בי"ב בקר כמו ה' ראשונה שנתקנה בי"ב ספירות שבזעיר כמ"של דף ר"מ תרין תיקונין דנוקבי אמר שלמה וכו' ע"ש. ואתתקן לתתא בהני תריסר שבטין וכו' פי' נתקנה בי"ב שבטים כמו בי"ב בקר:

3 דכתיב וטובל בשמן רגלו פי' שמן היא באבא ואימא כלולה עמו נמצא שגם אימא תקרא שמן הרי שאשר היא באימא:

1 רישא דגופא נוקבא פי' בינה. עד דנחית לסיומא. פי' יסוד דזעיר אבל הכא רישא וסיפא נוקבא פי' מלכות וביי"ע כולם נקבות. דהא חמינן דיעקב בריך ליוסף בגו אחוה הקדים ר"ש הקדמה זו שלא תאמר כמ"ש רבי יוסי בפ' מקץ דף ר' וז"ל א"ר יוסי ודאי לא אדכר שמיה דיוסף באינון דגלים וכו' בגין דאתגאי על אחוי וכו' לכך סתר ר"ש סברא זו ואמר דהא חמינן דיעקב בריך ליוסף בגו אחוהי ואי משום דאתגאי על אחוי לכך לא נמנה בדגלים א"כ גם בברכות לא ימנה ומדברכיה יעקב ש"מ שהוא צדיק כאחיו א"כ למה לא נמנה בתוך הרגלים וז"ש לקמן אי תימא בגין חובוי לאו הכי דהא זכאה איהו. יוסף רשימו דדכורא הוה. פי' שיסוד דזעיר אין לו על מה שיסמוך בזעיר כמ"ש הרב ז"ל ומרשימו של הארת חו"ג נעשה יוסף שהוא בחי' יסוד וז"ש רשימו דדכורא הוה:

2 בן פורת עלי עין פי' מ' נקראת עין לפי שאין לה רק ה' גבורות שהם ה' הוי"ת גי' עי"ן שעולה ק"ל בסוד נשים דעתן קלה ויסוד הוא על גבי מלכות וזהו בן פורת עלי עין. ה"ג בגין דאיהי עלמא דנוקבא: דכתיב מדברך נאוה בגין וכו'. פי' נפתלי הוא רומז לזעיר וכשמתחבר עם המ' נקרא נוקבא כמוה וכשמתחבר עם הבינה נקרא דכורא כמוה. ודא קול נפקא מדרום. פי' זעיר יצא מאימא שנקראת דרום לפי שיצא ממנה חסד דזעיר כמ"ש בפרשת ויצא על פ' חסידה:

3 לעילא דכר לתתא נוקבא פי' כמ"ש לעיל כי זעיר כשמתחבר עם הבינה נקרא דכר וכשמתחבר עם המ' נקרא נוקבא:

4 מחשבה פי' אבא לאתר דרוחא שרייא. פי' בינה ששם חונה ושירה זעיר הנקרא רוח:

5 האי רוחא אתפשט פי' בינה ונקרא רוחא לפי שיצא ממנה זעיר שנקרא רוח:

6 ואפיק קלא פי' זעיר. הוא מחשבה הוא בינה וכו':

7 והיא היא מחשבה וכו' פי' כי מאבא נאצלו כל פרצופי האצילות בסוד כולם בחכמה עשית:

8 אתקשר באין פי' אריך. ה"ג דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין תרי זמני אמאי בן פורת לעילא. פי' כשעולה בסוד הדעת. בן פורת לתתא. פי' כשהיסוד במקומו כמ"ש הרב בפ' משפטים על מ"ש הזוהר האי משכיל איהו לעילא ואיהו לתתא. אי נמי בן פורת לעילא הוא יסוד שבת"ת כמ"ש הרב שת"ת דזעיר נעשה משליש תחתון דת"ת ומשליש עליון דיסוד דזעיר וע"י היסוד הזה מזדווג עם לאה. בן פורת לתתא הוא יסוד דזעיר במקומו. כמ"ש באוצ"ח פרק ה' דעולם התהו. אי נמי בן פורת לעילא כשהיסוד במקומו. בן פורת לתתא כשנכנס ביסוד דנוקבא:

1 ועלמא עילאה איקרי שבע שנים פירוש בינה נקראת ז' שנים. לפי שיצאו ממנה ז"ק דזעיר וז"ש בגין דכולהו ז' שנים בה. ויבנהו ז' שנים דא עלמא עילאה: פי' שהמ' נבנית מאימא שנקרא ז' שנים כמ"ש לעיל.

2 ואברהם ששת ימים איקרי: פי' לפי שחסד כולל ו"ק בתוכו ונקרא יומא דכליל כולהו יומי ושיעור הכתוב כי ששת ימים וכו' פי' ע"י חסד דזעיר שנקרא אברהם נתקנו שמים וארץ שהם זו"ן. כי כתב הרב ז"ל שאימא נתלבשה בחסד דזעיר והוציאה ה' קצוות האחרים נמצא זעיר נעשה ע"י חסד דזעיר ועיין בספר הליקוטים מ"ש הרב ז"ל על מאמר הזוהר האי ימינא ביובלא שרייא: וכן המ' כתיב והוכן בחסד כסא וזהו כי ששת ימים וכו' ע"י חסד דזעיר בינה שנקראת הו"יה עשה שמים וארץ שהם ז"ון דאצילות. ה"ג כגוונא דא ויבנהו ז' שנים ואלין איקרון עלמא דדכורא וביה אתבני עלמא ופי' עלמא היא הנוקבא. לתתא אית ז' שנים רזא וכו'. פי' ז' היכלות דבריאה שהם תחת המ': אלא לאחזאה עלמא עילאה. פי' ז' קצוות דזעיר שנקראים ז' ימים ועלמא תתאה: פי' ז' היכלות דבריאה: אלין דכורין פי' ז"ק דזעיר: ואלין נוקבין פי' ז' היכלות דבריאה וז"ש אלין נוקבי האי עלמא עלייהו שמ' היא עליהם: כד"א לויתן זה יצרת לשחק בו: פי' יסוד כשמזדווג עם נוקביה אזי יש שמחה בעולם וז"ש למחדי עילאי ותתאי כד"א לויתן וכו' שיסוד נקרא לויתן:

3 בעלי חצים פי' חצי האהבה ומרוב חצי האהבה של המ' אינו יכול לסבול ולכך אומר לה הסבי עיניך מנגדי. תוקפא אלבישת עלוי. ר"ל השכינה בטחה בו שלא יחטא ח"ו וזהו פי' מלת באיתן: ה"ג מאן קשת דא בת זוגו ה"ג מאי מאל אביך ולבתר ויעזרך:

4 מאל אביך דאיהו אחסנא עילאה וכו' פי' אם לא נאמר רק אל אביך הוה אמי נא מ' שהיא אלוה של יעקב אע"ה לכך נאמר מאל אביך ר"ל מאותו אל הידוע שהוא זעיר וז"ש בגין דלא יחלף האי אתר לאתר אחרא ר"ל שלא נפרש שעל המ' מדבר ולכך הוסיף ו' בויעזרך לבאר הענין יפה שעל זעיר מדבר: ואת לאתכללא יום בלילה: ושיעור הכתוב ו' שהוא זעיר מחובר עם את שהיא המ' שנקראת שד"י:

1 כללא דאורייתא פי' כ"ב אתוון שמתחילין מאל"ף ועד תי"ו וכדמפרש: ואת הארץ כללא דכ"ב אתוון פי' ו' שהוא זעיר נותן א"ת שהם הכ"ב אתוון להארץ:

2 ושמים כליל כולא כחדא פי' שהזעיר נוטל חלקו וחלקה ואח"כ על ידו נותן לה הכ"ב אתוון:

3 ברכות אביך ודאי דהא יעקב וכו' ושיעור הפ' ברכות שנתברך אביך יותר מברכות שנתברבו הורי שהם אברהם ויצחק וכולם תהיינה לראש יוסף. מרישא לעילא. פי' שיוסף עולה בסוד הדעת ומושך הטיפה מן המוח. תו מעדן מחכמה עילאה נגיד כולא. פירוש אבא הנקרא חכמה ונמשכת הארתו עד היסוד בו ויסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר. וז"ש לאתמשכא ועביד נהרא הוא יסוד דאבא שמתפשט ביסוד דזעיר כמ"ש ואתמשכא עד דמטי להאי דרגא שהוא יסוד דזעיר. האי עד תיאובתא דאינון גבעות עולם גרסינן תיאובתא לינקא מאימא עילאה פירוש עד שהוא זעיר מתאוה לקבל מה' ראשונה ולהשפיע לה' אחרונה:

4 אבל בפרשת וארא פירש עד תאות גבעות עולם גבעות עולם שהם תרין ההי"ן הם המתאוים והא והא איתנהו כי הוא מתאוה להם והם מתאוים לו. ה"ג בג"כ כולהו תהיינה לראש יוסף. ושבת עד ה' אלהיך. פי' מ' נקראת עד והיא תשובה תתאה. ה"ג לא הוה אכיל קרבנא אחרא. ההוא אתר דאיקרי עד ואיהו וכו' לפי פי' זה עד הוא זעיר שהוא כסא לבינה. ה"ג וזמן אכילה בצפרא הוא והאי עד הכי נמי לעילא הכי אתקרי דכתיב בטחו בה' וכו' ור"ל מלבד שמלת עד יש בה שני פירושים שקדמו עוד יש בה פי' ג' שפירוש ע"ד היא הבינה והוא אכד"טם שהוא בבינה עילאה ושם הוא הבטחון כמ"ש הרב זלה"ה. היינו קרבן לה' פירוש שמקרבים המ' לזעיר הנקרא ה'. תננא סליק. פירוש התעוררות מ"ן מן התחתונים. וקיימא דא לקביל דא. פירוש המ' עומדת נגד זעיר פנים בפנים:

1 ושרגא דליק פירוש מ' ואנהיר בהאי אתערותא דלתתא פי' בכח מעשה התחתונים שהם מעלים מ"ן. ה"ג נקטין לה שמאלא וימינא ומקשרין לה בגופא. ור"ל שהמ' היא בין תרין דרועין אחורי הת"ת דזעיר הנקראת גופא. וכדין נגיד משחא עילאה ולקטא וכו'. פי' יורד שפע אבא ליסוד זעיר לפי שעטרת יסוד דאבא בתוך יסוד זעיר כנודע ה"ג עד יאכל ואתקשר בקישוריה בקדמיתא. שמא קדישא פי' זעיר. והיינו בבוקר יאכל עד פי' זעיר שנקרא עד כמש"ל בפ' עד תאות גבעות עולם. ה"ג כל אלה שבטי ישראל אלה שבטי ישראל מבעי ליה מאי כל. ואתחברת בהדייהו הה"ד שנים עשר וזאת פי"ב שבטים הם כנגד י"ב בקר והשכינה מחוברת עמהם והיא רוכבת עליהם דכתיב שנים עשר וזאת באתר דא דיבור שרייא פירוש במ' אי נמי באתר דא שהוא אשר שהיסוד נקרא אשר. דיבור שרייא שהיא מ'. מתתא לעילא פירוש שנים עשר וזאת הם מתתא לעילא אשר דבר הוא מעילא לתתא שהיסוד משפיע למ' כדמפרש ואזיל. דכר ונוקבא כחדא. פירוש שתחלה קישרם עם השכינה שנקראת זאת דכתיב שנים עשר וזאת. ואח"כ המשיך שפע מאשר שהוא היסוד למ' וזהו אשר דבר. ולבסוף קשיר לון בזו"ן בשניהם דכתיב איש אשר כברכתו. אשר הוא היסוד ברכתו היא מ'. ר"ל כל איש ואיש מהשבטים קשור עם אשר כברכתו שהם זו"ן. לאשקאה לגנתא פירוש מ':

2 ומאן הוא ציון פי' יסוד דזעיר:

1 ואבהן היך יקומון עד דייתי דוד מלכא פירוש מביא ראייה שאד"הר הוא בחינת המלכות דאל"כ אבות העולם היך יקומון מי השלים המרכבה קודם שנולד דוד ע"ה כי הרי הם בחי' חג"ת ג' רגלי המרכבה רגל ד' היכן הוא אלא ודאי אדה"ר הוא השלים המרכבה שהוא בחינת המ'. זכה לאתריה פירוש דוד שהוא בחינת המ' נקבר בציון שהיא בחינת יסוד דזעיר שהוא אתריה:

2 אית מדורין תתאין פירוש בי"ע מדורין עילאין אצילות. ה"ג בעילאין לאו שרייא תמן ופירוש בעילאין שהיא אצילות אין הנפש שורה שם אלא בבי"ע שנקראים חצרות ה' לפי שהם נוקבין והנפש היא נוקבא לגבי הרוח. בתי גוואי פי' אצילות. בתי בראי בי"ע. דהא איהי אתאחדת בתיאובתא שלימתא. פי' שהנשמה עולה בסוד מ"ן למ' ושם נקשרת. ה"ג יעקב לא מת בג"כ לא אתמר ביה מותא. דאתכניש שמשא לגבי סיהרא. פירוש שמשא הוא יעקב שעלה בסוד מ"ן למלכות הנקרא סיהרא כמ"ש לקמן בשעתא דאתכניש יעקב אתנהיר סוהרא לפי שעלתה נשמתו בסוד מ"ן למ' ומ"ש ותיאובתא דשמשא עילאה אתער לגבה ר"ל ע"י יעקב שעלה בסוד מ"ן למ'. נתעורר זעיר להוריד מ"ד למ'. עלמא דדכירא פי' בינה. אתקשר בתתאה פי' במ'. חד מתתקן בדכורא פי' בינה נתקנה ע"י זעיר שהוא דכורא.

3 וחד בנוקבא פי' מ' נתקנה ע"י י"ב בקר כמ"ש בדף ר"מ ע"ב במ"ש תרי תיקוני דנוקבי אמר שלמה וכו' דא שבע פי' בינה שהיא שביעי' מתתא לעילא כשנתחיל מהיסוד. ודא בת שבע פי' מ' שהיא בת הבינה. דאאיקרי אם שלמה פי' בינה נק' אם שלמה שהוא זעיר. ודא איקרי הכי פי' מ' נקרא אם שלמה. כדכתיב צאינה וכו' פי' קאי על הבינה שהיא אם זעיר. ה"ג כתיב דברי למואל מלך. דברים דאתמר בגין אל. פי' דברים שנאמרו בשביל המ' שנקראת מלך ונקראת אל כדמפרש ור"ל שהמ' היתה מוכיחתו שילך בדרכי ה' ויעשה מה שמצוה אותו.

1 ה"ג אבל גבורתך דהיא גבורה תתאה ידברו דכתיב וגבורתך ידברו ישמיע וכו' אט"ד בגי' י"ד פי' ה' גבורות שהם רומזים בה' אצבעות היד כנודע: ר"ש פריש פרשתא פירוש פסוקי הפרשה דלעיל.

1 ה"ג מהאי צבא העבודה מחיילין דלעילא דקיימין לנגנא:

2 האי עבודה פי' מ': שמא קדישא פי' מ': דתנינן אית לעילא חיילין ומשריין וכו' מכאן ראיה למ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ומבן ן' שנה ישוב מצבא העבודה ופירש רש"י ז"ל עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. והקשה עליו הרמב"ן דאם אחר ן' שנה אינם פסולים הלוים אלא לגבי עבודת משא בכתף א"כ תינח בני קהת. אבל בני גרשון ומררי דבלאו הכי אין להם טעינת כתף אלא השיר ועגלות. אמאי אמר בהו מבן שלשים ועד בן חמשים אלא ודאי שמבן חמשים פסולים לשיר. וכן אמר כאן ומבן ן' וכו' ואי נמיך ולא יערב לאודנין וכו' תו בת גלים כדכתיב גל נעול פירוש בת שגל שלה שהוא יסוד דידה נעול. וז"ל הרב בס"הכ מ"ש בספרא דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית ומכסי פתחהא לעילא ותתא הענין הוא כי כבר הודעתיך כי הת"ת אינו אלא ו"ק וזהו מפתחא דכליל בשית ונכנסו בגולגולתיה נה"י של הבינה ויסוד שלה שהוא בית הרחם שלה אז בהיותה תוך גולגולתו היא סתומה וסיום האי מפתחא הוא נה"י שלו ונכנסים בנקודת ציון שהוא יסוד של המ' ה' חסדים וה' גברות ואז הם סתומים בשנים עריין של אימא וברתא ואין הדינים נמשכים אמנם כשישראל חוטאים אז ח"ו מסתלקת הבינה מגולגולתא דזעיר ונמצאת ערותה מגולה גם הת"ת יסתלק לעילא ונמצאת ערות המ' מגולה ואז יורדים הדינים מאימא וברתא בפתיחת רחמיהם עכ"ל האר"י זל"הה וז"ש כאן בת גלים כדכתיב גל נעול דהיינו בת שהיא מ' גל שלה נעול ומפרש ובמה הוא נעול ואמר ומבועי כולהו נפקי מעלמא דאתי. ר"ל כמ"ש הרב שע"י ה' חסדים וה' גבורות דאימא שיורדים מיסוד דזעיר ליסוד דנוקבא בזה הוא נעול. כד"א ליש גבור בבהמה. פי' מ' נקראת ליש לפי שיש בה רפ"ח ניצוצין ושם ב"ן כמ"ש הרב ז"ל בכוונת שמע שם ע' ש"ם גי' לי"ש. והאי לישה גבורה וכו'. פירוש ליש ולישה כמו נער ונערה. כמ"ש לקמן כדכתיב חוק חוקה. ה"ג בגין דכל אינון בני כפר הוו קלישין בעינייהו דעמא. וא"ת וכי התענית בכל אשר וכו'. פי' מדקאמר ליה וכי התענית וכו' משמע דאיש מות כפשטיה אלא לא המיתו בשביל שהתענה וכו' אבל לפי מאי דאמרינן כי איש מות ר"ל שאביתר מעלמא דנוקבא שהיא אילנא דמותא מאי וכי התענית וכו' ותירץ אלא אביתר וכו' ר"ל אתה אין ראוי אלא להתענות כאשר התענה דוד אבי ואינך ראוי להיות עמי שבימי לבנה במילואה ואין בחינתי כבחינתך. ה"ג ולזמנא דשלט שלמה. ה"ג והוה בחדוותא:

3 ה"ג וירמיה דקנה ליה ה"ג ושלמה נטל ליה. ה"ג דבהך עותרא שלט על כל מלכי:

1 ה"ג ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים דהא עפר דלעילא וכו': עד שלמה טעה בהאי דהא חמא דאתקרב סיהרא בשמשא וימינא מחבקא ושמאלא תחות רישא וכו' עד מיד מטא שמשא וכו' פירשו בס"עה דף כ"ז ע"ב על פסוק עד שיפוח היום. וז"ל ובזה מבואר כי השכינה אומרת עד שיפוח היום. ר"ל עד שיתפשט תוקף השמש שנקרא יום ואז שרייא סיהרא לאתחשכא כי מחמת ריבוי הדינים בהסתכלות השמש בעפר העליון שהוא דינים אז מתפשט החום יותר מדאי כמ"ש רש"י במלת שיפוח. ואז ונסו הצללים שהוא צל החכמה וצל הכסף לי הם נוחים כמו צל אל השמש וכמ"ש המתרגם שצללים אלו הם ענני כבוד. כי ידוע שמחסד שהוא אהרן הכהן יוצאים ממנו ז' ענני כבוד שהם ז' חסדים:

2 וכמו שהענן תענוג אל השמש כמו כן החסד מקרר חום הגבורות משא"כ כאן בסוף ימי שלמה שהתחיל לאתחשכא מתוקף הדינים. ונסו הצללים שהם צל החכמה וצל הכסף שהוא חסד שממנו הצללים ושניהם הם קו הימין מפני ששלמה דחה לימין ולכן אמרה השכינה סוב דמה לך דודי לצבי. פי' צבי הוא יסוד כמ"ש צבי לצדיק וידוע כי שורש הי' חסדים הוא באבא כי ה' חסדים דאימא נעשו ביסוד אבא ה' גבורות והיתה השכינה מליצה על ישראל ובפרט על שה"עה:

3 ולכן היתה אומרת קודם שיתפשט חום הגבורות דומה לך לצבי ר"ל תמשיך לחסדים דיסוד אבא אצלך עד שתהא דומה אצלו בסוד איש לרעהו. ובפרט כאשר תמשיך החסדים אצלך תהיה דומה לו בסוד מה שמו ומה שם בנו כי שם מ"ה הוא בחסדים. ואז יהיה אצלך צל החכמה וצל הכסף. כי צל החכמה הוא סוד ע"ב הענן כי שם הוא שם ע"ב ובחסד הוא שם אל ומתפשט ביסוד בפום אמה ונעשה ממנו סוד צ"ל א"ל כי צב"י גי' שם ע"ב ושם אל עם הכולל. ואומרת עוד או לעופר האילים שהוא לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ כי בבריאה הנק' עפר הוא תוקף הדין בסוד ובורא חשך ושם מתעוררים הדינים מבינה המקננת שם. ונק' הרי בתר כי בריאה היא טורי דפירודא וקראה בזוהר ויצא עולם הפירוד ובהזדווג אצילות עם בריאה יומשך עליה אור החכמה ויומתקו דיניה ותהוי ארכא לשלוות ירושלים עכ"ל. ה"ג לא יהיב ליה לבר נש אחרא אלא איהו אקדים ונטיל ליה בתרי ידוי ומברך. ור"ל המברך כשיטול הכוס יטלהו בשתי ידיו אבל בשעת הברכה מניחו בימין לבד כמ"ש האר"י זלה"ה:

4 מאינון ישועות דלעילא פי' ה' גבורות דאימא שבאים למ'. ה"ג ובעינן לברכא ליה בימינא ולא בשמאלא:

5 ה"ג כוס של ברכה בהאי אתגלייא מלין עילאין:

1 ה"ג דהא חמו גורן כד"א וכו': ושרגא חד דליק פי' מ':

1 ברית לתתא פי' ששמר בריתו:

2 ברית דלעילא פי' יסוד דזעיר.

3 ובארון לעילא פי' מ' וכדמפרש. ויישם בארון הרמ"ז כתב וז"ל. ויישם הוא משורש ישם כמ"ש רד"ק בשרשים. וא"כ כפי הדקדוק אינו פעול כי אם מהקל ע"ד ויקץ נח וירמוז הכתוב שהוא היה השם את עצמו בארון שלמעלה ואם כתוב ויושם לא היינו צריכים לדרוש אחר המשים שאין קפידא כמו ויוגד למלך מצרים ואין שום חסרון בפסוק. אבל כשאומר ויישם בהכרח חסר השם אותו. וכן היה שהקב"ה שם נשמתו בארן שלמעלה. וארון זה ידוע שהוא יסוד דמלכות. והכתוב אומר שמת בן ק"י שנים דהיינו מ"ה וס"ה שריבועם ק"ל קכ"ו עם הכולל גי' ארו"ן והרי יחוד גמור עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

4 דכל צדיק ירית ארעא קדישא פי' צדיק העליון היא יורש חלק המ' ועל ידו יורד השפע למ'. וכן צדיק תאתון הוא במדרגת היסוד ועל ידו גם הוא יורד השפע למ' דכתיב ועמך כולם צדיקים במדרגת צדיק:

5 ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

1 תקוני הזהר פתח ↗

לְךָ אִיהִי תַּרְיַ"ג, וְהַיְינוּ ב' דְּאִתּוֹסְפַת בַּתּוֹרָה, זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם דָּא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וּבְגִין דָּא כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ משלי ג לה, וְאוֹקְמוּהוּ רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, וְאִית כָּבוֹד נִבְרָא, וְאִית כָּבוֹד נֶאֱצָל, מִסִּטְרָא דְאוֹרַיְיתָא דִבְּרִיאָה, אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל ויקרא כה נה כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וּמִסִּטְרָא דַאֲצִילוּת, בָּנִים אַתֶּם לַיהו"ה וְגוֹמֵר דברים יד א. וּלְעִילָא עַל כֹּלָּא עִלַּת עַל כֹּלָּא דְלֵית אֱלֹ"הַ עֲלֵיהּ, וְלַאו תְּחוֹתֵיהּ, וְלַאו לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וְאִיהִי אַסְחַר וּמְקַבֵּל בָּהּ יִסּוּרִין וּמַרְעִין וּמַכְאוֹבִין בִּדְחִילוּ דְמָארֵיהּ, אַהֲבָה בְּסוֹפָהּ, כְּגַוְונָא דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, עַל אִלֵּין מָארֵי קוּשְׁיָין וּמַחֲלוֹקוֹת, אֶת וָהֵב בְּסוּפָה במדבר כא יד, וְאוּקְמוּהָ אַהֲבָה בְּסוֹפָהּ, דְמַה דַּהֲוַת לוֹן שְׁכִינְתָּא סוֹף דְּכָל דַּרְגִּין, קוּשְׁיָא וְדִין מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, אִתְחַזְרַת לוֹן אַהֲבָה מִסִּטְרָא דִימִינָא, אַהֲבַת חֶסֶד, וּבְגִין דָּא כָּל הַמְקַיֵּים אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּימָהּ מֵעוֹשֶׁר, וְהַאי אִיהוּ אַהֲבָה בְּסוֹפָהּ, וְכָל מָאן דְּלָא מְקַיֵּים לָהּ מֵעוֹשֶׁר, לָא יְקַיְּימָהּ מֵעוֹנִי. דַּרְגָּא חֲמִישָׁאָה בְּיִרְאַת יְיָ' אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, כָּל הַקּוֹדֶם יִרְאָתוֹ לְחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל הַקּוֹדֶם חָכְמָתוֹ לְיִרְאַת חֶטְאוֹ אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, דְּכָל הַקּוֹדֶם חָכְמָתוֹ לְיִרְאָתוֹ לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְמִי שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתֵּחוֹת הַפְּנִימִיִּים, וְלֹא מָסְרוּ לוֹ מַפְתֵּחוֹת הַחִיצוֹנִיִּים, בַּמֶּה יִכָּנֵס. וּבְאֹרַח רָזָא, אדנ"י תַּמָּן י' יִרְאַת יְיָ', וְאִלֵּין אַרְבַּע אַתְוָון אִינוּן מַפְתֵּחוֹת הַחִיצוֹנִיִּים דִּילָה, י' מִן יהו"ה אִיהִי חָכְמָה, וְאַרְבַּע אַתְוָון דְּהַאי שְׁמָא אִינוּן מַפְתֵּחוֹת הַפְּנִימִיִּים, וּבְגִין דָּא אַקְדִּימוּ בִּצְלוֹתָא אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּלְבָתַר חָתְמִין לָהּ בְּשֵׁם יהו"ה, בָּרוּךְ אַתָּה יהו"ה מָגֵן אַבְרָהָם, וְאוּף הָכִי אַקְדִּים שְׁבָ"א דְאִיהִי יִרְאָה בְּשֵׁם יהו"ה, לְאַהֲבָה דְאִיהִי קָמֵ"ץ רַחֲמֵי, שְׁבָ"א מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, כִּי בָאֵשׁ יהו"ה נִשְׁפָּט ישעיהו סו טז, קָמַ"ץ מִימִינָא, וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִשָּׁם ויקרא ה יב, בְּגִין דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וּבְגִין דָּא אַקְדִּימוּ שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה דְאִינוּן דְּחִילוּ, לְרַמַ"ח פִּקּוּדִין דְּאִינוּן רְחִימוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות ג טו זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וכו', שְׁמִי עִם י"ה שְׁסָ"ה, זִכְרִי עִם ו"ה רְמַ"ח. דַּרְגָּא שְׁתִיתָאָה בְּיִרְאַת יְיָ', וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ וכו' ישעיה לג ו, אֱמוּנַת סֵדֶר זְרָעִים, עִתֶּיךָ סֵדֶר מוֹעִד, חֹסֶן סֵדֶר נָשִׁים, יְשׁוּעוֹת סֵדֶר נְזִיקִין, חָכְמָה סֵדֶר קָדָשִׁים, וָדָעַת סֵדֶר טַהֲרוֹת, אִי אִיכָּא יִרְאַת יְיָ' אִין, וְאִי לָא לָא, וְסִימָן זְמַ"ן נָקַ"ט. וְאִלֵּין שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּאֹרַח רָזָא, אִינוּן מֵעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דִכְּלִיל שִׁית סִדְרֵי מַתְנִיתִין, וּמָאן דְּבָעִי לְנַטְלָא לֵיהּ בְּלָא שְׁכִינְתֵּיהּ דְּאִיהִי יִרְאַת יְיָ', עֲלֵיהּ אִתְּמַר משלי טז כח וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. כְּאִלּוּ עָבִיד קִצּוּץ וּפִרוּד בֵּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וּבְגִין דְּלָא יַעַבְדוּן פִּרוּדָא, אַף עַל גַּב דְּאוֹלִיף אָדָם שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְלָא אַקְדִּים לֵיהּ יִרְאַת יְיָ', דְּאִיהִי שְׁכִינְתֵּיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁרְיָא לְגַבֵּיהּ, וּבְגִין דָּא אִי אִיכָּא יִרְאַת יְיָ' אִין, וְאִי לָא לָא, כְּאִלּוּ לָא הֲוָה כְּלוּם בִּידֵיהּ. אֱמוּנָה אִיהִי אִימָּא עִלָּאָה מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּבָהּ קְרִיאַת שְׁמַע דְּאִיהִי אֱמוּנָה, וְאִיהִי עִתֶּיךָ מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְבֵיהּ אִתְּמַר ויקרא טז ב וְאַל יָבֹא בְכָל עִת אֶל הַקֹּדֶשׁ וְגוֹמֵר, חֹסֶן אִיהוּ מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, יְשׁוּעוֹת אִתְקְרִייַת מִסִּטְרָא דְנֶצַח, וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם שמואל א טו כט, חָכְמָה אִיהִי סֵדֶר קָדָשִׁים דְּאִיהוּ הוֹד, וָדָעַת אִיהוּ יְסוֹד דְּאִיהוּ סֵדֶר טַהֲרוֹת. וְאִית דְּיֵימָא בְּהִפּוּכָא, מִסִּטְרָא דִשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי אֱמוּנָה, וּמִסִּטְרָא דְצַדִּיק דְּבֵיהּ כְּלִילָן תְּרֵין שְׁמָהָן אָמֵ"ן, דְּאִנּוּן יאהדונה"י, וּבְצַדִּיק עִץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ בראשית א יא, וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי סֵדֶר זְרָעִים. עִתֶּיךָ אִיהִי מִסִּטְרָא דְהוֹד דְּאִיהִי סֵדֶר מוֹעִד, דְּבֵיהּ אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְּחִלַת שֵׁשׁ, חֹסֶן אִיהוּ מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְבֵיהּ סֵדֶר נָשִׁים, יְשׁוּעוֹת אִיהִי סֵדֶר נְזִיקִין מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְתַמָּן כָּל דִּינִין נָפְקִין לְמָאן דְּעָבִיד נֶזֶק לְחַבְרֵיהּ, חָכְמָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּבָהּ הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים וְהוּא סֵדֶּר קָדָשִׁים, וְעִמֵּיהּ נֶצַח, הָדָא הִיא דִכְתִיב תהלים טז יא נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, דַּעַת דְּאִיהוּ סֵדֶר טַהֲרוֹת, וְאִינוּן שִׁית סִדְרֵי מַתְנִיתִין, בְּרָזָא דְלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, מֵרַחֲמֵי לְדִינָא וּמִדִּינָא לְרַחֲמֵי. דַּרְגָּא שְׁבִיעָאָה בְּיִרְאַת יְיָ' דְּלֵית לֵיהּ חוֹסֶר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים לד י יְרְאוּ אֶת יְיָ' קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, לַאו יְהֵא מֵאִינוּן דְּאִתְּמַר בְּהוֹן משלי יא כד וְחוֹשֵׂךְ מִיּוֹשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוֹסֶר בְּאוֹרַיְיתָא אִם הוּא מָארֵי תּוֹרָה, דִּבְלַאו אוֹרַיְיתָא לֵית דְּחִילוּ, כְּמָא דְאִתְּמַר אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, כְּגַוְונָא דְלֵית אוֹרַיְיתָא בְּלָא דְחִילוּ, אוּף הָכִי לֵית דְּחִילוּ בְּלָא אוֹרַיְיתָא, לָא יְהֵא חִסָּרוֹן בְּנִשְׁמָתֵיהּ, וְלָא יְהֵא חִסָּרוֹן בְּעוֹבְדוֹי טָבִין, דְּלֵית חוֹסֶר וַעֲנִיּוּת כְּחוֹסֶר דְּאוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדַיָּיא טָבִין, כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין עָנִי אֶלָּא מִתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת, דְּגוּפָא אִיהוּ עוֹבְדֵי יְדוֹי דְּבַר נַשׁ, לֵית חוֹסֶר סַגִּי מִנֵּיהּ בָּתַר דְּלַאו אִיהוּ עוֹבְדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קכז א אִם יהו"ה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, וְדָא גָרַם דְּיִתְחֲרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְלָא הֲוָה עוֹבְדֵי יהו"ה. דַּרְגָּא תְּמִינָאָה בְּיִרְאַת יְיָ', לְמֶהֱוֵי לֵיהּ בֹּשֶׁת אַנְפִּין, מָאן דְּאִית לֵיהּ בֹּשֶׁת אַנְפִּין דְּלָא לְמֶעֱבַד עֲבֵירָה דְאָתֵי לִידוֹי בְּגִין דְּחִילוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִלּוּ בֵיהּ אִתְבְּרִי עָלְמָא, וּבְגִין דָּא בְּרֵאשִׁי"ת יָרֵ"א בֹּשֶׁ"ת, הֲרֵי יִרְאָה עִם בֹּשֶׁת כֹּלָּא חַד, וּמָאן דְּלֵית בֵּיהּ בֹּשֶׁת אַנְפִּין אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. וַהֲפוֹךְ בֹּשֶׁ"ת וְתִשְׁכַּח שַׁבָּ"ת, וְהַיְינוּ בְּרֵאשִׁית יָרֵ"א שַׁבָּ"ת, דְּלָא תְּחַלֵּל לֵיהּ בְּפַרְהֶסְיָא, כְּבַר נַשׁ דְּלַאו בֵּיהּ בֹּשֶׁת אַנְפִּין, וַוי לֵיהּ מָאן דִּמְחַלֵּל שַׁבָּת מַלְכְּתָא דְאִיהִי קֹדֶשׁ לְמֶעֱבַד לֵיהּ חוֹל, דְּאוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֲלָף, זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת מַלְכְּתָא. וְעוֹד בּוֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עִדֶן, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, אִנּוּן דְּעָבְרִין עֲבֵירָה בְּיָד רָמָה, וְלֵית לוֹן בֹּשֶׁת פָּנִים מִקּוּדְשָׁא בְּרוּךְ הוּא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ תהלים לג כג מִשָּׁמַיִם הִבִּיט יהו"ה רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם, וְאִתְּמַר בֵּיהּ ישעיה ו ג מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְאִתְּמַר בֵּיהּ משלי כ כז חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן, ירמיה כ יב רוֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב. וַעֲנָוָה קְטִירָא בִּדְחִילוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כב ד עִקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ', מָאן דְּאִית בֵּיהּ יִרְאַת יְיָ' אַיְתֵי לֵיהּ לִידֵי עֲנָוָה דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, דְּיִרְאַת יְיָ' עִקֶב לְגַבָּהּ, וְדָא דַרְגָּא דְמֹשֶׁה, דְאִתְּמַר בֵּיהּ במדבר יב ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד, וּבְגִין דְּאִיהִי יִרְאָה עִקֶב לְגַבָּהּ, אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יִרְאָה מִלָּה זוּטְרְתִי הִיא לְגַבֵּי מֹשֶׁה. דַּרְגָּא תְּשִׁיעָאָה בְּיִרְאַת יְיָ', כָּל מָאן דְאִית בֵּיהּ יִרְאַת יהו"ה יִתְהַלָּל, וְכִי אִית לְבַר נַשׁ לְשַׁבָּחָא גַּרְמֵיהּ, אֶלָּא אִיהוּ מְשׁוּבָּח קֳדָם יהו"ה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי לא ל שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי וְגוֹמֵר, דָּא דָרָא דְחִזְקִיָּהוּ, דִּבְיִרְאַת יְיָ' קָא אָתֵי בַר נַשׁ לְקַיְימָא תַּרְיַ"גמִצְוֹת, כְּחֻשְׁבַּן בְּיִרְאַ"ת. דַּרְגָּא עֲשִׂירָאָה בְּיִרְאַת יְיָ', אִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה, לַאו כָּל אַפַּיָּא שָׁוִין, אִית יִרְאָה דְּדָחִיל בַּר נַשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּלָא יַלְקֶה לֵיהּ בִּרְצוּעָה, דְאִתְּמַר

1 תענית פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גָּלִינוּ, גָּלוּתֵינוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּגָלוּ מִבֵּי כְנִישְׁתָּא לְבֵי כְנִישְׁתָּא.

1 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא שופטים ד וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות וכן אמרו ג' שמות יש לו ברק לפידות מיכאל ברק שפניו היה דומה לברק לפידות שהיה עושה לפידות עבות ומה שמו מיכאל שמו. הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה"ב הוי אומר דבורה אשתו כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר חכמות נשים בנתה ביתה משלי יד כיוצא בדבר אתה אומר איזבל בת אתבעל מלך צידונים אשת אחאב כך אמרו בשעה ראשונה שנכנסה אצל אחאב למדה אותו דרך עבודה לע"א ועל ידה התמכר עצמו לע"א שנאמר מלכים א כא רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל וגו' ובשביל מעשיה ומעשה בעלה נאבדו שניהם מן העוה"ז ומן העוה"ב ואבדו את בניהם עמהם משל למלך שהביא לו עבדו מנחה שבעים כדי שמן כיון ששמע ממנו דברים יתרים טרף אותם לפניו כך מי גרם לו לאחאב שנאבד מן העוה"ז ועוה"ב הוא ובניו הוי אומר איזבל אשתו ועליה ועל כיוצא בה הוא אומר משלי ד ואולת בידה תהרסנה ועליהן הוא אומר תהלים לז אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות וגו' ועוד מעט ואין רשע וגו' ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו וגו' נ"י צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו אחריו מהו אומר ה' לא יעזבנו בידו וגו' ה' ישחק לו. פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים אמרתי להם רבותי מה נשתנה עמדי שר צבא מלך ישראל מכל אשר היו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי וישבו לו שלשה מלכים על כסאו אמרו לי לא שמענו אמרתי להם שכרו היה משום שויתר עיר גדולה בארץ ישראל כמו ירושלים שהיתה בדעתו שכשם שירושלים היא למלכי יהודה כך יהא שומרון למלכי ישראל שנאמר מלכים א טז ויקן עמרי את ההר שומרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון ואומר יחזקאל כג בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו וגו' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה אחותה וגו' ושמותן שמרון אהלה וירושלים אהליבה. שכרו על שויתר עיר גדולה בא"י לפיכך ישבו לו ג' מלכים על כסאו. אמרו עליו על עמרי שלא היה עשיר כמו אחאב מלך ישראל בנו מאתים ול"ב מלכים עבדו אותו ואצ"ל לבית השן שבנה כיון ששמע אחאב מן הבריות שבקשו אלו רל"ב מלכים למרוד בו שלח והביא בנו של כל אחד והושיבן תחת ידו בירושלים ובשומרון ואמרו חכמים כל אותן רל"ב בני מלכים עובדי ע"א היו וכיון שבאו לירושלים ולשומרון היו נעשים יראי שמים לאמיתן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים שכרן היה משום שהיו יראי שמים לאמיתן באתה להם לישראל תשועה גדולה על ידן שנאמר מלכים א כ ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב ויעל ויצר על שומרון וילחם בה וגו' והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך וגו' ויאמר אחאב במי ויאמר וגו' בנערי שרי המדינות וגו' ואומר מלכים ב ג ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל נתקבצו עליו על מלך מואב שלשה מלכים יחד מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויכו את מואב וינוסו מפניהם וגו' וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו' ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה וכיון ששחט את בנו והעלהו עולה אמר רבש"ע אברהם העלה את בנו ע"ג המזבח ולא שחטו ואני אשחוט את בני ואעלהו עולה כליל לפניך שכל מה שתאמר אלי אעשה נ"י שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו באותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל ממדריגה עליונה למדריגה תחתונה שנאמר ויהיה קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ וכיון שמת אחאב היו נערי שרי המדינות נפטרין כל אחד ואחד והלך לו לביתו. ברוך המקום ברוך הוא שמשלם לבני אדם לכל איש כדרכיו ומקיים עליהם במדה שאדם מודד בה מודדין לו לכך נאמר ודבורה אשה נביאה וגו' והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט אמרו חכמים כשם ששמואל היה יושב ברמה כך דבורה היתה יושבת ברמה נ"י לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר אמרו חכמים שלא היו תלמידי חכמים בישראל בעת ההיא אלא כמלא נ"י חצי דקל בלבד לכך נאמר תחת תומר: ד"א והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צלו של דקל ומלמדת תורה ברבים לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה וגו' ולקחת עמך עשרת אלפים איש וגו'. מת"ל הלא צוה ה' אלא כך אמרה לו כתיב בתורה ודרשו השופטים היטב וגו' דברים יט ומה ענין שכתוב אחריו כי תצא למלחמה על אויביך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך וגו' דברים כ וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא כך אמרו חכמים ברק היה משמש את הזקנים בחייו של יהושע וכן חזר ושמש לאחר מיתתו לפיכך הביא הקב"ה אותו ונתן אותו אצל דבורה באותה שעה הראוה לדבורה במה הקב"ה מושיע את ישראל מבין העכו"ם בבנים שהם משכימים ומעריבין לבית הכנסת ולבית המדרש ועוסקין בדברי תורה בכל יום תמיד ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים שבאת תשועה גדולה לישראל על ידן שנאמר דברים ד ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. כך אמרו חכמים נפתלי שמש את יעקב אבינו ויצא ממנו קורת רוח וזבולון שמש את יששכר ועל שעשה לו אכסניא ובשביל שבטח ברק באלקי ישראל והאמין בנבואתה של דבורה שנאמר ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו' ותאמר הלוך אלך עמך וגו' לפיכך חלק לו בשירה עמה שנאמר ותשר דבורה וברק וגו'. ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו' ותתקע את היתד ברקתו וגו' והוא נרדם ויעף וימת. כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים ואמרתי להם רבותי עפר אני תחת רגליכם אומר לפניכם דבר אחד ואמרו לי אמור ואמרתי אבי שבשמים יהא שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל בכל מקומות מושבותם שכל הטובות נ"י והנחמות שאמרת לאדם לא אמרת אלא בחכמה ובינה ודעה והשכל שנאמר בראשית ב יח ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר עיניו. אמרו לי תן טעם לדבריך אמרתי להן אני נותן טעם לדברי ואמרתי להן רבותי חטין ושעורין עד שלא נעשו ולא נטחנו ברחים הם אינן כלום אלא עצים בלבד ואמרו לי הן ואמרתי להן אם נותנן אותם אדם לאשתו ותקנתן ועשאתן וטחנן ברחים והוציאה מהם את הפת פת יפה או שהיא עשתה לו מן בשר שמן או מן חלב שמן אכילות טובות שבעולם והוא אוכל וכן פשתן אינו כלום אלא עשבים ואמרו לי הן. ואמרתי להם אם נותן אדם פשתן לאשתו וארגה ממנו בגד ולא עוד אלא שמוציא ממנה פריה ורביה לעולם. ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה ואם הוא נ"י כבר נותן לה לחם ומאכילה. והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין כל העולם מזונות. לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר עיניו. ועוד אמרתי לפניהם דבריו של הקב"ה עתיד הקב"ה לישב בבית הגדול שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ויאמר להם למי אתם משולים נשא אדם אשה טובה ומיופה הוא שמח בה. נשתנה יפיה אז מבקש לישא אחרת עליה אבל אתם אין אתם כן אהובים אתם לי מתחלה ועד סוף לעלם ולעלמי עלמיא שנאמר הושע ג ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת ריע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלקים אחרים וגו' עד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם וגו'. ואומר ירמיה ג הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' וכי רעים הן לו ח"ו או ממש יש בהן ח"ו לשום ע"ז שכך נאמר רעים רבים אלא ישראל הן עשו אותן ע"ז כאלו הן רעים לו ח"ו ואעפ"כ הוא מעביר עונותיהן של ישראל ואינו משמר קנאה ונקמה עליהם בכל מקומות מושבותיהם ודברי תורה לא מנע מהם ועונותיהם הוא מעביר ראשון ראשון מכנגד פניו נ"י שנאמר ירמיה לח כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה והיסורין ממרקין עונותיהם ואין מעשיו כמעשיהם אם כן למי אתם משולים תלמוד לומר דברים לג ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וגו' וכימיך דבאך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך ואומר אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים אשרי מי שלא בא לידי עבירה ולא לידי חטא ועון ולא יצא מן הדרך הטובה ואפילו הוא ישראל הוא ראוי להעלות עולה ע"ג המזבח כאלו הוא כ"ג שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' שמות כד אבל זה ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עושה את העבירה הרי הוא מזומן כמלאכי השרת שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו.

2 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

בראשית כ ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. אָמַר אִם כָּךְ דַּנְתָּ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָגָה צַדִּיקִים הָיוּ אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אִם גּוֹי זֶה תַּהֲרֹג צַדִּיק תַּהֲרֹג. בראשית כ ה-ו הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִיא, וְהִיא גַּם הִוא אַף חַמָּרְיָא וּגַמָּלְיָא וּבְנֵי בֵּייתֵיה כּוּלָם אָמְרוּ כֵּן בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. אָמַר לֵיה אֱמֶת בְּאֶחָד תּוֹם יֵשׁ לְךָ נִקְיוֹן כַּפַּיִם אֵין לְךָ, מִמַּה שֶׁהֵשִׁיבוּ גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְּתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹאת, הֲדָא אָמְרָה מִשְׁמוּשׁ יָדַיִם הָיָה שָׁם. עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹעַ אֵלֶיהָ. לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס, וְהָיָה הַסּוּס רָץ מִתַּחְתָּיו וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּמָשַׁךְ הַסּוּס וְלֹא הֵזִיק לְמִי מְקַלְּסִין לַסּוּס אוֹ לָרוֹכֵב, הֱוֵי אוֹמֵר לָרוֹכֵב, כָּךְ עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ, מֵחֲטוֹ לִי, יִצְרְךָ הַמַּחְטִיאֲךָ בְּיָדִי הוּא מָסוּר וַאֲנִי מְנַעְתִּיךָ מִלַּחֲטֹא, מְשַׁכְתִּיךָ מִן הַחֵטְא, וְהַשֶּׁבַח שֶׁלִּי הוּא וְלֹא שֶׁלְּךָ. בראשית כ ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא. אָמַר לֵיה, מִי מְפַיְּסוֹ וּמוֹדִיעוֹ שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָּה. אָמַר לֵיה, כִּי נָבִיא הוּא. אָמַר לֵיה, וּמִי מוֹדִיעַ לַכֹּל אָמַר לֵיה, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵּה. וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב, דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת. מִכָּאן שֶׁאֵין הַתְרָאָה לִבְנֵי נֹחַ. בראשית כ ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו. לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹאִים עֲשָׁנָהּ שֶׁל סְדוֹם עוֹלֶה כְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר, תֹּאמַר אֵלוּ מַלְאָכִים שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לִסְדוֹם בָּאוּ לְכָאן, לְפִיכָךְ וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. בראשית כ ט-יב מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי, בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה רְוָחָא מְקַדַּמְתָּךְ וְכָאן קִדַּמְךָ רְעָבוֹן. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא בְּרֶמֶז נ"ו. מֶה עָשִׂיתָ לָנוּ הִנְךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה וּמֶה חָטָאתִי לָךְ דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת כִּי הֵבֵאתָ עָלַי כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּרֶמֶז כ"ה.

2 שבת פתח ↗

וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִידֵּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן, חוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ, צִוָּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵינוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ כּוֹרֵת הַבְּרִית״.

3 שבת פתח ↗

אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ!

4 יבמות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: לֹא נִיתְּנָה פְּרִיעַת מִילָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְגוֹ׳״.

6 תקוני הזהר פתח ↗

7 שבת פתח ↗

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם״? דְּיָתְבִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְיָתֵיב יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אוּמָּה זוֹ: תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁוָוקִין — לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת — לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמָן, גְּשָׁרִים — לִיטּוֹל מֵהֶן מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִיפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִילָּה — יִתְעַלֶּה. יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק — יִגְלֶה לְצִיפּוֹרִי. שִׁמְעוֹן שֶׁגִּינָּה — יֵהָרֵג.

8 תקוני הזהר פתח ↗

לנטרא שבת צריך לשנויי ליה מיומין דחולא בלבושין. ומיכלין דאינון ענג שבת. דאם הוה רגיל למיכל ב׳ סעודות ביומא דחולא. בשבת אכיל ג׳ דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ליי׳ היום לא תמצאוהו בשדה. ובכלא צריך למעבד בשבת תוספת. דאם הוה רגיל למיכל ביומ׳ דחולא נהמא וחמרא. יוסיף בשבת בשרא דא תוספ׳ שבת. שנוי מעשה דאם הוה רגיל למעבד עובדא בחול לא יעביד בשבת הה״ד ששת ימים תעבוד וכו׳. שנוי השם לכל יומא קארי ליה מעשה כד״א ששת ימי המעשה. וליום השביעי קארי ליה שבת דאיהו השבתת מעשה ביטולא דעובדא שנוי מקום אם הוא רגיל לאוקדא נורא בחולא. דישני ולא יוקיד ליה בשבת׳ הה״ד לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ועוד אית שינוי דצריך לשנות מעבדא למטרוניתא דלא יהון שוין דמטרוניתא איהי מקומו דקב״ה צריך לשנות למלכא הה״ד וישנה ואת נערותיה ביום השבת דאשתני יומא דשבתא מיומא דחול דשלטא ביה עבד׳ דמלכא. ועוד מושבותיכם מושב דבר נש איהו מקום דיליה. ועוד שנוי מקו׳ לתקנא ביתא בשבתא תוספ׳ מבחול. ועוד שנוי מעשה. אם הוא עציב בחולא. דיהא חדי בשבתא. ואם אית ליה קטטה בחולא עם בר נש או עם אתתיה. דיהא ליה שלמא עמה בשבתא. ובדא לית רשו לקרבא לסם המות חללה ולבעלה דאיהו אל אחר חלול שבת לית לון רשו לקרבא ובגין דא אמרו קדמאי אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה נ״א שתי שבתות כהלכתן מיד הוו נגאלין. וכן צריך לשנויי בנר דליק ובמטה מוצעת ובפתורא. כגוונא דא. אם הוה רגיל ביומי דחול לאדלקא שרגא בפתילה חד. יוסיף בשבת תניינא. ובפתורא אם רגיל לברכא המוציא על נהמא חדא. בשבת יוסיף תניינא. דאינון כגוונא דלחם משנה מטה הא אתמ דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא. לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא. ובגין דא ת״ח עונתן מליל שבת לליל שבת. וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא. ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא. יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי. כגוונא דלעילא דאתמר לגבי שכינתא פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי בתוספת מלין דפיוסא. כגוונ׳ דא צריך בר נש לפייס׳ לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא. ובזמנא דאלקים אחרים חזיין בשבת שנוייא בכלא. לית לון רשו לקרבא. הה״ד והזר הקרב יומת. בגין דקדש היא לכם מחלליה מות יומת. ובגין דא אתמר בקרא את שבתותי תשמורו וגומר. ובאלין תוספת. אתקריאת שכינתא מוסף שבת. וכד מתרחקין מינה כל דרגין דחול ולא אית רשו נוכראה בשבת לאעלא בין קב״ה ושכינתיה איהי אתקריאת קדושה דיליה. וכד מברכין לה בברכת מזונא אתקריאת ברכה דיליה. ובתרויהו איהי יחוד דיליה כלה דיליה בההוא זמנא איהי שבת שקולה ככל אוריתא. ושרגא איהי דיוקנא דמנרתא וצריך למהוי לימינא ועלה אתמר הרוצה להחכים ידרים. ופתורא דשבת צריך למהוי לשמאלא. ועלה אתמר הרוצה להעשיר יצפין. מטה בין צפון לדרום. ושבת איהו אות ברית מילה אות דתפלין מאן דמחלל דא כאלו מחלל דא. תפלין דרישא לקבל זכור. תפלין דיד לקבל שמור. מה רשות הרבים איהו חליל שבת. אוף הכי אות ברית איהי חלול דיליה זונה ודא רשו נוכראה לית פקוד׳ דעשה ולא תעשה דלא אשתכח בשבת. ובגין דא שבת היא שקולה ככל אורייתא כלה. וכן שכינתא תתאה אתקריאת שופר מסטרא דשכינתא עלאה דאיהי שופר גדול. תקע בשופר גדול לחירותנו. תקע שופר איהו לשון תקיעה. דודאי שכינתא תתאה איהי תקיע׳ דקב״ה מסטרא דימינא. ואתקריא׳ שברים דיליה מסטרא דשמאלא ואתקריאת תרוע׳ דיליה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו דעת. ובג״ד אתמר אשרי העם יודעי תרועה יודעי בדעת דאתמר ביה בדעתו תהומות נבקעו. ובדע׳ חדרים ימלאו. איהי שופר וקב״ה קול השופר ובזמנא דהיא סלקא לגביה בתלת קטרין אלין. אתמר ביה ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. הולך בתקיעה. וחזק בשברים. מאד בתרועה ואיהי יום הכפורים. וכד אתקשטת קדמיה בלבושין שפירין דאינון לבושי כפרה: אתקריאת ציץ דיליה. מצנפת דיליה. אבנט דיליה. איהי כלילא מארבע בגדי לבן מסטרא דימינא ומארבע בגדי זהב מסטרא דשמאלא. בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה. אתמר בה ותלבש אסתר מלכות. ובהון עאלת לפני לפנים הה״ד ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית. ובהון נשאה חן בעיניו. ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם. ומיד יי׳ שמעה יי׳ סלחה יי׳ הקשיבה ועשה אל תאחר. פורים אתקריאת על שם יום הכפורים דעתידין לאתענג׳ ביה ולשנויי ליה מענוי לענג. ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל. בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. וענוגא וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה. ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא. ומאן גרם ענוי לשכינתא בגלותא. אלא רזא דמלה ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת. בגין דעאלת בלא בעלה. דאתמר ביה מימינו אש דת למו. דבטילו בה אורייתא. ודא גרם אבודא דבית ראשון ושני הה״ד וכאשר אבדתי אבדתי. ועם כל דא אע״ג דעאלת בלא בעלה דאיהו ד״ת עם כל דא עאלת באבהן דאינון שלשת ימים לילה ויום דאתענת בהון. ואינון סהדין דעולימת׳ עאלת ביה למלכא. הה״ד ובזה הנערה באה אל המלך. נערה ודאי באה אל המלך דאיש לא ידעה אלא בעלה וכמה דבערב היא באה נערה בתולה. ודאי הכי נמי בבקר היא שבה נערה בתולה ודאי. ובה ערב ובקר פעמים קורין לישראל בעלה וסהדין עלה דלא חליפת ליה היא ובנהא באחרא. ובגין דא ישראל אמרין בכל יומא שמע ישראל יי׳ אלקינו יי׳ אחד. שמ״ע אח״ד ש״ם א״ח ע״ד. א״ח נטיר לה. בגין דאח לצרה יולד. ועליה אתמר אתה סתר לי. ברוך אתה בבואך. יהודה אתה יודוך אחיך בגין דביה יקוק וביה ד׳. ביה איהי נטירא. ועליה אתמר ויהי אמן את הדסה. הוא אומן דילה ואיהי אמונה דיליה. ודא איהו דאתמ׳ כאשר היתה באמנה אתו ולא נגע בה נוכראה דאיהו אח״שורוש. בגין דאח עמה ודאי ואיהו סתיר לה מניה. במאי סתיר לה מניה בנקודה דאיהי קוצא דאת ד׳ מן אחד. א״ח נטיר ד׳ דלא יתקריב לגבה אחר. הה״ד אני יי׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. והאי נקודה איהי אות ברית דבה אשתלים א״ח לעשר. ובה אתעביד י׳. ומאן דמשקר בברית מילה גרים לאסתלקא מיניה

9 חולין פתח ↗

וְרַבָּנַן, מֵאֲחוֹרֵיהּ אֲתָא, וְנַשְּׁיֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ.

10 תקוני הזהר פתח ↗

וְאִימָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית א ג וַיֹּאמֶר אלהי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, וַיֹּאמֶר מִסִּטְרָא דְאַבָּא דְאִיהוּ י', יְהִי מִסִּטְרָא דְאִימָּא דְאִיהִי ה', חַד אֲמִירָה וְחַד הֲוַיָּה, עֲשִׂיָּיתָהּ דְּתַרְוַיְיהוּ יְהִי אוֹר. וְעוֹד אֲשֶׁר עַל שֵׁם בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת בראשית ל יג, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שמות כ ב, וְכִי עִִבֶד דְּאִיהוּ בְּבֵי אֲסִירֵי דְמַלְכָּא, וְאַבְטַח לֵיהּ מַלְכָּא לְאַפָּקָא לֵיהּ מִבֵּי אֲסִירֵי, אִית לֵיהּ לְמַלְכָּא לְשַׁבְּחָא גַרְמֵיהּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּמָּה זִמְנִין, אֶלָּא חַמְשִׁין זִמְנִין אַדְכִּיר בְּאוֹרַיְיתָא יְצִיאַת מִצְרַיִם, לָקֳבֵל חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּבִינָה, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לוֹן מֵאָן אֲתַר אַפִּיק לוֹן מִן גָּלוּתָא. וְכַד נָחֲתַת לְגַבַּיְיהוּ נָחֲתַת לְמִפְרַק לוֹן בְּכַמָּה קָלִין וּבְרָקִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות יט טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְגוֹמֵר, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר שם כ יח וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, אֶת דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, דַהֲוַת סָלְקָא בְּכָל קָלָא וְקָלָא מֵאִינוּן שֶׁבַע קָלִין, וְאִיהִי הֲוַת בַּת קוֹל דְּכָל חַד וְחַד, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים דברים ד יב, דָּא קָלָא עִלָּאָה כְּלִילָא מִתְּלַת קָלִין עִלָּאִין, דְּאִינוּן תְּלַת סְפִירָן עִלָּאִין, וְעַל אִימָּא עִלָּאָה אִתְּמַר שם וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רוֹאִים זוּלָתִי קוֹל, אֲבָל בַּת קוֹל עֲלָהּ אִתְּמַר וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, וְאֶת, וְאֶת וַדַּאי, דְּאִתְּמַר בָּהּ במדבר יב ח וּתְמוּנַת יהו"ה יַבִּיט, קוֹלוֹת אִינוּן מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, אִיהוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר שְׁבִיעָאָה בְּאִימָּא עִלָּאָה, וּלְתַתָּא שִׁית קָלִין. בְּרָקִים מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ זכריה ט יד וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, עָנָן דָּא שְׁכִינְתָּא כְּלִילָא מִשִּׁבְעָה עֲנָנֵי כָּבוֹד, דְּבָהּ מִתְכַּסִּין קָלִין וּבְרָקִין, וּמִסִּטְרָא דִימִינָא אִתְקְרִיאַת עֲנָנָא, וּמִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא עֲרָפֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות כ כא וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאלהי"ם. וְעוֹד אָנֹכִי דָא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, וְרָזָא דְמִלָּה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם ישעיה נא יב, אִימָּא עִלָּאָה אָנֹכִי לְעִילָא, אָנֹכִי אִימָּא תַּתָּאָה לְתַתָּא וְעַל תַּרְוַיְיהוּ אִתְּמַר דברים לב לט רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, כְּשִׁמְךָ אלהי"ם כֵּן תְּהִלָּתֶךָ עַל קַצְוִי אֶרֶץ תהלים מח כא. הָא הָכָא פִּקּוּדָא קַדְמָאָה, וְלֵית פִּקּוּדָא דְלָא אִתְיְיהִיב בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְאִיהוּ ב', וְדָא ב' מִן בְּרֵאשִׁית דְּחִילוּ דְּיִרְאָה וּרְחִימוּ, דְאִינוּן ב' עִלָּאָה ב' תַּתָּאָה, ב' עִלָּאָה הָא אִתְּמַר דְּאִיהוּ דְחִילוּ וּרְחִימוּ, ב' בַּתְרָאָה נ"א תתאה תּוֹרָה וּמִצְוָה, וְאִיהִי ב' מִבָּרָ"א, בְּהִפּוּךְ אַתְוָון אֵבֶ"ר, אִיהִי מִצְוָה בְכָל נ"א דכל אֵבֶר וְאֵבֶר, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה אִיהוּ אָנֹכִי יהו"ה אלהי"ך שמות כ ב, וְאִיהוּ ב', דְחִילוּ וּרְחִימוּ, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ ויקרא יט ג מִסִּטְרָא דִדְחִילוּ, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ שמות כ יב מִסִּטְרָא דִרְחִימוּ, וְתַרְוַיְיהוּ אִינוּן זָכוֹר וְשָׁמוֹר. תְּפִלִּין דְּרֹאשׁ וּתְפִלִּין דְּיָד, אַבָּא תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא נ"א על רישא דְּאִיהוּ רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת תהלים קיט קס עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, אִימָּא תְפִלִּין דְּיָד דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, אַבָּא וְאִימָּא תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ דְּאִינוּן בְּרָא וּבְרַתָּא אִינוּן תְּפִלִּין דִּילָן. וְעוֹד נָתִי"ב תְּלִיתָאָ"ה, בֵּיהּ פִּקּוּדָא תְּלִיתָאָה דְאִיהוּ נְבוּאָ"ה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית א ג וַיֹּאמֶר אלהי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, חָמֵשׁ אוֹר אִינוּן, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר יחזקאל א א נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אלהי"ם, אִימָּא עִלָּאָה מַרְאֶה סְתִימָא דְלֵית בָּהּ דִּמְיוֹן, אִימָּא תַּתָּאָה מַרְאֶה בְאִתְגַּלְיָיא דְאִית בָּהּ דִּמְיוֹן, וַעֲלָה אִתְּמַר הושע יב יא וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, אֲדַמֶּה אִיהִי דִמְיוֹן לְכָל נְבִיאַיָּא, וּלְכָל חַד כְּפוּם חֵילֵיהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי שְׁלִטָּא עַל כָּל מֶרְכָּבוֹת דִּלְתַתָּא, וְעַל כָּל כֹּכְבַיָּא וּמַזָּלֵי, וְאִלָּנִין וּדְשָׁאִין, וְעַל כָּל עוֹפֵי שְׁמַיָּא וְחֵיוָן וְאַרְעָא, וְנוּנֵי יַמָּא, בְּגִין דָּא אִתְקְרִיאַת בִּשְׁמָא דְכֻלְּהוּ, מִסִּטְרָא דְחֵיוָון אִתְקְרִיאַת חַיָּה, וּמִסִּטְרָא דְעוֹפִין נֶשֶׁר יוֹנָה צִפּוֹר, וּמִסִּטְרָא דְנוּנִין הַדָּג, סִטְרָא נ"א שפחה בִּישָׁא בְּהִפּוּכָא דָּגָה, וּמִסִּטְרָא דְעִשְׂבִּין אִתְקְרִיאַת שְׁכִינְתָּא שׁוֹשַׁנָּה.

11 תקוני הזהר פתח ↗

העצם והתבנית, אלא שהאברים שבנו הם עשויים כסימנים לדברים עליונים סתומים וחתומים שאין כח השכלי שבאדם יכול להשיגם, ואין שיח ואין שיג לו להבינם, וקצר מצע דעתו לרדת לעמקם, ואיני רשאי להכניס ראשי בין ההרים הרמים הלא הם בעלי הקבלה אשר העמיקו הרחיבו דבריהם על הדרוש הזה, רק מעי רתחו ולא דמו, מיראתי פן עובדי פשתים שריקות וארגים חורי קורי עכביש יארגו, בדעות כוזבות יאריכו למעניתם, לך נא ראה מה שכתב על זה ר' יוסף בן גיקיטיליא בהקדמת שערי אורה, ובמה שכתב בעל החנוך בהקדמתו לפירוש התורה, והאלקי ר' מנחם מריקנאטי ז"ל בפרשת ויחי בפסוק בן פורת יוסף, ובמה שכתב ר' יהודה חייט בפירוש מערכת האלקות ד, לד, וזה לשונו, סוף דבר כל מקום שתראה שידברו בענין הספירות, דברים שאין ראוי לאמרם בבורא יתברך, כגון שעור וקומה והדומים להם, הכל נאמר על הספירות, וכשתראה שידברו על דרך שבח והודאה הכל נאמר על הבורא שבתוכן, וכן בחוצה להן, כי אין דבר שיגבילהו, ועל כן אין לומר בבורא יתברך לא ימין ולא שמאל ולא פנים ואחור ומעלה ומטה כו' עיין שם. עוד כתב בדף לה ע"ב כי אף על פי ששעור הקומה מהפרסאות הוא במדות ולא בבורא, אפילו הכי אין לחשוב חלילה שהפרסאות הללו הם שעור כמותי, אלא הם מלשון דניאל ה כח פרס פריסת מלכותך, וכל הפרסאות הללו שבשעור קומה הם אותיות, שכל אחת נקראת פרסה, על כי נחתכו מהעיסה, כאבנים הנחתכים מההר, ואמר שרבוי הפרסאות שהזכיר בכאן, רומז לניצוצות המתפוצצות מהכאת הפטיש בקורנס, והם השמות הנעשים מחבור האותיות והצרופים הנעשים מהאלפא ביתות דספר יצירה, שעמהם נבראו הדברים וכו', ואם תדקדק היטב בדברי רבי שמעון בענין זה, תשכיל ותדע כי דברי רבי יהודה חייט ז"ל ואשר במסלתו ילכון, הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ולא יעבטון ארחותיהם. פָּתַח וְאָמַר, וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אלהי"ם אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע שמות יה כא, אַנְשֵׁי חַיִל מִסִּטְרָא דְחֶסֶד דְּתַמָּן י', וּבְגִינֵיהּ אִתְּמַר הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים, יִרְאֵי אלהי"ם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה דְתַמָּן ה', וּבָהּ אִתְּמַר הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין, אַנְשֵׁי אֱמֶת מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְתַמָּן ו' וְתַמָּן אֱמֶת, שׂוֹנְאֵי בָצַע מִסִּטְרָא דְמַלְכוּת דְּתַמָּן ה', הָא הָכָא אַרְבַּע תִּקּוּנִין דְּאִינוּן פַּרְצוּפִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אִלֵּין אִינוּן מַרְאֶה ס"א מראין. וְאִית אַרְבַּע דְּמִתְלַבְּשִׁין בְּהוֹן דְּאִינוּן דִּמְיוֹן וְאִינוּן אדנ"י, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר שם וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים מִסִּטְרָא דְא', שָׂרֵי מֵאוֹת מִסִּטְרָא דְאָת ד', דְּאִיהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת דְּאִשְׁתַּעֲבִידוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּגִין דְּבָהּ חָאבוּ, הָא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בראשית כג טו אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים מִסִּטְרָא דְאָת נ', וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת מִסִּטְרָא דְאָת י'. אִשְׁתָּאֲרוּ עִִשֶׂר תִּקּוּנִין, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם, בְּשַׂעֲרָא בְּגַוָּונִין דִּילֵיהּ בַּאֲרִיכוּ דִילֵיהּ בַּקְּמִיטוּ דִילֵיהּ, בְּמִצְחָא בַּקְּמִיטוּ דְמִצְחָא בַּאֲרִיכוּ דְמִצְחָא בְּפוּתְיָא דְמִצְחָא בְּשִׁרְטוּטִין דְּמִצְחָא, בְּאוּדְנִין בס"א באודנין שערא דנחית עלייהו או תחותייהו, בְּאִלֵּין אִדְרִין דְּאוּדְנִין בְּשַׂעֲרָא דִתְּחוֹת אוּדְנִין, בְּאַנְפִּין בְּדִיּוֹקְנִין דְּאַנְפִּין בְּפַרְצוּפָא דְאַנְפִּין, בְּעַיְינִין בְּגַוָּונִין דְּעַיְינִין בַּקְּרִיצִין דְּעַל עַיְינִין, בְּחוֹטָמָא בַּאֲרִיכוּ דִילָהּ בְּפוּתְיָא דִילָהּ בִּקְמִיטוּ דִילָהּ, בְּפִימָא בִּפְתִיחוּ דִילָהּ בִּזְעִירוּ דִילָהּ, בְּצַוָּאר בַּאֲרִיכוּ דִילֵיהּ

15 תקוני הזהר פתח ↗

קְלִיפִין, וְיָהִיב לָהּ מוֹחָא מִלְּגָאו, וְאִיהִי אָכְלָה, וְשָׁתִית מֵעֲסִיס הָרִמּוֹנִים, וְאִתְּסִיאַת, וְדָא הוּא דְאָמַר קְרָא שיר ו יא אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, אַדְהָכִי הָא נִשְׁרָא קָא אַתְיָא, הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל בַּעַל הַכְּנָפַיִם, וִיהִיבַת תְּלַת קָלִין, וּסְלִיקַת לְטוּרִין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרוֹי בְּוַדַּאי רַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח לְעִילָא, וְרַחֲמִים אִשְׁתַּכְּחוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא וְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, דְּוַדַּאי תְּלַת חֵיוָון אִינוּן בְּמֶרְכַּבְתָּא, אַרְיֵה שׁוֹר נֶשֶׁר, וּבְכֻלְּהוּ לֵית רַחֲמִים כַּנִּשְׁרָא, וּבְגִין דָּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי שמות יט ד, אַדְהָכִי הָא נִשְׁרָא קָא אַתְיָא לְגַבַּיְיהוּ זִמְנָא אָחֳרָא, וּבָטְשַׁת בְּגַדְפָהָא עֲלַיְיהוּ, וְרָמַת קָלִין וְסָלִיק לְטוּרָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּוַדַּאי אִיהִי דְקָא בָטְשַׁת בְּגַדְפָהָא עֲלָנָא וְסָלִיק הָתָם, אָמְרוּ לֵיהּ סְלִיק וְהָא אֲנָן אַבַּתְרָךְ, סְלִיקוּ כֻּלְּהוּ אַבַּתְרֵיהּ לְטוּרָא, וְאִיהִי סְלִיקַת לְעִילָא, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת. לְפוּם שַׁעִִתָּא הָא נִשְׁרָא קָא אַתְיָא, וּתְרֵין שׁוֹשַׁנִּים בְּפוּמָהָא, וְזָרִיק לוֹן עַל ידהא רֵישַׁיְיהוּ נ"א על ידוי מִיָּד חָדָא רַבִּי שִׁמְעוֹן חֶדְוָה סַגִּיא, אָמַר לוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי חֶדְוָה אִזְדַּמְנַת לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא דְאִיהִי חוֹלָה, דְּהָא אִם שׁוֹשַׁנָּה חֲדָא יְהִיב בֵּינָנָא לָא הֲוָה אַסְוָותָא, בְּגִין דְּשׁוֹשַׁנִּים אִינוּן רְמִיזִין לָקֳבֵל בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, דְּאוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְלָא יֵעוּל דָּא בְּלָא דָא, וּבְגִין דִּזְרִיקַת תְּרֵין, רְמִיזַת דָּא תְּרֵי שׁוֹשַׁנִּים, כְּעַן אִיהִי אַסְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וּכְדֵין צָרִיךְ לְמִפְתַּח עֲלַיְיהוּ כְּמָה דַהֲוִינָן. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרוֹעִִה בַּשּׁוֹשַׁנִּים שיר ו ג, מַאי שׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא שׁוֹשַׁנָּה עִלָּאָה שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וְאִיהִי קְרִיאַת שְׁמַע דְּשַׁחֲרִית, וְשׁוֹשַׁנָּה תִּנְיָינָא קְרִיאַת שְׁמַע דְּעַרְבִית שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, דָא לִימִינָא, וְדָא לִשְׂמָאלָא, הָרוֹעִִה בַּשּׁוֹשַׁנִּים דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, וְשׁוֹשַׁנָּה עִלָּאָה דִקְרִיאַת שְׁמַע דְּשַׁחֲרִית, דְּאִיהוּ בֹּקֶר יְמִינָא דְאַבְרָהָם, אִית לֵיהּ חָמֵשׁ טַרְפִין, וְאִינוּן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה דברים ו ד, וּתְלַת עֲשַׂר עַלִּין מִלְּגָו אֶחָ"ד, שִׁית סוּמְקֵי, וְשִׁית חִוְורֵי, וְשׁוֹשַׁנָּה דְּאִתְכְּלִילַת בְּהוֹן הָא תְּלַת עִִשֶׂר כְּחוּשְׁבַּן אֶחָ"ד, וְכֵן שׁוֹשַׁנָּה בָּהּ כ"ה גַרְעִינִין כְּתַפּוּחַ דִּילָהּ, כְּחֻשְׁבַּן כ"ה אַתְוָון דְּיִחוּדָא, וְכֵן בַּשּׁוֹשַׁנָּה תִּנְיָינָא כ"ה גַרְעִינִין, וְסָלְקִין כֻּלְּהוּ לַחֲמִשִּׁים, שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים דָּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא, וְדָא בראשית ב' שושנה י'. בְּרֵאשִׁית ב' שׁוֹשַׁנָּה, חָמֵשׁ עַלִּין דִּילָהּ רֵאשִׁי"ת, בְּרֵאשִׁית לְחֻשְׁבָּן זְעִיר דַּחֲנוֹךְ תְּלַת עֲשַׂר, חוֹחִים דִּילָהּ תְּלַת עֲשַׂר תֵּיבִין מִן אלהי"ם וְעַד אלהי"ם, וְאִלֵּין אִינוּן. אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אלהי"ם בראשית א א, חָמֵשׁ חוֹחִים אָחֳרָנִין, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם וַיֹּאמֶר. מַאי אִיהִי בֵּין הַחוֹחִים, אֶלָּא מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְנָפְלַת שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כַּד יֵיתֵי פוּרְקָנָא תִהְיֶה כַּשּׁוֹשַׁנָּה דְשַׁחֲרִית, דְּאִתְּמַר בָּהּ בראשית מד ג הַבֹּקֶר אוֹר והאנשים שלחו, וְאִינוּן חָמֵשׁ אוֹר חָמֵשׁ עַלִּין דְּשׁוֹשַׁנָּה עִלָּאָה, חַד וַיֹּאמֶר אלהי"ם יְהִי אוֹר, תִּנְיָינָא וַיְהִי אוֹר, תְּלַת וַיַּרְא אלהי"ם אֶת הָאוֹר, אַרְבַּע וַיַּבְדֵּל אלהי"ם בֵּין הָאוֹר, חָמֵשׁ וַיִּקְרָא אלהי"ם לָאוֹר יוֹם, תְּלַת עֲשַׂר עַלִּין מִלְּגָו, וַיְהִי עִִרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, אֶחָד אֶחָד בִּתְרֵין שׁוֹשַׁנִּים, דָּא יהו"ה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר זכריה יד ט בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו"ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, וְאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא הָרוֹעִִה בַשּׁוֹשַׁנִּים, וְחוּשְׁבָּנֵיהּ אֶחָ"ד, שׁוֹשַׁנָּה תַּתָּאָה בָּהּ דְּחִילוּ וְאִיהוּ יִרְאָה, שׁוֹשַׁנָּה עִלָּאָה רְחִימוּ דְאַהֲבָה, וּבָהּ אִתְּמַר שיר ג ה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. בַּמֶּה יֵתוּן לְאַתְעָרָא לָהּ בִּימִינָא, וְאִיהִי לָא רְעִית בְּהוּ, עַד דְּיֵיתֵי רַעִִיָא מְהֵימְנָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ בראשית א ב וְרוּחַ אלהי"ם מְרַחֶפֶת, דְּאִיהוּ רוּחַ דְּמָשִׁיחַ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ ישעיה יא ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהו"ה, בְּרוּחָא דָא אָרְחַת הַהִיא חוֹלָה וְאִתְּסִיאַת, וּבְגִין דָּא הִשְׁבַּעִִתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצבאו"ת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שיר ג ה, וְאִיהוּ אָרַח רֵיחַ בִּתְרֵין תַּפּוּחִין נ"א ואיהו ריח דתרין תפוחין, דְּאִתְּמַר ביה בְּהוּ שם ז ט וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, וּמַאי נִינְהוּ תְּרֵי סַמְכֵי קְשׁוֹט וְאִינוּן תְּרֵי רִמּוֹנִים, אֱגוֹז דָּא צַדִּיק גִּנַּת אֱגוֹז דָּא שְׁכִינְתָּא, וְדָא אִיהוּ דְאָמַר שְׁלֹמֹה שם ו יא אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. גִּנַּ"ת ג' גִּימַטְרִיָּאוֹת אדנ"י ביהו"ה, דְּאִינוּן פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה, נ' נוֹטְרִיקוּן, ת' תְּמוּרָה, גִּימַטְרִיָּאוֹת דָּא אדנ"י יהו"ה, סָלִיק בְּחֻשְׁבַּן אָמֵ"ן, אהי"ה אדנ"י סָלִיק בְּחוּשְׁבַּן פ"ו אלהי"ם, דְּאִיהוּ כִּנּוּ"י, מ"ה מֵ"ם הֵ"א, מֵ"ם הֵ"א בְּגִימַטְרִיָּא אלהי"ם, יו"ד ה"א וא"ו ה"א בְּגִימַטְרִיָּא מ"ה, וְדָא אִיהוּ עִִשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָ"ה, וְאִיהוּ מֵעִיד עַל יִחוּדָא קַדִּישָׁא, וּבְגִין דָּא מָ"ה אֲעִידֵךְ איכה ב יג. דָּבָר אַחֵר א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י בְּגִימַטְרִיָּא שְׁכִינָ"ה, כְּגַוְונָא דָא, א' זִמְנָא חֲדָא, ב' תְּרֵי זִמְנִין, ג' תְּלַת זִמְנִין, ד' אַרְבָּעָה זִמְנִין, ה' חָמֵשׁ זִמְנִין, ו' שִׁית זִמְנִין, ז' שִׁבְעָה זִמְנִין, ח' תְּמַנְיָא זִמְנִין, ט' תִּשְׁעָה זִמְנִין, י' עִִשֶׂר זִמְנִין, כֻּלְּהוּ סָלְקִין לְחוּשְׁבַּן שְׁכִינָ"ה. וְרָזָא דְחוּשְׁבָּנָא, לְקַיְימָא דְלֵית שְׁכִינָה נָחֲתָא פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, וְלָא סָלְקָא לְמַעִִלָה מֵעִִשֶׂר. וְעוֹד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא אַתְרֵיהּ דְּעָלְמָא, וּמַלְאָכִין לָא יָדְעִין וְשָׁאֲלִין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצוֹ וְאַשְׁכַּחִינָן לֵיהּ בְּגִימָטְרִיָא מָקוֹם נוֹטְרִיקוּ"ן כְּגַוְונָא דָא, י' עִִשֶׂר זִמְנִין מֵאָה, ה' חָמֵשׁ זִמְנִין עִִשְׂרִין וְחָמֵשׁ, ו' שִׁית זִמְנִין תְּלָתִין וְשִׁית ה' חָמֵשׁ זִמְנִין עִִשְׂרִין וְחָמֵשׁ, בְּגִימַטְרִיָּא מָקוֹם, וַעֲלֵיהּ אָמְרוּ מַלְאָכַיָּא בָּרוּךְ כְּבוֹד יהו"ה מִמְּקוֹמוֹ יחזקאל ג יב, אִית אָחֳרָנִין בְּגִימַטְרִיָּאוֹת דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּן, בְּגִין דְּאִינוּן פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה דְלֵית לָהּ סוֹף, תְּמוּרוֹת אִלֵּין אַלְפָא בֵּיתוֹת כְּגוֹן כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, דְאִינוּן תְּמוּרוֹת דברים ו ד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה, וְאִית תְּמוּרוֹת אָחֳרָנִין מִכַּמָּה מִינִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְהָא כְתִיב מלאכי ג ו אֲנִי יהו"ה לֹא שָׁנִיתִי, אָמַר לֵיהּ בְּרִי, וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְאִינוּן אֲטִימִין לִבָּא, דְּחָשְׁבִין דְּיָדְעִין וְלָא יָדְעִין, וַדַּאי אֲנִי אִיהִי שְׁכִינְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויקרא כו כא וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי, אִיהִי לָא אִשְׁתַּנִּי וְלָא אִיהִי תְמוּרָה מִינֵיהּ בְּאָחֳרָא, וְאִיהוּ לָא אִשְׁתַּנִּי וְלָא אִסְתַּתַּר מִינָהּ, אֲבָל לְגַבֵּי חַיָּיבַיָּא אִשְׁתַּנִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִסְתַּתַּר מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דברים לב כ אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם, וְאַמַּאי בְּגִין כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם. מִיָּד קָמוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא דְשָׁמְעוּ מִלִּין אִלֵּין, וְנָשְׁקוּ לֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, וְאָמְרוּ אִלּוּ לָא אָתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא דַיֵּינוּ, דְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לָא אִשְׁתַּנִּי דָא מִן דָּא, אֲבָל לְגַבֵּי אָחֳרָנִין אִשְׁתַּנִּי וְאִסְתַּתַּר, בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, וּבְכַמָּה כִּסּוּיִין, וּבְכַמָּה קְלִיפִין, וּבְגִין דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם שיר ו יא אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, דְאִיהוּ הֲוָה יָדַע בִּקְלִיפִין כֻּלְּהוּ, וּבְגִין דָּא לָא שְׁבִיק אֲפִילוּ מִינֵי דְכִשּׁוּף דְּלָא יָדַע, בְּגִין דְּיָדַע נ"א למנדע בִּקְלִיפִין. וְרַעִִיָא מְהֵימְנָא אִיהוּ תַבַּר כָּל קְלִיפִין, וְנָפִיק מִתַּמָּן מוֹחָא דְאִיהוּ יהו"ה לְאַרְבַּע סִטְרֵי דֶאֱגוֹזָא, דאינון תהו ובהו וחשך ותהום, וּמְפַרְנֵס מִנֵּיהּ לְהַהִיא חוֹלָה דְּאִיהִי אדנ"י, דִּבְאִלֵּין קְלִיפִין דִּי בֶאֱגוֹז דְּאִינוּן תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וּתְהוֹם אָמַר דברים לב כ אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, וְאִית שִׁנּוּיִין אוֹחֳרָנִין לְטַב לְכָל חַד כְּפוּם עוֹבָדֵיהּ.

16 תקוני הזהר פתח ↗

כְּגַוְונָא דָא, יהו"ה מֶלֶךְ יהו"ה מַלַךְ יהו"ה יִמְלֹךְ, שְׁמָהָן לְעִילָא, נְקוּדָאן דִּלְהוֹן כְּתִיבִין דִּתְחוֹתַיְיהוּ. אַרְבַּע שְׁמָהָן תַּלְיָין מִכָּל שְׁמָא וּשְׁמָא, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר וְקָרָא זֶה ישעיהו ו ב לָקֳבֵל י"ב אַנְפִּין דִּתְלַת חֵיוָון, אֶל זֶה י"ב גַּדְפִין דִּתְלַת חֵיוָון, וְעַל כֻּלְּהוּ פְּנֵי אָדָם, וּתְפִלִּין הוּא פְּנֵי אָדָם, צִיצִית פְּנֵי חֵיוָון וְגַדְפֵי חֵיוָון, וְאוּקְמוּהוּ רַבָּנָן שֵׁם בֶּן י"ב כָּל הַיּוֹדְעוֹ וְהַזָּהִיר בּוֹ כָּל תְּפִלּוֹתָיו מִתְקַבְּלוֹת, וּמְקוֹרוֹ יו"ד ה"י וא"ו ה"י, כָּל י' אִיהוּ אַנְפּוֹי יהו"ה, א' וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם יחזקאל א ט, הָכָא בְּהַאי שְׁמָא רָזָא דִתְּפִלִּין וְצִיצִית. תָּא חֲזִי כָּל הֲוַיָּה דְאִיהִי ה' עַל י' ה' עַל ו' נוּקְבָא, כָּל הֲוַיָּה דִתְרֵין הֵהִין כַּחֲדָא בְּאֶמְצַע אִינוּן אֲחָיוֹת, כְּגַוְונָא דָא יהה"ו, כָּל הֲוָיָּה י' ו' כַּחֲדָא בְּאֶמְצַע היו"ה נ"א הוי"ה אִינוּן אַחִים, דברים כה ה כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, תְּרֵין הֵהִין כַּחֲדָא, וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן רות א יט, י' ו' רְחוֹקִים דָּא מִן דָּא אוֹ קְרוֹבִים דָּא מִן דָּא, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר ישעיה נז ט שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב וגו', דְּהַיְינוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד יהה"ו, ה' דְּאִיהִי אִימָּא עוֹלָה, סְלִיקָא לְגַבֵּי י' הִיא הָעוֹלָה, ה' דְאִיהִי בְּרַתָּא נְחִיתַת לְגַבֵּי ו', וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת ויקרא ט כב, עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וגו' בראשית ב כד, וְהַאי אִיהוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, חָמֵשׁ אֶשּׁוֹת סָלְקִין, וְחָמֵשׁ נָחֲתִין. לֵית הֲוַיָּה דְלָא אַחֲזֵי עַל רָזָא עִלָּאָה, הוה"י כַּד נוּקְבִין שָׁלְטִין עַל דְּכוּרִין, דִּינָא אַחֲזֵי בְעָלְמָא וּמִיתָה וְעוֹנִי, וְדָא הוּא רָזָא דְהָפַךְ מֹשֶׁה שְׁמֵיהּ וְקָטַל לְמִצְרִי, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה שמות ג יג, וּמֹשֶׁה הָפַךְ לֵיהּ כְּגַוְונָא דָא מָה שְׁמוֹ מָה לִי הוה"י, וּנְקוּדָה הָוְהָיִ, מִצְרִי דִמְזַלְזֵל בִּשְׁמֵיהּ וְאָמַר מַה שְּׁמוֹ, מַה יָּכִיל לְמֶעֱבַד לִי, לִקְטֵיל לֵיהּ בֵּיהּ, וְאִם אַתְוָון בְּסוֹפֵי תֵּיבוֹת נְקוּדִין אִנּוּן מֵרָאשֵׁי תֵּיבִין: תִּקּוּנָא ה', בְּרֵאשִׁית בַּ"ת רָאשֵׁ"י, אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם שמות ו יד, בַּת עֲלָהּ אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, בַּת בַּתְּחִלָּה סִימָן יָפֶה לַבָּנִים, וְאִיהִי י' מִן אדנ"י, מַרְגָּלִית יְקָרָא כְּלִילָא מִכָּל גַּוָּונִין, דְּאָת י' מִן יהו"ה לָא תָּפִיס בֵּיהּ גַּוָּון כְּלָל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלאכי ג ו אֲנִי יהו"ה לֹא שָׁנִיתִי, לָא יִשְׁתַּנִּי בְּשׁוּם גַּוָּון כְּלָל, אֶלָּא נָהִיר מִלְּגָאו דְּגַוָּונִין, דְּשֵׁם יהו"ה כְּנִשְׁמָתָא בְּגוּפָא דְאִינִישׁ, אוֹ כִּשְׁרַגָּא בְּהֵיכְלָא. וְאָת י' מִן אדנ"י אִיהוּ סַפִּיר, נָטִיל גַּוָּון תְּכֵלֶת וְאוּכַם מִסִּטְרָא דְּדִינָא, וְנָהִיר בֵּיהּ נְהוֹרָא חִוְורָא מִסִּטְרָא דְרַחֲמֵי, וְאִיהוּ אָת י' מִן אדנ"י, אוֹדֶם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, פִּטְדָה מִסִּטְרָא דִימִינָא, בָּרֶקֶת מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, אִיהִי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כְּלִילָן מִי"ב גַּוָּונִין, וְכֻלְּהוּ מְשׁוּלָשִׁין בַּאֲבָהָן, מְשׁוּלָשִׁין בְּכֹהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, קְדוּשָׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ. כָּל אֶבֶן דְּגַוָּון דִּילָהּ חִיוָּור נְטִילַת מֵחֶסֶד, וְאִיהִי סְגוּלָה דִילֵיהּ רְחִימוּ, וְרָזָא דְמִלָּה וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד ירמיהו לא ב, אַבְנָא סוּמְקָא נְטִילַת מִן גְּבוּרָה, וּסְגוּלָה דִילָהּ לְמֶהֱוִי אֵימָתוֹ מוּטֶלֶת עַל בִּרְיָין דְּעָלְמָא, אַבְנָא כְּלִילָא מִתְּרֵין גַּוָּונִין חִוָּור וְסוּמָק אִיהִי מֵעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, יָרוֹק כַּזָּהָב מִסִּטְרָא דְאִימָּא עִלָּאָה, דְּאִיהִי תְּשׁוּבָה, קַו יָרוֹק דְּאַסְחַר כָּל עָלְמָא. וְאִית גַּוָּון פָּשׁוּט כָּפוּל מְשׁוּלָשׁ מְרוּבָּע, עַד דְּסָלִיק לַעֲשָׂרָה גַוָּונִין, דִּנְהִירִין בְּהוֹן י' אַתְוָון, דְּאִינוּן י' י"ה יה"ו יהו"ה, וְסָלְקִין אִלֵּין י' לְע"ב נְהוֹרִין, דְּנָהֲרִין בְּע"ב גַּוָּונִין. חָשַׁ"ק חֹלֵ"ם שְׁבָ"א קָמֵ"ץ, אִינוּן נִקּוּד צבאו"ת, נֶצַח וְהוֹד יְסוֹד, וְכֻלְּהוּ נָהֲרִין בְּאַבְנָא יַקִּירָא מַלְכוּת, כְּלִילָא מִכָּל סְגוּלוֹת, שְׁבָ"א גַוָּון סוּמָק דִּגְבוּרָה דְנָטִיל מִנֵּיהּ הוֹד, קָמֵ"ץ גַּוָּון חִוָּור, וְלָא צָרִיךְ לְאַרָכָא בְּהוֹן דְּהָא אִתְּמְרוּ לְעִילָא. וְעוֹד תִּקּוּנָא ו' וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ דניאל יב ג אִלֵּין אִינוּן דְּיָדְעִין רָזָא בְּפִקּוּדָא תִּנְיָנָא בְּמִלַּת בְּרֵאשִׁי"ת, דְּאִיהִי אַהֲבָ"ה, דְּאִיהִי לְחֻשְׁבַּן זְעִיר בְּרֵאשִׁית, בְּמַתְקְלָא חֲדָא סָלְקִין, וְדָא אַהֲבַת חֶסֶד, דְּאִיהִי ע"ב בְּחוּשְׁבָּן, לָקֳבֵל שְׁמָא מְפָרֵשׁ וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט, דְּבֵיהּ וָא"ו כְּחוּשְׁבַּן אֶחָ"ד, דְּהַיְינוּ מַאֲמַר אֶחָד דְּאִיהוּ בְּרֵאשִׁית, דְּאוּקְמוּהָ עֲלֵיהּ וַהֲלֹא בְּמַאֲמַר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, וְהַאי אִיהוּ רְחִימוֹי דְמָארֵיהּ, מָאן דְּמָסַר נַפְשֵׁיהּ בְּאֶחָד, בִּרְחִימוֹי דְּמָארֵיהּ, וּבְגִין דָּא וְאָהַבְתָּ אֵת יהו"ה אֱלֹהֶי"ךָ דברים ו ה, אֲפִילוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ, דְּאִם חָבִיב עֲלֵיהּ נַפְשֵׁיהּ מִגּוּפָא לְכַךְ נֶאֱמַר וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וְאִם חָבִיב עֲלֵיהּ גּוּפֵיהּ מִמָּמוֹנֵיהּ לְכַךְ נֶאֱמַר בְּכָל לְבָבְךָ, וְאִם חָבִיב עֲלֵיהּ מָמוֹנָא מִגּוּפָא לְכַךְ נֶאֱמַר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בַּמֶּה דְחָבִיב עֲלָךְ מְסוֹר לֵיהּ בִּרְחִימוּ דְמָארָךְ בְּעִת צָרָה. וְדָא אִיהוּ נִסָּיוֹן דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְאִתְנַסָּאָה בְשַׁבְעִין שְׁנִין דְּגָלוּת בַּתְרָאָה, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת, וּכְאִלּוּ נָטְלִין נַפְשֵׁיהּ, גּוּפָא וְנַפְשָׁא וּמָמוֹנָא כֻּלְּהוּ שְׁקוּלִין, בַּמֶּה דְחָבִיב עֲלֵיהּ מְסוֹר לֵיהּ בִּרְחִימוּ דְמָארֵיהּ, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְקַשַּׁר בְּמִלַּת אַהֲבָ"ה דְאִיהִי בְרֵאשִׁי"ת, וּכְאִלּוּ בֵיהּ בָּרָא עָלְמָא, וּמָאן דְּלָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ אוֹ גוּפֵיהּ אוֹ מָמוֹנֵיהּ בִּרְחִימוּ דְמָארֵיהּ בְּשַׁעַת הַשְּׁמַד, כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וּמָאן דְּמָסַר נַפְשֵׁיהּ וְגוּפֵיהּ וּמָמוֹנֵיהּ בְּשַׁעַת הַשְּׁמַד בִּרְחִימוּ דְמָארֵיהּ, דָּא אִתְקְרֵי רְחִימָא דְמָארֵיהּ וַדַּאי, וּבְהַהוּא עָלְמָא לֵית לְעִילָא מִינֵיהּ. וּבְגִין דָּא קְרָא סָמִיךְ לֵיהּ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ בראשית א ב. וְאַהֲבַת יהו"ה אִיהִי מַלְכוּת, כְּלִילָא מִכָּל סְפִירָן, וְאִיהִי פִּקּוּדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל תַּרְיַ"ג פִּקּוּדִין, וּבְגִינָהּ אִתְּמַר אסתר ג ג מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, וְאִיהִי בִנְיַן עָלְמָא, שִׁפְחָה בִּישָׁא אִיהִי חָרְבַּן עָלְמָא, וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּהּ בראשית א ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְאִיהִי רְצוּעָה בִידָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַלְקָאָה בֵיהּ חַיָּיבַיָּא. וּבְגִין דָּא מָאן דְּרָחִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִגּוֹ נַפְשֵׁיהּ אוֹ גוּפֵיהּ אוֹ מָמוֹנֵיהּ, דְּיִנְטִיר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא רְחִימוּ דִילֵיהּ תְּלוּיָה בְּהַהִיא דְיָהִיב לֵיהּ, וְלַאו עִקָּר רְחִימוּ, דְּלַאו אִיהוּ הַאי רְחִימוּ, דְאִם נָטַל מָמוֹנֵיהּ אוֹ גוּפֵיהּ כָּפַר בֵּיהּ, לַאו אִיהוּ עִקָּר רְחִימוּ, עַד דְּמָסַר נַפְשֵׁיהּ בִּרְחִימוּ דְמָארֵיהּ, וְאִם כָּל תְּלַת שְׁקוּלִין לְגַבֵּיהּ, יִמְסוֹר לוֹן כֻּלְּהוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ בִּרְחִימוּ, וְהַאי אִיהוּ עִקָּרָא דִרְחִימוּ, דְאִיהוּ אַהֲבַת יהו"ה מַלְכוּת, דְּאִיהִי אַהֲבַת חֶסֶד, דְּיִרְאָה מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה אִיהִי, וּמֵחֶסֶד אִיהִי מַלְכוּת אַהֲבַת יהו"ה כְּמָה דְאִתְּמַר, מִגְּבוּרָה אִיהִי יִרְאַת יְיָ' . וְאוֹרַיְיתָא דְאִיהִי תרי"א מִתַּרְוַיְהוּ אִתְיְהִיב לְיִשְׂרָאֵל וְדָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, מִסִּטְרֵיהּ אִתְקְרִיאַת מַלְכוּת תּוֹרַת יהו"ה תמימה, וְאִיהִי מִצְוָה דִילֵיהּ בְּכָל תַּרְיַ"ג פִּקּוּדֵי דְתַלְיָין מִשְּׁמֵיהּ, דְּאִינוּן שְׁמִ"י עִם י"ה שְׁסָ"ה, זִכְרִ"י עִם ו"ה רְמַ"ח, הִיא בְּצַלְמוֹ כִּדְמוּתוֹ: וְעוֹד תִּקּוּנָא ז', וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, אִלֵּין דְּיָדְעִין בְּמִלַּת בְּרֵאשִׁית פִּקּוּדָא תְּלִיתָאָה דְּאִיהִי בְּרִית מִילָה, וְהַיְינוּ בְּרֵאשִׁי"ת בְּרִי"ת אֵ"שׁ, וּבְרִית אִיהִי י', וְעִם אֵ"שׁ אִתְעֲבִיד אִי"שׁ, וְאוּף הָכִי אָת ה' עִם אֵשׁ אִיהִי נוּקְבָא, וְעַל תְּרֵין אֵישׁוֹת אִתְּמַר בְּקַדְמֵיתָא כָּתְנוֹת אוֹר, דִּבְהוֹן עֲקֵבוֹ מַכְהֶה גַלְגַּל חַמָּה. וְהַיְינוּ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ דְּאִינוּן בְּהַבְדָּלָה, י"ה מִן אִישׁ וְאִשָּׁה, בָּתַר דְּחָאבוּ וַיַּעַשׂ יהו"ה אֱלֹהִי"ם לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם בראשית ג כא, וְהַיְינוּ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ אשה, וְדָא עוֹר שֶׁל נָחָשׁ, לְאִתְדַכָּאָה בַּמֶּה דְחָאב, וּבְגִין דָּא צַדִּיקִים דְּנָטְרֵי בְּרִית שׁוּב אֵינָם חוֹזְרִים לְעַפְרָן, דְּאִיהוּ עוֹר מִשְׁכָא דְחִוְיָא דְאִתְבְּרֵי מֵעַפִרָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ ישעיהו סה כב. וּבְגִיןֹ דָּא מָאן דְּלָא נָטִיר בְּרִית אִתְדַּן בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִלֵּין אִינוּן דְּגוּפָא דִלְהוֹן אִינוּן לוֹן קֶבֶר בְּחַיֵּיהוֹן, דְּדַחֲקִין לוֹן שַׁעִִתָּא בְּכָל יוֹמָא, וּבִמְלָאכָא דִלְהוֹן דְּאִתְבַּקַּע דְּמָא בְּצִפָּרְנֵיהוֹן, וּבְגִין דָּא תַּקִּינוּ לְאַחֲזָאָה צִפָּרְנַיִם בְּהַבְדָּלָה, דַּהֲוָה אָדָם מְלוּבָּשׁ בְּכָתְנוֹת צִפָּרְנַיִם, דַּהֲווֹ נָהֲרִין כַּעֲנָנֵי כָּבוֹד.

17 ספר יצירה פתח ↗

שבע כפולות כיצד צרפן. שתי אבנים בונות שני בתים. שלש בונות ששה בתים. ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים. חמש בונות מאה ועשרים בתים. שש בונות שבע מאות ועשרים בתים. שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. ואלו הן שבעה כוכבים בעולם חמה נוגה כוכב לבנה שבתאי צדק מאדים. ואלו הן ז' ימים בשנה שבעה ימי בראשית. ושבעה שערים בנפש שתי עינים שתי אזנים ושני נקבי האף והפה. ובהן נחקקו שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבע שעות. לפיכך חבב שביעי לכל חפץ תחת השמים:

18 תקוני הזהר פתח ↗

אִשְׁתָּאַר ר' אִיהִי רֹא"שׁ הַשָּׁנָה וְתַמָּן הַבְדָּלָה בֵּין טוֹב לְרָע, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכָּא אִיהוּ דִין, וְכָל סְפִירָן אִתְקְרִיאוּ דִּינִין וּמִשְׁפָּטִין מִסִּטְרֵיהּ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם קַיְימִין עֲלֵיהּ מִימִינֵיהּ וּמִשְּׂמָאלֵיהּ, אִלֵּין מַיְמִינִין לְכַף זְכוּת, וְאִלֵּין מַשְׂמְאִילִין לְכַף חוֹבָה, וְכַד יִשְׂרָאֵל יִתְעָרוּן בְּשׁוֹפָרוֹת, וְסָלְקִין תַּמָּן לִשְׁכִינְתָּא דְאִיהִי תְּרוּעַת מֶלֶךְ בַּעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת, בְּגִין דְּאִיהִי לָא סָלְקָא פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, בְּהַהוּא זִמְנָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם בראשית א ו, אַפְרִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִלֵּין דְּמַיְמִינִים לְכַף זְכוּת, וּבֵין אִלֵּין דְּמַשְׂמְאִילִים לְכַף חוֹבָה, וְאִתְּמַר במדבר יז כב הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעִדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע. וְעַל הַאי תִּשְׁרִי אִתְּמַר בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם, וְתַמָּן שַׁבָּת תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, נ"א ותמן בת שית בת מאלין שית, וַחֲמִשָּׁה רְקִיעִין, וּשְׁתִיתָאָה שָׁמַיִם, אִינוּן לָקֳבֵל שִׁית יוֹמֵי בְּרֵאשִׁית, וּבְכֻלְּהוּ אָמַר טוֹב, בַּר מִיּוֹמָא תִּנְיָינָא, בְּגִין דְּלֵית בְּתִשְׁרִי א' לְאַשְׁלָמָא בְּרֵאשִׁית, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק בְּחוֹבָה דְאָדָם, וּבְגִין דָּא צָפוֹן אִיהוּ פָּגִים, וּבְגִין דָּא מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה ירמיה א יד, עַד דְּאִשְׁתַּלִּים, וּכְמָה דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יְמִינָא יוֹמָא קַדְמָאָה בֵּיהּ כְּלִילָן וְתַלְיָין מָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא פִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה, הָכִי נַמִּי מִיִּצְחָק דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְיוֹמָא תִנְיָינָא תַלְיָין בֵּיהּ שְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, יוֹמָא תְּלִיתָאָה בֵּיהּ כְּלִיל כֹּלָּא, מִנֵּיהּ תַּלְיָין פִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּעִנְבִין בְּאַתְכְּלָא. בְּרֵאשִׁית תַּמָּן אִישׁ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בראשית כה כז וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, וְדָא יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּהָא תְּלַת אוּמָנִין הֲווֹ עַד הָכָא, יוֹמָא קַדְמָאָה וְיוֹמָא תִנְיָינָא וְיוֹמָא תְּלִיתָאָה, כָּל חַד אַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ, יוֹמָא קַדְמָאָה אָמַר לֵיהּ הַהוּא אָמוֹן מוּפְלָא וּמְכוּסֶה דְאִיהוּ אַיִ"ן, כְּלִיל תְּלַת סְפִירָן א' כֶּתֶר י' חָכְמָה ן' בִּינָה, וְה' אַתְוָון מנצפ"ך מֵעָלְמָא דְאָתֵי אִינוּן לָקֳבֵל ה' עִלָּאָה, אָמַר לְכָל אֶחָד מִתְּלַת יוֹמִין דְּיַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ, אָמַר לְיוֹמָא קַדְמָאָה יְהִי אוֹר מִיָּד אַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ וְעָבִיד לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שם א ג וַיְהִי אוֹר, וְהָא אוּקְמוּהוּ דְלֵית הֲוַיָּה אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִׂיָּה, א' מִן אַיִ"ן דַּהֲוָה פָרַח בְּאַוִּיר אַפִּיק אוֹר, י' אַפִּיק רָקִיעַ, ן' מִן אַיִן אַפִּיק יַבָּשָׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שם וַיֹּאמֶר אלהי"ם יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיֹּאמֶר אלהי"ם יִקָּווּ הַמַּיִם, הָכָא כַּמָּה פִּקּוּדִין, פִּקּוּדָא דְיִחוּדָא וּפִקּוּדָא דְפִרְיָה וְרִבְיָה, פִּקּוּדָא דְיִחוּדָא דְאִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם, מִתְכַּנְשִׁין יִחוּדָא דְכָל סְפִירָא וּסְפִירָא לַאֲתַר חַד דְּאִיהוּ כְנִישׁוּ דְכֹלָּא, אֶל מָקוֹם אֶחָד, דְּאִיהוּ מִקְוִה יִשְׂרָאֵל יהו"ה. יוֹמָא תְּלִיתָאָה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אֶחָד דברים ו ד, וְאִיהוּ יהו"ה מָקוֹם אִתְקְרֵי, וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרֵי מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, כְּגַוְונָא דָא י' עִִשֶׂר זִמְנִין אִיהוּ ק' מִן מָקוֹם, ה"ה חָמֵשׁ זִמְנִין כָּל חַד וְחַד סָלְקָן כ"ה כ"ה, כְּחוּשְׁבַּן אַתְוָון דְּיִחוּדָא תְּרֵין זִמְנִין דִּמְיַחֲדִין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שִׁית תֵּיבִין, דִּבְהוֹן כ"ה כ"ה אַתְוָון, אִם כֵּן מַאי ק', מְאָה בִּרְכָאָן דְּחַיָּיב בַּר נַשׁ לְבָרְכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, אִשְׁתָּאַר ו', שִׁית זִמְנִין שִׁית סָלְקִין תְּלָתִין וְשִׁית, כְּחוּשְׁבַּן גַּדְפִין דִּשְׂרָפִים דְּאִתְּמַר בְּהוֹן ישעיהו ו ב שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל ל"וֹ, וְאִלֵּין גַּדְפִין תַּלְיָין מִן ו' דְּאִיהוּ שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא, וּבָהּ סָלְקִין אַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, דִּבְהוֹן אִתְבְּרִיאוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, תִּשְׁכַּח

19 תקוני הזהר פתח ↗

רַבִּי יִצְחָק כָּל אִינוּן מֵתִים דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, יִחְיוּן וִיקוּמוּן בְּקַדְמֵיתָא לְעִידָּן דִּיְחֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵיתַיָּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתְעַר עֲלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה כו יט יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, יִחְיוּ מֵתֶיךָ אִלֵין אִינוּן דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן אִלֵּין אִינוּן דִּבְאַרְעָא נוּכְרָאָה, דְלָא כְתִיב בְּהוּ תְּחִיָּה אֶלָּא קִימָה, דְּהָא רוּחָא דְחַיֵּי לָא תִּשְׁרֵי עֲלַיְהוּ אֶלָּא בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב בְּהוּ יִחְיוּ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן אִלֵּין דִּלְבָר, יִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְהוֹן וִיקוּמוּן גּוּפָא בְּלָא רוּחָא, וּלְבָתַר יִתְגַּלְגְּלוּן מִתְּחוֹת עַפְרָא עַד דְּמָטוּ לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְתַמָּן יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתָא וְלָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, בְּגִין דְּיִתְקַיְימוּן בְּעָלְמָא כִּדְקָא חָזֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, תָּא חֲזִי, בְּשַׁעִִתָּא דְזָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחָיָיא מֵיתַיָּא, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּיִתְעָרוּן, כֻּלְּהוֹן יְקוּמוּן בְּהַהוּא דִיּוֹקְנָא מַמָּשׁ דַּהֲווֹ בְּהַאי עָלְמָא, וְנָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָרָא לוֹן בִּשְׁמָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה מ כו לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, וְכָל נִשְׁמָתָא תֵּיעוּל לְדוּכְתָּהָא, וִיקוּמוּן בְּקִיּוּמָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חַזִי, וּכְדֵין יְהֵא עָלְמָא שְׁלִים, וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב שם כה ח וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר, דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאַחְשִׁיךְ אַפֵּי דְבַר נַשׁ וְשַׁלִּיט בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אִי תֵּימָא דְכָל גּוּפִין דְּעָלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, אִינוּן גּוּפִין דְּאִתְנַטְעוּ בְּנִשְׁמָתָא חֲדָא מַה תְּהֵא מִנַּיְיהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִינוּן גּוּפִין דְּלָא זָכוּ וְלָא אַצְלָחוּ הֲרֵי אִינוּן כְּלָא הֲווֹ, כְּמָה דַהֲווֹ עִץ יָבֵשׁ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי נַמִּי בְּהַהוּא זִמְנָא, וְגוּפָא בַתְרָאָה יְקוּם, הַהוּא דְאִתְנַטַּע וְאַצְלַח וְנָטַע שָׁרָשׁוֹי כִּדְקָא יָאוּת, וְעַל הַהוּא גוּפָא בַתְרָאָה כְּתִיב תהלים א ג וְהָיָה כְּעִץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, דְּעָבַד אִבִּין וְנָטַע שָׁרָשִׁין וְאַצְלַח כִּדְקָא יָאוּת, וְעַל הַהוּא גוּפָא קַדְמָאָה כְּתִיב ירמיה יז ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב, כִּי יָבֹא טוֹב דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים. וְאִתְנְהִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְזַמִּין לְאַנְהָרָא לְצַדִּיקַיָּא, דַהֲוָה קַמֵּיהּ גָּנִיז מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרִי עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית א ד וַיַּרְא אלהי"ם אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, בֵּיהּ זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחָיָא מֵיתַיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלאכי ג כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא, וּכְדֵין יִתְגַּבַּר טוֹב בְּעָלְמָא, וְהַהוּא דְאִתְקְרֵי רָע יִתְעֲבַר מֵעָלְמָא, וּכְדֵין אִינוּן גּוּפִין קַדְמָאִין לִיהווּ כְלָא הֲווֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַרָקָא עַל אִינוּן גּוּפִין רוּחִין, אִי זָכוּ בְּהוּ יְקוּמוּן לְעָלְמָא כִּדְקָא יָאוּת, וְאִם לַאו יְהוֹן קִטְמָא תְּחוֹת רַגְלֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל יב ב וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ וְגוֹמֵר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְהַאי מָאן דְּאִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא עַד לָא מָטוּן יוֹמוֹי לְעִִשְׂרִין שְׁנִין, מֵאָן אֲתַר אִתְעֲנַשׁ, בְּגִין דהוי מתליסר שנין ולעילא דְּהָא מִתְּלֵיסַר וּלְתַתָּא לַאו בַּר עָנְשָׁא הוּא אֶלָּא בְּחֶטְאָה דַאֲבוֹי, אֲבָל מִתְּלֵיסַר וּלְעִילָא מַהוּ, אָמַר לֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלֵיהּ דְּלִימוּת זַכָּאָה, וְיָהִיב לֵיהּ אֲגַר טַב בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא יָמוּת חַיָּיב דְּיִתְעֲנַשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. אָמַר לֵיהּ אִי חַיָּיבָא הוּא וְלָא מָטוּן יוֹמוֹי לְעִִשְׂרִין שְׁנִין מַהוּ, כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא בְּמַאי הוּא עוֹנְשֵׁיהּ, אָמַר לֵיהּ בְּדָא אִתְקַיַּים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט משלי יג כג, דְּכַד עָנְשָׁא נָחִית לְעָלְמָא אִיהוּ דְאַעִִרַע בְּהַהוּא מְחַבְּלָא אִתְעֲנַשׁ, דְּלָא אַשְׁגַּחוּ עֲלֵיהּ מִלְּעִילָא, וַעֲלֵיהּ כְּתִיב משלי ה כב עֲוֹנוֹתָיו יִלְכְּדוּנוֹ אֶת הָרָשָׁע, אֶת לְאַסְגָּאָה מָאן דְּלָא מָטוּן יוֹמוֹי לְאִתְעַנְשָׁא, עֲוֹנוֹתָיו יִלְכְּדוּנוֹ וְלָא בֵּי דִינָא דִלְעִילָא, וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ שם וְלָא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. בְּרֵאשִׁית תַּמָּן תִּשְׁרִ"י, וְדָא דְרוֹעָא תִּנְיָינָא יוֹם תִּנְיָינָא, יָשֶׁ"ת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ תהלים יח יב. אִשְׁתָּאַר ר' אִיהִי רֹא"שׁ הַשָּׁנָה וְתַמָּן הַבְדָּלָה בֵּין טוֹב לְרָע, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכָּא אִיהוּ דִין, וְכָל סְפִירָן אִתְקְרִיאוּ דִּינִין וּמִשְׁפָּטִין מִסִּטְרֵיהּ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם קַיְימִין עֲלֵיהּ מִימִינֵיהּ וּמִשְּׂמָאלֵיהּ, אִלֵּין מַיְמִינִין לְכַף זְכוּת, וְאִלֵּין מַשְׂמְאִילִין לְכַף חוֹבָה, וְכַד יִשְׂרָאֵל יִתְעָרוּן בְּשׁוֹפָרוֹת, וְסָלְקִין תַּמָּן לִשְׁכִינְתָּא דְאִיהִי תְּרוּעַת מֶלֶךְ בַּעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת, בְּגִין דְּאִיהִי לָא סָלְקָא פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, בְּהַהוּא זִמְנָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם בראשית א ו, אַפְרִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִלֵּין דְּמַיְמִינִים לְכַף זְכוּת, וּבֵין אִלֵּין דְּמַשְׂמְאִילִים לְכַף חוֹבָה, וְאִתְּמַר במדבר יז כב הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעִדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע. וְעַל הַאי תִּשְׁרִי אִתְּמַר בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם, וְתַמָּן שַׁבָּת תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, נ"א ותמן בת שית בת מאלין שית, וַחֲמִשָּׁה רְקִיעִין, וּשְׁתִיתָאָה שָׁמַיִם, אִינוּן לָקֳבֵל שִׁית יוֹמֵי בְּרֵאשִׁית, וּבְכֻלְּהוּ אָמַר טוֹב, בַּר מִיּוֹמָא תִּנְיָינָא, בְּגִין דְּלֵית בְּתִשְׁרִי א' לְאַשְׁלָמָא בְּרֵאשִׁית, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק בְּחוֹבָה דְאָדָם, וּבְגִין דָּא צָפוֹן אִיהוּ פָּגִים, וּבְגִין דָּא מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה ירמיה א יד, עַד דְּאִשְׁתַּלִּים, וּכְמָה דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יְמִינָא יוֹמָא קַדְמָאָה בֵּיהּ כְּלִילָן וְתַלְיָין מָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא פִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה, הָכִי נַמִּי מִיִּצְחָק דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְיוֹמָא תִנְיָינָא תַלְיָין בֵּיהּ שְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, יוֹמָא תְּלִיתָאָה בֵּיהּ כְּלִיל כֹּלָּא, מִנֵּיהּ תַּלְיָין פִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּעִנְבִין בְּאַתְכְּלָא. בְּרֵאשִׁית תַּמָּן אִישׁ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בראשית כה כז וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, וְדָא יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּהָא תְּלַת אוּמָנִין הֲווֹ עַד הָכָא, יוֹמָא קַדְמָאָה וְיוֹמָא תִנְיָינָא וְיוֹמָא תְּלִיתָאָה, כָּל חַד אַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ, יוֹמָא קַדְמָאָה אָמַר לֵיהּ הַהוּא אָמוֹן מוּפְלָא וּמְכוּסֶה דְאִיהוּ אַיִ"ן, כְּלִיל תְּלַת סְפִירָן א' כֶּתֶר י' חָכְמָה ן' בִּינָה, וְה' אַתְוָון מנצפ"ך מֵעָלְמָא דְאָתֵי אִינוּן לָקֳבֵל ה' עִלָּאָה, אָמַר לְכָל אֶחָד מִתְּלַת יוֹמִין דְּיַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ, אָמַר לְיוֹמָא קַדְמָאָה יְהִי אוֹר מִיָּד אַפִּיק אוּמָנוּתֵיהּ וְעָבִיד לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שם א ג וַיְהִי אוֹר, וְהָא אוּקְמוּהוּ דְלֵית הֲוַיָּה אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִׂיָּה, א' מִן אַיִ"ן דַּהֲוָה פָרַח בְּאַוִּיר אַפִּיק אוֹר, י' אַפִּיק רָקִיעַ, ן' מִן אַיִן אַפִּיק יַבָּשָׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שם וַיֹּאמֶר אלהי"ם יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיֹּאמֶר אלהי"ם יִקָּווּ הַמַּיִם, הָכָא כַּמָּה פִּקּוּדִין, פִּקּוּדָא דְיִחוּדָא וּפִקּוּדָא דְפִרְיָה וְרִבְיָה, פִּקּוּדָא דְיִחוּדָא דְאִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם, מִתְכַּנְשִׁין יִחוּדָא דְכָל סְפִירָא וּסְפִירָא לַאֲתַר חַד דְּאִיהוּ כְנִישׁוּ דְכֹלָּא, אֶל מָקוֹם אֶחָד, דְּאִיהוּ מִקְוִה יִשְׂרָאֵל יהו"ה. יוֹמָא תְּלִיתָאָה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אֶחָד דברים ו ד, וְאִיהוּ יהו"ה מָקוֹם אִתְקְרֵי, וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרֵי מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, כְּגַוְונָא דָא י' עִִשֶׂר זִמְנִין אִיהוּ ק' מִן מָקוֹם, ה"ה חָמֵשׁ זִמְנִין כָּל חַד וְחַד סָלְקָן כ"ה כ"ה, כְּחוּשְׁבַּן אַתְוָון דְּיִחוּדָא תְּרֵין זִמְנִין דִּמְיַחֲדִין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שִׁית תֵּיבִין, דִּבְהוֹן כ"ה כ"ה אַתְוָון, אִם כֵּן מַאי ק', מְאָה בִּרְכָאָן דְּחַיָּיב בַּר נַשׁ לְבָרְכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, אִשְׁתָּאַר ו', שִׁית זִמְנִין שִׁית סָלְקִין תְּלָתִין וְשִׁית, כְּחוּשְׁבַּן גַּדְפִין דִּשְׂרָפִים דְּאִתְּמַר בְּהוֹן ישעיהו ו ב שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל ל"וֹ, וְאִלֵּין גַּדְפִין תַּלְיָין מִן ו' דְּאִיהוּ שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא, וּבָהּ סָלְקִין אַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, דִּבְהוֹן אִתְבְּרִיאוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, תִּשְׁכַּח

20 תקוני הזהר פתח ↗

20 נזיר פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, כְּגוֹן דִּנְפִישִׁי חוּלִּין. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — כִּי נְפִישִׁי חוּלִּין מַאי הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר הוּא דַּאֲתָא? דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא! וּלְאַבָּיֵי, מֵעִיקָּרָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי דְּקָאָמַר רַב דִּימִי, וְקָא מוֹתֵיב לֵיהּ כׇּל הָלֵין תְּיוּבָתָא. הֲדַר אֲמַר לֵיהּ, לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר? בָּתַר דְּשַׁנִּי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כָּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״מִשְׁרַת״ לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם וְיֵשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן — חַיָּיב. וּמִכָּאן אַתָּה דָּן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ — עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָיָיה, וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן — אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר?! וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: רַבִּי אֲבָהוּ כִּי קָאָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵי רַבִּי עֲקִיבָא? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא דְּהָכָא, דִּתְנַן: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּיתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת — חַיָּיב, וּמִמַּאי? דִּילְמָא הוּא דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּעֵינָא! וְכִי תֵּימָא: מַאי לְמֵימְרָא? לְאַפּוֹקֵי מִתַּנָּא קַמָּא, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן! אֶלָּא, רַבִּי עֲקִיבָא דְּבָרַיְיתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן, וְאָכַל כְּזַיִת מִפַּת וּמִיַּיִן — חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּקָא מוֹקֵים לֵיהּ לְהַאי ״וְכׇל מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִבָּשָׂר בְּחָלָב. לָאו טַעַם בְּעָלְמָא הוּא, וְאָסוּר? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. וְרַבָּנַן, מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָא גָּמְרִינַן, דְּחִידּוּשׁ הוּא. מַאי חִידּוּשֵׁיהּ? אִילֵּימָא דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר, כִּלְאַיִם נָמֵי: הַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר! אֶלָּא: דְּאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא בַּחֲלָבָא — שְׁרֵי, וּמְבַשֵּׁיל לֵיהּ בַּשּׁוֹלֵי — אָסוּר. וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, בָּשָׂר בְּחָלָב חִידּוּשׁ הוּא? אֶלָּא יָלֵיף מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ״, לְמֵימְרָא דַּאֲסִירִי. גִּיעוּלֵי גוֹיִם לָאו טַעְמָא בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. וּלְרַבָּנַן נָמֵי תִּיפּוֹק לְהוּ מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם חִידּוּשׁ הוּא. דְּהָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, וְגַבֵּי גִּיעוּלֵי גוֹיִם אָסוּר. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי הָא חִידּוּשׁ הוּא! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לִקְדֵירָה בַּת יוֹמָא, דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא. וְרַבָּנַן? קְדֵירָה בַּת יוֹמָא נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא פָּגְמָה פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא. לָאו אָמְרִי רַבָּנַן הַאי ״מִשְׁרַת״ — לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, דְּקָא מוֹקֵים לֵיהּ לְהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר — לֵימָא מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה! אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּהָוֵי נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין: נָזִיר — הָא דַּאֲמַרַן. חַטָּאת מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ״. יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בָּלַע — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּבְשָׂרָהּ״, עַד שֶׁיִּבָּלַע בִּבְשָׂרָהּ. ״יִקְדָּשׁ״ — לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא — יִפָּסֵל, וְאִם כְּשֵׁרָה — תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ. וְרַבָּנַן: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי חַטָּאת, הֲוָה אָמֵינָא: נָזִיר לָא אָתֵי מִינַּהּ, מִשּׁוּם דְּנָזִיר מִקֳּדָשִׁים לָא יָלְפִינַן. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי נָזִיר, הֲוָה אָמֵינָא: מִנָּזִיר לָא יָלְפִינַן, מִשּׁוּם דַּחֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ, דַּאֲפִילּוּ חַרְצָן אֲסִיר לֵיהּ, הִלְכָּךְ לָא אָתְיָא מִינֵּיהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ: לְמַאי צְרִיכִי? בִּשְׁלָמָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַטָּאת, לָא גָּמַר נָזִיר מִינַּהּ — דְּחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן. אֶלָּא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנָזִיר, וְתֵיתֵי חַטָּאת מִינֵּיהּ, דְּהָא כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה קָא גָמְרִי מִנָּזִיר. וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ: חַטָּאת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן. וּ״מִשְׁרַת״ — לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא, תַּרְוַיְיהוּ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד — אֵין מְלַמְּדִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״, לִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, לְרַבִּי עֲקִיבָא, הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, אִיסּוּר לְאִיסּוּר מִבַּעְיָא? אֲמַר לֵיהּ: הֶיתֵּר לְאִיסּוּר — בְּבַת אַחַת, אִיסּוּר לְאִיסּוּר — אֲפִילּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן

21 תקוני הזהר פתח ↗

. חֹשֶׁךְ אוּכַם, כָּתְנוֹת עוֹר דִּילֵיהּ אוּכְמִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן שיר ה יא שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב, בראשית ג א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִנַּיְיהוּ, דִּלְכָל חַיָּה בָרָא לְבוּשִׁין, וּלְכָל בִּרְיָין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּשִׁית יוֹמֵי בְּרֵאשִׁית, וְאִשְׁתָּאֲרוּ גוּפִין דְּמַזִּיקִין לְמֶעֱבַד וְלָא עָבִיד לוֹן, בְּגִין דַּהֲוָה עִִרֶב שַׁבָּת, וְדָא אִיהוּ בראשית ב ג אֲשֶׁר בָּרָא אלהי"ם לַעֲשׂוֹת, וּבְגִין דָּא וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יהו"ה אלהי"ם בראשית ג א, דִּלְכֻלְּהוּ עָבַד לְבוּשִׁין, וְלֵיהּ לָא עָבַד, בְּגִין דַּהֲווֹ מַזִּיקִין דְּעָלְמָא. וְאַמַּאי לָא עָבִיד לוֹן, בְּגִין דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִבְרֵי לְאָדָם עִִרֶב שַׁבָּת, וּבְגִינֵיהּ לָא בָּרָא לוֹן, וּבְגִין דָּא עָאל קִנְאָה בְּלִבֵּיהּ דְּחִוְיָא עִם אָדָם, בְּגִין דְּאִשְׁתָּאַר עָרוּם בְּגִינֵיהּ בְּלָא לְבוּשִׁין, וְאִיהוּ גָרַם לְבָתַר דְּאִתְפַּשַּׁט אָדָם מִלְּבוּשׁוֹי, וְיָרִית לוֹן נִמְרוֹד וְעִשָׂו, דַּהֲוָה עִשָׂו דִּיּוֹקְנֵיהּ דְּחִוְיָא, וּבְגִין דָּא וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, עָרוּם לְבִישׁ, דְּגָרַם בְּעָרְמָה דִילֵיהּ נוּקְבָא בִישָׁא סַם הַמָּוְת מִיתָה לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְעָרְמָה דִּילֵיהּ הֲוָה דְפַתִּי לְחַוָּה, בְּגִין דְּדַעִִתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה, וּמַה אָמַר לָהּ שם וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אלהי"ם לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עִץ הַגָּן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אָמַר, אֶלָּא מִכֹּל עִץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, דְּאִיהוּ לָא מַנִּי לֵיהּ דְּלָא לְמֵיכַל אֶלָּא מֵעִץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ עִרְבוּבְיָא דְטוֹב וָרָע, אִילָנָא דְשִׁקְרָא, חַד בְּלֵב וְחַד בַּפֶּה, לִבֵּיהּ מָלֵי שִׁקְרָא, וּפַתִּי בְּפוּמֵיהּ בְּמִלִּין דִּקְשׁוֹט. וְחִוְיָא בִּישָׁא אַעֲבַר הָכָא עַל לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עִד שָׁקֶר שמות כ יג, וְעַל לֹא תִרְצַח, וְעַל לֹא תִנְאָף, וְעַל לֹא תִגְנוֹב, וְלֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יהו"ה אלהי"ך לַשָּׁוְא, עַל לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ דְּסָהִיד שִׁקְרָא דְאָמַר אף כי אמר אלהי"ם לא תאכלו מכל עץ הגן ועל לא תגנוב דגנב דעת חוה כגוונא דא דאמר אף כי אמר אלהי"ם וגומר כִּי יוֹדֵעַ אלהי"ם כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עִינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִי"ם יוֹדְעִי טוֹב וָרָע בראשית ג ה, בְּגִין דְּלָא תֶהֱוָון בְּדִיּוֹקְנֵיהּ, וְעָבַר עַל לֹא תִנְאָף, דְּהִטִּיל זוּהֲמָא בְּחַוָּה, וְעָבַר עַל לֹא תִרְצַח, דְּקָטַל לְאָדָם וּלְחַוָּה, דְּהָכִי אָרְחָא דְיִצְרָא בִישָׁא מְפַתֵּי לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר סָלִיק וְאַלְשִׁין לֵיהּ, וְנָטִיל רְשׁוּ וְנָחִית וְנָטִיל נְשָׁמָה. בְּרֵאשִׁית דָּא בְּרִי"ת, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ עִץ הַחַיִּים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וּבְהִפּוּכָא תְבִי"ר, דְּגָרַם תְּבִירוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְדָא עִץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, טוֹב אִיהוּ אִילָנָא, הַהוּא דִכְתִיב בראשית ג ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעִץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעִינַיִם, וְאִיבָּא דִילֵיהּ רָע, כְּפוּם חֵיזוּ דִּילָהּ הָכִי הֲוָה נ"א איהו אִתְחַזְיָא לָהּ מִלְּבָר, כְּגַוְונָא דְפוּמָא מִלִּין שַׁפִּירִין מִלְּבָר, וְלִבָּא מַלְיָיא טִנּוּפִין מִלְּגָאו, וְדָא לָא הֲוַת יָדְעָא דְסַם הַמָּוְת הֲוָה מִלְּגָאו דְאִיבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַ"תִּקַּח מִ"פִּרְיוֹ וַ"תֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹמֵר שם, הֲרֵי אִיבָּא דְאִילָנָא דְתַמָּן מָוְ"ת מלגאו גרם לה דאכלה. וְאִית קְלִיפִין דְּאִיבָּא דְּאִינוּן תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וּתְהוֹם, דִּקְלִיפִין אִלֵּין אִינוּן רָע, מוֹחָא מִלְּגָאו טוֹב, אִילָנָא דְחַיֵּי קְלִיפִין דִּילֵיהּ שַׁפִּירִין וּמוֹחָא דִילֵיהּ שַׁפִּיר, וְדָא אִיהוּ עָפְיֵיהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּיהּ שַׂגִּיא דניאל ד ט, וְאִית אִילָנָא דְכוּלֵיהּ בִּישׁ, מוֹחָא וּקְלִיפָה כֻלְּהוּ מְרִירָן, וּמַיִּין דִּלְהוֹן מְרִירָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות טו כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם וְגוֹמֵר, וַיּוֹרֵהוּ יהו"ה עִץ וְגוֹמֵר, וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, עִץ מָתוֹק דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין עַנְפִין וְשָׁרָשִׁין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן תהלים יט יא וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת

22 תקוני הזהר פתח ↗

23 תקוני הזהר פתח ↗

אולפין רזא. דאינון ח' חוטין לכל סטר. לקבל ארבע אנפין וארבע גדפין דכל חיה. ובחשבן זעיר דחנוך א"ז איהו שד"י. אז ישיר בכל אתר. ואמרו מארי מתניתין כל מאן דפחית לא יפחות משבע וכל מאן דאוסיף לא יוסיף על י"ג ואינון ז' לקבל ז' ימי בראשית דרמיזין לז' שמהן אבגית"ץ כו' ועלייהו אתמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד דבהון פרחת צלותא לעילא. ואינון תמן מ"ב לקבל מ"ב *אזכרות דאינון בתפלין דיד ותפלין דרישא ועלייהו אתמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' וכו'. ואינון תכשיטין *דכלה. תפלין דרישא עטרת זהב ברישא דכלה. ותפלין דיד טבעת דדרועא. הא כלה מתתקנא בתכשיטין דילה. צריך לקרא לחתן דילה. הה"ד שמע ישראל. והא אינון בחופה צריכין עמא קדישא למיקם בעמידה קדמיהון עם חזן לברכא לון בז' ברכן. ולקדשא החתן לכלה בקדמיתא בקדושין. ובעמדם עמא קדישא וחזן לברכא לון. חיוון קדישין דהוו מנגנין בגדפייהו תרפינה כנפיהן. ש של תפלין דא אימא עלאה עלה אתמר וראו כל עמי הארץ כי שם יקו"ק נ"ק עליך ויראו ממך. שי"ן סליק אתווי ש"ס. ה' דיד כהה שס"ה. ורמ"ח פקודין דכלילן ברמ"ח תיבין דק"ש בד' פרשיין הא תרי"ג עלייהו אתמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר *שמ"י עם י"ק שס"ה זכר"י עם ו"ק רמ"ח. וכלא תרי"ג. אוריתא איהי שמא דקב"ה ועוד *ציצית איהי כרסיא. תפלין קב"ה דנחית על כרסיא דקראן ליה בק"ש הא קב"ה יתיב על כרסיא. צריכין למיקם בגיניה בצלותא דעמידה. תלת חיילין דילה אתיין בזמירות שירות ותושבחות בההוא זמנא דאיהו על כרסייה מה אמרין נ"א כתיב ביה אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. האי תקונא איהו לגבי צדיקי' גמורים דמתקנין כרסיא לקב"ה בציצית ונחתין ליה בתפלין וקיימין קדמוהי בצלותא. לבינוניים ציצית ותפלין אינון כשור לעול וכחמור למשאוי ובשבת אתמר בהון למען ינוח שורך וחמורך. לרשעים אינון קשורא לכל מקטרגין דלהון. דהכי אינון עשרה כתרין תתאין. דהא דא לקבל דא ברא קב"ה. אבל כתרין תתאין אינון קליפין לגבי כתרין עלאין דמתלבשין בהון עשר אתוון בצלותא ס"א בגלותא למהוי כפויין תחותוי כתרין תתאין ובזמנא דצדיקיא מתקנין בכנפי מצוה ובתפלין אתכפיין תחותייהו כתרין תתאין הא מלכא קא אתיא בההוא זמנא יעול מלכא בהיכליה דאיהו אד' כגוונא דא יאקדונק"י הא מלכא בהיכליה מאן דבעי למשאל שאלתוי יעול. ובג"ד אד' שפתי תפתח. בתלת קדמאין יסדר בר נש שבחוי כעבדא דמסדר שבחוי קדם רביה דאלין תלת כתבין כל זכוון. ותלת בתראין חתמין. ובג"ד צריך בר נש למהוי בהון כעבד' דמקבל פרס מרביה והלך ליה. דתמן איהי בית קבול חותמא דקשורא נ"א דקשוט ואיהי מלכותא קדישא באמצעיות צריך למשאל. דתמן ו־ו'. חד מארי *כתיבה וחד מארי חתימה ואינון ו' עלאה ו' תתאה כלילן י"ב פרקין. תלת קדמאין רישא ותרין דרועין. תלת בתראין גופא. ותרין שוקין הא אתפטר ממלכא. בג"ד צריך למיהב נ"א לאחזרא תלת פסיען לאחורא. ורזא דמלה ויאסוף רגליו אל המטה: תּקונא חד סר ליום ז בראשית בר"א שי"ת. ומאי ניהו. שית היכלין לקבל שית יומי בראשית אלקים. אימא עלאה. עלייהו. דאיהי היכלא שביעאה. וכמה דאימא עלאה אפיקת שית. הכי אימא תתאה אפיקת שית. ומאי ניהו את השמים ואת הארץ. ואינון שית מאנין דאתמר בהון כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ. והיכלין תתאין אינון מאנין להיכלין עלאין. וכד ישראל הוו מצלאן כל היכלין אלין הוו מתפתחן לגבייהו. וכען בגלותא אתמר בהון כל השערים ננעלו ושכינתא לבר מהיכלה. וקב"ה לבר מהיכליה. ומלאכיא דממנן על צלותין לבר מהיכליהון. הה"ד הן אראלם צעקו *חוצה. ולא אית לון לצלותין אתר לאעלא. ודא איהו כל השערים ננעלו. אבל שערי דמעה לא ננעלו ולית מאן דאפתח לון לאלין שערים עד דייתי מארי דדמעה דאתמר ביה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ולית היכלא מתפתחא אלא ביה ודא איהו ותפתח ותפתח ודאי נ"א דאיתפתח האי היכלא לגביה. הה"ד אד' שפתי תפתח. במאי אתפתח ליה בדמעה הה"ד והנה נער בכה ומיד ותחמל עליו. ועוד ותפתח כד ישראל פתחין בתיובתא בבכיה. מיד ותחמל עליו. ודא איהו בבכי יבאו. בזכות בכיה נ"א דמעה דיליה יתכנשון מן גלותא. בכ"י ל"ב י' דמעה בת עין י' זעירא דאית היכלא דדמעה דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה ואית היכלא דנגונא דלית לה רשו למפתח אלא בנגונא. ובג"ד דוד מתקרב לההוא היכלא בנגונא הה"ד והיה כנגן המנגן. ואית היכלא דנהורא דלא מתפתח' אלא לבר נש דהוה מתעסק בנהורא דאוריתא. ואית היכלא דנבואה נ"א דאהבה דלא מתפתחא אלא לבר נש דהוה חכם גבור ועשיר ואית היכלא דיראה דאתקרי היכל היראה דלא מתפתח' אלא למאן דאית ביה דחילו. ואית היכלא דעניים דלא מתפתחא אלא לעניים דהוו מתעטפים קדם יי' בצלותא בעטופא דמצוה דציצית ותפלין ועליהו אתמר תפלה לעני כי יעטוף. ואית תרעא דצדיקיא דלא מתפתחא אלא לצדיקיא הה"ד זה השער ליי' צדיקים יבואו בו והאי איהו תרעא דצדיק ח"י עלמין דאתמ' ביה ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם וכען בגלותא אתמר ביה הצדיק אבד. מאי אבד. אבד למטרונית'. ואתמ' ביה ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני. ובגין דלית ליה מדיליה. עניין צווחין בח"י ברכאן דצלותא לגבי ח"י עלמין. והא אסתלק מתמן נביעו וברכאן נ"א דכל ברכאן. ולית מאן דיהיב לון ותרעין אחרנין סתימין. ותרעא דצדיק חרבה ויבשה כמה דעני חרב ויבש. ורזא דמלה יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ולית תרעא פתיחא אלא תרעא דדמעה. ומאי איהי. בת עין דדמעה מינה נפקא. ועלה אתמר שמרני כאישון בת עין. ובה והנה נער בכה לגבי קב"ה דירחם עליה בגלותא הה"ד אתה תקום תרחם ציון. בגין דאיהי *לבת אש דאתחזייא למשה בסנה דכתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה איהי ב"ת מן בראשי"ת ודא בראשית

48 תקוני הזהר פתח ↗

וְסִיהֲרָא, וְעַל שְׁמַיְיהוּ אִתְקְרֵי כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יהו"ה אֱלֹהִי"ם תהלים פד יב, וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְקַיֵּים בֵּיהּ, לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף ישעיה ס כ. וְהָכִי צָרִיךְ לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מִשְּׂמָאלָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְאִיהִי גְבוּרָה, דְמִתַּמָּן מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה ירמיה יד א, וְתַמָּן יֵיתֵי לְמִתְּבַע חוֹבִין, מֵאִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן בָּנִים אַתֶּם לַיהו"ה אֱלֹהֵיכֶם דברים יד א. מִתַּמָּן וְאֵילֵךְ אִנּוּן שָׂרִים, וַעֲבָדִים, מִסִּטְרָא דְחֵיוָון דְּכָרְסַיָּא שָׂרִים וּמְמַנָּן, מִסִּטְרָא דְכֹכְבַיָּא דְנָהֲרִין בִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא עֲבָדִין, וְהַאי אִיהוּ אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, וְהַאי אִיהוּ דְצָרִיךְ לְאַנָּפָא לֵיהּ חַרְבָּא לְשִׁית סִטְרִין, דְּאִנּוּן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, כִּסֵּא דִין וְכִסֵּא רַחֲמִים, לְאַעֲבָרָא סמא"ל וְנָחָ"שׁ מִנַּיְהוּ, דְּמִסִּטְרָא דִלְהוֹן שַׁלִּיט סמא"ל וּבַת זוּגוֹ. וְצָרִיךְ לְקַשְׁרָא לֵיהּ בִּרְצוּעִין דִתְּפִלִּין, תְּרֵין בִּתְרֵין קַרְנוֹי, וְחַד בִּדְרוֹעָא, וּלְבָתַר יִשְׁחוֹט לֵיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, בְּגִין דְּלָא יִתְקַרֵיב לְסִטְרָא דִגְבוּרָה, אֲבָל מִסִּטְרָא דִסְפִירָן וַהֲוַויּוֹת דִּלְהוֹן, אִתְּמַר לֹא יְגוּרְךָ רָע תהלים ה ה, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת במדבר א נב. וְעוֹד ה' דְּיַד כֵּהָה, דְאִיהִי יוֹנָה קַדִּישָׁא, מְצַפְצְפָאן לָהּ בְּנָהָא בְּכַמָּה צִפְצוּפִין דִּזְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת וְהוֹדָאוֹת, עַד דְּנָחֲתִין לָהּ לְגַבַּיְיהוּ, הָא נָחֲתִין לָהּ לְגַבַּיְיהוּ קָשְׁרִין לָהּ בִּרְצוּעָה, דְאִיהִי ו' שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא, וְהַיְינוּ רָזָא וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה שמות יג ט, קִשּׁוּרָא דְתַרְוַיְיהוּ דָא י', וְדָא יִחוּד, וּבְגִין דָּא בְּקִשּׁוּרָא דְתַרְוַיְיהוּ, מָאן דְּשָׂח שִׂיחָה בֵּינַיְיהוּ, דְּאִיהִי שִׂיחַת חוּלִין, עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, דְּעָבַד בָּהּ פִּרוּדָא בֵּין ו"ה דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּמַלְכוּתֵיהּ. תְּפִלִּין דְּרֵישֵׁיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְאִיהוּ ו', אִיהִי ה' עִלָּאָה, אִימָּא עִלָּאָה, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, עֲלָהּ אִתְּמַר פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ יחזקאל כד יז, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, וְהַאי אִיהוּ רָזָא הֲוַיָּ"ה, דְאִתְּמַר בֵּיהּ הִנֵּה יַד יהו"ה הוֹיָ"ה וכו' שמות ט ג, וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ מָארֵי דְתַלְמוּדָא יְרוּשַׁלְמִי, הֲוַיּוֹת בְּאֶמְצַע. יַד יהו"ה מִימִינָא, דְאִתְּמַר בָּהּ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה שם יד לא מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, יָד רָמָה מִסִּטְרָא דְתִפְאֶרֶת, דְּאִתְּמַר בָּהּ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה, יָד חֲזָקָה בְּאֶמְצָעִיתָא דְאִיהִי יַד יהו"ה הוֹיָ"ה, לְמֶהֱוִי רַחֲמֵי מִכָּל סִטְרָא, דִּינָא כָּבוּשׁ בְּאֶמְצָעִיתָא, יָד רָמָה עֲלָהּ אִתְּמַר וְהָיָ"ה יהו"ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ זכרי, יד ט, וּתְלַת זִמְנִין י"ד אִנּוּן מ"ב אַזְכָּרוֹת דִּתְּפִלִּין דְּיָד וּתְפִלִּין דְּרֵישָׁא. י"ד שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי הַיָּד הַגְּדוֹלָה מִימִינָא דְחֶסֶד, דְּתַמָּן חָכְמָה, יָד הַחֲזָקָה מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְתַמָּן בִּינָה, יָד רָמָה מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, מְעוּטָּר בְּכֶתֶר עַל רֵישֵׁיהּ, תְּפִלֵּי דְמָארֵי עָלְמָא. שִׁין שֶׁל תְּפִלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, ש דִתְלַת רָאשִׁין, שי דְאַרְבַּע רָאשִׁין, לָקֳבֵל שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ אסתר ב ט, וְאִינוּן בַּשַּׁחַר שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעִִרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ, וְלָקֳבֵל אִלֵּין שִׁבְעָה, אִית שִׁבְעָה רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת. וְתִפְאֶרֶת אִיהוּ כָּבוּשׁ בְּאָת יוּ"ד, עִם ה' תַּתָּאָה, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ, וְאִיהוּ חָבוּשׁ עִם אָת י' מִסִּטְרָא דְה' עִלָּאָה, וּבְגִין דָּא אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, דְּאִיהוּ בְגָלוּת עִם יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה סג ט בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר בְּו', לֹא צָר בְּא', בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ עִם יִשְׂרָאֵל לֹא צָר וַדַּאי, וְלֵית צָר אֶלָּא יֵצֶר הָרָע, דְּהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת במדבר א נב. וְרָזָא דְמִלָּה כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ תהלים צא יד, כִּי בִי בְּגִימַטְרִיָּא מ"ב אַזְכָּרוֹת דִתְּפִלֵּי, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי, יִקְרָאֵנִי בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֶעֱנֵהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז תִּקְרָא וַיהוָֹ"ה יַעֲנֶה ישעי, נח ט, יהו"ה בְּאַרְבַּע בָּתֵּי דִתְּפִלֵי דְרֵישָׁא, דְאִינוּן אַרְבַּע אַתְוָון אהי"ה, וַיהו"ה יַעֲנֶה, יהו"ה בְּאַרְבַּע בָּתֵּי דִתְּפִלִּין דְּיָד, דְּאִינוּן אדנ"י, וְאִי תֵימָא לַאו אִינוּן בְּיָד אֶלָּא בַּיִת אֶחָד חֲמִשָּׁאָה, יַד כֵּהָה, הָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִיהִי חֲמִשָּׁאָה וְאִיהִי רְבִיעָאָה, רְבִיעָאָה לְיה"ו יַד כֵּהָה, יה"ו אִיהוּ אהי"ה, וְסָלִיק לְחוּשְׁבַּן כ"א, וְאַרְבַּע אַתְוָון בִּכְלָל כ"ה, ה' מִן יהו"ה רְבִיעָאָה לְיה"ו, וַחֲמִשָּׁאָה לְאהי"ה, דְּאִיהוּ אַרְבַּע בָּתֵּי, וְאִיהוּ בַּיִת חֲמִשָּׁאָה. וְעוֹד אהי"ה אדנ"י סָלְקֵי לְחֻשְׁבַּן אֱלֹהִי"ם, דְּאִיהוּ כְּלָלָא דַחֲמִשָּׁה בָּתֵּי תְּפִלֵּי, יהו"ה אַרְבַּע פָּרָשִׁיָּין, י' קַדֶּשׁ לִי שמות יג ב וְדָא חָכְמָה, ה' וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ שם יא וְדָא בִינָה, וְאִינוּן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, דְאִינוּן חֶסֶד גְּבוּרָה, ו' שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דברים ו ד תִּפְאֶרֶת, כְּלִיל שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא, ה' וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ שם יא יג מַלְכוּת, שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. תְּלַת רְצוּעִין נֶצַח וְהוֹד וִיסוֹד, יְסוֹד רְצוּעָה דְקָשִׁיר וָא"ו עִם ה', כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דה"א כט יא, דַּאֲחִיד בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא, תְּרֵין רְצוּעִין נֶצַח וָהוֹד, דַּאֲחִידָן בְּה' עִלָּאָה, וְהַקְּרָנַיִם גְּבוֹהִים, וְהָאַחַת גָּבוֹהַּ מִן הַשֵּׁנִית דניאל ח ט, אוּף הָכִי תְּרֵין רְצוּעִין חַד אֲרוּכָה וְחַד קְצָרָה, קְצָרָה עַד הֶחָזֶה, אֲרוּכָה עַד טַבּוּרָא. וְאִתְפַּשְׁטוּתָא דְה' עִלָּאָה עַד הוֹד בְּאָת י' אִיהוּ, דְּאִיהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא, דְּאִיהִי ה' עִלָּאָה, סְלִיקַת לְחַמְשִׁין, חָמֵשׁ זִמְנִין עִִשֶׂר בְּאָת י', וְהַיְינוּ ה' י' מִן אֱלֹהִי"ם, חָמֵשׁ זִמְנִין ה' בְּאָת י' חַמְשִׁין, בְּחָמֵשׁ סְפִירָן, יְסוֹד כָּ"ל נָטִיל לוֹן כֻּלְּהוּ, וְיָרִית לוֹן לְכַלָּה וְהַיְינוּ כָּ"ל כַּלָּ"ה. בְּאָת ה תַּתָּאָה קֶרֶן אַחַת, וְרָזָא דְמִלָּה אוּקְמוּהוּ רַבָּנָן, שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סט לב מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס, מַקְרִן חָסֵר יוּ"ד כְּתִיב, וְדָא רְצוּעָה דְיָד דִּתְּפִלֵּי דְמָארֵי עָלְמָא. כ' כֶּתֶר דְּמָארֵי עָלְמָא, אִיהוּ שְׁמֵיהּ תְּפִלִּין דְּשַׁוִּי, אֲבָל כֶּתֶר תְּפִלִּין עֲלֵיהּ, וְרָזָא דְמִלָּה אֵין קָדוֹשׁ כַּיהו"ה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ שמואל א ב ב, לֵית פִּקּוּדָא דְלָא אִתְכְּלִילָן בֵּיהּ עֲשַׂר סְפִירָן. וְעִיקָר דִּתְפִלִּין מִשְּׂמָאלָא, וּבְגִין כַּךְ נִשְׁבַּע יהו"ה בִּימִינוֹ ישעיה סב ד זוֹ תוֹרָה, וּבִזְרוֹעַ עְִזּוֹ אֵלּוּ תְפִלִּין, וּמִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא ה' תְּפִלִּין עַל ו', אִימָּא עַל בְּרָהּ, בְּגִין דְּבָהּ אִתְבְּנֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה משלי ג ב. י' אַבָּא, תְּפִלִּין עַל בְּרַתָּא ה', דְּבֵיהּ אִתְבְּנִיאַת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יהו"ה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, וְדָא הוּא הֲוַיָּ"ה, וְדָא הוּא רָזָא אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הַוִּיהּ לַיְלָה. וְאִית דְּאָמַר הֲוַיּוֹת בְּאֶמְצַע, כְּגַוְונָא דָא יהה"ו, י' קַדֶּשׁ לִי, ה' ה' וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, ו' שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הוי"ה ו' י' בְּאֶמְצָעִיתָא, יהה"ו ה' ה' בְּאֶמְצָעִיתָא. וּבְצִרוּף דְי"ב הֲוַיָּן, אִשְׁתְּמוֹדְעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִלֵּין אִינוּן יהו"ה יהה"ו יוה"ה, דִּרְמִיזֵי בְּשֵׁם יו"ד ה"י וי"ו ה"י, הַאי שְׁמָא מְקוֹרָא דְאַתְוָון, וּמְקוֹרָא דִלְהוֹן בִּקְרָאֵי בִּנְקוּדֵי, יִהַוְ"הָ יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ תהלים צז יא, מְקוֹרָא דִנְקוּדֵי מִן יִהַהַ"וְ ירמיה ט כג יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ, יְוּהַ"הַ שמות כו יט כ יְדוֹתָיו וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. תְּלַת וָוִי"ן בְּהַאי שְׁמָא יו"ד ה"י וי"ו ה"י, והי"ה והה"י ויה"ה, וּנְקוּדִין דִּלְהוֹן וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה בראשית יב טו וַהֹיָ"הַ, וּהַהַ"יְ וּדְבָשׁ הַיּוֹם הַזֶּה יהו"ה דברים כו טו, וַיֹהָ"הַ וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי בראשית נ טו. הוה"י היו"ה ההי"ו מְקוֹרָא דִלְהוֹן, הֶוִהֹ"יִ וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוְֹה לִי אסתר ה יג, הָיְוְ"הּ הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא ויקרא כז לג, הִהְיְ"וַ עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ בראשית מט יא, היה"ו הוי"ה ההו"י, הַיִהִ"וְ לַיהוָֹ"ה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ תהלים לד ד, הוֹיָ"ה הִנֵּה יַד יהו"ה הוֹיָה שמות ט ג, הּהִוָ"יִּ דברים ו כה וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי. וְכָל קְרָאִין דְּקָא אַתְיָין הֲוַיָּין אִלֵּין בְּרָאשֵׁי אַתְוָון, אוֹ בְּסוֹפֵי אַתְוָון, בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִן הַנְּבִיאִים בֵּין מִן הַכְּתוּבִים, יָכִיל לְנַקְדָא לוֹן בְּנִקּוּדַיְיהוּ, אוּף הָכִי כָּל הֲוַויָּין דְּקָא אַתְיָין מִתְּלַת אַתְוָון, נְקוּדָה דִלְהוֹן בַּקְּרָאִין, כְּגוֹן יִהְהִ מְקוֹרָא דִילֵיהּ כִּי יהו"ה יִהְיֶ"ה בְכִסְלֶךָ משלי ג כו, וְאִית דְּנָקִיד לוֹן מֵרָאשֵׁי תֵּיבִין לַהֲוַיָּה דִבְסוֹפֵי תֵּיבִין, וְאִם הֲוַיָּה בְרָאשֵׁי תֵּיבוֹת נְקוּדָא דִילֵיהּ בְּסוֹפֵי תֵּיבִין. וְאִית נְקוּדָה בְּרָזָא אָחֳרָא

מקדש מלך על ספר הזהר 2:1a »